פרולוג

לו הייתי אני ראש ממשלה הייתי מכנס אסיפת עיתונאים עם הסמל של
המדינה וכל השטיקים ומבקש מכל העם סליחה. זה נכון שברק פעם
ביקש סליחה מהמזרחיים והערבים, אבל עדיין נשאר חלק לא מבוטל
בציבור שלא ביקשו ממנו סליחה, ומצד שני הממשלה ממשיכה לעשות
מספיק דברים שצריך לבקש עליהם סליחה. למען הנימוס.

וכדאי שיבקשו סליחה כי שום דבר אחר הם לא עושים. ולבקש סליחה
זה גם ממש פשוט. ולא צריך אפילו להתכוון.

אבל אני לא ראש ממשלה וגם לא אהיה בקרוב כי אני חושב שאי אפשר
להיבחר בגיל עשר לפי החוק. ואולי צריך לשנות את החוק הזה כי
אני חושב שכל ילד בן עשר, ללא עבר פלילי, כדאי שיוכל להיות ראש
ממשלה.

ילדים בני עשר הם לא כל כך טיפשים כמו שכולם חושבים. אצל ילדים
בני עשר לא קורה שילד שמן הוא מלך הכיתה. אצל ילדים בני עשר
צוחקים על שמנים ומעמידים אותם בשער בכדורגל כדי להפציץ אותם.
אצל המבוגרים לעומת לזה השמנים הולכים לפוליטיקה, והכי שמנים
הם שר ביטחון וראש ממשלה. המבוגרים כנראה לא מבינים שמי שלא
מסוגל להפסיק לאכול לכמה דקות ביום ומגיע לממדים כאלה, יש לו
בעיות עם עצמו. אני חושב שהמבוגרים קוראים לזה כפייתיות.

אני חושב שאנשים כפייתיים לא צריכים להיות בממשלה, שיפתרו את
הבעיות שלהם בעצמם ולא יהפכו אותם לבעיות בשבילנו. גם ככה יש
לנו מספיק בעיות. לא פשוט להיות ילד ולגדול, אפילו בסרטים של
האמריקאים. וחוץ מזה אנחנו גם נוסעים בתחבורה ציבורית, ואין
לנו קדילאקים משוריינים, ואף אחד עם אוזנייה ומשקפי שמש לא
מסתובב לידינו כל הזמן.

והכי גרוע זה שאנחנו לא יכולים להיות בממשלה, ואפילו לא להצביע
לכנסת, ורק כשהממשלה תרצה שנלך לצבא יתנו לנו צ'ופר וירשו לנו
להצביע כדי שתהייה לנו אשליה שאנחנו משפיעים על באיזה מלחמה
נשתתף. בינתיים מרשים לנו להשתתף בפיגועים.

אז לו הייתי ראש ממשלה הייתי מכנס מסיבת עיתונאים ומבקש סליחה.
גם מהילדים. בינתיים אני הולך לבקש סליחה מהילדים השמנים. מי
יודע - אולי יום אחד הם יהיו ראש ממשלה או שר ביטחון ויהיה
כדאי להיות חבר שלהם. גם יכול להיות שאם לא נציק להם כשהם
ילדים אז הם לא יתנקמו בנו כשיגדלו.
-------------------------------------------------------------------------------------------------------

הילד שלי רק בן עשר וכבר נגרמו לו מספיק עוולות כדי שידרוש
מראש הממשלה להתנצל. הילד שלי רק בן עשר ולכן הוא לא מבין
שהיחיד שחייב להתנצל בפניו הוא אני.

סלח לי ילד שלי. סלח לי שהפכנו להמון מדוכא ואומלל, סלח לי
שהפקרנו את ילדותך אצל חבורת זוללי הבורקסים ושודדי הקופה
הציבורית. סלח לי שההישג הגדול ביותר של האנשים שקובעים את
גורלך הוא הקמת ועד העובדים החזק ביותר בעולם.

סלח לי שגם אני דוכאתי עד ציות על-ידי השליטים.

אני יודע שקשה להבין איך אנשים שנלחמו וניצחו וקברו ולא בכו,
נוצחו ע"י החבורה העלובה הזו. רק תדע שהאמנו שהם נושאים את
צלקות המלחמות לכינון וקיום המדינה הזו כמונו. כעיטורים. והם
לקחו את עיטורינו והפכו אותם לסיסמאות בחירות.

אני יודע שעלובים אנחנו בעינייך כשאנחנו יושבים ומקטרים ולא
עושים דבר. אני יודע שאתה מאמין שלו היית גדול היית יוצא החוצה
ועושה מעשה. אני יודע שאתה מאמין שדי בנשמה טהורה וחפה מציניות
כדי לעשות הבדל.

סלח לי שהקראתי לך סיפורי מעשיות בטרם שינה. סלח לי שלא סיפרתי
לך שכשתהייה גדול תבלה את רוב שעותייך במלחמת הישרדות יום
יומית כנגד נבחרייך. סלח לי שלא סיפרתי לך שבמלחמה הזו הם
מנצחים כבר שנים.


חלק ראשון


המוח זעק בדממה שהחרישה אותי. דומה שכל שימושי בו היה כקופסת
בקרה שמזיזה את איברי. אוטומט קיומי. כנראה שהייתי בלתי נראה
לסביבתי שאחרת לא היה הסבר הגיוני למעשי האנשים ודבריהם. לא
שהקשבתי. נהגתי לתלות מבטי בלסתות הנעות ולהנהן בהקשבה.
התייחסתי אליהם כאל דמויות שנעות על מרקע. משתיק אותם כרצוני.
מזפזפ כשנמאס. היה לי טלפון נייד שנח לצידי. לא עניתי לשיחות
אבל ניחם אותי שעדיין התקשרו. נחמה כזו של בני אדם ואולי כל
היצורים החיים שנוטים להתחבר עם זולתם מחמת אפסותם לעומת
היקום.

המצב הזה הוליד את הפעולות שנדרשו לקיומי האנושי.

החלק הקשה היה האכילה. אי אפשר ללכת להתייעץ עם רופאים על
הדרכים המהירות ביותר להשמנה - הם לא נוטים לתת עיצות בכיוון
הזה. רופאים בכלל מתייחסים לגוף כמו מוסכניק למכונית. בצורה
טכנולוגית וקרה. הם לא תמיד מבינים שהגוף הוא רק כלי המכיל
אותנו ומאפשר לנו לעשות את רצונותינו. ולא לכולם יש את אותם
הרצונות. התחלתי לצפות בתוכניות הבוקר בטלוויזיה ולקרוא
מגזינים של נשים. עשיתי את ההפך ממה שיעצו שם בענייני תזונה
וזה עבד. שמנתי בקצב טוב. מה שהדהים אותי היה שאם אתה פועל
הפוך ממה שממליצים קורה לך כל מה שמאיימים עלייך שיקרה. ההגיון
מחייב, אם כן, שאם תפעל כמו שממליצים, תהייה חטובה ויפה
ובריאה. לפי מה שאני רואה ברחוב או שנשים לא מבינות את ההמלצות
האלה או שהן קוראות את ירחוני הזבל האלה בשביל הפנטאזיה. כמו
גברים ופורנוגרפיה.
חצי שנה אכלתי ואכלתי. כמעט ולא יצאתי מהבית - כדי שלא יראו
אותי. מי שהכיר אותי חשב שאני באוסטרליה. הייתי שם בערך חודש.
קניתי טלפון סלולארי בטכנולוגיית GSM וביליתי את עיקר זמני
בחוף הים. קצת גלישה, קצת בלונדיניות, הרבה אלכוהול. כך חגגתי
את הפרידה מגופי הישן והרזה.
חזרתי לישראל בחשאי ושכרתי דירת חדר ברחוב נווה שאנן בתל-אביב.
בלי חוזה שכירות ובלי תעודות זהות.
רוב הישראלים לא יודעים שהאזור הזה של התחנה המרכזית הישנה
הפך למושבה בינלאומית של אנשים חסרי זהות. כמעט כולם שם פליטים
של מעסיקים שהממשלה נתנה להם רשיון להתעלל בבני אדם כדי להגדיל
את הכנסתם. היום הם מסתובבים חסרי דרכון וחסרי זהות, אבל עם
ערך עצמי מחודש. הם עובדים בעבודות מזדמנות, גרים בחורבות
עלובות ועמוסות, מזיינים זונות מזדמנות ושותים אלכוהול זול
שמרדים אותם בטרם יום קרב נוסף על קיומם. הם העבדים של ישראל
וככל שיינגסו בהם כך יפרצו. יציאת מצריים שלהם לא תארך ארבעים
שנה. כך אני מעריך. הם נישאים ויולדים ואוהבים ובעיקר
מתארגנים. הם מבינים באינסטינקט בסיסי שגופים הומוגניים בישראל
נתפשים בעיני השלטון כהזדמנות. הם יודעים שלא רחוק היום שמפלגה
כלשהי תזהה אותם כציבור מצביעים הומוגני בפוטנציה ותלחם על
זכותם לאזרחות ולזכות להצביע. "ולו רק למען ילדיהם שנולדו
כאן". בישראל נאבקים על ההגדרה של "מי הוא יהודי" בחירוף נפש.
בחוק השבות קבעו שכל יהודי יקבל כאן אזרחות אוטומאטית. כשאנשים
באו לכאן לממש את זכאותם על-פי החוק התחילו לפשפש בציציותיהם
של המבקשים. כמו חברת ביטוח. אנשים שכל חייהם שילמו את הפרמיה
של להיות יהודי בעולם אנטישמי מצאו את עצמם לא זכאים לתשלום
הביטוח. חבורת מטומטמים שלא היו מזהים את אלוהים לו נגלה
לעיניהם לקחו להם מונופול על הדת היהודית, והם קובעים מי
"זכאי" למנעמיה של המדינה היהודית. אמו של חייל בצה"ל לא תמיד
תיפול בהגדרה הזו. שירות בצה"ל הוא לא קריטריון לזכאות לאזרחות
בעיני עובדי האלוהים היהודים. למעשה הם מעדיפים שלא לשרת בצבא.
העבודה קשה והשכר לא הוגן. ובעוד שהם מחרפים נפשם בויכוח על
הגדרת יהדותו של אדם ומתים באוהלה של תורה אין הם בקיאים
בנוסחו של חוק האזרחות התקף במדינה, הקובע, בין היתר, כי:

חוק האזרחות, תשי"ב-1952 [תיקון אחרון 29/7/98] . .
========================================
4א. אזרחות מכוח לידה וישיבה בישראל [תיקון: תשכ"ח]

(א) מי שנולד אחרי הקמת המדינה במקום שהיה שטח ישראל ביום
לידתו, ולא היתה לו מעולם שום אזרחות, יהיה לאזרח ישראלי, אם
ביקש זאת בתקופה שבין יום הולדתו ה-18 לבין יום הולדתו ה-21
ואם היה תושב ישראל חמש שנים רצופות בתכוף לפני יום הגשת
בקשתו.

(ב) מי שהגיש בקשה לפי סעיף קטן (א) ונתקיימו לגביו התנאים
המפורשים בו, יאשר שר הפנים, או מי שהשר הסמיכו לכך, את בקשתו;
אולם רשאי הוא שלא לאשר את הבקשה אם הורשע המבקש בעבירה על
בטחון המדינה או שנידון למאסר חמש שנים או יותר בשל עבירה
אחרת.
--------------------------------------------------------------------------

והרי כל אותם עבדים מיובאים, חסרי השם והזהות, מולידים מדי יום
אנשים בשטח ישראל. חלקם של העוללים לא הייתה להם מעולם שום
אזרחות, ובתקופה שבין יום הולדתם ה - 18 ליום הולדתם ה - 21
יבקשו להיות אזרחים ישראלים. והרי לך יציאת מצריים בפחות
מארבעים שנה.

נוח לי לחיות בעיר העבדים. גם אני חסר זהות. כל שעלייך לעשות
כדי להיטמע כאן הוא לדבר אנגלית עילגת במבטא לא ברור. וגם כמה
מילים בעברית משובשת. בניגוד ליתר העבדים אני לא עובד בעבודות
מזדמנות. אם ברצוני להצליח בתוכניתי חיוני שאמנע ממגע עם
ישראלים. כל זה לא היה מתאפשר לולא זכיתי בסכום לא מבוטל (אם
כי לא מספיק כדי קיום בחוסר דאגה לשארית חיי), בקזינו הממשלתי
של הטוטו. פדיתי את הצ'ק במזומן, המרתי את הכסף ונסעתי
לאוסטרליה. כמעט התפתיתי להישאר שם עם הבלונדיניות הגלים
והאלכוהול, אבל, לראשונה בחיי, הייתה לי תוכנית.
חזרתי עם סכום לא מבוטל בכסף זר. כשנזקקתי לשקלים מכרתי דולרים
לעבדים. שער החליפין טוב במיוחד כשאתה מוכר דולרים לאנשים חסרי
דרכון שלא יכולים לקנות דולרים בבנקים. רציתי להיות הוגן
ולמכור להם בשער היציג אבל הייתי מסתכן בתשומת לב יתרה ממנה
נמנעתי. לניכוי מצפוני החזרתי את כל הרווחים שעשיתי על שער
החליפין לתעשייה המובילה של עיר העבדים - פורנוגרפיה וזונות.
בעיר העבדים אם אתה רוצה לחסוך אתה הולך ל - PEEP SHOWS.
בחורות צעירות וכבויות עיניים רוקדות בעצלות מעבר לזכוכית
ותמורת סכומים פעוטים נוספים גונחות ומחדירות אצבעות ואביזרים
לפתחי גופן השונים. בעיר העבדים אתה זקוק לגירוי ויזואלי כדי
לאונן. הדמיון מת פה מזמן.
מידי פעם אני משלם על PEEP SHOW כדי להיחזות כאחד העבדים אבל
בדרך כלל אני הולך לזונות.  לזונות של העבדים. אני לא הולך
למכונים של ישראלים שזיהו את הנישה של בתי זונות לעבדים
וסוחרים בגופן של הנשים הכי מנוצלות בעולם. אני הולך לזונות
שמפרסמות את מרכולתן בפתקים שמוצמדים לטלפונים הציבוריים. כמעט
כולן הן פיליפיניות שהובאו לכאן לסעוד את זקנינו ומצפונינו
בפרוטות. זקנים, כך למדתי, נוטים למות זמן קצר יחסית לאחר
שהפכו לסיעודיים. הפיליפיניות, כך למדתי, מבינות מהר מאוד
שיותר משתלם למצוץ איברים של בחורים צעירים מאשר לנגב ישבנים
של זקנים.
אני משלם 50 ש"ח למציצה ו - 100 ש"ח לזיון. הקונדום עלי. אף לא
אחת מהן דואגת לעתידה. לאחת הזונות נקשרתי. קוראים לה ג'יהאד
והיא אלמנתו של ערבי ישראלי שפוצץ את עצמו במרכז ירושלים וזכה
לבלות את הנצח בחברת 72 בתולות. או שמא 77?. הדעות חלוקות. היא
זכתה למענק של 25,000.-$ מהרשות הפלשתינית וקצבת שארים בסך
1,607.- ש"ח מדי חודש מהמוסד לביטוח לאומי. בחודש הראשון אחרי
שבעלה התפוצץ על מזבח הגחמות של ההנהגה הפלשתינאית הייתה
לגיבורה. מנהיגים עלו אליה לרגל והיללו את גבורתה סבלה
והקרבתה. בחלוף חודש נותרה אלמנה, ובזמן שבעלה ביתק בתולים,
נאלצה להתמודד עם קשיי העולם הזה ועם בטן שהלכה ותפחה והכילה
בתוכה עובר. העובר פרץ אל העולם רווי מומים כפי שאפשר לצפות
לפעמים כשנישאים בתוך המשפחה. בעלה, השהיד, הותיר אותה עם ילד
שעלותו 5,000. ש"ח לחודש. לפחות. קראה לו סאלאם על שם בעלה
המנוח. מהר מאוד גילתה שתהילת עולם עוברת. אפילו אם את אלמנה
של שהיד. אפילו הלאומנים הקיצוניים לא נטו לשאת לאישה אלמנה עם
ילד נכה. כדי לעבוד למחייתה היה עליה להשתחרר מכבלי החברה
המוסלמית ולהעתיק את מגוריה לתל-אביב, רק כדי לגלות שכישוריה
אינם מספיקים כדי להרוויח את הדרוש לה למחייתה. כך התגלגלה
לזנות. אני מזיין אותה לא רק בגלל שהיא מושכת אותי. גם כנקמה.
פעם או פעמיים בשבוע, בלי קונדום. ממלא אותה בזרע יהודי. היא
לא יודעת -בעיניה אני עוד עבד ממוצא מזרח אירופאי.

לפעמים מתקשרים אלי לטלפון האוסטרלי משפחה או חברים ואז אני
מקפיד שלא יהיו עדים לשיחה ומדבר בעברית שוטפת. מספר על הגלים
והבלונדיניות ושאני לא יודע מתי אחזור. הם מקנאים בי ומספרים
על פיגועים, וללא מודע מנסים לייסר את מצפוני על שנטשתי אותם
בשעתם הקשה. אני לא שואל יותר מידי שאלות על הפיגועים כי אני
יודע מה קורה. גם העבדים מודאגים מפיגועים והתפתחה אצלם תרבות
ישראלית של האזנה לחדשות. האנשים שאני מדבר איתם בטלפון לא
מופתעים שאני לא שואל הרבה שאלות. כך נהגתי גם כשחייתי
בישראל.

אני משמין בקצב משביע רצון. לארוחת בוקר אני אוכל חביתה משש
ביצים, חצי באגט מרוח בחמאה עם הרבה גבינת טל העמק, ובייקון
מטוגן שאני מקפיד לטגן בנפרד מהחביתה. בהתחלה היה לי קשה מאוד
לאכול כאלה כמויות על הבוקר. אפילו בלתי אפשרי. בהמשך התחלתי
את הבוקר עם כוס קפה וג'וינט ואכלתי בקטע של המנצ'יז. היום כבר
טבעי לי לאכול כאלה כמויות אבל אני ממשיך עם הגו'ינטים. בשביל
הכיף. בצהרים אני אוכל במסעדות מזרחיות. אוכל ביתי ומשמין, מלא
בשמן ובכ"פים: כמון, כורכום וכוסברה. אני מזיע כל הזמן. בניחוח
של ארוחה מזרחית. בערב אני מתיישב מול הטלוויזיה עם פיצוחים
ונשנושים. את הפיצה אני צריך להביא בעצמי. לא עושים לכאן
משלוחים. אני משמין בקצב ממוצע של כ- 10 קילו לחודש וכעבור חצי
שנה משקלי עומד על 130 קילו. מכובד.

אני מקפיד שלא לעשות פעילות גופנית.

כחלק מהתוכנית נאלצתי להפסיק לעשן. חששתי שיהיה קשה יותר אבל
בולמוס האכילה שאחז בי מבטל את הצורך בסיגריה. אני קונה חפיסה
בשבוע בשביל הג'וינטים.
את רוב יומי אני מבלה בספרייה של בית אריאלה. בהתחלה הייתי
חובש כובע ומשקפי שמש כדי למנוע כל אפשרות של זיהוי. היום,
אחרי התוספת המשמעותית למשקלי, אין כמעט סיכוי שיזהו אותי. אני
עדיין מרכיב משקפי שמש כי קל לזהות אנשים על-פי מבטם. פעם אחת
פנתה אלי בשאלה בחורה שהכרתי. כשעניתי הבחנתי בזיק בעיינה
המזהה אותי, אך, לשביעות רצוני, לא יכלה לקשר את גוש השומן
שעטף אותי לבחור שפעם נבר באחוריה. הייתי כמעט בלתי ניתן
לזיהוי וגברתי על היצר שדחף אותי להופיע במקומות בהם שהו
מכריי.
בבית אריאלה הקדשתי את כל זמני ללמידה. במשך שעות נברתי
בארכיון העיתונים הממוחשב ולמדתי אותו ואת חייו. בצהרים הייתי
עוזב לשעה ואוכל במסעדה ברחוב אבן גבירול שתפריטה כלל שקשוקה
מוגשת במחבת, וקוסקוס. הייתי עושה את דרכי למסעדה וממנה ברגל
ובכל יום התקשיתי יותר בהליכה.
הוצאתי יותר כסף על בגדים בעת ההיא מאשר בעבר. לא בגלל שרכשתי
מותגים של בתי אופנה נחשבים, אלא בגלל שבגדי נהיו צרים בעבור
ממדיי ונהיו בלתי שמישים עבורי זמן קצר לאחר רכישתם. לבסוף
קניתי בגדים גדולים בהרבה מכפי מידותיי ושמנתי בכסותם בנחת.
הזעתי כל הזמן. זיעה מסריחה של שמנים. והתגעגעתי לזמנים בהם
זיעתי נדפה ריח של חושניות. בהתחלה נגעלתי מריח גופי, בהמשך
רכשתי בשמים חריפים יותר. כפות רגלי כרעו תחת העומס החדש של
משקלי והגיבו בפצעים ופטריות. כמי שחי בישראל ללא זהות נבצר
ממני לפנות לקופת החולים ומצאתי עצמי רוכש תרופות מדף בסניפי ה
- SUPERPHARM, רק כדי לגלות שיעילותן אפסית ומחירן רב. פניתי
באופן פרטי לרופא שייעץ לי להפחית במשקלי והפנה אותי למכון
שמייצר מדרסים לכשכמותי.

ג'יהאד העירה לי על העלייה הדראסטית במשקלי ואני מלמלתי משהו
על מחלה תורשתית ושאני לא צריך עיצות מזונות. ושתמצוץ. נטלתי
תרופות ללחץ דם וויאגרה בשביל זקפה ונשמתי בכבדות בשביל לחיות.
כשהשתנתי כבר לא ראיתי את הזין.

ידעתי שבשביל להשלים בהצלחה את הפרק הזה של תוכניתי אני חייב
לחיות חיים שמנים עד שאתרגל אליהם.

ללמוד לדבר עיראקית בישראל זה לא פשוט. נדמה לך שאם יש פה הרבה
עיראקיים אז מישהו ילמד את השפה בשביל כסף. במציאות הם די
בישנים בקשר לעברם. הייתה להם פריחה קצרה במלחמת המפרץ
כשהתראיינו אצל כל מי שהיה איכפת לו וסיפרו לכולם שהעיראקיים
לא כאלה פראיירים ואפילו מתוחכמים כאלה. אחר כך התברר
שהעיראקיים הם מה זה פראיירים ושהספורט הלאומי שלהם זה להרים
ידיים. היום הבן של בוש מתכנן לעשות להם מבחן בכמה גבוה הם
מרימים אותן. מצאתי איזה זקנה שחשבה שעיראקית זו סוג של תקשורת
ושאוכל עיראקי זה סוג של מטבח. ביליתי איתה הרבה שעות. סיפרתי
לה שאני חוקר את פריחת האיסלאם בימי הביניים ורוצה שכולם ידעו
שבזמנים החשוכים ההם, כשבפאריז חיו 40,000 תושבים בעליבות,
בגדאד מנתה כמיליון תושבים וההשכלה פרחה בה. היא התגאתה
בנתונים שגיליתי לה ולימדה אותי עיראקית. אני למדתי עיראקית
ואכלתי את המאכלים השמנים שבישלה. זה התאים לי. הבן שלה חשב
שאני רוצה לרשת במקומו את הזכויות על דירת החדר שלה בשכירות
מוגנת. חתמתי לו על מסמך שערך עורך הדין שלו והוא הפסיק
להתעניין בי. ובה.

עיראקית היא שפה שאתה מיטיב לדבר אותה ככל שאתה משמין. חלק
מרכזי מההברות שלה נהגות כשאתה מתאמץ לנשום. השתפרתי בשפה ככל
ששמנתי.

בכל ערב חזרתי הביתה והתאמנתי בלדבר עברית במבטא עיראקי.
העליתי את הרייטינג של יצפאן וכל תוכניות האירוח בטלוויזיה.
צפיתי בכול תוכנית שבה הופיע הוא. למעשה נהייתי מכור לתוכניות
בהן הופיע. והיו הרבה.
קניתי כמה חליפות יקרות וסרות טעם ושלוש עניבות אדומות. לפי
מידה. התאמנתי מול הראי בהנפת זרועותיי השמנמנות והקפדתי על
חולצות כתונת קצרות שרוולים תחת החליפות. דיברתי אל הראי בגוף
שלישי. הפכתי את המילה אני, על כל הטיותיה, למרכיב חשוב באוצר
המילים שלי.
בשלב ההוא היו כבר פניי שמנות נפולות ומיוזעות. נקבוביות עורי
הבהיקו בזיעתן ושמנוניותן. אפי נראה היה כאילו כל נגיעה בו
תוליד פרץ של מורסה צהובה. שקיות שומן נפולות עיטרו את עיניי,
ונראיתי כמי שזקוק היה לשינה עמוקה ורצופה בת חודש. חרחרתי
במקום לנשום וכמעט נרדמתי בכל פעם שישבתי. הייתי מוכן לשלב
הבא.

דוקטור יבלנסקי לא שאל הרבה שאלות. במיוחד כשהצגתי בפניו את
המזומנים. 10,000.-$ שכנעו אותו שאני באמת מעוניין בעיניים
טרוטות מעוטרות בקמטי "צחוק" וקמטים עמוקים בשיפולי פי. גם
הסנטר הכפול לא היווה בעיה. את הבשר כבר היה לי. את העיצוב
הפקדתי בידיו.
התלבטתי בעניין השיער. סבלתי משיער שטני ודליל ונזקקתי לשיער
שחור גס ומסולסל. פיאה הייתה פתרון בהחלט ראוי. או שמא עלי
להשתיל שיער?. בחרתי בפיאה שחוברה לשיערי כך שנהייתה בלתי
ניתנת להסרה.
בשכונה שלי אנשים לא שאלו שאלות. היו עסוקים יותר בלהיטמע
באומללות הסביבתית. ג'יהאד הייתה שונה. למזלי היא הייתה זונה
ואלמנה של רוצח ומחבל. על כל שאלה שלה הייתה לי שאלה יותר
מביכה. סתמתי לה את הפה בשטרות של 100. ועם הזין. ככל שנפגשנו
יותר כך התייחסתי אליה יותר בגסות והיא הסכימה עם זה. דומה
שהשלימה עם גורלה.
היו פעמים  שראיתי את דמותי הגרוטסקית בראי ורציתי לסיים את
חיי. הייתי חייב להזכיר לעצמי את תוכניתי ומטרותיי. בסתר קראתי
ספרות יפה ודפדפתי בתמונות דיגיטאליות של ימים יפים יותר.
אנשים שהתקשרו אלי מהארץ אמרו שיש לי כבר מבטא.



חלק שני


סיפרתי לג'יהאד את התפקיד שאני מייעד לה. בהתחלה היא סירבה.
איימתי עלייה שאספר בשכונה שלה שהיא זונה שמזדיינת עם יהודים.
היא נשברה באופן טוטאלי ועשתה כל מה שציוויתי. התצלומים שלה עם
השר הערבי הראשון היו מרהיבים. החזקתי בקלטת וידיאו שמחירה לא
יסולא בפז. כמעט התפתיתי למכור אותה באינטרנט ולעשות מיליונים.
אבל הייתה לי תוכנית וגוף חדש שגם מיליונים לא היו עוזרים לו.
מכרתי לו את הקלטת בגרושים והוא ניצח את הבחירות החוזרות במגזר
הדרוזי. נהייה ראש המפלגה. לא נפגשנו. היה משוכנע שאני אזרח
מודאג שחושב שהוא ורק הוא יציל את המדינה. הכסף, כך אמרתי לו,
הוא רק בשביל ההרגשה. התעשרתי ב - 100,000$ והוא ב -3,000
בוחרים. 33$ לראש. ראשות המפלגה הקנתה לו חיוניות חדשה ורצון
משל עצמו. הכסף הקנה לי עוד זמן. הקלטתי את כל השיחות בינינו.
אנשים כמוהו כבר לא נזהרים.
באחת השיחות הצעתי לו את ג'יהאד. הוא הכיר את הביצועים שלה
מהקלטת והתקשה לעמוד בפיתוי. אישתו בחו"ל כבר חודשים וגם
הילדים עזבו את הבית. ואת הארץ.
הוא בא לבד. בילוי עם זונות ערביות זה לא משהו שאתה עושה עם
עוזרים ויועצים. ללכוד אותו במערומיו היה משפיל גם בשבילי.
כרכתי את נייר הדבק הכסוף סביב ידיו ורגליו ונגעלתי ממראי שלי
עירום וכפות.
בהתחלה התחנן על חייו, אח"כ הבין שלא יעונה לו רע והביטחון חזר
אליו. דיבר בגוף שלישי ואמר "אני" שלוש פעמים בכל משפט. השמעתי
לו את הקלטות של השיחות והוא חזר להיות אדם שמן ומפוחד. "מה
אתה רוצה ממני?", מלמל הלוך וחזור. הסברתי לו. לאט.
אמר שלא יאמינו לי. אני אמרתי שלא האמנתי שהאמינו לו.
את הלילה בילינו בתחקיר שערכתי לו. היה שבור ושיתף איתי פעולה.
בכל פעם שאמר "אני אומר לך" הדגשתי בפניו את מצבו ומערומיו.
"אם לא תשתף פעולה", אמרתי לו, "הקלטות האלה יופצו לכל עיתונאי
ואיש תקשורת שרק שמעתי עליו".
בבוקר אסף אותי הנהג שלו מהכניסה לתחנה המרכזית הישנה. לא שאל
שאלות. בדרך אסף גם את המאבטחים. כל התעודות שלו היו ברשותי.
גם הטלפון הנייד, מפתחות הדירה, וכרטיסי האשראי. השארתי אותו
ערום ללא שום חפץ בחדר למעט מזרון. את החלונות הלחמתי ואת דלת
ה"רב בריח" נעלתי מבחוץ. את כל הקירות ציפיתי בכיסוי מרופד -
כמו בסרטים על בתי המשוגעים. גם את צידה הפנימי של הדלת. שבוע
שלם עבדתי על כל זה. כשאתה שמן הכל אורך יותר זמן. השארתי לו
כמה בקבוקים של מים מינרלים, שני כיכרות לחם, גבינה, חמוצים
וכלים חד פעמיים. בלי סכו"ם. כשחזרתי, מעט אחרי חצות, עם מגש
של פיצה, התנפל עליו כאילו לא אכל שבוע. כשסיים לאכול המשכתי
לתחקר אותו. מחר יום מסובך ואני אמור לפגוש הרבה אנשים. ביום
שחלף מיעטתי לדבר וביטלתי את כל הפגישות בטענה שאיני חש בטוב.
עברתי על החומר במשרד ורשמתי לעצמי הערות. בעיקר בעניין האנשים
שעבדו בשבילי. והיו הרבה כאלה. בעיקר שאלתי אותו דברים אישיים
הנוגעים להם שאני צריך לדעת. האנשים החשובים ביותר היו מזכירת
הלשכה והעוזרים האישיים. שאלתי הרבה שאלות והוא ענה תשובות
שנראו לי כנות. הבטחתי לו שאם יתנהג יפה אביא לו למחרת עיתונים
ואוכל עפ"י בחירתו.
בשעה ארבע לפנות בוקר התקשרתי לנהג וזה לקח אותי למלון הילטון,
שם ביליתי את מה שנותר מהלילה עד שאסף אותי הנהג בשמונה בבוקר
ונהג לירושלים. בדרך עדכן אותי העוזר הצבאי שלי על עוד פיגוע
גדול. 12 הרוגים. התוכניות שלי לבוקר השתנו. בעשר יהיה כינוס
של המטבחון. המורחב.
הטלפון לא הפסיק לצלצל. עכשיו באמת כבר הייתי מודאג. האנשים
שאמורים לנהל את העסק מתנהגים בדיוק במו "העם". מצלצלים לכולם
ומרכלים על הפיגוע. הכי הרגיזה אותי שרת התעשייה. "אסור לאבד
עשתונות" היא אמרה, "אתה חייב להיות תקיף ולבלום את ההקצנה".
"איך בתעשייה?" שאלתי אותה. "הכל הסתדר?". היא רטנה משהו על זה
שלפי הסכם הרוטציה עוד מעט יהיה תורה להשתתף במטבחון המורחב
ושגם היום מותר לה להביע דעה. "אז הבעת" אמרתי לה וניתקתי.
כעבור עשר דקות כבר שמעתי אותה ברדיו מדברת על הפרדה חד צדדית
ואופק מדיני וכל מיני שטויות אחרות. אף מילה על תעשייה או
מפוטרים. העוזר הצבאי שלי היה היחיד שדיבר לעניין. דיווח
קורקטית. במטבחון לא היו שום הפתעות. כולם דיברו את אותם דברים
כמו בהדלפות לתקשורת. לא הצבענו כי לא היה על מה. שמתי לב שלא
מדברים איתי ולא שואלים לדעתי. רשמתי לי לשאול אותו אם זה תמיד
ככה. בצהרים אישרנו טלפונית מינוי מנכ"ל חדש לרשות השידור,
ותקציב של 880,000,000.- ש"ח. שניים וחצי מיליון שקל ליום.
ברדיו שמעתי שלמשטרה אין כסף לדלק. כל הזמן מקשיבים כאן לרדיו.
או מתראיינים בו. העולם של האנשים פה קיים רק במכלול התקשורתי.
לא הסכמתי להתראיין, וביום כזה משמעות הדבר הייתה שלא הייתי
קיים. כל הפוליטיקאים אמרו מה צריך לעשות ומה צריך לא לעשות.
בעלות של שניים וחצי מליון שקלים ליום התקיים לו עולם וירטואלי
שבו האמירה החליפה את העשייה. בין לבין התנגנו שירים עבריים
חפים משמץ של סלסול.
 
ההורים שלי התקשרו. שאלו איך באוסטרליה וסיפרו שהיה פיגוע.
ושקיבלתי צו למילואים.

הרמטכ"ל התקשר לדווח לי שהפצצנו את המתחם של כוח 17 בעזה. "אבל
אין שם אף אחד", אמרתי לו. יכולתי להישבע שמלמל את המילה
"אידיוט" לפני שניתק. הוריתי לעוזר הצבאי שלי שיבדוק בשבילי
כמה עולה הפצצה כזו. "בערך חצי מליון דולר" אמר לי כעבור חצי
שעה. "מה יוצא לנו מזה?" שאלתי. "זאת המדיניות שלך" אמר לי
במבוכה, ואני רשמתי בפני שגם את העניין הזה אני צריך לברר
אתו.
המזכירה זמזמה לי באינטרקום ושאלה אם אני אוכל צהרים בחוץ או
להזמין לי ללשכה. "תזמיני לי" אמרתי. היא אפילו לא שאלה מה.
כעבור כשעה הופתעתי מאנינות הטעם שלי. אף אחד לא ביקש ממני כסף
ואני לא התנדבתי לשאול. לא נגעתי באוכל. הייתי חייב להסתלק
משם. "תבטלי לי הכל להיום ולמחר" זמזמתי למזכירה, "ותגידי לנהג
שאנחנו זזים עוד חמש דקות". ארזתי את האוכל וירדתי לחניון.
התקשורת ארבה לי בכל פינה והמאבטחים הדפו אותם מעלי. נרדמתי
עוד לפני שיצאנו את ירושלים.
הצלצול של הטלפון העיר אותי בדיוק כשחלפנו ליד נתב"ג.
"החיזבאללה יורים אש נ"מ" בישר לי העוזר הצבאי, "רסיסי פגזים
נפלו על נהרייה". "ומה התגובה שלנו?" שאלתי. "אנחנו נמנעים
מלחמם את הגזרה", ענה, "אני מוציא הודעה בשמך שבשלב זה לא נגרר
לפרובוקציה שלהם".
"לא הוצאנו הודעה כזו בשבוע שעבר?" שאלתי. "כן", ענה. "איזה
ערך אם כן יש להודעה נוספת כזו?", שאלתי. "זו המדיניות שלך"
ענה במבוכה. "אל תוציא שום הודעה" אמרתי, וניתקתי.

מזג האוויר היה טיפוסי לעונת המעבר. בהיר בדרך כלל עם גושי
עננים שהסתירו את השמש מעת לעת. לפי תנועת העננים נדמה היה לי
שהרוח היא דרומית מערבית. "סע להילטון" אמרתי לנהג. הייתי צריך
לראות קצת גלים.

כשנעצרנו בחזית המלון משכתי את עצמי אל מחוץ למכונית. "אתה
יכול להיכנס אחרי שתחנה", אמרתי לנהג, "אני לא יודע כמה זמן
נהייה פה". "אסור להשאיר את המכונית ללא השגחה", ענה לי, "אני
אחכה כאן בכניסה".
בכניסה קיבל את פניי מנהל המלון שליווה אותנו אל המעלית תוך
אמירת מילות הנימוס המקובלות. הוא השתמש במפתח של פיקוד המעלית
והגענו לקומה 17 ללא עצירות. אחד המאבטחים יצא לפנינו וסרק את
הקומה, כולל לובי העסקים שהיה ריק מאדם מלבד המלצר שניצב
מאחורי הבר, ממנו נדרש להזדהות באמצעות תעודה. המאבטח חזר עם
תעודת הזהות ושאל את מנהל המלון פרטים שונים על המלצר. לאחר
שהתרצה מתשובותיו של מנהל המלון פנה, באמצעות מכשיר הקשר,
ודיווח את פרטיו של המלצר. כעבור כעשר שניות קיבל אישור והחזיר
למלצר את התעודה. כעת התפנה לסרוק את הסוויטה עצמה בליווי מנהל
המלון כשהמאבטח השני ניצב לצדי כל הזמן ומביט לכל הכיוונים. רק
לפני כעשר שעות עברנו את הריטואל הזה וחשבתי שיותר פשוט היה
לקחת חדר שונה בקומה שונה. המאבטח סיים ואישר ומנהל המלון שאל
אם אני זקוק לשירותים נוספים. ביקשתי שיביאו לי קופסה של
"ווינסטון" אדום ושישלח מישהו משירות חדרים אל הנהג שיזמין מה
שהוא רוצה. שנוררתי מאחד המאבטחים סיגריה וסגרתי את הדלת. לבד
סוף סוף. המיני בר היה עמוס בבקבוקים זעירים של משקאות מובחרים
ומזגתי לי כוס של "ג'יימסון" בדרך למרפסת. עוד בטרם הספקתי
לצאת נשמעה נקישה על הדלת והמאבטח נכנס עם קופסה של
"ווינסטון". החזרתי לו את הסיגריה ששנוררתי ממנו. זיהיתי את
ההפתעה במבטו למראה הכוס שאחזתי בידי ורשמתי בפני להחליף את
הנהג והמאבטחים. הם הכירו אותו טוב מידי.

יצאתי למרפסת וצפיתי בגלים. היה ים גבוה יחסית. בחוף שבין
בריכת גורדון למלון הילטון התהווה מעין מפרץ כתוצאה מיחסי
הגומלין בין הטבע לבין המרינה, שגבלה אותו מדרום, ושובר הגלים
שגבל אותו מצפון. בצד הצפוני, בסמוך לשובר הגלים, נשברו הגלים
הטובים ושם גלשו הגולשים המבוגרים יותר. בצד הדרומי גלשו
הילדים.  הדלקתי סיגריה וצפיתי בגולשים - כמה מהם היו ממש
טובים. השתעשעתי ברעיון לרדת לגלוש, אני הרי איש חשוב ולו
אנקוש באצבעותיי יביא לי מישהו גלשן. ובטח גם לא אשלם עליו.
הכאב בכפות רגלי הזכיר לי את ממדי וכמה הזויה המחשבה על גלישה
עכשיו.

אחרי שהשתכשכתי בג'קוזי הענק בחברת כמה בקבוקונים נוספים
מהמיני בר, וכמה סיגריות, נכנסתי למיטה שהזמינה אותי לישון בה
כמו שרק מיטה במלון יכולה לעשות.

כשהתעוררתי לא ידעתי היכן אני נמצא לכמה שניות והידיעה ששנתי
הייתה עמוקה הסבה לי נחת. מצג הטלפון הנייד שלי למדתי שהיו לי
10 שיחות שלא נענו, 6 מהן היו מהעוזר הצבאי שלי. "חיפשת אותי"
בישרתי לו.  "כולם מחפשים אותך" אמר, "היה עוד פיגוע. 10
פצועים". "מה אנחנו עושים?" שאלתי. "מפציצים בעזה" ענה.
ההודעות האחרות היו מעוזרים ועיתונאים. כולם רצו לרכל. גם
בטלפון האוסטרלי היו לי 2 הודעות. מההורים. קיבלתי צו 8.
התקשרתי ואמרתי להם שיגידו שאני בחו"ל.
השעה הייתה כבר כמעט חצות והדלקתי את הטלוויזיה. במהדורות
החדשות הראו לוויות ופצועים והפצצות ובעיקר ראיינו כל מיני
חוכמולוגים שידעו מה צריך לעשות. הזכירו גם שהתחמקתי מהתקשורת
כל היום. הדובר שלי אמר שאני סובל משפעת קלה ואנוח ליום או
יומיים.
התלבשתי ויצאתי מהחדר. המאבטחים קפצו על רגליהם וליוו אותי
מלפנים ומאחור. ירדנו ללובי ויצאנו את המלון מבלי לעצור בקבלה.
כרגיל - כסף לא החליף ידיים.

"תוריד אותי בנווה שאנן" אמרתי לנהג. המאבטחים כבר לא התווכחו.
בישראל מספיק שתרמוז שאתה הולך לזיין וכל גבר ממוצע יקרוץ
בהבנה.

הבאתי לו את הארוחה מהצהרים. קרה. ואת הכיבוד שהיה בסוויטה
והחלוק שגנבתי. ניכרה בו הכרת התודה כשלבש את החלוק. ואז חיסל
את האוכל. בשיטתיות.
"אין לך חברים?" שאלתי.
- "מהזותמרת?"
- "אף אחד לא מתקשר אלייך חוץ מעוזרים ופוליטיקאים".
-  "תראה... כשאתה בפוליטיקה כל כך הרבה זמן אין כל כך
חברים..., יש אינטרסים..., יריבויות..."
- "והמשפחה?"
- "הילדים גדולים... בחו"ל. אישתי...היא..., גם לא בארץ."
- "תתקשר אליהם" אמרתי והושטתי לו את הטלפון.
- "חמש בבוקר שם..."
- "לא איכפת לי. תעיר אותם, תשאיר הודעה, תגיד שרק עכשיו יש לך
זמן, אבל תתקשר."

הקשבתי לו כשדיבר איתם. הוא נראה שבור. כמעט ריחמתי עליו.
כשסיים שאל אותי על הפיגועים שהיו. סיפרתי לו.

- " למה אנחנו מפציצים בניינים ריקים?" שאלתי אותו.
- "תראה...אי אפשר לשבת בשקט..., מה אתה רוצה? שלא נעשה
כלום?"
- "אבל למה בניינים ריקים?"
- "צריך להפעיל לחץ על ערפאת...שיבין שאם הוא לא יפעל נגד
הטרור..."
- "נראה לך שהוא נלחץ מזה?"
- "הוא..., זה לא פשוט..., אל תשכח שבסוף נהייה חייבים לדבר
איתו. אי אפשר להרוס הכל..., יש גם לחצים מהעולם..."
- "על מה נדבר איתו בסוף?"
- "מה אתה רוצה?  שנכבוש את השטחים?..."
- "על מה נדבר איתו בסוף?"
- "צריך להגיע לפתרון מדיני..., הוא צריך להבין שבכוח הוא לא
ישיג כלום..."

בטח. חשבתי לעצמי.

- "תגיד לי", שאלתי אותו, "מה המדיניות בעניין החיזבאללה?"
- "הם...הם מעוניינים לחמם את הגזרה...לפתוח עוד חזית. אני לא
נותן להם לעשות את זה."
- "למה אנחנו מודיעים כל יומיים שלא נגיב על הירי שלהם?"
- תראה...אני...הם...אני רוצה שיהיה להם ברור שאנחנו לא נגרר
לפרובוקציות שלהם..."
- "לחטוף חיילים ולרצוח אותם זו פרובוקציה? לחדור לצפון ולהרוג
אזרחים זו פרובוקציה?"
- "תראה...אני...אם נגרר...אנחנו מעבירים מסרים ללבנונים שאם
זה ימשך גם אצלם לא יהיה שקט".
לא שאלתי אותו למה לא מתייעצים אתו במטבחון.
הדלקתי עוד ווינסטון ועישנתי אותה בדממה. גם הוא לא דיבר.

- "מה אתה רוצה מחיי?" שבר את הדממה. "מה עשיתי לך?".
- "כל החיים שילמתי לך משכורת" עניתי לו "ולרגע לא חשבת שאתה
עובד בשבילי".
- "יעלו עלייך" אמר לי. "זה רק עניין של זמן".
- "הכל עניין של זמן. בעזרתך זה יהיה יותר זמן".
- "למה לי לעזור לך?"
- "כי יש לי קלטות. כי אתה יושב לא מגולח על מזרון מעופש בדירה
עלובה ואפילו לא ניסית להתנגד לי פיזית. כל זמן שתשתף איתי
פעולה ההשפלה שלך היא בינך לביני. האלטרנטיבה היא השפלה
ציבורית".
- "בסדר" אמר לי אחרי שתיקה ארוכה. "מה אתה רוצה?".  

בחמש השעות הבאות הוא דיבר ואני רשמתי.

בשבע בבוקר התקשרתי לנהג שאסף אותי כעבור חצי שעה מלווה
במאבטחים. "לאן?" שאל אותי. "הביתה". עניתי. בכניסה לביתו עמד
חייל של משמר הגבול שהצדיע לי משום מה. פתחתי את דלת הבית
וכיביתי את האזעקה לפי הוראותיו. היה מחניק בפנים ופתחתי חלון.
לבקשתו, ארזתי בגדים במזוודה שמצאתי בדיוק היכן שאמר שתימצא.
מחדר האמבטיה נטלתי אביזרי טואלט שונים ומגבות. הרגשתי אי
נוחות כשעשיתי בביתו כבשלי. הרגשתי שאני פוגע בפרטיותו. בדרך
החוצה עוד הכנסתי רדיו טייפ שעמד במטבח למזוודה, ויצאתי את
הבית. הנהג מיהר לעברי, נטל ממני את המזוודה, והכניס אותה לתא
המטען. "נוסע לחו"ל?" שאל אותי. "סע לירושלים" אמרתי,
"ללשכה".
כשהגעתי ללשכה חלפתי על לשכתה של סגניתי. דחף רגעי גרם לי
להיכנס ולשאול אם היא נמצאת. אנשי הלשכה הסתכלו עלי כאילו
סיפרתי בדיחה לא מצחיקה במיוחד. "היא איננה", נדבה לבסוף
מישהי, "כנראה תגיע מחר".
כשנכנסתי ללשכתי שאלו אותי כולם איך אני מרגיש ונזכרתי שיש לי
שפעת קלה. "יותר טוב" מלמלתי וסגרתי את דלת חדרי מאחורי. עברתי
על הדו"חות המודיעיניים והדואר כשהאינטרקום זמזם - "היומן שלך
נקי להיום" אמרה המזכירה, "ביטלת את הכל אתמול. לקבוע לך
פגישות?". ביקשתי ממנה להיכנס והכתבתי לה מכתב לאקוני המודיע
לסגניתי על פיטוריה שייכנסו לתוקפם תוך 48 שעות. היא הביטה בי
בתדהמה. "תביאי לי את המכתב לחתימה כמה שיותר מהר ותדאגי
שמישהו ימסור לה אתו היום. ותבקשי מהעוזר הצבאי שייכנס אלי."
העוזר הצבאי הגיע מיד. הודעתי לו על פיטורי הסגנית ועל
המועמדים שלי להחליף אותה. הסכמנו על שני המועמדים הטובים
ביותר ושלחתי אותו לערוך שיחות גישוש. "אני רוצה שקט בעניין
הזה" אמרתי לו. "ואני רוצה להיות בטוח שמי שאציע לו את התפקיד
יסכים לקבל אותו".
המזכירה נכנסה עם המכתב ושרבטתי עליו את חתימתו שלמדתי אתמול.
"שזה יגיע אליה היום" אמרתי, "ואף מילה לאף אחד".
זימנתי ללשכה את הדובר ואת מנהל הלשכה.
"דברים הולכים להשתנות כאן" אמרתי להם, "פיטרתי את הסגנית.
במקומה ימונה מישהו שגם יעשה קצת עבודה".
הדובר התאושש ראשון: "זה לא יראה טוב בתקשורת. בכל זאת יש את
הייחוס המשפחתי..."
- "לא מעניין אותי. תעשה שזה יראה טוב. תגיד מצדי שהמצב מחייב
מינוי של מישהו מנוסה יותר, או שצריך מישהו במשרה מלאה, או כל
דבר אחר שנראה לך".
-  "מתי הפיטורין נכנסים לתוקף?"
- "מחפשים אותה כדי למסור לה את המכתב היום. אני לא רוצה
שתמסור הודעה לפני שהיא תקבל אותו".
- "מי יחליף אותה?" שאל מנהל הלשכה.
סיפרתי להם מי המועמדים, ושהעוזר הצבאי מטפל בעניין ושחררתי את
הדובר. נשארתי עם מנהל הלשכה - הבנתי אתמול שהוא איש מפתח. הוא
היה בעלים של משרד פרסום גדול ושיטת הבחירה הישירה הפכה אותו
לאיש עשיר. כמו עמיתיו למקצוע גם הוא היה בטוח שגם אנשים הם
מוצרים שאפשר לשווק, ושתדמית חשובה יותר מתוכן. אחרי שהצליח
לשווק אותו נחשב לגאון בתחום וטיפח שאיפות פוליטיות.
- "הפיטורין של הסגנית הם רק ההתחלה" אמרתי לו, "אני מתכוון
לעשות עוד שינויים. אני צריך אותך איתי".
- "כמובן" אמר לי. "מה אתה צריך?"
דיברנו שעה ארוכה. הוא התגלה כאדם חריף עם חוש פוליטי לא מבוטל
וקיבלתי חלק מעצותיו.

- "אם אתה לא צריך עוד משהו אתחיל לעשות טלפונים" אמר לי.
- "רק דבר אחד" אמרתי לו, " תדאג שיחליפו לי את הנהג
והמאבטחים".

המסוק הגיע לקחת אותי לסיור בצפון. יצאתי למנחת, עם המאבטחים.
המסוק עמד שם כשמדחפיו עובדים ומעלים אבק רב. זו הייתה לי הפעם
הראשונה לטוס במסוק ולכן נהגתי כמו שראיתי בסרטים. הרכנתי את
ראשי, למרות שהמדחפים הסתובבו בגובה רב, וליתר ביטחון הידקתי
בידי את הפיאה אל ראשי. שלא כמו בסרטים, הכניסה למסוק הייתה
מאחור. התיישבתי במסוק לצד בחורה יפה עם כותפות של דובר צה"ל.
היא חייכה אלי חיוך של בחורה שמודעת ליופייה בזמן שאחד
המאבטחים חגר אותי. חייכתי בחזרה. "פעם ראשונה שאני טסה במסוק"
אמרה לי.
- "גם אני" עניתי לה, ובטח חשבה שאני מתבדח. "מה שמך?".
- "ענת".
- "איך זה לשרת בדובר צה"ל ענת?"
- "בדרך כלל די משעמם".
- "מה את עושה שם?"
- "מעבירה חומר לכתבים זרים... עונה לפניות שלהם. עבודה
פקידותית".
- "והיום מה?"
- "הבחורה שהייתה אמורה להצטרף לטיסה חולה ואני מחליפה אותה".

התרווחתי לי בכסא והבטתי בנוף. הרגשתי את ירכה החמימה של ענת
נצמדת אלי.
- "סליחה" אמרתי והסטתי את רגלי.
- "זה בסדר" אמרה וכעבור כמה שניות הרגשתי שוב את חום ירכה.

לא דיברנו יותר עד הנחיתה.

אלוף פיקוד הצפון פגש אותנו במנחת. לחצנו ידיים, החלפנו מילות
נימוס, והוא הוביל אותנו לרכבי השטח הממוגנים שהמתינו לנו. שוב
ישבתי ליד ענת והרגשתי כמו בטיול שנתי. הגענו לאחד המוצבים בהר
דב ושם קיבל את פנינו רב סרן טרוט עיניים שהוביל את הסיור סביב
המוצב. הצלם של דובר צה"ל ביקש שאצטלם כשאני צופה בגזרה מבעד
למשקפת גדולה וכך עשיתי. התכנסנו בחדר האוכל של המוצב ששימש גם
כחמ"ל. כל חיילי המוצב שלא היו מוצבים בעמדות נכחו שם. הבעתי
בפני החיילים את תודת העם והמדינה על עבודת הקודש שהם עושים
ונתתי להם את רשות הדיבור:
- "רציתי לשאול..." אמר אחד החיילים בהיסוס, "מה בדיוק המשימה
שלנו כאן?"
- "אלוף הפיקוד יענה לך על השאלה" אמרתי.
- "אתם מגינים על אזרחי ישראל" אמר אלוף הפיקוד. "אתם הקו
האחרון בין החיזבאללה לתושבי הצפון...".
- "אבל", התעקש החייל, "כל יום אנחנו רואים אותם מסתובבים
מולנו חמושים, אוספים מודיעין, ואסור לנו לפתוח באש. רק
שמפגיזים אותנו מותר לנו להחזיר אש, כשהם כבר לא בטווח שלנו!
למה מחכים שהם יהיו מחוץ לטווח עד שיורים?".
- "על השאלה הזו יענה לך השר" ענה אלוף הפיקוד.
- "הם... הם מעוניינים לפתוח עוד חזית" גמגמתי. אנחנו לא ניגרר
לפרובוקציות שלהם".

החיילים הביטו בי במבטים מזלזלים של אנשים צעירים שסופגים
בגופם את המדיניות המגמגמת שלי. התביישתי.

נפרדנו מהחיילים ומהמוצב ונסענו למנחת. המסוק לקח אותנו
לנהרייה. ענת ישבה ליד הצלם. הם צחקו ודיברו כל הדרך ואני
קינאתי בו על מגע ירכה.
בנהרייה חיכה לנו ראש בעירייה עם עיתונאים וצלמים ועשינו סיבוב
בין האתרים בהם נפלו רסיסי פגזים. ענת והצלם הילכו זה לצד זה
ועוררו את כעסי. כולם ייחסו את סבר פניי החמור ל"מצב".
ראש העירייה הזמין אותנו לארוחת צהרים.
כשסיימנו לאכול נלקחנו לבקר במקלט מוצף מים וראש העירייה פירט
לעיתונאים את הקשיים התקציביים שהותיר לו קודמו ואת הדחיפות
בהקצאת תקציבים ממשלתיים בעת הזו. למען בטחון התושבים. הייתי
מנומנם אחרי האוכל ואני לא זוכר מה עניתי לשאלות הכתבים. החזרה
למסוק הזכירה לי את העלייה לאוטובוס ביום שישי בטירונות.
לשמחתי, ענת ישבה לצדי ונמנמתי את הדרך חזרה בצמוד אליה.

כשחזרנו המתין לי במנחת מנהל הלשכה. "הסגנית שלך קיבלה את
המכתב והיא זועמת", דיווח לי. "היא מחכה לך בלשכה".
כשנכנסתי ללשכה היא ישבה שם ודיברה בטלפון הנייד. כשראתה אותי
חדלה לדבר.
- "שלום" אמרה לי.
- "הפסקת אש" עניתי לה, "שלום זה כבר לא רלבנטי".
- "הוא חייב להיות כאן?" שאלה והחוותה בידה על מנהל הלשכה.
- "תשאיר אותנו לבד", הוריתי לו,  והוא יצא וסגר את הדלת.
- "אתה מוכן להסביר לי מה זה?" שאלה כשהיא אוחזת בידה את
המכתב.
- "מכתב שמודיע לך על סיום תפקידך תוך 48 שעות". עניתי לה
בסבלנות.
- "לקרוא אני יודעת" ענתה לי בכעס.
- "אז מה לא מובן לך?" שאלתי בציניות.
- "היית צריך לדבר איתי לפני שהוצאת את המכתב".
- "רציתי. לא ידעו אפוא את".
- "אל תבלבל לי את המוח, יכולת למצוא אותי לו רצית..."
- "מה זה משנה עכשיו. את כאן. יש שתי אפשרויות עכשיו: או
שתודיעי שאת עוזבת את התפקיד מנימוקים שתבחרי, או שהלשכה שלי
תוציא הודעה על המכתב".
- "אתה אפילו יותר טיפש ממה שחשבתי" אמרה בזעם, אתה ביקשת ממני
שאקבל את התפקיד, אתה רצית את הבוחרים שלי..."
- "טעיתי" עניתי לה.
- "זה יעלה לך ביוקר" אמרה, "אני יכולה לגרום לך נזק".
- "מה תעשי?" שאלתי אותה בלעג, "תרוצי לבחירות עוד פעם במפלגה
של ראשי הממשלה? הנכסים הפוליטיים שלך מסתכמים עכשיו ביחידת
מימון המפלגות שלך. בשיטת הבחירה החדשה הבוחרים שלך יצביעו
בשבילי גם ככה. עכשיו... או שתעזבי את התפקיד בצורה מכובדת
וכשיבוא הזמן אתמוך בך בבחירות הפנימיות, או שתסיימי את
הקריירה הפוליטית שלך כבר היום".

ניסחנו הודעה משותפת. כשיצאה זימנתי אלי את מנהל הלשכה.
- " עשית טלפונים?" שאלתי אותו.
- "כן" ענה, "קבעתי למחר פגישות עם כולם, המזכירה עדכנה את
היומן שלך".
- "בסיור היום השתתפה חיילת בשם ענת מדובר צה"ל" אמרתי לו, אני
רוצה שיציבו אותה אצלנו לתאם בין המשרד לבין דובר צה"ל".
- "בשביל מה?" שאל אותי בתמיהה.
- "נמאס לי שיש סתירות בין הדיווחים של צה"ל לבין ההודעות
שלנו".
- "אבל למה דווקא היא? מה הקישורים שלה? היא קצינה בכלל?"
- "ככה אני רוצה. שייספחו אותה אל העוזר הצבאי".
- "טוב. עוד משהו?"
- "טיפלת בעניין של המאבטחים והנהג?"
- "המאבטחים הוחלפו. ייקח עוד יום או יומיים לסיים את התחקיר
הביטחוני לנהג חדש".
- "תזרז את זה" אמרתי לו "להתראות מחר".

הוא יצא את הלשכה וזמזמתי למזכירה שתודיע לנהג שיהיה מוכן
לנסיעה תוך רבע שעה. "לתל-אביב" אמרתי לו, כשנכנסתי למכונית עם
המאבטחים החדשים. בדרך הזמנתי בטלפון אוכל מאחת המסעדות שנוהל
בה חשבון חודשי עבור "המשרד". כשהגענו לשם יצא מהמכונית אחד
המאבטחים ואסף עבורי את המנות הארוזות. "לנווה שאנן" אמרתי
לנהג. כשעצר לי זינקו המאבטחים החוצה ואחד מהם רצה ליטול מידי
את המזוודה שהוצאתי מתא המטען. "תירגעו בחורים", אמרתי להם.
"חכו במכונית. אני חוזר תוך כשעה". הם הביטו אחד בשני במבוכה.
"זו לא בקשה. זו פקודה!" אמרתי ביתר שכנוע ועשיתי את דרכי
למעבר הצר שבין הבתים המוזנחים. חציתי את המרחק הקצר בחצר
המזוהמת וטיפסתי בכבדות במדרגות. למרות מזג האוויר הקריר הזעתי
כמו בהמה. המתנתי בפתח הדלת עד שהסדרתי את נשימתי בטרם נכנסתי
לדירה.

הוא צהל לקראתי כמו חיית שעשועים שנזנחה ע"י בעלייה ליום שלם.
הנחתי את המזוודה על הרצפה והושטתי לו את השקית עם האוכל. בעת
שאכל חיברתי את הרדיו לחשמל והגל הפתוח של רשת ב' הדהד בחלל
הדירה. החדשות על התפטרות הסגנית הפתיעו אותו. עדכנתי אותו
בקצרה. ברדיו דיווח פרשן פוליטי בטון ידעני על המחליף המיועד
ועל סבב המינויים הצפוי עקב מינויו. כל הדיווח היה פרי
דמיונו.

חזרתי למכונית והבחנתי בהבעת פניהם המשועשעת של המאבטחים. "קח
אותי הביתה" אמרתי לנהג, "ותאסוף אותי בשמונה בבוקר". בדרך
הרגשתי את הטלפון האוסטרלי רוטט לי בכיס אבל לא עניתי. מאוחר
יותר שמעתי את ההודעה מההורים - המשטרה הצבאית באה לחפש אותי.
לפי הרישומים של משטרת הגבולות חזרתי לארץ.

הייתי כל כך עייף שנרדמתי אצלו בבית כמעט ברגע שנפלתי על
המיטה.

בבוקר סרקתי את המטבח. מצאתי צנצנת של קפה נמס עם קפה שהתקשה
מעט כמו שקורה שמכניסים לצנצנת כפית רטובה. החלב במקרר היה
חמוץ. רשמתי לפני לשאול אותו את מי לשלוח לעשות עבורי קניות.
הנהג הגיע בשמונה בדיוק ונסענו לירושלים. לא היה פיגוע ולכן
דיברו ברדיו רק על פוליטיקה פנימית קטנונית. וגם על מחסור
במאבטחים למקומות הבילוי והעסקים. הפגישה הראשונה שלי הייתה עם
המועמד להחליף את הסגנית. הוא היה איש צבא לשעבר, חף מנטיות
פוליטיות, ולא היה להוט מידי לקבל את התפקיד. הסברתי לו שאני
מחפש סגן שמכיר את המערכת ושידע להתמודד עם האספירציות
הפוליטיות והשיקולים הלא ענייניים של הבכירים. הדגשתי שאני
מחפש מישהו שבאמת יעבוד ויוריד ממני חלק מהנטל. נראה היה
שהאמין לי והוא הסכים לקבל את התפקיד. סיכמתי שמנהל הלשכה
והעוזר הצבאי יכניסו אותו לתפקיד. ושהדובר יוציא הודעה
מתאימה.
מנהל הלשכה והדובר הביאו לתשומת ליבי את תלונות התקשורת על
שפתאום הפסקתי להתראיין. "מהיום", אמרתי, "הדובר יתדרך את
התקשורת פעם ביום. תודיע לתקשורת שהשר עסוק במעשים ויתראיין
מעכשיו רק שיחשוב שיש בכך צורך".
- "אתה בטוח שזה צעד חכם?, שאל מנהל הלשכה.
- "בזמן האחרון דיברתי כל כך הרבה שאף אחד לא מקשיב יותר",
עניתי.

הפגישה הבאה הייתה עם ראשי המפלגות החרדיות. נכחו בה גם היועץ
המשפטי של המשרד ומנהל הלשכה.
- "החלטתי להורות לצה"ל שלא לדחות יותר את השירות של בחורי
הישיבות", אמרתי ללא הקדמה.
- "אתה מטורף", התעורר ראשון ראש המפלגה הספרדית, "אנחנו לא
ניתן לזה לקרות וזה סופך הפוליטי!"
- "יתכן" אמרתי, "אבל בתקופה כזו יתעורר ויכוח ציבורי שעוד לא
חוויתם, וגם לכם יגרם נזק. אתם מצביעים בעד יציאה לפעולות
צבאיות ובעד גיוס מילואים, אבל את הבוחרים שלכם אתם פוטרים בלא
כלום".
- "הבחורים שלנו ממיתים עצמם באוהלה של תורה", אמר ראש המפלגה
האשכנזית, "הם מתחילים כל יום לימודים באמירת תהילים לשלומם של
החיילים..."
- "הציבור שלנו סבור שיריעות אוהלה של התורה ארוגות מקצבאות
שמשולמות מכספי המסים שלו, ושמסביב למאהל שומרים יהודים
חילוניים".
-   "אני לא צריך להקשיב לדברים האלה", אמר הספרדי, גם אני
שירתתי בצבא! רוב הח"כים שלנו שירתו בצבא..."
- "וכך צריכים לעשות גם כל הבוחרים שלך", אמרתי.
- "ומה עם כל החילוניים שמשתמטים משרות", סנט בי.
- "אין לי בעיה עם זה שהבוחרים שלך ישתמטו משירות כמו
החילוניים ולפי אותם כללים", אמרתי, "אבל את ההשתמטות
הקולקטיבית צריך לסיים".
- "אין כל טעם בהמשך השיחה הזו", אמר האשכנזי, "ממילא זה לא
יקרה. אתה לא תעביר את זה בכנסת. ובטח שלא בממשלה".
- "אני לא צריך להעביר את להעביר את זה בשום מקום", אמרתי להם,
והוריתי ליועץ המשפטי לחלק להם את הדפים. "תקראו את נוסח הוראת
השעה שחוקקתם ותבינו שהסמכות הבלעדית היא שלי".

הם קראו את נוסח החוק, כפי שחוקק ביוזמתם:

חוק דחיית שירות בטחון לתלמידי ישיבות שתורתם אומנותם (הוראת
שעה), התשס"א-2001 [אין תיקונים] .
========================================
1. דחיית שירות בטחון לתלמידי ישיבות שתורתם אומנותם

שר הבטחון ידחה בצו, לתקופה שלא תעלה על שנה אחת בכל פעם, את
מועד ההתייצבות לרישום, לבדיקה רפואית או לשירות בטחון של
מיועד לשירות בטחון שתורתו אומנותו, אלא אם כן שוכנע כי צורכי
הבטחון של מדינת ישראל אינם מאפשרים זאת;

לענין חוק זה, "מיועד לשירות בטחון שתורתו אומנותו" - מיועד
לשירות בטחון הלומד לימודים תורניים בישיבה שאושרה לענין סעיף
זה על ידי שר הבטחון והממלא אחר התנאים הקבועים בפקודות הצבא,
לרבות לענין היקף הלימודים בישיבה ולענין הגבלתו מלעסוק בעיסוק
נוסף על הלימודים בישיבה.
--------------------------------------------------------------------------------------------------------
- "שוכנעתי כי צורכי הבטחון של מדינת ישראל אינם מאפשרים דחיית
שרות כיום", אמרתי. "ממחר לא ידחה יותר מועד של צווים של
מיועדים לשירות בטחון שתורתם אומנותם. אני גם אורה לצה"ל לפשפש
בציציותיהם של כל אלה ששירותם נדחה כבר. מי שלא לומד בישיבה
מאושרת, או שלא לומד במשרה מלאה, יגויס. אני גם שוקל לבדוק שוב
את כל הישיבות שאושרו לעניין דחיית שרות. לבדוק ממש טוב".
- "אנחנו נדאג לפטר אותך", אמר הספרדי, "אני הולך מפה ישר לראש
הממשלה".
- "בארבעים ושמונה השעות שיחלפו עד הפיטורין שלי, צה"ל יגייס
תלמידי ישיבות כאילו זה המבצע הכי חשוב שלו". אמרתי. "ואני אשב
עם סוללה של עורכי דין ונכין עתירה לבג"צ. גם ככה בג"צ לא
מאושר מכל התרגילים שהממשלה עשתה בעניין הזה עד היום".
- "מה אתה באמת רוצה?", שאל האשכנזי.
- "אני רוצה שתצאו מפה בהודעה משותפת". אמרתי. "בהודעה יאמר
שאתם יזמתם את הפגישה איתי לאור המצב הבטחוני החמור, ובהוראת
הרבנים שלכם. בהודעה יאמר שהחלטתם שכל תלמידי הישיבות יתנדבו
לשרות בטחון עד שישתפר המצב, ושבעצה אחת עם שר הבטחון הוחלט
שהם ישולבו במערך האבטחה במרכזי הערים, בכניסה לקניונים,
במקומות בילוי ועסקים, ובכל מקום אחר לפי הנחיות המשטרה."
- "הרבנים לא יסכימו שתלמידי הישיבות יחשפו לפריצות של
החילוניים". אמר האשכנזי, "בכל המקומות האלה מסתובבות בחורות
ערומות".
- "אם אתם מעדיפים, אפשר לשלוח אותם לג'נין ורמאללה". אמרתי.
- "מה ההבדל בין מה שאתה מציע לבין גיוס רגיל?" שאל.
- "הם יגויסו לשירות צבאי של חודש וצה"ל יכשיר אותם למשימות
האבטחה. אחרי חודש הם יקבלו דחיית שירות וישולבו בהתנדבות
במערך האבטחה. כך הם ימשיכו לקבל את הקצבאות והישיבות ימשיכו
לקבל עבורם כסף."
- "ומה עם הלימודים?"
- "כל אחד מהם יעסוק באבטחה שש שעות ביממה", אמרתי, "יהיה להם
מספיק זמן ללמוד".
- "אנחנו צריכים ללכת לרבנים" אמר.
- "צאו לדרך", עניתי, "בינתיים היועץ המשפטי שלי פה", אמרתי
והצבעתי עליו, "יכין עתירה לבג"צ נגד הפיטורין שלי - כך שאני
מציע שתלכו באמת לרבנים, ולא תרוצו מפה לראש הממשלה. תגידו
לרבנים שתמונות בתקשורת, של חרדים מתגייסים בהמוניהם, יראו טוב
יותר, מאשר סיקור של עתירות לבג"צ של "התנועה לאיכות השלטון".
אני רוצה תשובה עד חמש, הערב, או שאני מתחיל לשלוח צווי
גיוס".

הם נפרדו ממני לשלום. מוטרדים.

- "מה דעתך?", שאלתי את מנהל הלשכה, "הם ילכו על זה?"
- "הם ירוצו לרבנים וינסו לתכנן איזשהו תרגיל", ענה לי. "אבל
האפשריות שלהם די מוגבלות".
- "עוד מעט ידווחו בתקשורת על הפגישה", אמרתי. "בטח ידווחו
שאני מתכנן איזה מהלך לשינוי יחסי הכוחות בממשלה, או משהו כזה.
כשיפנו אלייך לתגובה, תגיד שהם יזמו אתנו פגישה, בנושא שאתה לא
יכול לחשוף כרגע. תגיד שבשבע, הערב, נכנס מסיבת עיתונאים בה
נחשוף הכל".

הוא הביט לי ישר בעיניים ואמר בקול שקט: "אני לא יודע מי אתה
באמת, אבל אני יודע מי אתה לא. אני אמשיך לשחק אתך את המשחק
הזה, אבל אני רוצה איזה מינוי ציבורי, אולי אפילו סגן שר, לפני
שהכול מתפוצץ, ולפני שמפטרים אותי".
"נחשוב על משהו", אמרתי לו, בנחת.

"שר החוץ הגיע", זמזמה לי המזכירה.
שר החוץ נכנס והתיישב מולי, בלי להגיד שלום. "מה הדחיפות הזאת
בפגישה?", רטן, "מה יש לך להגיד לי שהוא כל כך חשוב?", הוסיף
בטון לעגני.
- "יש לנו תוכנית מדינית שאני רוצה שתוביל", אמרתי לו.
- "התוכנית הסעודית?", שאל, "מה יש להוביל שם?"
- "תוכנית אחרת", עניתי.
- "הודעת כבר שאתה תומך בתוכנית הסעודית!"
- "טעיתי", עניתי לו. "תפרט לו את התוכנית", אמרתי למנהל
הלשכה. ידעתי שבי הוא מזלזל עד כדי שלא יקשיב לי.
- "אנחנו רוצים שתוביל מהלך חשאי", אמר מנהל הלשכה, "תשתף בו
מדינאים בחו"ל שאתה סומך עליהם, ופלשתינאים שלא מדווחים
לערפאת. שיהיה חשאי כמו אוסלו..."
- "אתה מנסה לעשות לי תרגיל", התפרץ השר לעברי בזעם, "מיד
תתחילו עם הדלפות ושמועות שאני חתרן..."
- "תקשיב עד הסוף ותבין שאני רציני", ביקשתי ממנו.
- "אנחנו חושבים שכל הרעיונות שהועלו עד היום לא ישימים", אמר
מנהל הלשכה, "אי אפשר לפתור את הסכסוך עם הפלשתינאים בלי לכלול
בהסדר הסופי את ערביי ישראל..."
- "מה אתה רוצה?", התפרץ השר שוב, "לעשות להם טרנספר?!"
- "לא", אמרתי, "אני רוצה שהם יהיו אזרחים של המדינה
הפלשתינית. אני רוצה להעביר לפלשתינאים את השטחים שמיושבים
בערבים ישראלים ביחד עם חלק מהאדמות שהופקעו לצורכי אימונים של
הצבא, ושהערבים שיישארו בשטח ישראל יהיו אזרחים פלשתינים. הם
יוכלו לקבל בישראל מעמד של תושבי קבע אבל לא יצביעו לכנסת אלא
לפרלמנט הפלשתיני".
- "אתה משוגע", אמר לי, "הם לא יסכימו לזה".
- "מי לא יסכים?"
- "לא הפלשתינאים, ולא ערבי ישראל".
- "ערביי ישראל מזהים את עצמם עם הפלשתינאים, הם מגדירים את
עצמם כחלק מהעם הפלשתיני, ואי אפשר לעשות את ההבדלה ביניהם
לבין הפלשתינאים, רק בגלל שחלק ברחו בארבעים ושמונה, וחלק
נשארו. הם אותם אנשים, הם אותן משפחות, ואי אפשר להפריד
ביניהם. אם ערביי ישראל לא יסכימו לקבל את האזרחות הפלשתינאית
זה רק בגלל שהם מקווים להיות הרוב במדינת ישראל בתוך כמה
עשורים. יש מחקרים שמוכיחים שתוך כמה עשורים הם יהיו רוב. ואז
מה?, יהיה רוב ערבי בכנסת?. אם לא נפתור את הבעיה הזו עכשיו,
היא תתגלגל, כמו כדור שלג, לממדים שלא נוכל להתמודד אתם. מה
נעשה עוד עשרים שנה? נשלול מהם את האזרחות? נחוקק חוקים כמו
בדרום אפריקה של האפרטהייד?"
- "חלק גדול מערביי ישראל רוצים להיות ישראלים כי החיים שלהם
יותר טובים כאן מהחיים של כל ערבי במזרח התיכון", ענה לי, "זה
נגד האינטרס שלהם שיהיה פה שלטון ערבי מוסלמי".
- "תמשיך לחלום", אמרתי לו, "אתה מכיר את המשל על הצפרדע
והעקרב".

רציתי לספר לו על שיחה עם ערבי ישראלי שניהלתי ב"אינגה בר",
בהרצליה, כשעוד הייתי עם גופי הישן. באתי לשם כדי לצפות במשחק
כדורגל של "הפועל תל-אביב" נגד "מילאן". לידי ישב ערבי ישראלי,
שבא גם הוא לצפות במשחק. אמנם שתה אלכוהול ואכל צלעות חזיר,
אבל אי אפשר היה לטעות בו כיהודי ממוצא מזרחי. מראהו היה ערבי
טיפוסי. הוא יזם את השיחה, שלמיטב זכרוני התנהלה כך:
- "החברים שלי פחדו לבוא איתי בגלל הפיגוע". אמר לי.
- "ממה הם מפחדים?", שאלתי אותו.
- "שיהודים ירביצו להם", ענה.
- "מתי בפעם האחרונה יהודים הרביצו לערבים אחרי פיגוע?", שאלתי
אותו. "היו פעמים שיהודים הרביצו לערבים מיד אחרי פיגוע,
באיזור של הפיגוע, אבל ככה סתם? אני לא שמעתי על אף מקרה. ושלא
תחשוב שאני מסכים עם יהודים שמרביצים לערבים שנמצאים במקרה
בסביבה של פיגוע", מיהרתי להוסיף, "הם סתם חארות שמחפשים סיבה
להרביץ".
- "נכון", אמר לי, "אבל החברים שלי בכל זאת מפחדים. אני לא".
- "ומה דעתך על הפיגועים?", שאלתי אותו.
- "זה לא בסדר", ענה לי. "אבל אתם חייבים להבין שהם מיואשים,
אין להם מה להפסיד. אני נגד הפיגועים האלה. אני חושב שהם
צריכים לפגוע רק בצבא ובמתנחלים".
- "לא נראה לך קצת מוזר, שישראלי, אפילו אם הוא ערבי, יתמוך
בפעולות נגד הצבא של המדינה שלו ונגד אזרחים של המדינה שלו?",
הטעמתי.
- "זה לא הצבא שלי, זה צבא כיבוש, והמתנחלים הם כובשים. הם
יושבים על אדמות של העם שלי".
- "ובתוך הקו הירוק לא יושבים על אדמות של העם שלך?", שאלתי,
"בתוך הקו הירוק הצבא הוא לא צבא כיבוש?"
- "כן", ענה לי, "אבל צריך לעשות פשרות בשביל שיהיה שלום".
- "ניסינו", אמרתי לו, "ברק הציע בקמפ-דויד הצעות שרוב הציבור
היהודי כאן לא היה מוכן לקבל, ועדיין ערפאת דחה אותן על הסף
והתחיל מלחמה."
- "ברק לא הציע כלום", אמר לי, "צריך להחזיר הכל: לפנות את
ההתנחלויות, להחזיר את ירושלים, להחזיר לערבים הישראלים את
האדמות שהפקיעו, ולהחזיר את הפליטים".
- "אבל אז יהיה פה רוב מוסלמי", אמרתי לו, "אנחנו לא יכולים
להסכים לזה".
- "למה לא?", ענה לי, " אני חי במדינה עם רוב יהודי".
- "ואיך תמשיך לאכול חזיר ולשתות אלכוהול במדינה מוסלמית?",
הקשיתי.
- "אנחנו, הערבים הישראלים, נהייה האליטה פה", אמר לי, "כמו
האשכנזים אצלכם. אנחנו נקבע את האופי של המדינה, ולא הקיצוניים
הדתיים. גם אתם תוכלו להמשיך לחיות כאן. כמו היום".

לא יכולתי לספר לשר החוץ על השיחה הזו.

- "אם זו תהייה המדיניות שלנו כמפלגה", אמר, "נאבד את כל
הקולות של ערביי ישראל. גם המפלגות הערביות לא ישתפו אתנו
פעולה יותר. אל תשכח שאת הסכם אוסלו העברנו בכנסת בזכות
המפלגות הערביות".

"ותראה לאן הגענו". רציתי להגיד לו.
- "אבל נרוויח קולות של יהודים", אמרתי לו. "הימין מפחד להגיד
דברים כאלה. יאשימו אותו בגזענות. אנחנו יכולים לעטוף את
הרעיון הזה ולשווק אותו כחבילה של שלום ופיוס בין העמים. נזרוק
פנימה הרבה אדמות שהופקעו ומיליארדי דולרים שנגייס מהאמריקאים
והאירופים. אולי אפילו גם ממדינות המפרץ. לערביי ישראל גם
נרמוז שהם יכולים להיות האליטה של מדינה כזו. הם יכולים לתפוש
שם את השלטון".
- "הפלשתינאים לעולם לא יסכימו לזה", אמר.
- "תיפגש עם מובארק ועבדאללה", אמרתי לו. "תגיד להם שהמצב יצא
משליטה ושראש הממשלה השתגע. תגיד שהימין מתחזק, ושאם לא ימצא
פתרון בקרוב, צה"ל יכנס לכל השטחים בצורה הרבה יותר מאסיבית.
תגיד להם שהם עלולים למצוא את עצמם מנסים לבלום מאות אלפי
פליטים שיברחו מהשטחים למדינות שלהם".
- "ומה עם ירושלים?", שאל.
- "בתמורה לסיפוח השכונות מסביב לירושלים נסכים שירושלים תהיה
עיר בינלאומית בשליטת האו"מ. תוביל מהלך להעברת מרכז האו"מ
מניו - יורק לירושלים המזרחית כחלק מההסדר בינינו לבין
הפלשתינאים. המשלחות לאו"מ ובני משפחותיהם יגורו כאן, ירושלים
המזרחית תהיה בשליטה של האו"מ, עם כוחות שיטור בינלאומיים,
שכפופים לאו"מ. הגישה למקומות הקדושים תהיה מובטחת לכולם, ולכל
העולם יהיה אינטרס שיהיה כאן שקט ושכל ההסדרים יכובדו".
- "לא רע", ענה לי בהתעניינות. "של מי הרעיון הזה?"
- "שלו", עניתי, והצבעתי על מנהל הלשכה.
- "אם אסכים להוביל מהלך כזה", אמר, "איך אני יכול להיות בטוח
שלא תעשו לי תרגילים? מה מבטיח לי שלא שראש הממשלה לא יפטר
אותי ושאף אחד לא יתמוך בי? אתה ראש המפלגה עכשיו. אם תציג
אותי כחתרן, ולא תעמוד מאחורי, אף אחד מהשרים של המפלגה לא
יפרוש מהממשלה אם יפטרו אותי. הם יודעים על איזה צד של הפרוסה
מרוחה החמאה".
- "פשוט מאוד" אמרתי, והצבעתי על מנהל הלשכה, "תמנה אותו כסגן
שלך. כך לא אוכל להתנער ממך, והוא יוכל לאמת את הגרסא שלך".
- "ומה עם הסגן הנוכחי?", שאל.
- "תהרוג אותי אם מישהו יודע מי הוא", עניתי לו. "תן לי שבוע -
שבועיים להתארגן ולמצוא מנהל לשכה חדש, ותודיע על המינוי".

חשתי שהוא עדיין מהסס.

- "אם המהלך הזה יצבור תנופה", אמרתי לו, "אתפטר מראשות המפלגה
ואתמוך בבחירה שלך כיושב הראש".

הוא הסכים מייד.

- "משהו בך השתנה", אמר לי השר. "אתה אפילו לא נראה אותו
דבר".
- "אני בדיאטה", עניתי לו, "ואני לא ישן מספיק".

- "תכננת את זה מראש?" שאל אותי מנהל הלשכה.
- "את מה?"
- "את המינוי שלי".
- "אלתרתי", עניתי לו, "גם לא יזיק לי אם תהיה בסביבה שלו. הוא
מסוגל לנסות למכור את הרעיון של ירושלים בלי החלק של ערביי
ישראל. אם זה יקרה, אני צריך שתדווח לי".

- "אין בעיות", אמר, "מי יחליף אותי?"
- "תמצא לי מישהו", אמרתי, "מישהו טוב".

המזכירה זמזמה ושאלה אם אני אוכל בחוץ או להזמין.
- "בא לך לצאת לאכול?", שאלתי את מנהל הלשכה.
-  "למה לא?", ענה.
- "יאללה", אמרתי, "בוא נלך", ולמזכירה עניתי שאני יוצא
לאכול.

"דרך אגב", שאלתי אותו בדרך החוצה, "את מי אני שולח לעשות לי
קניות? אין לי כלום בבית".
- "תעשה רשימה למזכירה", ענה לי, בחיוך של שומר סוד, "את
המשלוח יכניס לבית השומר של משמר הגבול".

בדרך החוצה הכתבתי למזכירה את הרשימה.

את הידיעה על הפיגוע קיבלתי כשהיינו בדרכנו חזרה מארוחת
הצהרים.

את השעתיים הבאות בילינו בצפייה בטלוויזיה כדי להתעדכן. כל מי
שניסינו להשיג בטלפון, במטרה לקבל דיווחים על מה שקרה, היה לא
זמין. כולם היו עסוקים בלהתראיין לטלוויזיה או לרדיו.
בתקשורת ניסו לנחש כמה הרוגים היו. אחרי ניחושים ודיווחים
שונים התייצב המספר על שמונה הרוגים. כתבים ורופאים דיווחו על
מצב הפצועים כאילו אין חוקים ששומרים על זכויות החולה וצנעת
הפרט. המצלמות הנציחו עירום חלקי של בחורה צעירה שנפגעה. למען
זכות הציבור לדעת.

"צלצל לדוסים", אמרתי למנהל הלשכה, "תגיד להם שאני רוצה תשובה
עכשיו. תגיד להם שיש להם הזדמנות פז ליחסי ציבור טובים".

כעבור מספר דקות נכנס לחדר כשחיוך גדול מרוח על פניו. "עשינו
היסטוריה", אמר לי, "הם מסכימים".
"תארגן את מסיבת העיתונאים", אמרתי לו, "תפתח אותה בהודעה
שנציגי הציבור החרדי יזמו איתי פגישה, עוד בטרם הפיגוע, והביעו
את נכונותם להשתתף במאמץ הכללי. תגיד שרוב הפרטים כבר סוכמו
ושאנחנו עושים מאמץ קדחתני להסכים על פרטי הפרטים. אם ישאלו
עליי, תגיד שאני עסוק בהתייעצויות עם גורמי הבטחון השונים".

אף אחד מ"גורמי הבטחון" לא התקשר אליי. למעט העוזר הצבאי,
שדיווח שענת התייצבה לשירות.

לא עניתי לכל הטלפונים של שרי המפלגה, ואנשים אחרים, שהשאירו
הודעות, בהן, דרשו לדעת פרטים, על מסיבת העיתונאים המשותפת של
המשרד וראשי הציבור החרדי.

בתקשורת דיווחו שראש הממשלה ישא נאום לאומה בשעה שבע. תהיתי אם
יועציו יעצו לו לנאום באותה שעה בה נקיים את מסיבת העיתונאים.
או שמא לא שמעו עדיין על מסיבת העיתונאים "שלנו". כך או כך,
היה ברור לי שהתמונה בטלוויזיה תהיה של מסיבת העיתונאים שלנו,
עם מסך מפוצל שיציג את ראש הממשלה בצד ימין, למטה.

"תודיעי לנהג שאני יוצא תוך עשר דקות", זמזמתי למזכירה.

נסענו לתל-אביב בדממה. עצרנו במסעדה, ואספנו את האוכל. למסיבת
העיתונאים הקשבתי איתו ברדיו. הנאום של ראש הממשלה לאומה נדחק
לשולי החדשות. הטלפון שלי לא הפסיק לצלצל. על הצג הופיעו שמות
של חברי מפלגה ועיתונאים. לא עניתי לשיחות.

"צלצל למשפחה", אמרתי לו, והושטתי לו את הטלפון, "שיחקת אותה.
גייסת את הדוסים".

חצי שעה לאחר מכן הסיע אותי הנהג לביתו. המצרכים שהזמנתי כבר
היו שם. שמתי לב שהמוצרים שנזקקו לקירור הוכנסו למקרר, ורשמתי
לעצמי להודות לשומר של משמר הגבול בבוקר.


חלק שלישי


סגן משה כהן שנא עריקים. "אדם אינו יכול להשתמט מחובותיו כלפי
הכלל", נהג להסביר לכל מי שטרח להקשיב, "ולצפות שהחברה תמשיך
לשתף אותו בזכויות". והוא, סגן משה כהן, עמד בפרץ הזה. בשבילו,
ללכוד עריקים, היה חשוב יותר מללכוד מחבלים.
בימים אלה היה סגן משה כהן מודאג במיוחד. תנועת הסרבנים שקמה,
סירבה לשרת בשטחים, ואף הדיחה אחרים להשתמט משירות. "זו קריאת
תגר על הדמוקרטיה", טען, "לא יתכן שאנשים יחליטו שהם לא מוכנים
לבצע את מדיניות הממשלה. אף אחד לא רשאי לבחור לעצמו את סוג
השירות הצבאי שהוא מוכן לקחת בו חלק".
גם סגן משה כהן לא בחר את סוג השירות הצבאי בו נטל חלק.
בשנה שקדמה לגיוסו לצה"ל השתתף בקורס הכנה לגיוס ליחידות
מובחרות. שלוש פעמים בשבוע, במשך שנה, שילמה אמו במיטב כספה
כדי שמשה ירוץ בחוף הים כשהוא נושא על גבו תרמיל עמוס
במשקולות. הקורס נועד לחשל אותו פיזית ונפשית ולהכין אותו
לגיבושים הקדם-צבאיים של היחידות המובחרות.
כשהגיע זמן הגיוס היה משה מוכן.
סגן משה כהן לא זכה לשרת ביחידה מובחרת. הוא היה בן יחיד לאם
ששכלה את בעלה, אביו של משה, במלחמת לבנון. אמו של משה לא חתמה
על הסכמה שישרת בקרבי. וזהו. כל תחנוניו לא הואילו. "בשביל מה
נתת לי להתאמן שנה שלמה?", שאל.

היום היה סגן משה כהן נלהב במיוחד. הוא חיכה בקוצר רוח לענת
שתחזור, ואז הוא יספר לה על ההברקה שלו היום, ואיך כל המפקדים
שלו סוף סוף הכירו בכישוריו.
כבר שבועיים שהוא מחפש איזה מניאק אחד שקיבל צו שמונה ולא
התייצב. היה בכתובת הרשומה שלו והתברר שזו הכתובת של ההורים
שהתעקשו שהבן שלהם נמצא בחו"ל. באוסטרליה.
לסגן משה כהן הייתה אינפורמציה אחרת. לפי משטרת הגבולות הסרבן
הזה חזר מאוסטרליה מזמן.
ההורים נתנו לו גם מספר טלפון באוסטרליה. שיתקשר אם הוא לא
מאמין.
סגן משה כהן שמע כבר הרבה סיפורים של הורים, אבל המקצוע שלו,
(כפי שטרח להסביר לענת בכמה וכמה הזדמנויות), לא היה להקשיב
לסיפורים. המקצוע שלו היה לאסוף עובדות מגורמים חסרי פניות,
ולהצליב את המידע. "זה כמו להרכיב פאזל", היה אומר לענת, "אבל
מהצד השני יש מישהו שכל הזמן מערבב לך את החלקים".
בזמן האחרון אלו שמערבבים את החלקים נהיו הרבה יותר מתוחכמים
וסגן משה כהן היה נחוש בדעתו להביס אותם. "הסכנה עם הסרבנים
האלה", אמר לענת, "היא שהם לא איזה מסכנים שמתחמקים משירות
מילואים כדי לפרנס את המשפחה. הם משכילים, בעלי מעמד, ובאים
מהשכבה הסוציואקונומית הגבוהה". סגן משה כהן שנא אותם עוד לפני
שהפכו לסרבנים. בסתר ליבו גם שמח שקמה תנועת הסרבנים - הם
הוכיחו שהוא צדק כל הזמן בשנאתו.
הסרבן החדש שלו ייצג את כל מה ששנא. נולד להורים שגרו בבית יפה
בשכונה יוקרתית, משכיל, ומשתמט. אנשים כמו אבא של סגן משה כהן
נהרגו כדי להגן על הבועה שבה חי הסרבן הזה, ואנשים כמו סגן משה
כהן היו נחושים לפוצץ את הבועה הזו.
סגן משה כהן לא אכל את הסיפור הזה של רישום שגוי במשטרת
הגבולות. הוא בילה יומיים בנמל התעופה בן-גוריון, והראה לכל
נהגי המוניות את התמונה של הסרבן. אמר להם שזה עניין סודי של
בטחון המדינה, וכולם רצו לעזור. שניים זיהו אותו בוודאות. אחד
הסיע אותו לירושלים והשני לתחנה המרכזית הישנה בתל-אביב. זה
מירושלים בכלל לא עבד ביום שהסרבן נרשם בכניסה לארץ במשטרת
הגבולות.
הממצאים האלה מאוד הרשימו את המפקד של סגן משה כהן, והוא היה
בטוח שירשימו גם את ענת.
ענת הגיעה מוקדם מכרגיל. סיפרה לו שסיימה מוקדם בגלל שברגע
האחרון שלחו אותה לסיור בצפון עם שר הבטחון. "אחת הבחורות
הייתה חולה", הסבירה לו, "ובחרו דווקא בי". סיפרה לו בהתלהבות
על הטיסה במסוק והבילוי עם הקצונה הבכירה במשך כל היום. ואיך
אף אחד לא התייחס אליה כמו אל חיילת שהתגייסה לפני ארבעה
חודשים. "אפילו דיברתי עם שר הבטחון", סיפרה לו בהתלהבות,
"ישבתי לידו במסוק". לא סיפרה לו שחיככה את ירכה כנגד השר.
סגן משה כהן לא התלהב. "אנחנו עושים את כל העבודה בשטח", אמר,
"והם טסים להם במסוקים".
אפילו הציניות של סגן משה כהן לא יכלה לקלקל לענת את מצב הרוח.
הם בילו את יתרת הערב כשהיא מספרת לו בפרוטרוט על אירועי היום.
בלילה לא הצליח לזיין אותה. לא עמד לו. "זה בטח בגלל הלחץ
בעבודה", אמר לה. "יש לי דברים מעניינים לספר לך, אבל לא רציתי
לקלקל לך את ההתלהבות מהיום שהיה לך".
בלילה חלם שהוא תופש את הסרבן. בבוקר, הטמין את זקפתו בענת
הרדומה, ששכבה לצדו באחוריים זקורים, ודמיינה שהיא מזדיינת עם
השר.
סגן משה כהן התקלח, כמו תמיד, כשהוא מסבן את הבטן ואיזור
החלציים ומושך את קצף הסבון משם לכל הגוף. כשסיבן את חלציו
הרגיש בזקפתו המתעוררת בדיוק כשענת נכנסה לחדר האמבטיה כדי
לצחצח שיניים. "בוקר טוב", אמרה לו. "עבר הלחץ?".
עשרים דקות אחרי שסיימה לצחצח שיניים עוד היה סגן משה כהן טרוד
בשפשוף איברו. אבל לא גמר. כל הזמן דמיין את ענת עם ברק
בעיניים מצחקקת לה כשמסביבה מזילים ריר קצינים חשובים.
את כל היום הוא בילה באיזור התחנה המרכזית הישנה בתל-אביב,
מראה את תמונת הסרבן לעוברים ושבים.
ענת הרגישה את איברו חודר אליה בעת שחלמה על הטיסה במסוק, ועל
ירכה שהתחככה בירכו של שר הבטחון. היא נתנה דרור לדמיונה.
כשקמה לצחצח שיניים ראתה את משה מאונן במקלחת ותהתה, שוב, מה
היא עושה איתו.
כשהגיעה לבסיס (אם כך אפשר לקרוא לקומה השנייה בבניין ברחוב
קפלן, מעל הקפה של העיתונאים), לא יכלה שלא להבחין במבטים של
כולם. "את עוברת ללשכה של שר הבטחון", הודיעה לה המפקדת שלה.
"דרישה שלו". הביטה בה בזלזול של מכוערות שמקנאות במזדיינות.
ענת התעלמה מהמבט. הייתה מורגלת במכוערות שמקנאות.
כשהגיעה ללשכה בירושלים קיבל את פניה המזכיר הצבאי של השר. הוא
הוביל אותה לחדרה והסביר לה את תפקידיה שברור היה שאינם נהירים
לו. הבינה שהמפקדת שלה בעבר חייבת לדווח לה מידי יום, והיא
צריכה לעדכן את השר.
ראתה את השר נכנס ללשכה ומסתגר בה. מצעד של אנשים נכנס לשם
וכעבור כמה שעות עזב השר. ראתה שהאנשים בלשכה עוזבים הביתה
ועזבה גם כן.
בערב סיפר לה סגן משה כהן על הסרבן שלו ואיך "עלה" עליו. סיפר
לה בהתרגשות איך בילה את היום בתחנה המרכזית הישנה של תל-אביב,
וכמה אסירי תודה היו הפועלים הזרים שגרו שם כשהבינו שהוא לא
"מחפש" אותם, ורק מסתפק בכמה שאלות. "נתתי להם להבין", אמר לה,
"שאני מתעסק בדברים יותר חשובים מעובדים זרים בלי רשיון".
אף אחד לא זיהה באותו יום את תמונתו של הסרבן אבל סגן משה כהן
היה בטוח שהסבלנות תשתלם. גם עם ענת הסבלנות השתלמה. הכיר אותה
מיד אחרי שנפרדה מחבר שאתו הייתה שלוש שנים. יפיוף כזה. חצי
דוגמן.
תפסה אותו בוגד בה עם חברה שלה. היפיוף לא התנצל.
חודש אחרי הפרידה ישבה בקפהבר תל אביבי שהפך להיות ביתה מאז
הפרידה. שם פגשה את סגן משה כהן. הכירה אותו כסגן משה כהן
כיוון שישב שם במדיו המגוהצים. הייתה חודש לפני גיוס. סגן משה
כהן דיבר אל ליבה בימים שחלפו, עשה רושם של יציב, ושל נאמן,
ומעל לכל שימש כמשענת. הרגישה בטוחה אתו. גם באהבתוהערצתו
אליה, וגם, כי היה יציב כזה.
בפעם הראשונה שהזדיינו הייתה שיכורה ולא זכרה כלום. בבוקר חיבק
אותה וסיפר לה כמה היה להם טוב.
לכולם סיפרה שהוא יודע להציב לה גבולות ואוהב אותה. ושאפשר
לסמוך עליו.
גם ביום השני שסגן משה כהן בילה בתחנה המרכזית הישנה בתל-אביב
לא זיהה אף אחד את התמונה של הסרבן. הוא בילה את היום בשוטטות
ברחובות המוזנחים וספג את האווירה של הסביבה. "מה לעזאזל היה
לסרבן לחפש כאן?", שאל את עצמו.
כשעייף מהשוטטות התיישב בבית קפה (כך הכריז השלט), שהיה מאוכלס
בזרים ששתו בירה כל היום. בעל המקום ניגש אליו ושאל לרצונו.
"הפוך", אמר לו. "מה באמת אתה מחפש?", שאל אותו הבעלים,
"זונות?".
"אני כאן בתפקיד", אמר סגן משה כהן, נעלב, "אפשר להזמין
הפוך?"
"תסתלק מכאן לפני שאתה מבריח לי את הקליינטים", סינן בעל
הבית.
סגן משה כהן לא היה מורגל ביחס כזה מצד האזרחים, שבדרך כלל
התייחסו אליו ביראת כבוד ובחשש, אבל מבט אחד בבעל הבית לימד
אותו שעדיף לו להסתלק. הוא קם והלך.
"אולי הסרבן בא לכאן לחפש זיונים", חשב לעצמו, אך שלל את
המחשבה באחת. הסרבן נראה לו מהטיפוסים של הזונות של הביוקר
שמזמינים אותן הביתה. התשובה הייתה כל כך ברורה שסגן משה כהן
התפלא שלא חשב עליה קודם - סמים. הסרבן בא לקנות סמים.
סגן משה כהן מיהר אל המקום בו החנה את רכבו. הייתה לו הרבה
עבודה.
כשהגיע לרכבו ראה לתדהמתו את שר הביטחון יוצא מסמטא צרה, ללא
מלווים. "לא יכול להיות", חשב לעצמו, "בטח מישהו שרק דומה לו".
הוא עקב אחריו עד שראה אותו נכנס למכונית השרד שחיכתה לו.
מאבטח מהוקצע קפץ החוצה ופתח לשר את הדלת, ואחרי שזה נדחק
פנימה בכבדות, נסעה משם המכונית ללא אורות מהבהבים וללא סירנה.

כשהגיע לבסיס מיהר סגן משה כהן אל חדרו של מפקדו. סגן אלוף
יאיר קורן ישב מאחורי מכתבתו וקרא עיתון. "כן משה", אמר לו,
"מה אתה רוצה?"
- "הסרבן הזה מהרצליה פיתוח שאני מחפש... גיליתי משהו
מעניין".
- "קודם כל הוא לא סרבן. נכון לעכשיו הוא בסך הכל בחור שההורים
טוענים שנמצא בחו"ל, ואתה חושב שהוא בארץ".
- "אני יודע שהוא בארץ.. הרישומים של משטרת הגבולות..."
- "הרישומים האלה התגלו כשגויים יותר מפעם אחת".
- "הפעם זה לא כך. נהג מונית זיהה את התמונה שלו. הוא הסיע
אותו מהשדה לתחנה המרכזית הישנה בתל-אביב".
- "ונהג מונית אחר הסיע אותו לירושלים."
- "תראה יאיר... אני חושב שהוא נסע לשם לקנות או למכור סמים."
- "ועל סמך מה אתה חושב את זה?"
- "כבר יומיים אני מסתובב שם. אין שם כמעט ישראלים. היום רציתי
לשתות קפה באיזה בית קפה שם וישר בעל הבית שאל אם אני מחפש
זונות. ברור לי שהסרבן הזה לא יחפש שם זונות..., לא חסרות
זונות שמזמינים הביתה, אז יש לי תחושה שזה קשור לסמים."
- "כן...?"
- "יש לי רעיון ענק. אני יכול להסתובב שם באזור...ככה כאילו
שאני איזה זרוק... ולהתחבר עם האנשים שם...להיכנס לסצינה שם של
הסמים...ולנסות לאתר אותו".
- "מה זאת אומרת 'להיכנס לסצינה של הסמים'?...תיקח סמים?"
- "רק אם לא תהייה ברירה".
- "אני מבין. חייל מילואים לא מתייצב לשירות, ההורים שלו
טוענים שהוא בחו"ל, משה כהן טוען שהם משקרים כי לפי הרישומים
של משטרת הגבולות הוא בארץ, נהג מונית אחד טוען שלקח אותו
לירושלים, נהג שני טוען שלקח אותו לתחנה מרכזית, משה כהן מחליט
שהוא סרבן אידיאולוגי שעושה עסקאות סמים, ולכן משה כהן ילבש
ג'ינס קרוע, יגדל שיער ויעשן ג'וינטים על חשבון הצבא. איך לא
חשבתי על זה בעצמי?".
- "יש לי תחושה בקשר לזה".
- "ולי יש תחושה שאתה מקנא בחברים שלך שלא הלכו לקצונה
ומסתובבים בתאילנד".
סגן משה כהן ידע מתי להפסיק לנסות. "אז מה אתה רוצה שאני אעשה
בקשר לסרבן?", שאל בהכנעה.
- "מה דעתך לנסות להתקשר אליו לטלפון באוסטרליה?"
- "זה טלפון סלולארי", ענה סגן משה כהן בבוז, "הוא יכול להיות
בכל מקום בעולם".
- "אבל אם הוא בישראל", ענה לו הסגן אלוף, בנימה ששמורה לדיבור
עם ילדים קטנים, "אז אורנג' יוכלו לאתר לנו את מיקומו".
- "אפשר לעשות את זה?", שאל סגן משה כהן, מופתע.
- "מספיק שהטלפון שלו מחובר לסוללה", אמר הסגן אלוף הראה לו
כתבה בעיתון "הארץ" שעסקה בכך.

היה כתוב שם שהרשתות הסלולאריות מציעות למעבידים שירות שיעקוב
אחרי העובדים ושאפשר לעקוב אחרי מיקומו של כל מי שמחזיק בטלפון
סלולארי מחובר לסוללה. אפילו כשהמכשיר כבוי. ב"הארץ" הביעו
ביקורת על הטכנולוגיה וטענו שהיא פוגעת בצנעת הפרט. סגן משה
כהן חשב אחרת.

סגן משה כהן התקשר לסרבן. לא הייתה תשובה. מאורנג' דיווחו לו
שהמכשיר בקריית הממשלה בירושלים. סגן משה כהן דרש שידווחו לו
על תזוזות.

ביומה השלישי של ענת בלשכת השר עדיין לא הבינה את תפקידה. ישבה
בחדרון קטן משל עצמה עם שלט על הדלת שכינה אותה "יחידת הקישור
לדובר צה"ל". כשצלצל הטלפון ענתה "הלו", כי לא ידעה מה להגיד.
לא שהיה בשביל מי להגיד. רוב הטלפונים היו מהשר ששאל אותה איך
היא מסתדרת ומה חדש. המפקדת לשעבר שלה התקשרה פעמיים שלוש ביום
לוודא שקיבלה את הפקסים עם הדיווחים היומיים לעיתונות שהוציא
הדובר, וסגן משה כהן התקשר אלף פעמים ביום, עד שדרשה ממנו
להפסיק.

את רוב שעותיה במשרד בילתה בגלישה באינטרנט המהיר.

הדבר הכי טוב בג'וב החדש של ענת היה האינטרנט המהיר. בבית היתה
מחוברת במודם רגיל ואיטי, וסגן משה כהן היה מעקם את האף בכל
פעם שגלשה ברשת. "כל האינטרנט הזה הוא בסך הכל פורנוגרפיה",
היה אומר, "ומכשיר לכל מיני סוטים להכיר בחורות. מי שרוצה
להכיר מישהי באמת, כמו שאנחנו הכרנו, יכול לפגוש אותה
במציאות".

ענת חשבה לעצמה שעד היום הוא לא מכיר אותה בכלל.

לענת היו חמישה חשבונות דוא"ל שונים באתרים שנתנו את השירות
הזה בחינם. היא השתתפה באופן קבוע בצ'אטים של אתרים
פורנוגרפיים, והייתה מנוייה לכל אתרי ההיכרויות. אהבה את
האנונימיות שברשת, ובעיקר חיפשה את גבולות האנומאליות של
המיניות שלה. הייתה לה חברה שטענה שסגן משה כהן זו הסטייה הכי
גדולה שלה. ענת לא הסכימה איתה. סגן משה כהן היה דביל, אבל בכל
מה שקשור למין הסטייה הכי גדולה שלו הייתה להזדיין במדים או
שתלבש תלבושת אחידה של בית ספר. ענת אכלה אותו בלי מלח.
ענת הזדיינה עם גמדים ושמנים ומכוערים, וגם עם אחד בלי רגליים
שהתעקש לזיין את פיה כשגדמיו המצולקים נסרחים על שדייה. התמונה
הזו רצה באינטרנט הרבה זמן. היא פרסמה אותה. לא פחדה להיחשף -
מבושיו הסתירו את פניה.
התחביב הזה של ענת התחיל עוד לפני הקדנציה של סגן משה כהן. מאז
שהופיע משה כהן בחייה ניסתה להתנהג יפה, ולרוב הצליחה. בזמן
האחרון נהייתה משועממת מרוב התנהגות יפה וגם לא הבינה למה בחרה
"להתנהג יפה" מלכתחילה. חייה החדשים היו לה לזרא.
בהתחלה הייתה גולשת קצת בערב כשסגן משה כהן היה צופה בחדשות או
בספורט. אם היה מתפנה אליה לרגע הייתה מסתירה ממנו את האתרים
בהם גלשה על דרך של צמצום החלון בו שהתה או התנתקות מהרשת.
"מה יש לך לגלוש כל כך הרבה?" היה שואל, והיא הייתה עונה שהוא
ממילא רואה טלביזיה והיא מחפשת חומר על ריפוי באמצעות
אומנויות, ושהיא מתעתדת ללמוד את זה כשתשתחרר. סגן משה כהן לעג
לרצון הזה שלה וטען שהיא מתעניינת בתחום הזה רק בגלל שלומדים
את זה בחו"ל. לסגן משה כהן היו דעות מוצקות מאוד בקשר לבחורות
ממשפחות עשירות שלמדו בחו"ל מקצועות לא שימושיים. היו לו בכלל
דעות מאוד מוצקות בקשר לבחורות שטענו שהן מעוניינות בקריירה.
"רק מתחיל השעון הביולוגי לתקתק", היה אומר, "ופתאום הן זונחות
את הקריירה ועושות ילדים, וכל הכסף על הלימודים בחו"ל התבזבז
לחינם. ככה זה שלא צריך לקחת אחריות על ההחלטות שלך בחיים".
אבא של ענת הביא לה מצלמה דיגיטאלית באחת הפעמים שחזר מחו"ל.
לא סיפרה לסגן משה כהן. צילמה תמונות של עצמה, בעירום, עם ובלי
עזרי מין שונים, ופרסמה אותן באתרי היכרויות לצורך מין. "צעירה
יפה ומשועממת", כתבה, "מחפשת גיוון ושעשועים עם נשים וזוגות".
קיבלה מאות תגובות מנשים וזוגות, וגיוונה והשתעשעה אתם, אחרי
שהעבירו לה תמונות שלהם. צילמה גם את המפגשים האלה, וגם את
התמונות ההן הציגה בגאווה באתרים השונים. את הפנים טשטשה. סגן
משה כהן לא ידע מכלום. שירתה בדובר צה"ל במשמרות, ותמיד יכלה
לספר לו שהיא עושה משמרת לילה, או שבגלל "המצב" נשארה עד
מאוחר. לא דאגה שמא יראה את תמונותיה באינטרנט, סגן משה כהן
היה "אידאולוגית" נגד האינטרנט. היא ידעה שהוא פשוט "טכנופוב".
לא יכול היה להשתמש במחשב אפילו אם חייו היו תלויים בכך.
לאותו יום בערב קבעה ענת פגישה עם זוג מירושלים. אהבה את
התמונות שלהם, ואחרי שהתכתבו במשך כמה ימים קבעו להיפגש. ענת
אהבה להיפגש עם זוגות נשואים. תמיד בהתחלה היו נבוכים אחד
מהשני והיו עצורים. זה נתן לה אפשרות לשלוט במצב ולעשות בהם
כרצונה.
היא התקשרה אל סגן משה כהן והודיעה לו שתחזור מאוחר מאוד בגלל
"המצב". סגן משה כהן אפילו לא שאל יותר מידי שאלות - גם לו היו
תוכניות.
אחרי החשיכה חזר סגן משה כהן אל אזור התחנה המרכזית הישנה. לבש
ג'ינס קרוע וחולצת טי מהוהה ובשיפולי הכתף הדביק קעקוע חד פעמי
של ילדים שקנה בפיצוצייה הקרובה. בלילה כל האזור של התחנה
המרכזית הישנה נראה שונה. מכל פינה זעקו שלטי ניאון באנגלית.
כולם זעקו סקס.
סגן משה כהן בחר בשלט הגדול ביותר וטיפס את גרם המדרגות לקומה
השנייה של הבניין המטונף. בחדר המדרגות עמד ריח של טחב שתן
ועשן סיגריות, ועל המדרגות התגוללו בדלי סיגריות מהוהים. בקומה
השניה עמד בריון שמוצאו, כך סבר סגן משה כהן, מאחת ממדינות חבר
העמים, ועישן סיגריה באדישות. מאחוריו היה תלוי פרגוד מזוהם
מחיקוי של קטיפה אדומה, שהסתיר את המתרחש מאחורי הדלת הפתוחה
של הדירה.
- "שלום", אמר סגן משה כהן בהססנות...
- "חמישים שקל", ענה לו הבריון, במבטא כבד.
הוא שילם ונכנס פנימה.
המראה הראשון שנגלה לעיניו עם כניסתו, היה של בחורה צעירה
וחשופת שדיים שרקדה על הבר.
סגן משה כהן נעץ בה עיניים במבוכה. פעם רקדה כך ענת לפניו
בדירתם והכעיסה אותו. טען שהיא נראית כמו זונה למרות שלא ראה
זונה מימיו. הבחורה הזו הייתה כנראה זונה, ועוררה בסגן משה כהן
תשוקה כפי שלא חש מעולם.
המקום היה דירה ישנה עם תקרות גבוהות שנראה כאילו ביטלו בו את
המחיצות הפנימיות שיצרו בעבר את החדרים. בצדו האחד של האולם
נבנה דלפק בר לכל אורכו, כשמאחוריו ניצבו שני ברמנים. מצדו
השני ישבו כעשרה לקוחות גברים על כסאות בר מוגבהים, ובתווך, על
דלפק הבר, רקדו, הבחורה חשופת השדיים, ובחורה נוספת שהחלה
להשיל את חולצתה. בצדו השני של האולם היו ספות וכורסאות שהקיפו
שולחנות נמוכים, עליהם הוצבו נרות. המקום היה חשוך ובחלל המקום
התנגנה מוסיקה אלקטרונית קצבית מחרישת אוזניים.
סגן משה כהן התיישב על הבר, על כסא פנוי ששכן ממש מתחת לבחורה
חשופת השדיים. אחד הברמנים פנה אליו במבט שואל. "אפשר לקבל
תפריט?", צעק סגן משה כהן בניסיון להכניע את הרעש. הברמן,
בתגובה, החווה בידו על בקבוקי המשקאות שניצבו על המדפים
מאחוריו. "תן לי גולדסטאר", צעק סגן משה כהן. מהעודף שקיבל
הבין שבקבוק גולדסטאר עלה 20 ש"ח. הוא ישב ולגם את הבירה
בגמיעות קטנות של מי שאינו מורגל בשתייה והסיט את עיניו במבוכה
מהשדיים שהתנופפו מעליו.
כשהתרגלו עיניו לאפילה סקר את סביבותיו. כל הגברים על הבר נראו
כעובדים זרים למעט שניים שישבו לצידו, דיברו ברוסית ונהגו
במקום כמנהג אדונים. הם גם היו היחידים שלבשו בגדים יקרים ועדו
תכשיטים יקרים. שאר הגברים נעצו עיניהם, ללא בושה, בצמד
הבחורות המעורטלות שרקדו על הבר.
בצד השני של האולם ישבו על הספות בחורות בבגדים מזעריים, "ללא
ספק זונות", חשב סגן משה כהן, וכן זוג גברים נוסף לבוש בהידור
יחסי.
סגן משה כהן החליט לנהוג כשאר באי המקום ונעץ את עיניו בבחורה
המעורטלת שרקדה מעליו. כשענת רקדה כך לפניו קרא לה זונה וכעס
על הכוח שהפגינה במיניותה, עכשיו פשוט היה מגורה וראה בבחורה
אובייקט שנועד לשרת אותו. אהב את הכוח שבתחושה שאם רק ירצה
יוכל להשתמש בה.
סיים את הגולדסטאר והזמין עוד אחת. הבחורה המעורטלת שמעליו
הרעידה את אזור חלציה מעל לראשו. מתחת לחצאיתה הקצרצרה ענדה
תחתונים זעירים וסגן משה כהן היה בטוח שערוותה מגולחת.
הרוסי שלידו בחן אותו במבט מנוסה של מי שמנתח אדם בתוך שניות.
- "אני יורי", אמר לו והושיט את ידו לשלום.
- "משה", ענה לו סגן משה כהן אוטומאטית, ומיד התחרט שמסר לו את
שמו האמיתי.
- "כוסית הא", אמר יורי והחווה כלפי הבחורה המעורטלת.
- "כן".
- "רוצה להכיר אותה?"
- "כן".
- "תזמין אותה למשקה", אמר יורי.
סגן משה כהן החווה כלפי הבחורה שתקרב אליו. "מה את שותה?",
שאל.
- "וודקה רד בול", ענתה.
- "וודקה רד בול", צעק סגן משה כהן על הברמן.
שוב שילם ולמד שוודקה רד בול עולה 50 שקלים.
- "בוא נישב בצד", אמרה הבחורה במבטא רוסי כבד.
הם התיישבו על אחת הספות בצדו השני של האולם.
- "איך קוראים לך?", שאל סגן משה כהן.
- "נדיה", ענתה. "לחיים". לא שאלה לשמו.
הם הקישו משקאות וסגן משה כהן ישב נבוך במשך מספר דקות.
- "אני מוצאת חן בעיניך?", שאלה אותו לאחר מספר דקות של
שתיקה.
- "כן".
- "אם אתה רוצה אנחנו יכולים ללכת לשם", אמרה והצביעה על פתח
בקצה האולם שהיה מוסתר בפרגוד.
- "טוב", אמר וקם ללכת.
- "קודם אתה צריך לשלם לו 100 שקל", החוותה כלפי יורי, "ולי
50".
שילם ליורי ולה ונכנס בעקבותיה.
מאחורי הפרגוד היה מסדרון שהוביל לשתי דלתות. היא פתחה אחת מהן
והם נכנסו לחדרון שהכיל מיטת יחיד. אחרי משא ומתן קצר שילם לה
50 ש"ח נוספים כדי שתשב על פניו בזמן שהוא מאונן. ערוותה אכן
הייתה מגולחת. גמר מהר והיא הושיטה לו מגבת ישנה אך נקייה. עוד
לפני שסיים להתנגב הייתה לבושה ופנתה לצאת.
- "חכי רגע", עצר בעדה. "אני רוצה לדבר אתך".
- "תזמין לי עוד משקה", אמרה ויצאה.
יצא והזמין עוד וודקה רד בול, וגולדסטאר, וחזר אל הספה בפינה.
- "לחיים", אמרה שוב והציתה סיגריה.
- "לחיים", מלמל.
כעבור מספר דקות נפרד ממנה לשלום ועזב.
כשחזר הביתה מצא את ענת יושבת מול המחשב. "מה העניינים?", שאל
ומיהר לשירותים מבלי לחכות לתשובתה.
"בסדר", ענתה, תוך שהיא מתנתקת מהרשת, "איפוא היית?"
- "אחד החוקרים משתחרר מחר", ענה, תוך שהשתין את הבירה, "עשינו
לחיים".
- "איפוא?"
- "סטפאן בראון", ענה תוך שנטל את ידיו.
- "אחלה. איך היה?"
- "שונא את המקומות האלה", ענה, "מלא צפוניים ופוזות".
שטף פנים עם סבון פעם אחר פעם, אך נדמה היה לו שלא נפטר מריחה
של הזונה.
בבוקר התעורר מהשעון עם כאב ראש. לא היה מורגל בשתייה. כשהבריש
את שיניו הבחין באדמומיות והיובש שעיטרו את שפתיו ובנקודות
אדומות שנדמו כפריחה. נבהל שמא נדבק במשהו מהזונה והזליף על
פניו כמות מוגזמת של אפטר שייב.
ענת ישבה במטבח ולגמה קפה כשנכנס.
- "בוקר טוב", אמרה לו, "יש לך מאהבת או משהו?"
- "מה פתאום", נבהל סגן משה כהן, "למה?"
- "שמת המון אפטר שייב", ענתה.
- "נשפך לי בטעות", מלמל.
הכין לעצמו קפה והקשיב למהדורת הבוקר של רשת ב' והדיווחים על
הפיגוע של הבוקר.
- "בי מאמי", אמרה ענת ונשקה לו על שפתיו היבשות.
- "את כבר הולכת?"
- "צריכה להיות בירושלים בתשע", ענתה.
- "תתקשרי אלי אם יהיה לך זמן", אמר, "אני כל היום במשרד".
כשהגיע לבסיס התקשר לאורנג' לברר את מיקומו של הסרבן. הוא שוב
היה בקריית הממשלה בירושלים. הוא נכנס לחדרו של מפקדו:
- "לפי אורנג' הסרבן היה אתמול והיום בקריית הממשלה
בירושלים".
- "אז הוא לא סוחר סמים. הם יכולים לתת איתור יותר מדוייק?"
- "לא".
- "סע לקריית הממשלה ותראה לאנשים את התמונה שלו, אני אנסה
להשיג את הרשימות של העובדים שם מהשב"כ".
בנסיבות אחרות היה סגן משה כהן שמח על ההזדמנות לפגוש את ענת
ואולי לאכול בצהריים ביחד, אבל היום הרגיש את הפריחה מתפשטת על
פניו והחליט שלא לידע אותה על נסיעתו לירושלים. הוא בילה את
היום בקריית הממשלה, מראה את תמונת הסרבן לאנשים במקום. אף אחד
לא זיהה אותו. בשעה שתיים כבר נסע בחזרה הביתה.
כשהגיע הביתה מיהר להביט בפניו במראה ונבהל. פצעונים אדומים
הקיפו את שפתיו וכיסו את סנטרו ופניו התנפחו ואדמו. מיהר
למרפאת הבסיס, שם נתנו לו משחה. סיפר שפשוט התעורר כך בבוקר.
לא שלמישהו היה איכפת. הרופא הצבאי התייחס באותה אדישות
לחיילים וקצינים.
כשענת חזרה הופתעה לראות אותו כבר בבית. עוד יותר הופתעה
ממראהו.
- "מה קרה?", שאלה.
- "לא יודע...," גמגם, "אולי עקץ אותי משהו".
- "היית במרפאה?"
- "כן. נתנו לי משחה".
את הערב בילו בצפייה בטלביזיה. סגן משה כהן מיעט לדבר, שלא
כהרגלו. לענת לא היה איכפת. בשלב מסוים פרשה לה ועברה לגלוש
באינטרנט. צ'יטטה בצ'אט של אתר פורנוגראפי וחשבה לעצמה שלולא
גרה עם סגן משה כהן יכולה הייתה לחבר מצלמה למחשב ולהפוך את
העניין למעניין יותר.
בבוקר, כשהתעוררה, הבחינה בפניו של סגן משה כהן הישן על הכרית
לצידה. הפצעים הפכו מוגלתיים והמראה היה מבחיל.
כשלגמה את הקפה של הבוקר שמעה את סגן משה כהן נכנס לאמבטיה
ומסתגר שם שעה ארוכה. כשהגיח משם לבסוף ונכנס למטבח הבריקו
פניו מהמשחה ונראה היה שהפצעים אף החמירו.
- "אתה חייב ללכת לרופא מומחה", אמרה ענת.
כשהגיע לבסיס מיהר למרפאה ודרש שיפנו אותו לרופא מומחה. קיבל
את ההפניה ונסע לצריפין, שם חיכה בתור כשעה. במשך כל ההמתנה
הרגיש שכולם מביטים בו וחוזים בקלונו.
הרופא חבש כפפות ובחן את פניו של סגן משה כהן לאורה הסגלגל של
מנורה אולטרא סגולית. הוא גירד קצת מוגלה אל פיסת זכוכית קטנה
וכיסה עליה בזכוכית זהה.
- "יש לך חברה?", שאל את סגן משה כהן.
- "כן", ענה סגן משה כהן במבוכה. "למה אתה שואל?"
- "אני חושב שיש לך הרפס", ענה הרופא, "כדאי שגם היא תיבדק".
- "למה?", שאל סגן משה כהן.
- "זה נראה כמו הרפס שמועבר במגע מיני. תוך כמה ימים נדע, אחרי
שיגיעו התוצאות של המעבדה".
בדרכו הביתה חשב סגן משה כהן מה יספר לענת. קיבל מהרופא משחה
חדשה ושלושה "גימלים".
על ענת עבר יום יותר מוצלח. בבוקר גלשה כמה שעות, צ'יטטה עם
משעשעים פוטנציאליים, וקיבלה הודעות דוא"ל, בצהריים ביקש ממנה
השר להתלוות עמו לטיסה במסוק לאילת עם נספחים צבאיים זרים. שוב
ישבה ליד השר וחיככה בו את ירכה. באילת סקרו איזה ספינת נשק
שצה"ל יירט בטרם הגיעה אל הרשות הפלשתינית. אח"כ אכלו במסעדה
של אחד המלונות החדשים. בדרך חזרה שינה השר את מסלול טיסתו של
המסוק, כדי להוריד אותה בשדה דב, שיהיה לה יותר קרוב הביתה.
הורה לה לקחת משם מונית ולהגיש למשרד את החשבונית.
חזרה הביתה קורנת רק כדי למצוא שם את סגן משה כהן בפנים נפולים
ומעוטרים פצעים. לא טרחה לספר לו על יומה כדי שלא ישבית את
שמחתה.
- "היית אצל הרופא?", שאלה אותו.
- "כן", ענה, "ייקח כמה ימים עד שיגיעו התוצאות של המעבדה.
כנראה עקץ אותי משהו, אבל לא יודעים מה".
בילתה את שארית הערב מול המחשב ולא היה איכפת לה אם סגן משה
כהן "יתפוס" אותה. קבעה למחר עם זוג נוסף. הפעם בתל-אביב.
למחרת התעניין השר איך הגיעה הביתה ושאל אם תרצה להתלוות אליו
לתל-אביב יותר מאוחר. זה לא חלק מהתפקיד אמר לה. יש לו פגישה
עם מזכיר המפלגה במלון הילטון, ואח"כ חשב לבלות קצת בבריכת
המלון. רצה שתתלווה אליו בשביל החברה, הוא מאוד נהנה מחברתה.
הסכימה מיד. כשהגיעו להילטון קיבל את פניהם מנהל המלון. השר
הורה לו לקחת אותה לסוויטה ולתת לה כל שתבקש. הוא יתקשר עמה
כשיסיים את הפגישה בעוד כשעתיים-שלוש.
בסוויטה מזגה לעצמה טקילה מהמיני בר ועישנה ג'וינט ששמרה
בקופסת הסיגריות שלה בדיוק בשביל מצבים כאלה. מילאה את הג'קוזי
הענק במים ומלחי רחצה וטבלה בו שמוטת איברים. הצירוף של השפעת
הג'וינט והטקילה הרביעית נסך בה נינוחות והחלה לגעת בעצמה
בחסות המים החמימים. במצב הזה מצא אותה השר כשנכנס לחדר הרחצה
ללא אזהרה. ידעה שלמרות מראהו הנבוך כיוון לכך.
- "זה בסדר", אמרה לו, "בוא תצטרף".
הוא כיבה את האור בטרם פשט את בגדיו.
מאז המשיכו להזדיין בקביעות. תמיד בחושך, למורת רוחה של ענת.
באחת הפעמים, לאחר שנרדם,  האירה מעט את החדר וצילמה את עצמה
בשלל תנוחות עם השר הישן. התעורר לבסוף מההבזקים של הפלאש,
והיא הסתירה בזריזות את המצלמה.



חלק רביעי

ליעם דור היה יפה תואר. כולם אמרו. למד כלכלה ומדעי המחשב.
הלימודים לא ממש עניינו אותו וגם לא ראה עצמו מפתח קריירה
בתחום. עבור ליעם להיות סטודנט היה תירוץ מצויין. יכול היה
לחיות בדירה ישנה עם שותפה ולעבוד כברמן בבר תל אביבי נחשב.
כשנזקק ליותר כסף משהרוויח יכול היה לבקש מההורים. והיה להם.
ליעם חי בקרב קבוצה שחייה את חייה בהיפוך. לעיתים נדירות
התעורר לפני הצהריים, לעיתים נדירות אף יותר, נח על יצועו בטרם
הקיצו ליום עבודה חדש אוספי הזבל העירוניים ועובדי הכפיים. אהב
את החיים האלה. האנשים היו יפים יותר, מעטים יותר ורוחניים
יותר. חלק גדול מהם היו סטודנטים למשהו, אחרים חיפשו עוגנים
רוחניים כאלה ואחרים. כולם הקפידו על לבושם ומראם החיצוני. היו
שהקפידו באופן קולקטיבי והיו שסיגלו לעצמם לבוש פרטני ומרושל
באופן מוקפד ומודע.
האזין רק לערוצי רדיו אזוריים שלא הניחו לפיגועים אסונות
וחדשות להפסיק את המוסיקה, צפה בטלביזיה תזזיתית שהציגה את
החיים כקליפים, והקפיד לקרוא בעיתונים רק את מדורי הרכילות.
בסופי שבוע קרא את עיתון "העיר".
לאוניברסיטה היה מגיע חבוש במשקפיים בעלי עדשות צהובות לאחר
שהשקיע שעה ארוכה בלשוות לעצמו מראה של מי שרק התעורר משנתו.
התגלח פעם ביומיים.
ליעם סיים עוד יום עבודה בבר ויצא עם כמה מהמלצריות לסיבוב
ברים של אחרי העבודה, בסיומו השאיר 300 מ - 400 השקלים שהרוויח
מטיפים בתעשיית הברים של תל אביב. אהב להסתובב בקבוצה הזו. היו
עוברים מבר לבר, יפים כאלה, וכול העובדים בברים שהגיעו אליהם
הכירו אותם. בכל מקום גם השאירו טיפ יפה, כי הרי "הם מהתחום".
בבר האחרון פגש בחורה צעירה ויפה, לבושה במעט בגדים, ולקח אותה
הביתה. על הבר דיברו על מהות החיים ורוחניות. כשהגיעו לדירתו
עברו ליצריות חייתית ובסיסית כמי שכילו את מכסת תבונתם היומית.
בצהרים, כשקם, כבר לא הייתה שם, אך שירבטה את שמה ומספר הטלפון
שלה על דף נייר שהניחה לצד מיטתו. שמח גם לגלות קונדום משומש
לצד המיטה. היה מעורפל מחמת האלכוהול וזו לו העדות שעדיין נהג
בזהירות.
לאחר שהכין לעצמו כוס קפה התיישב מול המחשב מתוך הרגל יום יומי
ופרץ למחשב של ענת. כבר חצי שנה שהם לא ביחד ובכל זאת המשיך
לעקוב אחרי מעשייה. בכל פעם שפישפש בקרבי המחשב שלה התפלא על
שאין היא מודעת לקלות הבלתי נסבלת בה ניתן להתחבר אל כל מחשב
המחובר למודם. אפילו את הסיסמא לא צריך היה לפצח, ענת תמיד
ענתה ל - WINDOWS ב - "כן", כשנשאלה האם היא רוצה שהמערכת תעלה
את סיסמתה באופן אוטומטי.
אחרי שעבר על הדוא"ל שלה, נכנס לתיקיות בהן שמרה את התמונות
והעתיק אותן למחשב שלו. היופי שלה הפעים אותו כל פעם מחדש.
היו חברים כמעט שלוש שנים בטרם גילה שהיא בוגדת בו על ימין ועל
שמאל, ועל העיסוק הגובר שלה בפורנוגרפיה. לזכותו יאמר שאת רוב
השנים האלה בילה בשירות הצבאי וגם לא יכול היה לדמיין שלמלאך
שלו יש חיים נסתרים ואפלים. שירת בקרייה במשמרות, והיו לה לענת
הרבה לילות לעצמה.
חברתה הטובה סיפרה לו הכל, וכדי שיווכח בעצמו הראתה לו גם
תמונות. סיפרה לו שפנתה אליו כי היא דואגת לענת, וגם הוא חשוב
לה.
במשך כשבוע דאגו לענת ביחד ובסוף גם הזדיינו. מאוד התייסר על
שהזדיין עם חברתה הטובה והתוודה על כך בפני ענת. סיפר לה כמה
פגעה בו ואיך התמונות שהראתה לו החברה פגעו בו ממש פיזית. אמר
שהוא אוהב אותה בכל מאודו ורוצה שיעברו את זה ביחד.
ענת הפנתה עורף גם לו וגם לחברה. הזדיין עם החברה עוד פעם וזה
נגמר. מיום שענת יצאה מחייהם לא נותר להם דבר במשותף.
עדיין אהב את ענת וחשב שאולי יחזרו להיות ביחד ביום מן הימים.
הצדיק בעיניי עצמו את התנהגותה המופקרת בגירושין של הוריה ובכך
שמעולם לא הציבו לה גבולות. וחוץ מזה - מי אמר שרק לבחורים
מותר להיות קלי דעת ולהזדיין עם מי שהם רוצים?.
ראה אותה פעם עם החבר הדביל שלה. איזה קצין ממשטרה צבאית שחושב
שהוא חוקר גדול אבל אין לו מושג מה קורה עם החברה שלו ממש מתחת
לאפו. ליעם לעומת זה ידע הכל. הוא גם חשב שהכיר אותה.
היה בטוח שיום אחד תגיע כל כך נמוך שתזקק לגלגל הצלה. והוא
יהיה שם. בכל יום סרק את המחשב שלה. ראה את התמונות, קרא את
הדוא"ל, וגם את המחשבות שלפעמים העלתה על הכתב. בכל יום כאב
מחדש, אבל בכאב הזה נמהלה התקווה שהנה אוטוטו תגיע לתהומות
שמהם רק הוא יוכל לחלצה.
אחר הצהרים פגש את אחותו בבית קפה. סיפרה לו בהתלהבות על החוג
לקבלה שהשלים עבורה את התמונה של הרוחניות. היתה מבוגרת ממנו
בשלוש שנים ובוגרת של שלושה סיבובים במזרח. בראשון גילתה את
הסמים, בשני את הסקס, ובשלישי את הרוחניות.
היתה לה חנות קטנה בשינקין, ביחד עם עוד חברה, מכרו בה
פיצ'עפקס מהמזרח וספרים על אסטרולוגיה, הגות רוחנית וחיפוש אחר
השלמות.
לפני שנפרדו השאירה אתו ספרון קטן של איזה חוג לקבלה והפצירה
בו שיקרא אותו.
עדיין נותרו לו כמה שעות לפני שיתחיל לעבוד. בילה אותן במכון
הכושר.
הגיע לעבודה לאחר מקלחת מרעננת ומבושם והזמין לעצמו אוכל. תמיד
היה רעב במיוחד לאחר האימון ואחד היתרונות של מקום עבודתו היה
התפריט העשיר יחסית ועצם העובדה שלא נדרש לשלם עבור האוכל. גם
אלכוהול יכול היה לשתות שם. במידה.
כשנכנס אל מאחורי הבר הרגיש כבתוך שלו. היה מיומן בעבודתו ואהב
את התלות של הלקוחות בו. נהג לשוחח עם האנשים שבאו למקום
ובאותה עת לסקור את סביבתו ולהבחין בלקוחות חדשים שהגיעו, או
במי מהלקוחות שחיפש את מבטו ורצה להזמין. הכיר את הקבועים ואת
מנהגיהם ומאווייהם, ושירת אותם כמי שקורא את מחשבותיהם. תוך
כדי כך היה משוחח עמם, מתנצל ופורש מידי פעם כדי לשרת לקוח
אחר, או כדי להחזיר למקומם כוסות נקיות שחזרו מהשטיפה במטבח.
מידי פעם היה מוזג לעצמו כוסית משקה ו"עושה לחיים" עם הלקוחות
הקבועים או מי שנתפש בעיניו כ"לקוח טוב".
הרגיש כשליטו של המרחב הזה ונע בו במיומנות של שחיין המפלח את
מימי הבריכה ביעילות וברכות מבלי להקציפם יתר על המידה.
לעיתים היה ממליץ ללקוחות נבוכים על משקאות שונים בארשת פנים
מדושנת ומזלזלת, אך באדיבות. בעיקר נהנה להפגין את ידענותו
באלכוהול בפני בחורות יפות בעת שבני זוגן הנבוכים ביקשו להזמין
להן משקה ושיתפו אותו בלבטיהם. כשהיו מסבירים לבנות זוגם על
משקה מסויים נהנה לתקן את טעויותיהם.
אל גברים בודדים שישבו על הבר התנהג באדנות של מי שנמצא שם
בשביל לעבוד, ולא מבדידות, כמוהם. שירת אותם במקצועיות ונתן
כבוד ראוי לבקיאותם באלכוהול.
בחורות שישבו על הבר ללא גברים תמיד שבו את עינו. בכל צמד של
בחורות כאלה ידע לזהות את אלה שבאו לבלות אחת בחברת השניה,
לעומת אלה שבאו לפגוש גברים.
בפינת הבר ישבו צמד בחורות שלא הכיר. האחת הזמינה כוס יין אדום
והשנייה כוסית טקילה. זו עם הטקילה הזמינה כוסית נוספת מיד
לאחר שהגירה את הראשונה אל קרבה במיומנות. זו עם הטקילה,
הבחין, מחפשת עניין. השניה קישטה אותה.
מזג כוסית שניה של טקילה והגיש אותה עם צלוחית קטנה של פלחי
לימון ומלחייה.
היא הגירה אל קרבה גם את הכוסית השנייה בגמיעה מיומנת, התעלמה
מהצלוחית והמלחייה, והזמינה בירה. נראה היה שהיא במסלול
התרסקות ונהנית מהנסיעה.
מזג שתי כוסיות נוספות של טקילה. אחת הציב למולה ואת השניה אחז
בידו והחווה לעברה.
- "לחיים", אמרה לו, ולגמה גם את הכוסית הנוספת בלגימה אחת.
בהתרסה.
- "לחיים", נענה לאתגר, ובלע אף הוא את המשקה.
עד לשעת הסיום לגמו בצוותא עוד כמה כוסיות למרות מחאותיה של
חברתה. הוא שתה פחות. "אני עובד", ציין בהתנצלות.
כשסיים לעבוד המשיכו לשתות בבר נוסף. באיזשהו שלב עזבה חברתה
במחאה לאחר שניהלו ויכוח קצר שלא היה צד לו.
מאוחר יותר הגיעו לדירתו, במונית. היא הפשיטה אותו, השתמשה בו,
והתעלפה במיטתו. נחרה בעדינות וידע שנרדמה משכרות. כשהתעורר
ישנה לצדו כששערה פזור על הכרית ופניה שלוות. הדיפה ריח חמצמץ
של מיניות.
קם להשתין, וכשחזר, מצא אותה מתלבשת בבהילות.
- "בוקר טוב", אמר. "קפה?".
הנהנה בראשה.
שתו את הקפה במטבח בדומיה של זרים מהולה במבוכה. התבונן בה
והתאהב בעיניה על אף אדמימותן ומבטן המתחמק.
הציע לה מגבת נקייה והכין כוס קפה נוספת בזמן שהתרעננה. הפעם
גם הכין את הקפה שלה על פי העדפותיה.
תוך כדי לגימת הסיבוב הנוסף של הקפה למד שהיא בת 35 ואימא לבת
בת 5 שישנה אצל חברה אתמול. הראתה לו תמונה. סיפרה לו שהבת
מרכז עולמה ואהבת חייה. הייתה מאוד לא בהירה באשר לאב והוא ידע
לא ללחוץ.
העבירו כמה שעות ביחד, חוקרים ומגלים, ואת המבוכה שהחלה את
היום החליפה קירבה. כשנפרדה ממנו נשקה אותו בשפתיים מתוקות כפי
שלא טעם מימיו והבטיחה להתקשר.
בשבועות שחלפו בילו כל שעה פנויה ביחד. התאהב בה ובבת ודחה את
כל ההערות מצד מכריו באשר לפער הגילים ביניהם ומצבה המשפחתי.
אהב את העובדה שהיא מבוגרת ומנוסה, ושעשתה כבר הרבה שטויות
בחיים. סיפרה לו הכל על חוויותיה עם גברים ועם נשים ועל חייה
שדמו בעבר לשלו. סיפרה לו פחות על חייה בהווה. הוא בתורו סיפר
לה על ענת ואיך התמזל מזלו לפגוש מישהי דומה לה שכבר סיימה עם
השטויות.
הראה לה תמונות של ענת והיא אמרה שהיא "כוסית". אמרה את זה
בטון של מי שידעה אישה ויודעת להעריך נשים מנקודת מבט "גברית".
הבין שהייתה בה קנאת מה לבחורות "כוסיות", שכן לא אהבה את
גופה. הבין גם שנהנתה בעבר לכבוש אותן כדי להדגיש את עליונותה
עליהן. נדמה היה לו שמאז התאהב בה לא הייתה זקוקה יותר
לכיבושים ההם. עצם אהבתו אליה חיזקה את תדמיתה הנשית בעיניה די
והותר.
פעם יצאו בערב ופגשו בענת. הכיר ביניהן והיה גאה בעצמו על
שהתגבר עליה. הזמין את ענת לשבת עימם כדי להתגאות בפניה בבת
זוגו החדשה. גם שהרגיש אי נוחות מסוימת מצד זוגתו, בחר להתעלם
ולחגוג את נצחונו על ענת, והאריך את ישיבתם המשותפת.
בימים שחלפו מאותו ערב התחמקה ממנו שוב ושוב באמתלות שונות.
באחד הערבים, כשהיתה אמורה לבלות עם בתה, סיפרו לו שנראתה עם
ענת במקום עבודתו. אצל ענת במחשב היה כתוב שהיא מאוהבת.
ביום שלמחרת כשהגיע לעבודה חש שחבריו לעבודה נועצים בו עיניים,
הרגיש נבגד וחש ברחמים שהפגינו כלפיו מי שידעו. בסוף הערב לא
יצא לבלות עם המלצריות. כשחזר לדירתו שמע את שותפתו לדירה
גונחת ביחד עם החבר מבעד לדלת חדרה הסגורה. שכב במיטה, זפזפ
בין ערוצי הטלביזיה, ולא הצליח להירדם. התיישב מול המחשב ופרץ
למחשב של ענת. דפדף בספריית התמונות שלה ושוב תהה מדוע לא
הסירה את תוכנת ה - PC ANYWHERE שהתקין אצלה עוד כשהיו ביחד,
ושאפשרה גישה למחשב ממחשב רחוק. מצא שם תמונות חדשות, באיכות
ירודה, של ענת עם גבר מגעיל במיוחד. כשהתעמק בתמונות זיהה בהן
את השר וחשב שענת הגיעה לתהומות שמהם גם הוא לא יכול להושיעה,
והעתיק את התמונות למחשב שלו.
היות והשינה הלכה והתרחקה ממנו העסיק עצמו בסידור חדרו. אסף
כביסה, רוקן מאפרות ומיין ניירות ופתקים שהיו מפוזרים על
שולחנו. כשסידר את ספרי הלימוד נתקל בספרון שקיבל מאחותו ועסק
בקבלה. "הדרך הבטוחה לאושר פנימי" כתוב היה על הכריכה, והוא
תהה האם קיים גם אושר חיצוני. רפרוף מהיר העלה המון נתונים, או
מה שנחזה כנתונים, אודות ההצלחה המוכחת של "שיטת הקבלה" בשיפור
ההישגים של העוסקים בה בכל התחומים. "מחקרים סטטיסטיים", כך
נכתב, "מלמדים שהעוסקים בקבלה עפ"י השיטה מדווחים על שיפור
משמעותי בכל תחומי החיים, לרבות", כך נכתב, "חיי הזוגיות".
היה סקפטי מטבעו בכל הקשור לדת, ובמי שמסרסרים בה, אך קרא
בעיון דיאלוג בין אדם "מאמין" לבין "חילוני" שתואר שם. המאמין
טען שהאסקפיזם שפשה בחילוניים יצר מצב בו החוויה האישית החליפה
את ההגשמה העצמית, ושמהות החילוניות היא לחוות כמה שיותר
חוויות, ושסף הגירוי לחוויה עולה בהתמדה. "גם במערכות יחסים",
טען המאמין, "החילוני נמצא במצב מתמיד של חרדת נטישה, היות
והעיסוק בחוויה מנציח את החיפוש אחר חוויה חדשה ומרגשת יותר".
ליעם הסכים עם כל מילה.
למחרת עשה את דרכו אל הכתובת של המרכז לקבלה, ברחוב דיזינגוף,
שהופיעה על גב הספרון. כשהגיע לשם הופתע מכל שראה. קומת הקרקע
של המרכז הייתה מרווחת ומוארת והוצגו בה עשרות ספרים וכרזות
שדיווחו על הסדנאות השונות שנערכו במקום. להפתעתו המקום המה
צעירים חילוניים למראה, עטורים קעקועים ועגילים, ובעיקר בלטה
הנוכחות הנשית. שני אנשים חובשי כיפות וחפים מזקן הסתובבו בין
האנשים ודיברו אתם עם יותר משמץ של מבטא אמריקאי. אחד מהם ניגש
אל ליעם והציג את עצמו כ"דויד".
היה מגולח למשעי ולבוש במכנסי חאקי וחולצת כפתורים כחולה
שמתחתיה השתלשלו ציציות. הכיפה שלראשו הייתה אף היא בצבע
כחול.
- "מה אפשר לעשות למענך ליעם?", שאל אותו.
- "קראתי את החוברת הזו", אמר ליעם והציג בפניו את החוברת,
"ובאתי להתעניין בסדנאות שלכם".
כעבור כחצי שעה הלך משם לאחר שנפרד מ - 1,900 שקלים, בתשלומים,
ובאמתחתו שני ספרים ודפי הסבר לשתי הסדנאות אליהן נרשם. כשהגיע
הביתה התחיל לקרוא.
בשבועות הבאים ביקר במרכז מידי יום ורכש עוד ועוד ספרים. הכסף
היה מצוי בכיסו מאז הפסיק לשוטט בברים של תל אביב, וספרים, כך
למד, היו זולים יחסית לעומת משקאות. במרכז הכיר גם את דנה.
דנה הגיעה למרכז אחרי שנתיים בהודו ועשר שנים בתל אביב. במקור
הייתה מקיבוץ בצפון. אחרי השירות הצבאי עבדה במלצרות וחסכה כסף
לטיול במזרח. הטיול במזרח נגמר בשהייה של שנה וחצי באשראם, שם
מצאה דנה את הדרך אל נשמתה ואל גופה ותרגלה נשימות תוך כדי
מדיטציה וקיום יחסי מין עם זרים.
כשנגמר לה הכסף נאלצה לחזור לישראל לאחר שהובהר לה שגם בהודו
רוחניות זה לא משהו שמקבלים בחינם. השתקעה בתל אביב בקרב קהילת
פליטי המזרח, עבדה במלצרות, והסתובבה בחוגים שקידשו את התל
אביביות כמי שמוצאם מחוץ לתל אביב. אחרי עשר שנים, עשרים
חברים, ובערך מאה בני זוג, הרגישה דנה שחייה לא מוליכים לשום
מקום. עד שהגיעה למרכז לקבלה. גילתה להפתעתה שיש רוחניות גם
ביהדות ושהביטול העצמי בפני האלוהים לא שונה מכל ביטול עצמי
אחר. "אנחנו כל כך עסוקים בלחפש תשובות במקומות רחוקים", אמרה
לחבריה, "שאנחנו לא רואים שהתשובה נמצאת מתחת לאף שלנו".
הבחינה בליעם ביום הראשון שהשתתף בסדנא. בינה לבין עצמה סירבה
להודות שנמשכה ליפי תוארו, שכן סממנים חיצוניים כבר לא עניינו
אותה. סיפרה לו מאוחר יותר שהכאב שניבט מעיניו נגע בה. בהתחלה
היו מנהלים שיחות נפש ארוכות במרכז, בסוף הסדנא. כעבור שבועיים
אזר אומץ והזמין אותה אליו לקפה. מאותו יום לא נפרדו, למעט כדי
לעבוד. יחסי מין החלו לקיים רק כעבור חודש היות והיו עסוקים
באהבה וחששו שהמין יפריע. כשכבר קיימו יחסי מין התבדחו על כך
שלחינם מנעו מעצמם את התענוג הזה.
ליעם החל לחבוש כובע צמר צבעוני על ראשו. גם לעבודה. הפך מציני
לאופטימי ועיניו זהרו. החל לזרוק "בעזרת השם" ו"ברוך השם" בכל
משפט, וחדל להתבונן בבחורות שישבו על הבר. מערב לערב פחתו
הטיפים שקיבל בסוף המשמרת, ולבסוף החליטו בעלי המקום לפטר
אותו. "אין לנו שום דבר נגד הדת", אמרו לו, "אבל אנחנו מוכרים
אלכוהול ואווירה של סקס".
לא התאכזב מפיטוריו שכן מזמן הציעו לו עבודה במרכז ועכשיו היה
פנוי להיענות להצעה. חילק ברחוב מנשרים של המרכז ושילמו לו 20
ש"ח לשעה. כסף כבר לא עניין אותו. למבחני סוף הסמסטר
באוניברסיטה לא ניגש אפילו. דנה עברה לגור אתו בחדרו. חלקו
בהוצאות. הקורס בטנטרה היה הוצאה בלתי צפויה שדנה שכנעה אותו
להוציא. סיפר להורים שהוא צריך כסף לפסיכולוג, והם שמחו לשלם.
השינויים שחלו בו לא חמקו מעייניהם.
בקורס לטנטרה ניסה להגיע לסיפוק מיני רוחני ללא פליטה, ולבטל
את הקנאה שאחזה בו כשבחורים זרים ליטפו את דנה ועינגו אותה. לא
צלח באף אחת ממטרותיו ונפרד מדנה ומ - 4,000 ש"ח בתוך חודש.
הפרידה מדנה הייתה קלה מהצפוי. הרגיש שהיא מעכבת את ההתפתחות
הדתית שלו. בעוד שדנה חיפשה את הרוח הוא מצא את האלוהים.
התחיל לבלות את סופי השבוע בישיבה בירושלים. גילה את השבת.
התפלל בכוונה, ויתר על הסיגריות בקלות, ואימץ בהכנעה את
הקדושה. בימי ראשון חזר לתל אביב כטירון שחוזר לצבא, בחוסר
חשק. סיפר לרב על משבר יום הראשון שלו וזה יעץ לו שלא לחזור
לתל אביב. אימץ את עצתו והוקל לו. חתם על כל מיני טפסים והפך
לבן ישיבה פעיל בישיבה אחת או שתיים. כובע הצמר שחבש הפך
לכובע, תחת גופייתו ענד ציצית. את החליפה השחורה לבש בגאווה של
מי שמשרת ביחידה המובחרת של היהדות כדברי הרב אורי זוהר. בפעם
הראשונה בחייו הרגיש ליעם דור שלם. הפקיד את גורלו בידי בורא
עולם וזה אסף אותו כפי שרק בורא עולם יכול. נפגש עם הוריו
לפרידה כדי לכבד את אביו ואמו. הסביר להם שמעתה ואילך יוכלו
לפגוש בו בירושלים, ובלבד שיקפידו על צניעות.
הרב הסביר לו שכחוזר בתשובה יידרש להתייצב בשלוש ישיבות שונות,
וכך עשה וחילק את זמנו בין הישיבות. מידי פעם חתם על כל  מיני
טפסים.
החיים בישיבות הלמו אותו. התעורר מידי בוקר עם הזריחה והחל את
יומו. לאחר תפילת שחרית עסקו בעיקר בארוחת הבוקר ומצא שאין
שוני מהותי ביו התעסקות זו לבין הצבא. במקום ריצת הבוקר התפללו
שחרית ומיד פנו לחדר האוכל. העבר שלו בתחום המזון ומשקאות
הועיל לו ותוך זמן קצר היה אחראי על ארוחת הבוקר.
מהישיבה סידרו לו מגורים עם משפחה, אוכל, ומעט דמי כיס.
אהב את הלימודים ואת הלהט שכולם הפגינו. הישיבה הייתה מיועדת
לחוזרים בתשובה בלבד שהתחרו אחד בשני במידת המיאוס שייחסו
לחייהם הקודמים. במשך כמה שעות ביום עסקו באבטחה של מוסדות
ציבוריים. אמרו להם שבחרו בהם למלא את המשימות האלו, הן בגלל
עברם הצבאי, והן בגלל  שאין חשש שיגבר עליהם יצרם למראה
הפריצות החילונית, שהרי הם היו שם. הרגישו מיוחדים.
באחד הימים הקשיב לרב הישיבה בעת שדיבר עם רב אחר ומחא על כך
שנכנעו לאולטימטום של השר בעניין השירות הצבאי. כעבור מספר
ימים הציג בפני רב הישיבה את תמונותיה של ענת עם השר, והגיש לו
אותן על דיסקט.


חלק חמישי

יוני רובין אהב אקשן. בצבא שירת בסיירת גולני, אחרי השחרור היה
מאבטח באל-על במשך כמה שנים, וכיום הוא חוקר פרטי בחברה שהקים
אחיו. לא מהחוקרים המשקפופרים האלה שמחפשים מידע במחשבים
ומשחדים אנשים במשרד הפנים, לקבל כתובות של חייבים. מאלה
ששוכבים בלילה במארבים, מסביב לאתרי משחטות רכב, חגורים
בשחפ"צים, ומצוידים בנשק. בשבועיים האחרונים עשה יוני את מה
שהכי אהב לעשות. מילואים.
עקב השנים בהן שימש מאבטח באל-על, ושהה מחוץ לגבולות המדינה,
לא שירת במילואים בסיירת. העבירו אותו לשרת עם גולנצ'יקים
"רגילים".
נהנה לשרת ביחידה ואהב את המעמד המיוחד בו זכה עקב היותו יוצא
הסיירת.
בשבועיים האחרונים היו עסוקים בפעילות מבצעית באזור ג'נין.
גויסו בצו שמונה והיו חדורי מוטיבציה. גל הטרור המתגבר הפך
במציאות למלחמה בה השתתפו כל אזרחי ישראל. הממשלה, כהרגלה,
הייתה האחרונה להכיר בה.
יוני הוביל מחלקה בסמטאות של ג'נין. סרקו בית אחר בית בחיפוש
אחר חמושים ואמצעי לחימה. אופי הפעולה היה זר לו, כמו גם
ללוחמים האחרים. בניגוד לתורת הלחימה בשטח בנוי, לא עשו טיהור
מבית לבית על דרך של מכת אש שקודמת לכניסה, אלא נכנסו לבתים,
והגיבו באש לאחר שנורתה עליהם אש, או לאחר שזיהו חמושים בעת
הכניסה.
בצוהרי היום היו תשושים. האקלים האביבי הפך לבלתי נסבל עקב
הקסדות, האפודים הקרמיים והציוד הרב שנשאו על גופם. עצרו
להתרעננות במקום מוצל. שני לוחמים חיפו והיתר פרקו ציוד,
התפרקדו על האדמה ושתו מים.
- "זה טירוף", אמר אחד מהם, "אנחנו נהרג פה".
- "אין ברירה", ביטא אחר את הדעה הרווחת, "הגיע הזמן להילחם".
בערב סיכמו את היום עם מפקד הגדוד. הרגו ארבעה חמושים, תפשו
עשרות נשקים, ופוצצו מעבדת חבלה. ללא נפגעים.
המשימה שלהם למחר, כך פירט המג"ד, היא לסרוק אזור מצומצם
ומכותר, שם, עפ"י הידיעות, מרוכזים חמושים מבוקשים.
- "למה צריכים להיכנס לשם", מחה אחד הלוחמים, "אפשר להודיע
ברמקולים שיש להם שעתיים להיכנע, ואחרי שעתיים לתת מכת אש
מהאוויר".
- "אנחנו צריכים לעשות הכל כדי להימנע מפגיעה באזרחים", ענה
המג"ד. "גם ככה יש כבר לחץ של האמריקאים שנפסיק את הפעילות",
הוסיף במעין התנצלות.
- "שילכו להזדיין האמריקאים האלה", ביטא מישהו את דעת הרוב,
"פיגוע אחד והם מועכים מדינה שלמה. מחבלים, אזרחים, כולם".
- "לא סתם פיגוע", מחה מישהו, 3,000 הרוגים!".
- "אל תשכח שפרופורציונאלית לאוכלוסייה, כל 10 הרוגים שלנו זה
כמו 500 אצלם", השיב לו ההוא.
הויכוח דעך והתרכזו בתדריך. כרגיל - דגש על מטעני צד, צלפים,
דלתות ממולכדות, וחמושים שמתחזים לאזרחים תמימים.
למחרת סיימו את המשימה במחיר כבד של הרוגים ופצועים למחלקה.
כעבור מספר ימים בהם שמרו על שגרת מחנה בין לוויה ללוויה
שוחררו מהשירות. נגמרה המלחמה.
בשבועות הראשונים עוד התהלך יוני בהרגשה שקורבנם לא היה לשווא.
היה שקט יחסי והפיגועים היחידים כמעט היו בשער הדולר ובכלכלה.
לבסוף התחילו שוב הפיגועים בקצב של 10 הרוגים בשבוע. חזרה
לשגרה.
אח של יוני סגר את העסק וירד מהארץ. הסביר ליוני שזה לא בגלל
המצב הביטחוני אלא בגלל הכלכלה.
- "אין עתיד במדינה הזאת", אמר ליוני, "כשחצי מהמדינה עובדת
לפרנס את החצי השני".
- "מה אפשר לעשות?", שאל אותו יוני, "כשכופים עלינו כאלה
הוצאות לביטחון?"
- "אלה שטויות שהפוליטיקאים שלך מוכרים לך", אמר לו, "המדינה
מוציאה יותר כסף על קצבאות סעד ותשלומים לדתיים מאשר על
הביטחון".
- "אבל המצב הביטחוני גורם למיתון", טען יוני.
- "בכל ההיסטוריה של המערב במאה האחרונה, מלחמות תרמו לכלכלה",
אמר לו אחיו, "אצלנו בזמן מלחמה המדינה ממשיכה לשלם לאנשים כסף
בשביל להתבטל ולהשתמט, ועוד מביאים עובדים זרים שיעבדו במקומם.
אנחנו מייבאים אבטלה בדיוק כמו שמייבאים נפט".
- "במצב ביטחוני כזה צריכים ממשלה רחבה והסכמה. זה לא הזמן
לעשות שינויים חברתיים קיצוניים", אמר יוני.
- "כשעשינו שלום עם המצרים", אמר לו אחיו, " זה לא היה בגלל
שפתאום נבחר אצלנו איזה מנהיג שוחר שלום, אלא בגלל שלמצרים נפל
האסימון, ושהאמריקאים היו מוכנים לממן את זה. גם עכשיו המצב
ישתנה רק כשמישהו אצלם יבין שכדאי להם לעשות שלום. עד שזה יקרה
אנחנו עלולים להגיע למצב בו מספר הבטלנים והפרזיטים שלנו יכפיל
את עצמו ולא נוכל יותר לממן את זה".
- "אז הפתרון שלך זה לברוח?"
- "יש לי אשה ושני ילדים יוני", אמר לו אחיו, "אני צריך לדאוג
לעתיד שלהם, אני לא רוצה לגדל את הילדים שלי במדינה שמוכרת להם
לוקשים כאילו בגלל "המצב" הכל רע. נהיינו כמו המדינות הערביות
שמתרצות את המצב הכלכלי וההזנחה של התושבים, במלחמה עם ישראל.
אני במשחק הזה כבר לא משחק. אם החרדים והערבים רוצים להמשיך
לגדל שמונה ילדים בלי לעבוד, שיעשו את זה בלעדי, ולא על
חשבוני".
יוני נשאר בלי עבודה, ובלי אחיו שהיה חברו הטוב. יכול היה
למצוא עבודה בשוק האבטחה המתפתח של ישראל בלי בעיות. להפתעתו,
גם עם 280,000 מובטלים, היה מחסור במאבטחים בשוק. העדיף שלא
לעבוד בינתיים.  גם לא ביקש דמי בטלה. היו לו חסכונות.
באחד מסופי השבוע קרא ראיון עם שר הביטחון באחד המוספים. השר
סיפר שם שהצבא ביקש ממנו אישור להפציץ בג'נין מהאוויר, כדי לא
לסכן את הלוחמים. השר לא אישר מחשש לפגיעה באוכלוסייה
פלשתינית, כך סיפר, ומאז הוא לא ישן בלילות.
"בטח", חשב יוני.
מעולם לא הרגיש כה חסר חשיבות. בפעם הראשונה חלחלה בו ההבנה
ששימש כלי משחק בידי פוליטיקאים ציניים, וכי הקורבנות שהשאירו
שם היו לחינם. הסתובב נסער במשך כמה ימים עד שגמלה בו ההחלטה -
הוא יהרוג את הבן זונה הזה, שבשביל להיראות יפה בעיני בוחריו
והעולם, הקריב את החברים של יוני.
למשימה הזו ניגש יוני באותה רצינות שניגש לכל משימה.
יוני עקב אחרי השר במשך שלושה שבועות. השגרה שלו הפתיעה אותו.
הגיע למסקנה שנקודות התורפה העיקריות הן מלון הילטון בתל אביב,
שם שהה השר לפעמים עם החיילת הבלונדינית, והסמטה הצרה ברחוב
נווה שאנן, אליה השתחל השר ללא ליווי, באופן תמוה.
בחר ברחוב נווה שאנן. העדר המאבטחים יקל על משימתו. לא שחשש
מהמאבטחים - הרי היחידה לאבטחת אישים כשלה בשני המבחנים
היחידים שלה. פשוט לא רצה לפגוע בהם.
היות ולא הייתה לו דרך לגלות מתי בדיוק יבקר השר ברחוב נווה
שאנן, החליט שיעקוב אחריו, וכשיהיה ברור שפניו מועדות לשם,
ישיג אותו וימתין לו ביעדו.
למד את כל הדרכים באזור ובחר את המסלול. גנב אופנוע כביש גדול,
על הקסדה שהייתה קשורה אליו, ורכב עליו, במרחק סביר ממכונית
השרד, במשך יומיים, עד שהגיעה העת.
בשעת ערב מאוחרת עשתה מכונית השרד את הדרך מירושלים לתל אביב
במסלול הקבוע לנסיעה לרחוב נווה שאנן.
כשהיה יוני בטוח שרחוב נווה שאנן הוא היעד, האיץ את נסיעתו
ועקף את המכונית. עשה את דרכו במהירות ברחובות הצרים עד למקום
ממנו תכנן את דרך המילוט, והחנה את האופנוע. נעל אותו כדי
להבטיח שלא ייגנב בדקות הקרובות. עשה את דרכו אל הסמטה הצרה
בריצה, כשהקסדה עדיין לראשו, והגיע ליעדו מתנשף בכבדות. בטרם
הספיק להסדיר את נשימתו הופיע מולו השר. גם הוא מתנשף בכבדות.
רוקן עליו מחסנית מאקדחו, ונמלט.


חלק שישי

בעת הסיור המתוקשר של הוועדה באזור התחנה המרכזית הישנה, ניגש
אליה אחד מחברי הכנסת החרדים ונתן לה מעטפה. "בואי נפגש אחרי
שתעברי על החומר", אמר לה, "ואף מילה לאף אחד".
אהבה את מעמדה כיו"ר הוועדה לענייני עובדים זרים, בייחוד בעת
הסיור התלת - חודשי בשטח, אליו התלוותה התקשורת.
הסיור כלל את התחנות הקבועות. דירה מצחינה בת חדר, בה התגוררו
עשרה סינים נטולי דרכונים, שאיזה קבלן חייב להם שמונה משכורות.
ואת הדרכונים. מכון ליווי עלוב, שהזונות בו היו אפילו יותר
מנוצלות מהלקוחות שלהן. בית קפה שלקוחותיו לוגמים בירות זולות,
ובוהים בעיניים כבויות במסך טלביזיה מרצד, ומתנ"ס מאולתר בו
התקיימו פעילויות חברתיות של עובדים ממדינה אפריקנית כלשהי. שם
גם זימרה בפניהם הלהקה המקומית, עטויה בסדינים לבנים.
בסוף הסיור התראיינה אצל כל נציגי התקשורת. קבלה על התנאים
הבלתי אנושיים בהם מועסקים העובדים הזרים, הן ברשיון והן שלא
ברשיון, על תנאי התברואה הירודים, ועל הילדים שנולדים לתוך
המצב הבלתי אפשרי הזה, ללא זהות וללא זכויות.
לכתב צעיר וחצוף שהעיז לשאול למה אין וועדה שבודקת את העוני של
ילדי ישראל, השיבה שיש מספיק גורמים שמטפלים בעניים ישראלים.
הסיור הסתיים, התקשורת התפזרה, והח"כים עלו לאוטובוס מלווים
במאבטחים. חפצה לפתוח את המעטפה שהטמינה בתיק היד שלה, אך
עוזרתה הפרלמנטרית התעקשה לשבת לצידה במשך הנסיעה בחזרה
לירושלים, ולהתלהב מחלקה בתיקון עוולות העולם.
כשהגיעה לכנסת הסתגרה בחדרה ופתחה את המעטפה. התמונות היו
מטושטשות משהו, אך זיהתה בהן את השר בוודאות. הבחורה הצעירה לא
הייתה מוכרת לה.
בעוד השר נראה סביל בעייני המצלמה, ניכר היה שהבחורה מתערטלת
בפנייה ומשתפת עמה פעולה. משירה אליה מבט. בהתרסה.
התקשרה עם הח"כ החרדי. כעבור מספר דקות הגיע אל חדרה.
- "אז השר מזיין מישהי", אמרה לו ולא נזהרה בלשונה בנוכחותו,
"היא לא נראית קטינה או משהו".
- "זו חיילת שמסופחת ללשכתו". זרק פצצה.
- "ממי קיבלת את זה?", שאלה כעבור מספר שניות של דממה.
- "אני לא יכול להגיד, אבל אני מבטיח לך שקיבלנו את זה בדרכים
חוקיות".
פריצה למחשבים לא נחשבה בעיניו כמעשה פלילי. וביושר ניתן
להגיד, שבעיני רוב הציבור, מי שחודר למחשבים של אחרים, נתפס
כעושה מעשה קונדס כל עוד לא עשה זאת למען רווח כספי.
- "לפי התמונות נראה לי, שלא רק שהכול בהסכמה, אלא שהיא גם
מודעת למצלמה", המשיכה להקשות.
- "איך יכולה להיות הסכמה בין שר ביטחון לחיילת בפיקודו?",
שאל. "זה מקרה ברור של בעל סמכות ומרות שמנצל את מעמדו".
-  "למה באת דווקא אלי?"
- "את ידועה כמי שפועלת נגד הטרדות מיניות וניצול מיני. אנחנו
גם חושבים שזה נושא עדין ושעדיף שאישה תטפל בו".
- "זה קשור לזה שהשר הכריח אתכם להתגייס", קבעה בנחרצות, "ואני
לא אשמש ככלי משחק בידיכם".
במערכת הפוליטית לא קנו את הסיפור של ההתנדבות.
- "מישהו יגלגל את העניין הזה ויקבל כותרות גדולות בעיתונים",
אמר לה, "אנחנו מציעים לך את ההזדמנות. לא תרצי - מישהי אחרת
תיקח אותה".
ידעה שהוא צודק והסכימה. הבינה גם, שאחרי פיטורי השר, ייבחר שר
חדש רק לאחר שיוודאו שאינו מתכוון להמשיך בגיוס החרדים.
הורתה לעוזרת הפרלמנטרית שלה לבדוק בדיסקרטיות מי זו החיילת,
ולא סיפרה לה למה.
תיאמה פגישה עם יו"ר הכנסת שהיה ידוע בשנאתו לשר ובאהבתו
לתקשורת.
יו"ר הכנסת קיבל את פניה בלשכתו המרווחת. ישב מאחורי מכתבה
רחבה כשמאחוריו דגל המדינה וסמלה שסימלו את היות ממלכתי,
ולפניו מחשב נייד חדיש שסימל את היותו מתקדם ועכשווי. החליפו
מילות נימוסין, וניגשה ישר לעניין.
- "מה שאני מראה לך עכשיו חייב להישאר בינינו", פתחה, "אף מילה
לאף אחד".
- "אני נותן לך את מילתי", אמר לה בטון כנה.
- "בלי פליטות פה ובלי לשתף שותפי סוד", המשיכה להתעקש.
- "טוב".
פרשה בפניו את התמונות ולא יכלה שלא להבחין בהנאתו.
- "מאיפוא קיבלת את זה?", שאל.
- "לא חשוב מאיפוא. מה שחשוב זה שנודע לי שהבחורה בתמונות היא
חיילת שמסופחת ללשכה שלו".
- "ולכן לא יכול להיות פה עניין של הסכמה", קלט במהירות.
- "נכון".
- "איך את מציעה להתקדם עם זה?"
- "העוזרת הפרלמנטרית שלי בודקת מי זו. כשאדע, אני מציעה
שנפגוש אותה שנינו, בביתה, כדי לשמור על חשאיות".
- "רק תגידי לי מתי, ואני בא".

העוזרת הפרלמנטרית חזרה עם פרטיה של ענת, כולל מספר טלפון
וכתובת. חברה שלה, כך סיפרה לח"כית, שוכבת עם אחד העוזרים
בלשכת השר.
- "אולי תספרי לי במה מדובר?", הפצירה.
- "אני מבטיחה לך שתהיי בין הראשונים לדעת", הבטיחה לה.
התקשרה אל ענת מלשכת יו"ר הכנסת בשעת ערב מאוחרת. התחזתה
לעובדת בחנות פרחים, ושאלה אם ענת תשהה בביתה בשעתיים הקרובות
כדי לקבל משלוח. ענת ענתה בחיוב, והיו"ר חייך בהנאה. זה היה
רעיון שלו.
עשו את הדרך לתל אביב בשתיקה. לא היו להם בעצם נושאי שיחה
משותפים. היא חשבה שהוא צבוע ומתחסד ובורר את דעותיו הבלתי
ברורות על פי סקרי דעת קהל. הוא חשב שהיא מכוערת שמטביעה את
יגונה בטיפול בבעיות של אחרים. רצוי ערבים.
נקשו על דלת דירתה של ענת. על הדלת היה שלט שבישר שגרים שם
באושר ענת ומשה. על משה היה משוח איקס גדול בטוש שחור.
פתחה להם את הדלת וניכר היה בה שהיא מופתעת ומבולבלת.
- "אפשר להיכנס?", שאל היו"ר בחביבות.
- "בטח", ענתה במבוכה.
הושיבה אותם בחדר האורחים הקטן ושאלה אם הם רוצים לשתות משהו.
- "לא תודה", ענתה לה הח"כית, "את לבד כאן?"
- "כן".
משה עזב כשכלימה מעטרת את פניו.
- "קודם כל אנחנו רוצים שתדעי שאנחנו רוצים רק את טובתך", פתח
היו"ר, "ושנתמוך בך ונעזור לך..."
- "תעזרו במה?"
פרשו לפניה את התמונות.
התבוננה בהן, ופרצה בצחוק לנוכח פניהם חמורי הסבר ומלאי
החמלה.
- "איך השגתם את התמונות שלי?", שאלה כששכך צחוקה.
- "מה זותומרת שלך?", שאלה הח"כית במבוכה.
- "אני צילמתי אותן", ענתה.
- "לא חשוב מי צילם אותן, ולא חשוב איך הישגנו אותן", התערב
היו"ר, "מה שחשוב הוא שהשר השתמש בסמכות שלו כדי לאלץ אותך
לקיים אתו יחסי מין".
- "הצחקת אותי", ענתה ענת, "אף אחד לא מסוגל לאלץ אותי לעשות
כלום. אני הסכמתי ויזמתי".
הח"כית והיו"ר לא התפעלו מהתקיפות שלה. זאטוטה שכמוה לא היוותה
יריב ראוי.
הסבירו לה שאחרי שהעניין יתפרסם, אנשים רעי לב ואינטרסנטיים
יאשימו אותה בכל מיני דברים. החל מהיותה כלי בשימושם של אחרים
המעונינים לפגוע בשר, וכלה בניסיון לסחוט אותו. הסבירו לה גם
שמהסיפור הזה היא יכולה לצאת או זונה מופקרת וסחטנית, או ילדה
יפה שנפלה קורבן לתאוותו של השר.
היא בחרה בילדה היפה.
בשעתיים הבאות תיאמו את עדותה - שהשר התחכך בה במסוק למורת
רוחה, דרש להעביר אותה ללשכתו לתפקיד מיותר, הביא אותה אל
המלון באמתלה, השקה אותה לשכרה, ושכב אתה.
כשסיימו, התייפחה בהקלה והם עודדו אותה.
בדרך חזרה לירושלים שמעו שהשר נורה בתל אביב בנסיבות מסתוריות,
ומצבו לא ידוע. חלומם המשותף נגוז. מת או חי, הסיפור שלהם הפך
ללא רלבנטי.



חלק שביעי

המאבטחים זינקו מהמכונית לשמע היריות, רק כדי למצוא את השר
מתבוסס בדמו בשביל הצר.
- "שיט", אמר אחד מהם, "אכלנו אותה".
- "אני חושב שהוא עוד חי", אמר השני שרכן מעל השר וחיפש דופק,
"תזעיק אמבולנס".
תוך דקות היה המקום הומה אדם. הזירה נתחמה בסרטי סימון צהובים,
השר פונה בניידת טיפול נמרץ, השוטרים הרחיקו את הסקרנים
והעיתונאים, ומפקד היחידה לאבטחת אישים ניהל את החקירה.
לא נדרש לו הרבה זמן להבין את גודל המחדל ואת המחיר האישי
שיידרש שלם.
- "מה לעזאזל הוא עשה כאן?", שאל את המאבטחים.
- "לא יודע..., הוא בא לפה הרבה...בטח איזה בחורה...", ענה אחד
מהם בגמגום.
-  "תעברו מדירה לדירה ותמצאו אותה", פקד, תוך שהוא מתאמץ
לכבוש את זעמו. לא היה טעם לנזוף בהם. ממילא יודחו, ואולי אף
יישפטו.
לקצין המשטרה הבכיר בזירה הורה לתחום את הזירה ולא להתערב
בחקירה. מלמל משהו על סודיות וסיווג ביטחוני.
אנשיו עברו מדירה לדירה בארבעת הבניינים העלובים שגבלו בשביל.
חלק מהדירות היו נטושות, באחרות קידמו את פניהם אנשים מפוחדים
ומבולבלים שלא דיברו את השפה.
אחת הדירות בלטה בדלת המשוריינת שבה. בבניין העלוב הזה, התקנת
כזו דלת, היוותה פזרנות שגובלת בפליליים.  הם הלמו בדלת
הנעולה.
- "שב"כ!!, לפתוח את הדלת!!!"
- "אני נעול כאן בפנים", ענה קול עמום, "תפרצו את הדלת".
שניים נותרו ליד הדלת באקדחים שלופים. שלישי ירד לדווח למפקד
היחידה שהזמין מייד פורץ מנעולים.
בתום חצי שעה ארוכה הגיע הפורץ של היחידה, שהתגבר על המנעול
תוך דקות. בצידה השני של הדלת ניצב שר הביטחון. חיוור ותשוש,
אבל מאוד בחיים.
מפקד היחידה התבודד עם השר בתוך הדירה, ופקד על אנשיו להמתין
בחוץ ולשמור על חשאיות מלאה.
נדרשה להם פחות משעה כדי לרקום את תוכניתם. שלושה סוכנים שוגרו
אל בית החולים כדי לוודא שאף אחד לא ידבר עם השר השני לכשייצא
מחדר הניתוחים. ואולי יתמזל מזלם והוא לא ישרוד את הניתוח.
מפקד היחידה עזב את הזירה וחש לבית החולים, תוך שהוא שומר על
סבר פנים חמור ומסרב לענות לשאלות העיתונאים. לאנשיו בשטח הורה
להמשיך לתחום את הזירה ולהבריח משם את השר לכשיתמעטו הסקרנים
והעיתונאים.
כשהגיע לבית החולים תיחקר את כל הנוגעים בדבר ורווח לו לשמוע
שהשר הגיע לבית החולים חסר הכרה ולא החליף מילה עם איש.
"שימות", קיווה. "שימות".
למרבה הצער הוא שרד את הניתוח וחדר ההתאוששות נשמר בקפידה.
הכניסה נמנעה מכל אדם, למעט רופאים. מפקד היחידה שהה בחדר כדי
להבטיח שהחולה לא ישוחח עם איש. התקשר עם אנשיו ששהו במחיצת
השר בדירה ברחוב נווה שאנן והורה להם לזרז את העניינים. הזמן
הלך ואזל.
כשהתעורר החולה הסביר לו את מהלך העניינים ולא הרפה עד שהיה
משוכנע שהוא מבין, ושישתף פעולה. הפקיד בידי שניים מאנשיו את
השמירה עליו, וידא עם מנהל בית החולים שאף אחד לא יורשה לשוחח
עם החולה "מסיבות רפואיות", ומיהר למסיבת העיתונאים.
מנהל בית החולים שמח לשתף פעולה ולהיות חלק ממבצע ביטחוני
חשוב.
להפתעת כל נציגי התקשורת נכנס שר הביטחון לאולם ותפש את מקומו
מאחורי הדלפק עליו הוצבו עשרות מיקרופונים. כששככה ההמולה מעט
כחכח השר בגרונו וביקש שקט.
"קודם כל אני רוצה להודות לאדם אמיץ, שאת שמו לא אגיד מסיבות
מובנות (הוא לא ידע את שמו)..., שנלחם על חייו עכשיו...,
וכולנו מאחלים לו החלמה מהירה.  היום הצליחו שירותי הביטחון
לסכל ניסיון של ארגוני הטרור לרצוח את שר הביטחון של מדינת
ישראל..., לצערנו לא נתפשו עדיין המבצעים..., אבל זהותם ידועה
לנו, וזו רק שאלה של זמן עד שנשים את ידנו עליהם. בשלב הזה...,
מסיבות מבצעיות, אי אפשר לפרט הרבה. אני יכול רק להגיד שהשב"כ
פעל על פי מידע מודיעיני..., תוך כדי שימוש בכפיל..., שלצערנו
נפגע במהלך הפעולה..., והצלחנו לסכל את התוכניות שלהם. בשלב
הזה אני לא אענה על שאלות..., כמו שאתם בטח מבינים יש דברים
דחופים שצריך לבצע..., על חלק מהשאלות שלכם יענה מפקד היחידה
לאבטחת אישים..., שהוא..., ואנשיו..., פעלו בצורה מצוינת...,
תוך הפגנה של מקצועיות ודבקות במטרה וסיכלו את ניסיון ההתנקשות
בחיי. אני מודה לכם, ומצדיע לכם", אמר תוך שהוא פונה לכיוון
מפקד היחידה ומחווה בידו להצדעה, "מדינת ישראל כולה מצדיעה
לכם".
הוא סב על עקביו ועזב את האולם במהירות כשמאבטחים מקיפים אותו
מכל עבר, תוך התעלמות מהשאלות שצעקו לעברו עשרות העיתונאים.
מפקד היחידה תפש את מקומו מאחורי הדלפק וחיכה בסבלנות עד שתדעך
ההמולה.  
"כפי שאתם יודעים", אמר בחצי חיוך נבוך וכובש, "אני לא מורגל
במעמדים האלה, ואני מבקש שתהיו סבלניים ותעזרו לי לעבור את זה
בהצלחה".
כולם צחקו.
"כולכם מכירים את הנסיבות המצערות שבהן נכנסתי לתפקידי", אמר
וכולם הנהנו בהבנה, "ואת הקשיים שבקבלת תפקיד כזה, בזמן כזה,
כשהיחידה מוכה וחבולה. כשנכנסתי לתפקיד הצבתי לעצמי שתי מטרות:
לשקם את היחידה, ולהכניס שינויים בתורת האבטחה. אחד השינויים
שעשיתי היה השימוש בכפילים, והיום זה הוכיח את עצמו. לצערנו,
האיש שלנו נפגע במהלך המבצע, אבל זה המחיר שאותו נדרשים לשלם
האנשים ביחידה. היחידה לאבטחת אישים לא זוכה לתהילה של יחידות
אחרות. אנו עוסקים, עשרים וארבע שעות ביממה, שבעה ימים בשבוע,
וחמישים ושניים שבועות בשנה, במשימה החשובה של הגנה על חייהם
של אישים, שהפגיעה בהם היא משאת נפשו של כל ארגון טרור. על
הכישלונות כולם יודעים מיד. ההצלחות, ידועות לרוב רק לנו,
ומסיבות מובנות אנחנו לא מדווחים עליהן לתקשורת.
היום הייתה לנו הצלחה כזו, והסיבה שאתם יודעים עליה היא שאחד
מאנשינו נפגע. החלטנו לקיים את מסיבת העיתונאים הזו כדי למנוע
כל מיני שמועות לא מבוססות, וכדי להרגיע את הציבור באשר למצבו
של השר. אני מקווה שזו הפעם הראשונה והאחרונה שבה אמצא את עצמי
במעמד הזה", חייך וכולם חייכו אליו, "ושגם בעתיד יהיו לנו רק
הצלחות". אתם וודאי מבינים שזמני קצר כך שאוכל לענות רק על
מספר שאלות.
כל עשרות העיתונאים החלו לצעוק את שאלותיהם בו זמנית.
- "מיהו הכפיל?", צעק אחד מהם חזק יותר.
- "אינני יכול לגלות בשלב זה".
- "למי עוד יש לכם כפילים?", צעקה כתבת של הטלביזיה.
- "זהו מידע שאינני יכול לתת".
- "מי אחראי לניסיון ההתנקשות?"
- "אנחנו יודעים את זהותם, וגם אתם תדעו אותה, מיד אחרי שנשיג
אותם".
- "האם העובדה שהם הצליחו להימלט אחרי שהצליחו לפגוע באיש
שלכם, לא מעידה כי בעצם היה כאן כישלון?", היקשה כתב אחר.
- "המטרה של היחידה היא להגן על חייו של השר, והמטרה הזו
הושגה".
- "מה עשה השר בתחנה המרכזית הישנה?"
- "אני לא אחשוף כאן פרטים מבצעיים".
- "מה..", התחיל כתב אחר לשאול.
- "זה הכל בינתיים", קטע אותו מפקד היחידה, "תודה לכם. מצפה לי
עוד הרבה עבודה הלילה", חייך לעברם, והם חייכו בחזרה.
לו היו מנגנים את ההמנון רובם היו נעמדים ושרים.


חלק שמיני ואחרון


התעוררתי בבית החולים עם כאב ראש משתק. האיש שרכן מעלי לא היה
רופא.
זכרתי שמישהו עם קסדה על הראש שלף מולי אקדח ומיד היה קול נפץ
חזק, כאב, וזהו. האיש שהיה איתי בחדר הציג את עצמו כמפקד
היחידה לאבטחת אישים.
"מזל טוב", מלמלתי, "עכשיו זה כבר 0:3 לרעתכם". הוא לא היה
משועשע.
סיפר לי שמצאו את השר ושמייד תיערך מסיבת עיתונאים בה יודיעו
שאני שימשתי ככפיל של השר בשרות היחידה. אמר שבמקום ללכת לכלא
לעשרים שנה יעשו ממני גיבור, ושאם אתעקש לא לשתף פעולה, ואנסה
להפיץ סיפורים מוזרים, יאשפזו אותי במוסד לחולי נפש. במקרה
הטוב. אסר עלי לדבר עם אף אחד, למעט הרופאים, ולהגביל את
שיחותיי אתם למצבי הרפואי. האנשים שלו, אמר, יפקחו עלי עיין.
אמר שיחזור בתום מסיבת העיתונאים וימשיך בתדריך.
כשעזב, נכנס מנהל בית החולים ועדכן אותי במצבי. מסתבר שחגורת
השומן שהקיפה אותי הצילה את חיי, והתבדחתי אתו על שהפרכתי את
התיאוריות שלהם על הסכנה שבמשקל יתר.
לאחר שבוע בבית החולים, במהלכו נהרו אלי עשרות מבקרים,
השתחררתי גיבור. החגיגה התקשורתית נמשכה שבוע נוסף.
הצנעתי את חלקי בהצלת חייו של השר, והתנהגתי בענווה. הורי
סיפרו שאפילו הם לא ידעו. חשבו שאני באוסטרליה.
השב"כ נאלץ לשלם לי משכורות על חצי שנת שירות, בתוספת מענק
שחרור. הם משלמים טוב, דרך אגב.
כעבור מספר חודשים ירדתי את רוב המשקל שהעליתי והמזכרות
היחידות שנותרו לי היו הצלקות של הניתוחים בפנים, ושלוש צלקות
מהקליעים. אפילו חזרתי לגלוש למרות כושרי הגופני הלקוי.
בחדשות שמעתי שביטלו את הגיוס של החרדים, ועל התוכנית החדשה של
שר החוץ לבינאום ירושלים. אף מילה על ערביי ישראל. על רקע
הפיגועים שלא פסקו ולו לשבוע, הוא נשמע הזוי והוזה.

קניתי כרטיס טיסה לאוסטרליה. כיוון אחד.  


אפילוג


מוצא מנוחה רק בעין הסערה
נשמתי שבעה נדודים
נפלאה בעיני זו השלווה
במרכזו של מחול השדים
מקצב חיים מטורף הולם במרחק
כהדי מסיבת טראנס רחוקה -
כה חדגונית היא וצפויה
הטבעת החובקת אותי - הסערה

ומדמה אני אותה לעדר סוסים לבנים
העולים ויורדים למקצב מוסיקה מטופשת
זו הייחודית לירידי שעשועים
ועל הסוסים ישובים גברים ונשים
עולים ויורדים עולים ויורדים
פרצי צחוק אילמים מעוותים את פניהם
נהנים מזוטות החיים

ואת אומרת תפסיק לשתות לך לישון
כאילו שאם אפסיק יהיו הסוסים אמיתיים
והאנשים פחות טיפשים
והזוטות יהפכו לחיים ממשיים
ועין הסערה תתעורר לחיים
ונשמתי היגעה תמאס בשלווה
ותרכב על סוסים לבנים