סבא ..
היום ראיתי אותך,אחרי שלוש שנים.
אחרי שהרגשתי שאני מוכנה לזה.
עכשיו, אתה כבר נראה כמו כולם,כולם דומים.
בעצם, מה שמאפיין אותך ואת שכנייך בביתך החדש, זה שכולכם בעצם
גרים מתחת לאדמה,
והדלת שלכם,היא מין אבן מוזרה, שלא ניתנת להזזה.
החיים אצלכם שקטים, יותר מדי שקטים.
ללא דיבורים, ללא נשימות, ללא חיים.

אתה יודע,עמדנו כולנו סביבך, סביב ביתך החדש היום,
סבתא בכתה,חיבקתי אותה חזק, בכיתי איתה,בתוכי.
התביישתי שיראו אותי בוכה, אבל אחר-כך זה פרץ, ללא שליטה.
הסתכלתי על האבן הזאת,המוזרה,שקרוייה מצבה, שבעצם מכסה אותך,
שמך היה חרוט עליה.
ולמטה,היה חרוט: "אבא,אתה חסר". חסר. בהחלט חסר.
לא יכולתי להאמין ששם נמצא אדם,שפעם היה ..סבא שלי.
שפעם היה משהו שכל-כך קרוב לליבי,
שפעם היה משהו נושם, חי, טוב לב.

היה חם,
אני יודעת בתוך תוכי,
שמשב הרוח שפתאום היכה בנו, ורק בנו, לא היה סתם.
זה היית אתה,שדאגת לנו, שלא יהיה חם.
הרגשתי אותך, סבא ..

לאחר כל התפילות,
כל אחד בתורו בא,ודיבר איתך,נישק את "הבית" שלך.
הגיע תורי, בסוף.
רציתי להיות איתך,לבד. לא רציתי שיהיו שם אנשים.
בסופו של דבר התיישבתי על ברכיי, ו..נגעתי .. "בך" ..
דיברתי אליך, מהלב.
בכיתי.
אמרתי שאני מתגעגעת.
כל מה שנותר ממך זה מין מקום קטן, שניתן להדליק בו נר,
לבקר אותך, לדבר אליך.
אבל זה לא הדדי.
אי-אפשר לקבל חיבוק אוהב כמו פעם, נשיקה קטנה,
או איזשהו חיוך, או קריצה.

כשאני חושבת עלייך, אני נזכרת בזה שהייתי קטנה,
תמיד הייתי באה אליכם.
תמיד אני וסבתא היינו מנסות לגרום לך "לקנא", שאני איתה.
בצחוק. מן משחק שכזה.
הלוואי ויכולתי להחזיר את הזמן הזה.
הלוואי.

מתגעגעת. מאוד.
אני.