(הערה לקורא התמים: הדמות בסיפור היא כמובן דמות בדיונית, אשר
אינה מייצגת את כותב הסיפור (-: )

אז מה אם אני קונה ומוכר חזירים. לא, יותר נכון, את הבטן שלהם
- זה האיזור הבשרי שהאמריקנים האלה הכי אוהבים. כלומר, אני לא
ממש קונה ומוכר פופיקים של חזירים בשוק, עם כל הלכלוך וההמולה
מסביב. אני רק לוחץ Enter על המחשב שלי במשרד אחת לשישים
שניות, ומוכר אם עשיתי רווח מספיק, או קונה אם יש הזדמנות לעוד
עליה של רבע סנט במחיר קורקבני החזירים.
כי זאת יש לדעת: בשר חזיר נסחר בבורסה, כמו כל דבר אחר
באמריקה. לא רק במניות, במטילי כסף ובחביות נפט האנשים פה
נוהגים לסחור על רצפתה של בורסה; גם בקקאו ובכותנה, בחמאה
ובחלב, בגזעי עצים ובמיץ תפוזים מרוכז קפוא. כל מה שאתה יכול
לאחסן ולמדוד נסחר באופן בורסאי, עולה או יורד במחיר מדי כמה
שניות, ועושים עליו ספקולציה. כולל בשר חזיר. אז אני קונה
ומוכר.
בעצם, אני לא יודע איך הגעתי לארץ הזאת, הקצת משוגעת. סיימתי
צבא - שירתתי בחיל הלוגיסטיקה, בתפקיד די חשוב. לא, בעצם,
תפקיד שלא ממש שמים לב אליו, אבל הוא חשוב לבטחון המולדת. או
משהו כזה. נו, טוב, אני מודה, תרמתי מעט מאוד בתור אפסנאי
בצבא, ובעיקר השתעממתי ושתיתי קפה שחור. אין קפוצ'ינו בצבא
ההגנה לישראל.
ואז, כשהלכתי למצוא עבודה, שיהיה קצת כסף לאוניברסיטה (תכננתי
ללמוד מנהל עסקים), גיליתי שאפילו במסעדת תפוחי האדמה בקניון
לא צריכים עובדים. וזה היה אחרי שחיפשתי בחנות המחשבים, ואצל
חלפן המט"ח בדוכן ברחוב הראשי, ואצל שלוימ'לה השכן מלמעלה, שיש
לו בית דפוס. לא, ליתר דיוק, הוא סגן מנהל כספים בבית דפוס.
ובעוד עשרה מקומות. ובאף מקום לא היה צריך אפילו עובד אחד
ויחיד. מיתון.
לא היה מנוס מכך, נדמה לי לפעמים. יש לי אזרחות אמריקנית, כי
נולדתי בבולטימור. אני, אמא שלי, ושני אחיי - אנחנו דתיים
לאומיים, כיפות סרוגות, או איך שלא קוראים לזה. ארבעתנו, וגם
אבא שלי ז"ל, עלינו לישראל כשהיתי בן ארבע. למדתי עברית מהר,
יש לי קליטה טובה לשפות. אז שבע עשרה שנים חיתי בישראל, אבל אי
אפשר להגיד ממש שאני נקשרתי לארץ. לא מעט דברים רעים קרו לי
פה. החל מדברים קטנים - שבירת רגל במשחק כדורגל בכיתה ו',
הפאשלה שלי בבר המצווה כשהיה לי בלאק אאוט לפני מאתיים איש
בבית הכנסת - ועד לדברים הכבדים, כמו מותו של אבי. הוא מת
כשהיתי בן חמש עשרה. הוא היה רק בן ארבעים. ובבוקר שבת אחד
באתי להעיר אותו, ללכת לבית הכנסת, ואין אבא. התקף לב. הוא היה
אדם מלא. לא, אם להגיד את האמת, הוא היה שמן דובון. וכך,
הכולסטרול הרע השאיר אותי בלי אבא בגיל חמש עשרה. נראה לי
שהזכרון הטוב ביותר שלי מישראל קשור למספרים יבשים, בדיו שחור
על נייר, והכוונה לציונים בתעודת הבגרות שלי, שהם באמת טובים -
ממוצע תשעים וחמש. אם כן, אי אפשר להגיד שמדינת ישראל נחרתה
בזכרוני כארץ זבת חלב ודבש. כאילו איזה מגנט נסתר שטמון בגנים
שלי מושך אותי לארץ שבה נולדתי, עם האנשים הכל כך מוזרים.
דוד שלי הרברט הוא מה שאנשים קוראים "סיפור ההצלחה האמריקני".
לא, רגע, אומרים "התגשמות האמריקן דרים", או משהו בסגנון. הרב,
אחיה הגדול של אמא שלי, הוא סוחר באופציות. הוא עובד במריל
לינץ', והוא גר בברוקלין ונוסע כל בוקר לעבודה במגדלי התאומים.
כנראה שהוא יודע לסחור די טוב בניירות האלה, כי כשהיתי ילד
שמעתי את ההורים שלי כמה פעמים מדברים על איך הוא יוריש לי
ולאחותי דירה במנהטן וזה "יסדר" אותנו, כמו שהם אמרו. הרב הוא
בן חמישים, והוא נראה כמו בן ארבעים. הוא גבוה, רזה ושזוף, בעל
רעמת שיער שופעת שהכיפה חבויה בתוכה, ואפילו אין לו משקפיים.
בכלל לא איך שהיהודי הדתי הממוצע מברוקלין נראה. יש לו אישה
שעובדת בחנות בגדים באיסט סייד של מנהטן ושתי בנות תאומות.
ממש, ממש לא היהודי הדתי הממוצע מברוקלין.
אז אחרי שאמא שלי, שהיא בת ארבעים וחמש ורוצה לראות את הילדים
הטובים שלה מתחילים להסתדר בחיים ולא מחפשים עבודה במזנון
למכירת צ'יפס, הרימה טלפון להרב ודיברה איתו שעה וחצי, הכל
הסתדר. יש לי אזרחות אמריקנית. יש לי בתעודת הבגרות ציון מאה
בחמש יחידות מתמטיקה, ועוד היתי במגמה פיזיקלית, עם ציון קרוב
למאה. ויש במריל לינץ', במרכז הסחר העולמי, כמה משרות פנויות,
של סוחרים זוטרים, שהרב יכול לסדר לי אחת בקלות, ככה הוא אמר
לאמא שלי שהתחילה כבר לדאוג לעתידי. ואני, מה אכפת לי. אז אני
אהיה בארצות הברית, המדינה שאליה אני נשאב בכוח טמיר. אין לי
קשר חזק במיוחד לאף קרקע.
אפילו לשגרירות ארה"ב לא היתי צריך ללכת. רק לעלות על טיסת אל
על לנמל התעופה ג'ון פיצג'רלד קנדי, ולנחות שם בתור אזרח
אמריקני. כאילו כבר לא ישראלי. ופקיד המכס לא שאל שום שאלות,
ובכלל היה לו פרצוף של יהודי, ללא כיפה, חילוני. דודה שלי,
כלומר אישתו הנאה של הרב, חיכתה לי באולם הנוסעים היוצאים,
ויחד עם שתי המזוודות הקטנות שלי, שאחת היתה מלאה בתשמישי קודש
מרופטים והשניה במאה דולר ובכמה בגדים ישנים באותה מידה כמו
התשמישים, נסענו בביואיק הנוצצת של דוד שלי לברוקלין. יום יפה
בחודש אפריל.
בדירה שלהם, שנמצאת בחלק הכי טוב, והקצת-פחות-דתי של ברוקלין,
איפה שבטח גרים עוד כמה וכמה עובדים יהודים של פירמות ובנקים,
נתנו לי את החדר הפנוי. הוא גדול ויפה וכולל נוף למנהטן. והרב
היה מאוד נחמד וכל הזמן מפטפט באנגלית. ולפתע אני מרגיש תחושה
שאף פעם לא הרגשתי בישראל ממש בעוצמה כזאת. אני מרגיש שכיף לי
והכל זורם.
והמשכתי להרגיש שכיף לי גם כשהתקבלתי לעבודה. המשרדים של מריל
לינץ' התפרסו על פני כמה בניינים במרכז הסחר העולמי, ועל פני
כמה קומות בתוך מגדל התאומים מספר אחת, זה עם האנטנה שהוא יותר
גבוה. המשרד של הסחורות היה בקומה החמישים ושלוש. סגן מנהל
מחלקת הסחורות עשה לי את ראיון העבודה, וכנראה מרוב שהוא חבר
טוב של הרב התקבלתי בקלות יתרה. בשלושת הימים שלאחר מכן, איזה
מוסלמי אחד עם עיניים שחורות שעובד שם לימד אותי איך לסחור. זה
פשוט. עבודה מול מחשב. וה"התמחות" שלי, בתור סוחר זוטר, היתה
ספקולציה על קורקבני חזירים. הם נסחרים בבורסה בשיקגו ותפקידי
לעשות עליהם רווחים כמה שיותר גדולים, עם הטכניקות שהמוסלמי
לימד אותי. בהתחלה בכלל לא חשבתי על העניין הזה, שאני שומר
מצוות שבו זמנית סוחר בחלק הכי חשוב של הבהמה הטמאה. פשוט לא
עלה בדעתי. ואחרי כמה זמן הבנתי את זה, ואיכשהו לא נבהלתי
בכלל. רק המשכתי לעשות את אותו הדבר בדיוק: לקחת רווחים ולחתוך
הפסדים. יש לי ידיים זריזות על המקלדת, אז מה זה בעצם משנה מה
נסחר? הדולרים שמרוויחים, זה מה שחשוב. והרי גם פרות חיות
נסחרות בבורסה, ועושות מוווו בזמן שפקודות למכירתן ולקנייתן
עוברות דרך סיבים אופטיים, והאם אין אף הודי שמעורב במסחר
בפרות?
גם הדוד שלי שעובד בכלל במחלקה אחרת, גם המנג'ר שלי ואפילו
המוסלמי שלימד אותי מבסוטים ממני. כל הזמן הפופיקים הקפואים של
החזירים מחליפים בעלים תחת אצבעותיי המתקתקות, רגע אחד הם בניו
יורק ורגע שני בשיקגו, רגע אחד בלונדון וברגע שאחריו שוב בניו
יורק. האקשן מתערבב בהנאה מעליית המחירים כשיש לי בשר, ובהנאה
מירידת המחירים רגע אחרי שמכרתי את הקורקבנים לסוחר שיושב ליד
מחשב בצד השני של העולם. באמת מעניין מה הטעם שלהם, אבל אני גם
באמת לא אטעם אף פעם, אני מסתפק בהנאה מספקולציה.
המוסלמי רק מלמד את הזוטרים, לא עושה ספקולציות. הוא לא מתקרב
לענייני המסחר בחזירים, אבל למרות שיש לו כאלה עיניים שחורות
של טרוריסט, אף פעם לא ראיתי אותו פורש שטיח או משהו ומתפלל.
אולי הוא בכלל רצה להיות ספקולנט חזירים או פרות, אבל פחד מה
יגידו החברים שלו הטרוריסטים. לפני כמה חודשים הרבי שלנו
בישראל, אחרי שהיה פיגוע, אמר שהשימוש הטוב היחיד לחזירים הוא
לעטוף עם עורם את הגופות של המחבלים כדי שלא יאמינו שהם הולכים
לגן עדן, ואני הסכמתי איתו, זה מגיע למחבלים הארורים ימח שמם.
עכשיו הסתבר לי שיש לחזירים עוד שימוש טוב אחד. אז אם המוסלמים
לא רוצים לסחור בקורקבני חזירים קפואים - שלא יסחרו, עניין
שלהם ובעיה שלהם. אני נהנה מהספקולציה, ושיבוא מישהו שיש לו
בעיה עם זה, אפילו הרבי הכי גדול בברוקלין.
כיף באמריקה. אני מרוויח שני גראנדים בחודש בתור שכר בסיס,
ועוד מקבל ממריל לינץ' בונוסים ככל שאני מביא יותר רווחים
מהבשר. דוד שלי הרברט יודע במה אני סוחר, ומבסוט מזה שאני עושה
ספקולציה כל כך טוב. בעזרת השם, יש לי חוש לזה.
ימים יפים של תחילת ספטמבר. הטמפרטורות בניו יורק קצת יורדות
אבל השמיים עדיין כחולים. כבר יש לי עשרים אלף דולר, רובם
מהבונוסים של מריל לינץ'. נתתי לדוד שלי הרב לשחק עם חלק
מהכסף, הוא יסחור איתו באופציות, ואני סומך עליו בעיניים
עצומות. יש מספיק כדי ללמוד תואר ראשון במנהל עסקים ועוד
להתחיל תואר שני. אבל בעצם, כשאני חושב על זה, למה ללמוד
בישראל? עם הציונים שלי, אני יכול להתקבל אפילו לסטנפורד, והרי
בתי כנסת יש בכל מקום. אני אעבוד רק עוד עשרה חודשים במריל
לינץ', ואז אני אתפטר. ראש הממשלה מתפטר. אני אצא מהמגדל הזה
עם כבוד, אחד מהספקולנטים הקטנים אך המעולים של מריל לינץ',
ואלך ללמוד איך לנהל עסקים שירוויחו עוד הרבה יותר מהכסף הלא
מועט שאני מרוויח פה.
ועכשיו אני בעוד יום עבודה נורמלי. נכנסתי למשרד בשמונה וחצי,
שתיתי את הקפה השחור, המשקה האוניברסלי של הספקולנטים, כדי
להיות מרוכז במה שקורה על מסך המחשב, והתיישבתי מולו. בפינת
המסך למעלה כתוב: 8:33:09 9/11/01, כי האמריקנים האלה,
המטורפים, כותבים את החודש לפני שכותבים את היום. העם הכי מוזר
שאני מכיר, אבל ברוך השם, אני עושה כסף בזכות המוזרות שלהם, אז
מה רע לי?!
הוראת קניה בשני מיליון והוראת מכירה במיליון, רווח של חמשת
אלפים דולרים - הסכומים הרגילים. עכשיו יש חולשה יחסית
במחירים, אז אפשר לנצל זאת לגריפת כמה רווחים מהירים. כרגע יש
לי בשר, ועוד דקה אשוב אל מסך המחשב. אני הולך ונעמד לרגע מול
החלון, לוגם עוד קצת קפה שחור בכוס נייר. אנחנו בקומה חמישים
ושלוש, והמשרד של מחלקת הסחורות פונה לכיוון דרום, כך שרואים
מפה את פסל החירות. הוא נראה קטן. אני מהרהר מעט. החירות - הו,
כן, בהחלט יש חירות בארצות הברית של אמריקה! כל כך הרבה חירות
שאפשר להשתכר ממנה. איך יכולתי לחשוב על להישאר בישראל, עם מזג
האוויר האיום והמחבלים שצריך לעטוף בעור חזיר.
ועכשיו, אני עומד מול החלון, מוכן לחזור אל המחשב למסחר
בחזירים. אני לא מהסס הרבה, בדרך כלל, כשאני עומד להקליד פקודת
קניה או מכירה וללחוץ Enter, אבל כעת אני לא פונה בחזרה אל
המחשב, כי יש משהו יוצא דופן לראות. מטוס שחור. בואינג, אולי
של אמריקן איירליינס. בגובה של הבניין - אין פיקוח על המטוסים
האלו? הו, אלוהים, המטוס מהיר ונמוך, והוא טס ישר קדימה,
אלוהים אלוהים אלו-