שתיקת המוזות החלה בוקר שרבי אחד.
סתם ככה, בלי הזהרה, בלי אולטימטום ובלי הפגנות, המוזות החליטו
לשתוק.
בהתחלה אף אחד לא שם לב, כי מזמן אף אחד לא מייחס חשיבות גדולה
מדי למוזות. אך הזמן חולף, ושתיקת המוזות הופכת רועמת יותר
ויותר.
יש האומרים שהמוזות מדוכאות בגלל המצב ושותקות כי התותחים
יורים. אם המוזות היו שומעות את הטיעון הזה, היו מפרות את
שתיקתן ולו רק כדי להתפקע מצחוק. מי שבאמת מכיר את המוזות יודע
כמה הן אוהבות רומנטיקה מלחמתית, וכמה הן נרגשות מירי
התותחים.
האמת היא שהמוזות סתם מנסות למשוך תשומת לב. ועד העובדים
המרכזי של המוזות חושב שהמוזות לא מוערכות מספיק. אחרי כל
העבודה שהן משקיעות- חינם, לרוב- את התהילה קוטפים אותם
משוררים שתיינים שקראו לעזרתן בלילות חסרי שינה כשתאוות היצירה
אחזה בהם.
אחרי שנים של עמל, המוזות חושבות שמן הצדק שינוחו להן בדממה,
ואולי מישהו יכתוב עליהן סוף סוף...