באותו ערב קריר אחז את ידה ויצאו לטייל בחוץ.
הרוח ליטפה את עורה העדין, בעודה מנשק את עורפה.
הגיעו לספסל שהיה מול הים. הושיב אותה על ברכיו והחל מספר לה
סיפור:
הציעו לו הצעה שאי אפשר לסרב לה: תפקיד ניהולי באיים
הקריביים.
התנאים היו מרשימים מאוד:  הראש אמר ללכת על זה מיד, אך הלב
פיקפק בהצעה ובתנאים המרהיבים שהרעיפו עליו.
משמעות הדבר שיצטרכו לעזוב הכל ולצאת "לגלות".

התעוררו אצלה רגשות מעורבים: הרעיון של לעזוב את הכל ולהתחיל
חיים חדשים במקום חדש, חמים ויפהפה קסם לה, ומצד שני לעזוב את
הבית, המשפחה, החברים והעבודה נראה לה מוגזם ולא הגיוני.
ההתלבטות הייתה קשה. הוא היה אהבת חייה.
לאחר ניסיונות שכנוע, בכי וכאב הגיעו להחלטה שהוא עוזב לבד.
הם החליטו לפרק את החבילה.

מאותו הערב, הקשר החזק ביניהם כבר לא היה חזק כל כך. עקיצות
בלב החלו מתקיפות אותה לעיתים קרובות. וסימנים נראו על גופו.
הדבר היה פסיכולוגי לחלוטין אך השפיע עליה פיזית.

עזיבתו הייתה מהירה להפליא. והדבר נראה לה חשוד.  אך בחיים
האמיתיים אנו תלויים בכל כך הרבה גורמים סביבתיים שהכל אפשרי.
ערב הפרידה היה קשה: גם עבורה וגם עבורו. הם נפרדו בביתה,
בחדרה הקט.

במשך ארבעה חודשים היו בקשר טלפוני, שהפך מיום יומי לאחת
לשבוע.
קשה לשמר מערכת יחסים בשלט רחוק.
בראשה רצו מחשבות: מה הוא עושה, עם מי מסתובב,  היכן מתגורר,
עם מי התחבר מי לקוחותיו וכד'...
הגעגועים היו עזים. האהבה לא עברה.

ערב אחד עלה בראשה רעיון לכאורה מבריק. היא החליטה לטוס
לקריביים להפתיע אותו. עזבה את הכל, נפרדה ממשפחתה התפטרה
מהעבודה. לקחה את ההחלטה לידיה ומימשה אותה.
הטיסה עברה בציפייה לראותו.
השעה הייתה כבר 22:00 כשנחתה בשדה התעופה.
היא ידעה בדיוק היכן הוא מתגורר מהמכתבים שנהגה לשלוח לו.

נעמדה מול דלת ביתו, כולה התרגשות, ליבה הולם כמטורף. מצלצלת
בפעמון.
פותחת את הדלת בחורה דקיקה יפהפה שמגבת למותניה. ומאחוריה הוא
ניצב.- ערום כביום היוולדו.
נותרה פעורת פה, כואבת ושרופה, השילה מעליה את תיקייה, והתעלפה
במקומה.

הרוח הנעימה הנושבת מבעד לחלון, ליטפה את עורה העדין. כך מצאה
עצמה מתעוררת במיטתו, כשידיו אוחזות את ידיה.
אך שום מעשה ואף סליחה לא יכפרו על שראו עינייה.
בלי לומר הרבה: רק שלוש מילים: "שרפת את ליבי"  נעמדה על
רגליה. ויצאה מן החדר.

לאחר ציפייה, התרגשות ורצון עז לראותו עזבה את החדר, בוכייה.
הוא לא הלך אחריה. שלוש המילים עשו את שלהן.
לא היה איכפת לה לטוס חזרה כ"כ הרבה שעות. מתישות. מייגעות.
היא רק רצתה לחזור הבייתה. לאנשים שבאמת אהבו אותה. לאלו שלא
שיקרו לה.
וכך, היא וליבה השרוף חזרו לביתם, בוכיים וכואבים.