הסיפור הבא הוא ממש ישן אבל הוא יכול לקרות בכל גיל, בכל מעמד
באם פעם תרצה לממש קצת את יהדותך ואת המורשת של העם שלך
ולהצטרף לאיזושהי משלחת לפולין, אם זה כדי להתחקות אחרי
שורשייך או כדי לראות מה היה שם באותם שנים נוראות של מלחמת
העולם השנייה.
כמו כל ילד טוב גם אני כשהייתי בבית ספר החלטתי להצטרף למסע של
בית הספר שלי לפולין, אפשר אפילו לומר שממש חיכיתי ליום שבו
אני אהיה מספיק גדול, כיתה י''א או י''ב, כדי שאני אוכל להצטרף
למסע כי זה ממש עניין אותי, למרות שאין אף אחד במשפחה שלי שהיה
שם ובכל זאת זה היה נראה לי כחובה שלי לאותם אנשים שסבלו שם
שאני אצא לשם לביקור, ואכן היום הזה הגיע.
אחרי הרבה מאד הכנות שכללו סיורים ב''יד ושם'' ובקיבוץ לוחמי
הגטאות, אחרי אין ספור הרצאות של ניצולים ושל היסטוריונים ושל
אנשי רוח וכו' ואחרי שחקרתי בעצמי את הנושא, הרגשתי שאני מוכן
לנסיעה ואכן זה קרה.
יצאנו בבוקר ספטמבר אחד לשדה התעופה לוד ומשם לפולין בטיסה של
''לוט''. מי זה  ''לוט''? ''לוט'' זה חברת התעופה של פולין ולא
מספיק שהם עינו אותנו בשואה הם גם עינו אותנו בטיסה. כיסי
אוויר, אוכל מגעיל ודיילות מכוערות. חשבתי לעצמי אם זה ככה בכל
הטיסות שלהם או שהם פשוט מתעללים רק בנו, הישראלים? לבסוף
נחתנו בשלום בשדה התעופה של וורשה ויצאנו לדרך.
היום הראשון עבר בקלות יחסית, ראינו חומה של גטו ובתי כנסת
בוורשה ועד עכשיו אף אחד לא הזיל ולו דמעה קטנה אחת, מצב הרוח
גם היה בסדר גמור.
ביום שאחרי כבר נסענו למחנה ההשמדה הראשון, לא נשאר הרבה ממנו
למעט גל של אבנים גדולות וקטנות שעליהם שמות של ערים וכשבחנתי
את האנשים לא היה נראה כאילו מישהו מתרשם יותר מידי מהמקום או
אולי נכון יותר לומר שכן הרגשנו משהו אך לא היה נראה כאילו
מישהו עומד לבכות.
ואז הגיע הטקס שהכנו מבעוד מועד ואיך שהתחיל השיר הראשון אני
קולט שאחת הבנות מתחילה לבכות ואחריה עוד אחת ועכשיו גם אחד
הבנים מצטרף לבכי וככה לאט לאט כולם מתחילים לבכות, וחולף עוד
שיר ועוד שיר, ועוד פעם מישהו מדקלם איזשהו שיר ושוב בכי ואז
אחד התלמידים מתחיל לשיר את ''תשמור על העולם ילד'' של דוד
ד'אור ושוב בכי היסטרי ואני, כלום, אפילו לא לחי לחה, אפילו לא
דמעה קטנה. ואח''כ ההמנון ושוב כולם בוכים ואני חושב מה יש
לבכות? זה הרי אמור להיות שיר של חיוך, של גאווה.
סיימנו את הטקס והתחלנו ללכת לאוטובוס, חשבתי לעצמי שכנראה
המקום לא הרשים אותי ובגלל שהוא מורכב בסה''כ רק מהרבה אבנים
זה לא הותיר בי רושם, אני צריך משהו יותר מוחשי.
ביום שאחרי הגענו כבר למחנה שהכל נשמר בו. היו צריפים, היו
תמונות וחפצים אמיתיים ושוב טקס ושוב בכי ושוב אני לא בוכה
ושוב ''תשמור על העולם ילד'' ושוב צרחות ושוב אני לא בוכה. מה
יש לי? אין לי רגש? אני לא כואב? מה, יכול להיות שאני לא מספיק
רגיש?
בדרך לאוטובוס שאלתי את ידידה שלי עירית איך זה שהיא בוכה כל
כך ועל מה צריך לחשוב כדי לבכות?
''תגיד לי אתה דפוק? אתה נמצא במקום הכי עצוב בעולם אולי?! זה
נורא מדכא פה שבא לי לבכות ישר שאני נכנסת למחנה אבל אני
מתאפקת ואם אין לך לבכות אז אולי אתה עוד ילד קטן!''
''חכי עירית, בואי לא נסיק מסקנות חפוזות, תני לי עוד מחנה,
שניים אני נשבר לך מול הפנים, בוכה שיהיה מספיק למלא את
הכינרת.''
ביום שאחרי היינו ביער שבו רצחו המון יהודים, באמת עצוב. ושוב
אותו סיפור, מישהו מתחיל לשיר את ''תשמור על העולם ילד'' ונותן
את האות להתחלת ''הקונצ'רטו לבכי'' של תיכון ז'בוטינסקי, ואני
בשלי, הלחי יותר יבשה מהנגב.
בדרך למלון הרגשתי איך חלק מהאנשים מדברים עליי, מעיפים מבטים,
אומרים תראו תראו את הוויקטור פביאן הזה, אין לו בושה, חסר
רגישות,  אפילו טיפה הוא לא הזיל פה.
בלילה התחילו הסיוטים, ראיתי שש מיליוני עיניים מסתכלים עליי
ולוחשים: '' וויקטור, וויקטור, חסר בושה שכמוך, תתחיל לבכות
כבר.''
לא ישנתי כל הלילה ורקמתי תכנית איך אני מתחיל לבכות, לא היה
משנה לי איך, כל האמצעים כשרים עד שעלה במוחי רעיון מבריק.
בבוקר קמתי שעה לפני כולם ניגשתי לבית המרקחת שמצאתי ליד המלון
ורכשתי שלושה בקבוקים של טיפות עיניים, הם רוצים בכי אני יראה
להם מה זה בכי.
אחה''צ הגענו למחנה האחרון, חיכיתי כל הזמן רק לטקס שבא בסוף
הביקור ולשיר. ואז זה הגיע- התחיל הטקס, עמדתי מאחור שלא יראו
וככה שמתי לעצמי טיפה או שתיים נכנסתי לתוך קהל האנשים כדי
שיראו שיש לי דמעה, כן גם וויקטור פביאן הוא בן אדם רגיש, כן
גם אני מבין את השואה כמוכם, גם אני יכול לבכות. יצאתי שוב אל
מאחורי הקהל וחיכיתי בסבלנות לזמר וכמו שעון שוויצרי זה הגיע,
לאחר חמישים דקות של טקס הוא התחיל:
''תשמור על העולם ילד
יש דברים שאסור לראות
כי כמה שתדע יותר ילד
אתה רק תבין פחות''
באותו הרגע שפכתי את כל שלושת הבקבוקים שקניתי לעיניים. בהתחלה
זה שרף קצת אבל זה היה שווה, מיררתי בבכי כמו ילד קטן, כולם
הסתכלו עליי והייתי מאושר, התחלתי לצרוח ''למה אלוהים? למה זה
מגיע לנו?'' אנשים ממש התרשמו, חשבו שלקחתי קשה את הנושא. לאחר
כמה דקות התחלתי לבכות באמת כמו ילד קטן, כמובן שהייתי עצוב
אבל לא בגלל זה בכיתי, בכיתי כי העיניים שלי שרפו כאילו מישהו
עושה מדורת ל''ג בעומר אצלי בתוך העין. צרחתי וצרחתי מכאבים
אבל כולם חשבו שהכאב הוא כאב פנימי וחיבקו אותי ואמרו שיהיה
בסדר, כמובן שלא יכולתי לספרלהם מה הסיבה האמיתית.
ביום שאחרי קמתי עם שתי עיניים נפוחות כמו של דג אבו-נפחא.
חטפתי דלקת עיניים שעברה לי רק אחרי חודשיים. אנשים התרשמו
ואמרו שלקחתי את המסע ממש קשה...