פרק 1: לכל סיפור יש התחלה.

דראקו הסתכל סביבו.

האש בערה באח והפיצה צורות משונות על גבי קיר האבן, הכסאות
הנוקשים והכבדים מעץ הטילו צללים מוזרים על גבי רצפת האבן
והמנורות האירו הכל באור ירקרק.

קריאת ינשוף רחוקה נשמעה, מעומעמת על- ידי קול טריקת דלת
הכניסה למועדון סלית'רין, דראקו זז ונחבא בשקט בצללים, מציץ
לראות מי נכנס לחדר. הוא היה צריך לחכות רק שניות מועטות לפני
שזוג גופים חבוקים נכנסו לתחום ראייתו ונעלמו מעלה במגדל
סלית'רין.

"יאאקקק..." הוא מלמל, מודע לעובדה שזאת הייתה בלייז דבוקה
לפרצוף של מישהו, וחמק החוצה מחדר המועדון, סוגר את הדלת בשקט
מאחוריו.

דראקו נכנס חרש אל הספריה החשוכה וסגר מאחוריו את הדלת הכבדה.
הוא אף פעם לא היה בספריה בשעה מוקדמת כל כך, וקיווה שזוגות לא
נוהגים להתבודד בו. הספיק לו מה שהוא ראה מקודם, הוא חשב ונתקף
חלחלה.

הוא הלך באיטיות אל מאחורי מדפי הספרים ולקח נשימה עמוקה. מה
שהוא היה צריך לעשות לא היה דבר קל. אפילו לא בשבילו! אחרי כמה
דקות שבהן נשען בגבו אל הקיר הנוקשה, הוא התרומם והחל לפסוע אל
הקצה הרחוק של הספרייה, כאשר משהו זוהר קלות מזווית עינו גרם
לו לעצור ולהסתובב.

"מיסלטוויט." הוא מלמל בייראת כבוד, לא מודע למה בדיוק הוא
אמר את זה, אלא רק שזה התאים לאווירה ששררה סביב הספר. הוא
הרים את הספר הבוהק ששכב במדף הקיצוני ביותר בשורה האחרונה של
הספרים והושיט יד לגעת בסמל שהיה מוטבע על הכריכה - נחש, אריה,
גירית ונשר - הוגוורטס.

קול חריקה נשמע מאחוריו ודראקו קפץ בבהלה. הוא הסיט את מבטו
והסתכל על הספר שמולו ביראה -  הוא לא ידע כמה זמן הוא בהה
בספר לפני התעשת וחזר למציאות, אבל הוא לא היה יכול להרשות
לעצמו שזה יקרה שוב, מסוכן מדי. הוא בחן את הספר מקרוב - כנראה
שהוא נמשך אליו במן כוח כזה... כוח מכשף... כוח משכר חושים..
כוח ש... - לא! הוא לא ייתן לספר לשלוט בו.

הקולות חזרו להישמע ממרחק, קולות של בני אדם, מתקדמים. מתקדמים
לכיוונו.

דראקו, מבוהל שמא ימצאו אותו, מיהר לרוץ החוצה מהדלת היחידה
שהייתה בחדר חוץ מדלת הכניסה הוא טיפס במדרגות שהובילו אותו
מעלה מעלה ומעלה, ומשם אל מסדרון ארוך ארוך שבקצהו הייתה דלת
לחדר. חדר, שבו הוא לא היה מעולם.

הוא פתח את הדלת בחשש ונכנס פנימה.

"הלו?" הוא שאל בזהירות. "מישהו כאן?"

"אהה.. סתם חדר ישן ונטוש," הוא אמר לעצמו בטון דיבורו השחצני
הרגיל כששום תגובה לא נשמעה. "מה לעזאזל הם שומרים כאן? כל כך
גבוה ורחוק בקצה הטירה?" הוא תהה לעצמו בקול רם והחליט שבעיקר
זבל, שכן זה הדבר שאיכלס את מרבית החדר. הואשלף את השרביט שלו,
ממלמל - "לומוס."

האור שיצא מהשרביט אפשר לו לראות ביתר בירור את החדר סביבו. זה
היה מחסן. מחסן לאחסון ספרי לימוד וחפצים לימודיים אחרים
ששימשו את המורים בשיעוריהם בעבר, אך לא נראה היה שמישהו נכנס
לכאן כבר מזה שנים רבות. שכבת האבק שהייתה בחדר העידה על כך,
ומלבד טביעות רגליו של דראקו בכניסה לחדר לא נראו שום רגליים
שדרכו כאן.

"טוב, לפחות פה לא ימצאו אותי," הוא אמר, מוציא מטפחת שעליה
הייתה רקומה האות M ירוקה, ומנגב איתה את שכבת הלכלוך שהייתה
על אחת מהכורסאות שבחדר.
"ועכשיו נוכל לבחון את הספר המעניין הזה יותר טוב."

הספר, עכשיו כשדראקו התבונן בו מקרוב, היה ישן למדי, הכריכה
הייתה כסופה עם שילוב של צבעי כחול, ירוק, אדום וצהוב,
ובאמצעה, מוטבע בכריכה הקשה - היה סמל הוגוורטס.

"מוזר... איך זה שלא כתוב פה שם הספר?" הוא תהה לעצמו, הופך את
הספר מצד לצד. בצד האחורי של הספר ניתן היה להבחין בכמה
אותיות, אך הן היו מחוקות מדי מכדי להבין. בלית ברירה הוא פתח
את הספר בסקרנות והחל לקרוא-

לפני אלף שנים, כשהקסם היה בשלבים המוקדמים של גילוי הקסם
ופיתוחו, הוקם בית הספר הוגוורטס. ארבעת המייסדים ניסו ליצור
הרמוניה של תלמידים שיחד ירכיבו את הדור הבא של הקוסמים.
בינתיים, הדור הזה למד להיות קוסמים...

אנחנו מתמקדים עכשיו בטירה, ובתוך הטירה: בחדר, ובתוך החדר
בשולחן עץ שלידו ישבו ארבעה תלמידים.

"שמעתם על המשחק החדש שהמציאו?" שאל אחד מהם. שיערו היה בגוון
ערמוני כהה ועיניו היו חומות מדי פעם וירוקות בכל פעם אחרת.
"משהו בשם 'כדורים לוהטים'. ראיתי את זה אבל השם כל כך לא
מתאים... צריך לזה משהו קצר כזה, שיהיה נחמד," הוא אמר בחיוך.
שלושת האחרים הנהנו בהסכמה.

"שמעתי על זה," אמרה הנערה שישבה לידו. היה לה שיער חלק ובהיר
שהיה אסוף תמיד בסרט ירקרק. "ולדעתי זה צריך להיות משהו אחר,
השם הזה באמת מטומטם. ארבעה כדורים... אם השם קשור לכדורים אז
שפשוט ייקחו אותיות מכל שם של כדור... קווידיץ' למשל." היא
אמרה.
כולם צחקו.

זו היתה שעת אחר צהריים יפה, יחסית לשעת אחר-צהריים של חודש
אוקטובר. השמש העומדת-לשקוע צבעה הכל בזהב. מחלונות הטירה ניתן
היה לראות את שומר הקרקעות מטייל עם דרקון המחמד שלו וכמה
דוקסיות שגרו ביער ליד ויצאו למעוף ציד לפני ארוחת הערב. ארבעת
התלמידים, שהיו ארבעה חברים טובים מאז שהם זוכרים את עצמם, לא
היו ממש רגילים אף פעם.

הם היו ילדיהם של ארבעת המייסדים של בית הספר הוגוורטס. הנער
בעל השיער הערמוני היה בנו של גודריק גריפינדור. למרבה
האירוניה, הוא היה בהפלפאף. שמו היה סמואל תומאס גריפינדור.
אבל כולם קראו לו סאם.

לבעלת השיער האסוף, בתה של הלגה הפלפאף, קראו דיאנה. היתה לה
נטייה להסתבך בצרות, חוש טכני מפותח, ציניות מוגזמת ועיניים
שהביטו בך תמיד כאילו בזה הרגע סיפרת את הבדיחה המצחיקה ביותר
שהיא שמעה. היא היתה דווקא בסלית'רין.
באותו בית למד איתה חברה הטוב ביותר מבין הארבעה: ג'וליאן,
שהעדיף בהרבה את שמו השני: קרולי. הבן של רוונה רייבנקלו. היה
לו שיער בצבע שחור שגורם ללילה נטול כוכבים וירח להיראות
חיוור, ועין אחת ירוקה ועין אחת כחולה.

הרביעי היה בנו של סלזאר סלית'רין. הוא היה המנהיג, פחות או
יותר. לא שהוא התכוון לזה אבל פשוט היתה לו האישיות הזו שגרמה
לאנשים  לרצות לעשות את מה שהוא הציע. או שאולי היו אלה פשוט
רעיונות טובים. היו לו עיניים אפורות ושיער שהיה זהוב-כסוף.
הוא למד בגריפינדור, למגינת ליבו של אביו.

ארבעתם היו אמורים ללמוד בשנה החמישית, אילו היו מתקיימים בבית
הספר הלימודים כסדרם. אם אכן היו שיעורים (דבר שקרה מדי פעם
בפעם) הם תמיד למדו ביחד.

"זה יכול להיות נחמד לשחק אותו, צריך שיהיו דברים כאלה בבית
הספר, במקום ללמוד." אמר בנו של סלית'רין - הארווי.

"אז צריך להחתים אנשים כדי להראות להורים שלנו שאנשים אוהבים
את זה," הציעה דיאנה.

"קדימה!" אמר סאם בהתלהבות.

שעת לילה מאוחרת כבר החשיכה את העולם. הארווי שכב, או יותר
נכון- נמרח מרוב רצון לישון, על מיטתו במגדל גריפינדור.

הכל כבר היה חשוך, הזמן היה יותר קרוב להשכמה מאשר לכיבוי
האורות אבל הוא לא הצליח לישון. הוא חשב על לפני כמה שנים
כשאבא שלו, סלזאר סלית'רין, בישר לו יום אחד בארוחת הערב בטירת
סלית'רין את הבשורה:

"אנחנו עוברים לגור במקום אחר, זו טירה," הוא הסביר להארווי בן
העשר. "אני, גודריק, רוונה והלגה מקימים בית ספר". הארווי נזכר
כמה הוא התרגש כשהפנים את העובדה שהוא עומד לגור עם ארבעת
חבריו הטובים ביותר: דיאנה, סאם וקרולי. הוא לא יכל לחכות. אז,
הוא הגיע אל הטירה, ועזר לקשט אותה, וראה את רוונה מכינה
רשימות תלמידים ואת הלגה מתייעצת עם גודריק ואת אביו מראיין
מורים, ואת בית הספר, שהיה חלום שעמד להתגשם עבור אביו, שחלם
לגדל את דור הקוסמים הבא, הולך ונוצר.

הוא גם זכר את חבריו: סאם, שתמיד היה מצחיק אותו, קרולי,
שלמרות הנחמדות שלו וחוש ההומור שלו, משהו מנע מהארווי להתקשר
אילו כמו שהיה קשור אל סאם. ודיאנה, ששעה אחת איתה תמיד נראתה
כמו דקה.

לבסוף, פעולת החשיבה המעייפת נמאסה עליו, והוא קם ממיטתו,
מרגיש ערני מתמיד. הוא ירד לחדר המועדון, ולאחר ששטף מפניו את
קורי השינה האחרונים, יצא דרך דלת הכניסה לחדר המועדון אל
מסדרון האבן הקר.

הוא עלה במדרגות, לא יודע בדיוק לאן הוא הולך, אבל יודע שיש
מטרה בזה, כשפתאום הוא נתקע במשהו. או במישהו.

"אאייי!" הוא קרא בבהלה, מביט בחשיכה, מופתע. "מי זה?" הוא
שאל.

זרנוק אש קטן נורה מהמרחק החשוך מולו וכעבור שניה נגלה לעיניו
הממצמצות מהאור שהוא לא היה רגיל אליו  סאם, מחזיק בידו שלהבת
אש אדומה ונראה מופתע ועירני בדיוק כמוהו.

"הארווי..!" הוא פלט.

"מה אתה עושה פה, סאם? הם לא ישמחו למצוא אותנו כאן, משוטטים
בלילה", הוא אמר בלחישה, מביט לצדדים בחרדה.

"ומה אתה עושה כאן?" שאל כתגובה סאם, מושך את הארווי למסדרון
צדדי.

"לא הצלחתי לישון," הוא המשיך, לפני שהארווי יכל אפילו לפצות
את פיו. "אני מרגיש כל כך בודד שם, לבד, במגורי הפלפאף. אני לא
יכול לחכות שההורים שלנו כבר יגמרו לעשות את כל הסידורים ושנת
הלימודים המסודרת תתחיל. אז המעונות יהיו מלאים תלמידים, והכל
לא יהיה חשוך כל- כך... ולבד..." הוא ענה, פותח דלת שהארווי
מעולם לא ראה קודם לכן, ומוביל את הארווי אל חדר חמים למראה,
בעל ספות בצבע צהוב- חום כהה, אח כבויה למחצה ושטיח עבה על
הרצפה.

"אתה צוחק עליי?" גיחך הארווי, מתיישב על אחת הספות, ששקעה
אחורה בנוחות. "אני מרגיש בדיוק אותו הדבר. לא הצלחתי לישון,
וגם יש כל הזמן מן קולות מוזרים שם... קולות רשרוש מרגיזים",
הוא אמר, נזכר בקולות הגירוד שהטרידו את מנוחתו כבר לא הלילה
הראשון במספר.

"אתה מפחד?" גיחך סאם, מדמיין לו את הארווי, הבן-אדם האחרון
שהיה מפחד מרעשים מוזרים של אישון הלילה, הראשון שמתייצב לפני
סכנה וזה שתמיד גרר אותם לכל ההרפתקאות המשונות והמטורפות
שלהם, מפחד. זה בכלל לא היה אפשרי!

הארווי נעץ בו מבט כזה שהכריח אותו להתגלגל מצחוק, וכך הוא
עשה, כשלפתע, צליל שיעול גרוני גרם לו לעצור.

"מה זה היה?" הוא שאל, מפוחד.

"נלך ונראה..!" הארווי ענה, הניצוץ המוכר כל כך מרצד בעיניו
בעליצות. הניצוץ שכבר עכשיו אמר לסאם שהלילה - הוא לא יזכה
לישון.

"אני פשוט לא מוכן לזה!" קרא בזעם איש אחד, גבוה ורזה, ודפק
באגרופו על שולחן העץ הנוקשה.

"תקשיב, ונסה לחשוב בהיגיון, סלזאר", אמר קול אחר, רך יותר
לאוזן, בעל טון החלטתי ואחראי, אך תקיף וחד- משמעי בו במידה.
"אתה לא יכול להטיל וטו שכזה, זה פשוט לא הגיוני! אנחנו פתחנו
את בית הספר הזה, כי זה היה החלום שלנו. החלום שלנו - להעניק
חינוך קוסמי נאות לכל קוסמי הדור הצעיר, ולחנך אותם. לחנך אותם
לעתיד של כישוף. חקרנו וחיפשנו לאורכה ולרוחבה של הארץ, בחיפוש
אחר תלמידים המראים כישרון לכישוף, הבאנו אותם לפה, במטרה
להעניק להם את הידע הזה - אתה - אתה -  אתה פשוט לא יכול לומר
שאתה מסרב לקבל תלמידים ממשפחות מוגלגיות אל בית הספר!!!" הוא
קרא לבסוף, מאבד את שליטתו העצמית ואת טון קולו הרגוע.

"אתה לא תגיד לי מה אני יכול לומר ומה אני לא יכול לומר!" ענה
לו בתגובה מאופקת סלית'רין, קולו הקר רועד מרוב מאמץ לשלוט על
עצמו ועל תגובותיו.

"א-" התחיל גריפינדור לענות בחריפות, אך נקטע בתשובתו על ידי
רוונה.

"זה מספיק!" היא אמרה בחוסר-סבלנות, נועצת מבט קר - שהיה כל כך
שונה ממבטה החם והמלא הרגיל - ומלא תוכחה בשני הגברים, שעמדו
זה מול זה, ידיהם שעונות באגרופים על השולחן, מתנשפים כמו פרים
אחרי קרב, ומביטים זה בזה בעיניים רושפות אש וגיצים. "לא באנו
לפה לבזבז את הזמן שלנו על המריבות הטיפשיות ביניכם, אני
והלגה. עכשיו, בואו נתחיל להקדיש את מה שנשאר מהשיחה הזו
לעניין, בסדר?" היא שאלה, מניחה ידיה על מותניה בנחישות שכזו
שאף אחד מהגברים החסונים והגדולים שלידה - שהסתכלו עליה מלמעלה
במבטים מבוישים - לא העז לומר לה לא.

"ס-סליחה.. רוונה, אני.. אני לא חשבתי-"

"בדיוק, לא חשבת", היא סיימה בשבילו את המשפט. "ההתנצלות
התקבלה. גם שלך", היא אמרה, מחווה ניד ראש לעבר סלית'רין, שבחן
את עקביו במבט מבויש. "עכשיו - לעניינינו!"

"תקשיב", אמר פתאום הארווי, עוצר ומחווה לסאם בידו שיעצור גם-
כן, מצמיד ראשו לקיר האבן ומקשיב.

"מה?" שאל סאם בבלבול.

"ששש..!" השתיק אותו הארווי. "הם באסיפה!"

סאם, עדיין לא מבין, אבל מפחד להוציא הגה (הג"ה? מי אמר הג"ה?
האם זו פרסומת סמויה? והאם ייתכן שהיא בטעם חתול?) מפיו, הצמיד
ראשו גם- כן אל הקיר וניסה לנשום בשקט.

"אני פשוט לא מוכן לזה!" נשמע קולו המוכר של סלית'רין, מעומעם
בצורה מוזרה בגלל קיר האבן העבה שביניהם. קול נקישה חזק נשמע
וסאם שיער שהוא הנחית אגרופו על השולחן.

עוד כמה משפטים נשמעו, בקול חלש מכדי שאפשר יהיה לשמוע, ואז
נשמע קולו הארסי של סלית'רין, עונה לגודריק, מן הסתם, בטון
קפוא. "אתה לא תגיד לי מה אני יכול לומר ומה אני לא יכול
לומר!"

הארווי, לצידו של סאם, החליק לאורך הקיר, עד שנחת בצורת ישיבה
על הרצפה הקרה, וכמוהו עשה סאם. הוא לא הבין איך לאדם קר,
מרושע ותאב-בצע יכול היה לצאת ילד כל כך נחמד ומצחיק כמו
הארווי. הוא בהחלט שמח על כך, אך הוא באמת לא רצה להיות במקום
הארווי כשאביו היה כועס עליו, נראה היה שהוא עומד להתפוצץ, וזה
נראה היה לעתים קרובות למדי, אבל נראה היה שהארווי, שכנראה היה
רגיל לכך, לא התרגש במיוחד. הוא פשוט עשה מה שאביו אמר לו במין
כניעה מוזרה, שסאם אף פעם לא הבין אותה וגם לא ראה אותה משתקפת
באף אחד ממעשיו האחרים של הארווי.

"מוזר", הוא חשב.

"אני שונא כשזה קורה..." נשמע קולו של הארווי מימינו, מחזיר
אותו למציאות.

"מה? אה, כן.. גם אני", ענה סאם, מביט לצדדים ברפיון. גם הוא
לא סבל להיות בסביבה כשההורים שלהם רבו, וגם זה, לצערו, קרה
לעתים תכופות מדי. הוא לא רצה לחשוב מה יקרה אם יום אחד הם
יקלעו למריבה גדולה ו- ו- , לא. הוא לא רצה לחשוב על כך.
"לא כדאי שנלך?" הוא הציע, מתרומם, "לא הייתי רוצה שימצאו
אותנו כאן כשהם יצאו".

"בהחלט", הסכים הארווי בחיוך מלווה בקריצה והושיט יד לידו
המושטת של סאם, שעזר לו לעמוד, ויחד הם הלכו לאורך המסדרון,
קרני שמש ראשונות מאירות אותו דרך החלון הקטן והגבוה שהיה
במעלה הקיר.





פרק 2: מיסלטוויט

"בואו!" דיאנה נראתה מאוד מוזרה כשגררה אחריה שלושה בנים.
שלושתם מביטים אחד בשני בבילבול ונגררים אחריה בחוסר ברירה
וחוסר משהו יותר טוב לעשות.
"אתם חייבים לראות את זה", הוא מיהרה לאורך אחד המסדרונות ואז
נעצרה לפני דלת ענקית ופתחה אותה.

המראה היה מדהים, במיוחד בשביל ארבעה כמו... ובכן, כמוהם.

זו היתה הספרייה החדשה, והיא היתה ענקית. היו שם ספרים חדשים,
מבהיקים על המדפים, ריח של ספרים חדשים, תחושה של לימודים,
לפני שמספיקים להבין שנמאס לך ללמוד. רק קוצר רוח מעקצץ
שמסוקרן לראות מה יתחילו ללמד השנה. בתקווה שיתחילו ללמד השנה.


סאם פלט 'וואו' חרישי.

"האגף החדש, ואנחנו הראשונים שיכולים להשתמש בו" מלמלה דיאנה.
"והקטע הכי טוב, אימא שלי סיפרה לי, אנחנו אמורים להיות אחראים
על כל זה עד שימצאו ספרנים".

"איך אפשר להיות אחראי על ספריה?" שאל קרולי בסקרנות.

"ומה עושה אחראי על הספרייה?" הוסיף סאם.

"ובכן, דבר ראשון שנצטרך לעשות בתור אחראים על הספרייה", אמרה
דיאנה, עיניה ניצתות בהתלהבות, "הוא לקרוא את כל הספרים שבה!"
היא קראה, מחייכת בהתרגשות אל שלושת הבנים, שרצו כל אחד לקצה
אחר של הספרייה, וכך עשתה גם היא.

היא ישבה בקצה הרחוק של הספרייה, מחפשת במבטה אחר ספר מעניין
שיהיה הספר הראשון שהיא תזכה לקרוא בספריה החדשה של הוגוורטס.

"זה נראה מעניין", היא חשבה לעצמה בהנאה, מושיטה ידה אל ספר
בוהק קלות, שהיה במדף הקיצוני ביותר, בשורה האחרונה של הספרים.
היא החזיקה אותו בידה, מרגישה כאילו היא מחזיקה דבר יקר מן
המציאות, ואולי כך באמת היה, והתבוננה בו מקרוב -

הספר דווקא נראה די ישן, יחסית לשאר הספרים שהיו בספריה,
שהייתה חדשה. הכריכה שלו הייתה בצבע כסף, עם שילוב של צבעי
ירוק, כחול, אדום וצהוב, ובאמצעה, מוטבע בכריכה הקשה - היה סמל
הוגוורטס, הסמל החדש.
הנשר של רוונה, הגירית של הלגה, הנחש של סלזאר והאריה של
גודריק.

"מיסלטוויט", היא מלמלה, לא מודעת למה, איך ואיפה, אבל רק
יודעת שלא היה משהו אחר לומר שיביע את רגשותיה באותה צורה. היא
חיפשה את שם הספר הזה, שכישף אותה כל כך ומשך אותה, אבל היא
יכלה למצוא רק כמה אותיות מחוקות בצד האחורי של הספר ושום כלום
חוץ מזה.

"הספר הזה הוא על הוגוורטס!" היא חשבה. אבל איך זה הגיוני?!
הוגוורטס נבנתה רק לא מזמן, והספר הזה נראה כאילו הוא כאן כבר
עידנים!" רעש צעדים נשמע, ודיאנה, מבוהלת קלות ולא רוצה שייראו
אותה, ובמיוחד לא את הספר הזה, רצה משם, משתדלת להיות בשקט עד
כמה שאפשר. היא טיפסה בדלת הראשונה שהיא ראתה, ושם היו מדרגות
שהובילו אותה מעלה, מעלה ומעלה, ולשם היא הלכה, עד שנגלה
לעיניה מסדרון ארוך שבקצהו הייתה דלת. היא פתחה את הדלת בחשש,
לא יודעת אם מותר לה להיות פה אחרי הכל, ונכנסה לחדר, סוגרת את
הבריח מאחוריה.

היא פתחה את הספר בחשש, ידיה רועדות בהתרגשות, ודפדפה קצת
בעמודים אל בערך אמצע הספר, שם היא עצרה, מרגישה שהיא לא יכולה
לעצור בעד עצמה יותר, ופתחה באותו עמוד, מרפרפת בעיניה עד
שמצאה תחילתה של אחת הפסקאות וקראה-

עוד שנים רבות, בסביבות האלף, כשהקסם הנלמד היה מתקדם בהרבה
ומכשפי אופל צצו בכל פינה, ישב נער וקרא.

מאלפוי, דראקו מאלפוי, היה שמו.

הוא היה קוסם, בן למשפחת קוסמים ארוכת שושלת ומכובדת עד מאוד,
אך הוא ישב שם, באמצע בית הספר הוגוורטס, לכישוף ולקוסמות,
וקרא.

"אבל איך זה הגיוני?" מלמל הנער, כסוף השיער, בעודו קורא,
"הספר הזה נכתב לפני  שנים, ובכל זאת הוא מספר על העתיד,
העבר וההווה ביחד".

הנער, שעתיד היה לחוות את ההרפתקה הקסומה והמסתורית ביותר
שסופרה ותסופר בהוגוורטס מאז, מעולם ולנצח, וספר אחד ויחיד
מספר עליה. שם הספר הוא-

- "דיאאאנננהההההה!!!!!!!!" נשמעה הקריאה, מחזירה את דיאנה
חזרה אל המציאות, קורעת אותה מהספר. היא מצמצה פעם או פעמיים,
מנסה להיזכר איפה היא ומה היא עושה שם, ואז הכל חזר אליה. היא
מיהרה לסגור את הספר, נפרדת ממנו בצער מה, וירדה חזרה לספריה,
אל הארווי, סאם וקרולי, שלא הבינו איפה היא.

היא החזירה במהירות את הספר למקום שבו היא מצאה אותו, שם הוא
נשאר, לא נגוע, למשך אלף שנים בדיוק, עד היום שאותו נער חיוור
לקח אותו, והחל לקרוא בו, על הסיפור הזה.

"אני פה", היא הכריזה ביובש, מקפיצה את שלושת הבנים אחורה.

"איפה היית?" שאל הארווי בדאגה, פניו החיוורות לבנות יותר
מתמיד.

"סתם", היא ענתה מתחמקת, "הייתי שקועה בלקרוא, ולא שמתי לב
שקראתם לי קודם".

"אז כנראה הספר שלך היה ממש ממש מעניין, אם היינו צריכים
לקרוא לך רבע שעה", קרולי ציין, בוחן את פניה האדומות למשעי של
דיאנה.

"עזוב אותה", סאם מלמל, והוסיף - "קדימה, מחכים לנו לארוחת
ערב, בואו נלך".

והם הלכו.

טוב, חשב לעצמו דראקו. למצוא את עצמך בספר זה לא דבר נדיר
במיוחד. אם פוטר יכול...
דראקו נזכר בספר שקנתה לו סבתו ליום ההולדת הרביעי שלו. היה
מסופר בו על ילד בן ארבע שכבש את העולם. לילד קראו דראקו
מאלפוי. זה היה הספר האהוב על דראקו.

אחר הצהריים, דיאנה וקרולי ישבו בחוץ על אחת המדשאות ושיחקו
שח-מט. היה זה יום קריר של תחילת החורף ושיערה הבהיר של דיאנה
משך פתיתי שלג קטנים באופן מקסים למדי.
שתי דמויות כהות הלכו לאורך המדשאה לכיוון דיאנה שעמדה לנצח את
קרולי, לשם שינוי.

אלו היו סאם והארווי, עגמומיים למראה. כשהגיעו שניהם התיישבו
בכבדות ליד שני משחקי השח.

"רגע..." מלמל קרולי, מרוכז בלוח, "אני צריך לחשוב....
לחשוב... אה-הא!" הוא קרא והזיז צריח. חיוכה של דיאנה התרחב,
חושף רווח קטן בין שתי השיניים הקדמיות. היא הזיזה את הרץ שלה
תוך הכרזת "שח-מט" נחרצת. קרולי נאנח. הארווי וסאם נאנחו יחד
איתו ורק אז התפנו דיאנה וקרולי לשים לב למבעיהם המודאגים.

"קרה משהו?" שאלה דיאנה תוך הכנסת החיילים הלבנים אל קופסה
קטנה.

"הם שוב רבים", הארווי שלח מבט מריר-מאוד אל עבר הטירה. דיאנה
וקרולי הבינו שב"הם", הארווי מתכוון להורים של ארבעתם.

עד לפני כמה שנים כל התוכניות היו בסדר. יישלחו מכתבים לכל
בעלי הזיקה לקסם שהיו באנגליה, הם יבואו ללמוד, הם יסיימו
ללמוד.
אבל עכשיו משום מה סלזאר סלית'רין רצה שבית הספר יהיה בררן
יותר ביחס לתלמידים שלו. עכשיו, כשהסתבר שהיו הרבה קוסמים, הוא
חשב שאפשר לקבל תלמידים רק ממשפחות של קוסמים טהורי דם. שלושת
האחרים התנגדו.

"וזו הפעם השניה היום", הוסיף סאם, נזכר באותו לילה. היתה דקה
של שקט כשכולם הרהרו בהוריהם שבכל ישיבת הנהלה רבים ומתווכחים.
בשנה האחרונה היה קשה מאוד למצוא את ארבעת המנהלים כשהם לא
צרודים לגמרי.

קרולי קרא ספר בספרייה. הוא לא בדיוק קרא. יותר נכון היה לומר
שהוא בהה בדפים של הספר והעביר עמודים מדי פעם. הוא היה עסוק
מדי בלחשוב. הוא חשב על הריבים הבלתי-פוסקים של ההורים שלהם,
ומשם הגיע לחשוב על עצמו, ומשם על סאם, ומשם על דיאנה ומשם על
הארווי.

במשך שנים תמיד כולם היו מאחורי הארווי. הארווי היה אומר משהו,
תמיד זה היה רעיון מצוין, כולם רצו לעשות את מה שהארווי אמר.
גם קרולי עצמו תמיד היה אחריהם, בעיקר אחרי דיאנה. סאם תמיד
היה עם הארווי, כמו אח, ודיאנה משום מה תמיד זכתה ליחס חביב
במיוחד מצד הארווי, אבל לא קרולי. הוא תמיד הרגיש את עצמו קצת
בחוץ - שם, אבל לא קשור לגמרי.

את דיאנה הוא הכיר מהשנייה שהיא נולדה, חצי שנה בדיוק אחריו.
הוא לא היה בטוח אם הוא זוכר את זה אבל אימו סיפרה לו שהיא
עזרה להלגה ליילד את בתה היחידה, ומכיוון שקרולי היה רק תינוק,
היא לקחה אותו איתה.

הם גדלו ביחד, מכיוון שהלגה ורוונה היו החברות- הכי- הכי-
טובות, ואז, כשהיו בני שמונה בערך הגיעו גם סלזאר וגודריק,
ואיתם הארווי וסאם, ואז זה כבר פשוט לא היה אותו דבר.
הוא התחבר עם סאם, והיתה לו את דיאנה, אבל מתוך חבורה של ארבעה
הוא היה הפחות-שייך. אם הם היו שלושה הוא היה נשאר בחוץ.

להיות עם דיאנה לבד היה כיף, וגם עם סאם ודיאנה היה נחמד אבל
תמיד כשהארווי היה בסביבה הוא הרגיש מאוים, מנותק מכולם ומשום
מה עצבני במקצת. וזאת למרות שהארווי היה נחמד אליו כמו אל כל
אחד אחר, אולי קצת פחות. קרולי הגיע למסקנה שאולי הוא לא אהב
את הארווי בגלל ה"פחות" הזה, שלא היה לו מושג מאיפה הוא נבע.

הוא הפנים עד הסוף את העובדה שאין לו חשק או כוח לקרוא וסגר את
הספר. עננת אבק קטנה עלתה מהדפים. קרולי השתעל.

היום הזה פשוט לא היה היום שלו. הוא היה עייף, הוא היה משועמם
והוא לא הצליח למצוא את דיאנה שיצאה לאנשהו בבוקר ועוד לא
חזרה. כמו תמיד כשהיה עצבני, עינו הירוקה בהקה בירוק-זרחני
ועינו הכחולה היתה כמעט שחורה.
דיאנה הכירה טוב מאוד את המבט הזה, והיתה גם יכולה לעודד
אותו, אבל היא לא היתה פה.

"סאם?"  נשמע קולו העבה של גודריק גריפינדור במסדרונות. מי
שהציץ מעבר לאחת הדלתות עכשיו היה רואה גבר חסון, בן ארבעים
בערך, עם שיער חום כהה וחלוק בד עבה ואדום. אשתו הלכה מאחוריו,
משתדלת להדביק את קצב צעדיו המהיר. היא היתה אישה קטנה וזריזה
עם שיער ארוך ושחור שכרגע היתה ממלמלת דברים כמו-  "זה לא עד
כדי כך חמור, נכון? גודריק, הוא רק ילד באמת", ועוד מילות
הרגעה למיניהן. הוא רק הניף את ידו בתנועה עצבנית והיא
השתתקה.

"סמואל גריפינדור, בוא מיד הנה!". הצעקה הידהדה במסדרונות
וכעבור כמה דקות הגיע בריצה סאם המתנשם ומתנשף, מבט שמנסה
להיות תמים מרוח על פניו.

"לומוס", דראקו מלמל אוטומטית, לא מסיר את עיניו מהספר, כשגילה
שהשרביט שלו כבר דלוק, והאור פשוט חלש מכדי שהוא יוכל לראות את
הכתוב. היה כבר לילה, והוא היה צריך ללכת לישון. הוא קרא וקרא
בלי הפסקה מהבוקר עד שעת הערב עכשיו. הוא פיהק, מודע מאוד
לקרקורי הרעב שהשמיעה בטנו המסכנה.

מחר בבוקר הוא יהיה חייב לרדת לאולם הגדול לאכול, למרות שהוא
לא בדיוק ידע איך להסביר לקראב וגויל, איפה הוא היה ומה הוא
עשה בעשרים וארבע השעות האחרונות.
ולמה הוא גם לא עשה את מה שהוא הבטיח.

"לילה טוב", הוא מלמל, מוסיף - "נוקס" - לעבר שרביטו, סידר
סביבו את השמיכות המעופשות שהוא מצא בסביבה ונרדם תוך חצי
שניה, וכשהבוקר הבהיר ושטוף השמש הפציע לבסוף, הוא פשוט לא
קם.

בשעות הצהריים המוקדמות, נער בשם דראקו מאלפוי פקח את עיניו
ולא הבין איפה הוא נמצא. הוא הביט סביבו בבלבול ולאט לאט הכל
חזר אליו. הספר. דיאנה. הארווי. מיסלטוויט. הוגוורטס.
המייסדים... והוא.

הוא הסתכל בשעונו וגילה שיש לו בדיוק עוד חצי שעה עד שארוחת
הצהריים תעלם מעל השולחנות העמוסים, ולכן הוא קפץ על רגליו,
משתדל לסדר את גלימותיו המקומטות ולהחליק את שערו שנפרע. לא
היה לו זמן למקלחת. הוא יצא במהירות מהחדר, מתעלם מהעובדה שהכל
סביבו הבהיק באור מוזר, ודילג בקלילות במדרגות שהובילו אותו
חזרה לספריה, המקום שבו הוא מצא את הספר (שאת שמו הוא עדיין לא
ידע) לפני זמן שנראה כל כך כל כך מזמן...

הוא החליק בזריזות למקומו, כשהוא הגיע לבסוף אל שולחן סלית'רין
באולם הגדול, והחל להעמיס על צלחתו מרוב האוכל שהיה שם.
קראב וגויל, משני צדדיו, נראו המומים לחלוטין, ופניהם - אם
אפשר, יחסת לשני בנים שפניהם היו קפואים על הבעת טמטום תמידית
- התעוותו להבעת הפתעה.

"מאל-" גויל החל, אך דראקו קטע אותו ביד מונפת, אפילו מבלי
להרים את מבטו מהצלחת. 10 דקות מאוחר יותר, אחרי שדראקו סיים
לחסל (בצורה מאוד חיננית ואטרקטיבית, כמובן) את כל מה שבטנו
הצליחה להכיל, הוא הרים את ראשו והפנה מבט שואל אל גויל.

"...כן?" הוא שאל. גויל מצמץ. "התחלת לומר לי משהו", הוא
העיר.

"איפה היית?" קראב התפרץ, נסער, נשמע ונראה כמו אישה ממורמרת,
אחרי שבעלה שכח להגיע הביתה כמה ימים ובמקום זה בילה אותם אצל
המזכירה הצעירה-יותר שלו. "הפסדת שיעורים היום וגם אתמול, לא
ישנת במעונות - וחוץ מזה", הוא אמר, מנמיך את קולו ללחישה
רועמת כל כך שכל האולם יכל לשמוע, "- מה עם הדבר שהיית אמור
לעשות?"

"אני אטפל בזה."

"אבל מאלפוי-" גויל החל, אך דראקו הזעיף אליו פנים, תשומת ליבו
כבר נתונה בחלקה למקום אחר, אל פוטר, גריינג'ר והוויזלי
המטומטם, ששוחחו בהתרגשות בקצה השני של האולם.

"אמרתי", הוא חזר בקול קודר. "שאני אטפל בזה." וכך הסתיימה
השיחה, לפחות מבחינתו, וכל תשומת ליבו הייתה נתונה עכשיו אל מה
שהתרחש שם, הרחק ממנו, בשולחן גריפינדור. הוא הסתכל על שלושת
האידיוטים, שכנראה דיברו על משהו בקשר לקווידיץ', הוא ציין
לעצמו, בגלל שהוויזלי המשיך להחוות בידו תנועות פרועות ונלהבות
והבוצדמית ההיא המשיכה לפהק ולפהק.

פתאום, דראקו שם לב שעכשיו, יותר ממקודם, נראה היה, לפחות
מנקודת מבטו, כאילו הוא היה צופה בשאר האנשים דרך מסך, או
מחיצה, כאילו הוא נמצא מעבר למין דבר ערפילי שכזה, שגרם לטשטוש
וגרם לכל מה שהיה סביבו להראות לא אמיתי והזוי במקצת, כאילו
הוא לא ממש שייך. לא חלק מהם.

הוא מצמץ כמה פעמים, עד שהערפל התפוגג, ואז חזר להביט בקראב
וגויל, שעיוו את פרצופם כאילו היה להם משהו לומר, כשפתאום,
במין הבזק אור חלוש, כל יושבי האולם נעלמו והוא מצא את עצמו
יושב באותו מקום ממש, רק שמימינו היה עוד בן אחד ושאר יושבי
השולחן היו זרים, אך מה שבאמת היה שונה שם הייתה חזות האולם,
היא השתנתה לחלוטין. פתאום היא נראתה לו מיושנת יותר, עתיקה
יותר ומכובדת בדרך כלשהי. ואז, אחרי שבריר שניה בלבד, העולם
חזר לקדמותו, וקראב היה מנפנף בידו הגדולה מול פניו של דראקו,
בניסיון להעיר אותו מן ההזיות שלו, אם זה מה שהן היו.

דראקו קם על רגליו, סחרחר מעט, ובלי מבט אחורה אל שני הבנים
האחרים, הוא צעד בצעד נחוש אל הספרייה, אל הספר.




פרק 3: תפוחים ואהבות

"סמואל גריפינדור, בוא הנה, מיד!". הצעקה הדהדה במסדרונות
הוגוורטס וכעבור כמה דקות הגיע בריצה מהירה סאם, המתנשם
ומתנשף, מבט שמנסה להיות תמים מרוח על פניו.

"קראת לי אבא? אימא?" הוא שאל, מביט אל מאחורי כתפו ומקווה
מאוד שהארווי הספיק להיעלם מהסביבה.

"זה אומר לך משהו?" אמר גודריק גריפינדור תוך הוצאת דבר-מה
מכיסו. סאם זיהה את הדבר, וגיחך.

"טוב...זו... נו... צפרדע," הוא אמר להם בקול מתחמק. נראה היה
שגודריק התנפח מעט.

"חדר ההנהלה היה מלא בהן. למה?!" סאם לא היה יכול להגיד שהוא
עשה את זה שלא תהיה ישיבת הנהלה, ואז לא יהיו ריבים וצעקות.
הוא פשוט נעץ מבט שניסה להיות משועשע בתקרה, ידיו מאחורי גבו.


"עונש", אמר גריפינדור המבוגר יותר בקול חלקלק. סאם שמח שזה
הצליח, הקמטים שלא הופיעו במצח של אביו הוכיחו זאת.

"זה עבד", דיווח סאם להארווי ודיאנה מאוחר יותר באותו יום. "לא
היתה בכלל ישיבה, וכפי שאתם רואים, שקט פה", כל הנוכחים חייכו
חיוכים רחבים.

"אבל..." אמרה דיאנה, "הם לא חושבים מי עשה את זה?"

"אה כן. זה", מלמל סאם "קיבלתי עונש, אבל זה רק לנקות את כל
החדר מהצפרדעים ולסדר את עליות הגג של הטירה, זה לא נורא,
באמת". הוא חייך בהיסוס. שני האחרים הביטו בו בהערכה.

זו היתה התכונה שהכי הדהימה את כולם בסאם, נכונות להקריב כל
דבר למען אחרים ומן טוב שכזה, שגרם לכל הקרבה להיראות אצילית
מפני שהוא התייחס לכל דבר קשה כאל משהו קל שצריך לעבור וזהו.

"ראיתם את קרולי?" שאלה דיאנה לבסוף. חיוכו של הארווי דעך מעט
אבל אף אחד מהאחרים לא שם לב.

"הוא... לא ממש, לא ראיתי אותו בכמה שעות האחרונות", מילמל
סאם. דיאנה גילגלה את עיניה.

"אני מניחה שאני אלך למצוא אותו, תהנו", היא פנתה אל המסדרון
ויצאה, משאירה אחריה מישהו שהביט בגבה המתרחק במבט זעוף מעט.

"קרוווווווולי? קרוווווולי!" צעקה דיאנה, מסתובבת בטירה. ראשו
של קרולי הגיח מאחת הדלתות.

"או, אה... חיפשת אותי?" הוא שאל בסקרנות.

"כל היום", היא חייכה ועקבה אחריו אל תוך החדר. זה היה מין
לובי כזה שנועד לתלמידי כל הבתים. על השולחן היה מונח ספר עבה,
שבו דחוסה סימנייה.

"אז..." ניסתה דיאנה, "מה עשית כל היום? לא ראיתי אותך בשום
מקום".

"הא... זה. הייתי עסוק", הוא מילמל. דיאנה הרימה גבה.

"בוא", היא קמה במהירות מהכורסה הלבנה ותפסה בשרוולו. קרולי
שיגר לעברה מבט מופתע אבל לא התנגד כשמשכה אותו אל הדלת
והחוצה.

"זה יום יפה היום, אתה מבזבז אותו!" היא נזפה קלות בקרולי,
שמשום- מה הרגיש עצמו אשם.

הם רצו, או יותר נכון - קרולי רץ אחרי דיאנה, לכל אורך
המסדרונות ודרך דלת האלון המבהיקה החוצה. שעת דמדומים נעימה של
קיץ הפכה את העולם לסגול וכתום יותר ורוח קרירה טלטלה את עלי
העצים שנטעו הם עצמם לפני כמה שנים.

"הרבה זמן לא הסתובבנו ככה סתם", ציינה דיאנה. קרולי בהה ביער
שממול הטירה. "תמיד היו את סאם והארווי", היא המשיכה, העין
הכחולה ומקבילתה הירוקה לא זזו מהעצים הכהים.

"קרולי?" דיאנה נופפה יד לפני פניו של ג'וליאן קרולי רייבנקלו,
שהיה, כך נראה, במקום אחר.

"מה?" הוא העביר את מבטו באיטיות אל דיאנה. היא נאנחה.

"סתם... חשבתי, הרבה זמן... אתה יודע, לא הסתובבנו", היא
העבירה את מבטה לנקודה בה קרולי נעץ עיניים לפני כמה שניות.

"אז בואי", הוא התעורר לפתע מהחלום המשונה או מה שזה לא היה,
קם והתחיל ללכת לעבר העיירה השכנה- הוגסמיד.

סאם נפרד מהארווי כשהלך לנקות את חדר ההנהלה מהצפרדעים אבל
הארווי לא נתן לו ללכת.

"אם אתה לא נותן לי לעזור לך אתה לא זז מפה", הכריז הארווי,
חוסם את המעבר החוצה. "אני גם שמתי שם צפרדעים, אני צריך לעזור
לך!" סאם חייך במבוכה.

"זה כלום, באמת", ניסה סאם בחשש, הארווי לא זז.

"כן... כלום, תגיד אתה ראית פעם את עליות הגג של בית הספר?"
שאל הארווי, מכווץ את גבותיו.

"כן, ועכשיו בבקשה תן לי לעבור כי... טוב, אני אמור ללכת
ל-להיזכר במראה שלהן", הוא ניסה לעבור מתחת לידו המושטת של
הארווי.

"אתה נותן לי לעזור לך?" שאל הארווי בקול מוזר, רציני שכזה.
סאם נאנח וחייך.

"נו, בסדר, בוא".

סאם היה בתוך חדר ההנהלה, תופס את הצפרדעים והארווי השגיח על
הכלוב הגדול בו שמו את כל מה שתפס. נשמע קירקור קולני מאחוריו.
הארווי הסתובב. זו היתה הדלת לספרייה החדשה והיא היתה פתוחה.

באמצע המפתן עמדה צפרדע, או שאולי היה זה קרפד. הארווי לא
הבדיל ביניהם במיוחד. הוא שם לב שהצפרדע נראית כאילו הוא צופה
בה מבעד למסך ערפל מוזר. פתאום הכל השתנה.
המסדרון בו עמד נראה ישן יותר, היו דגלים ותמונות אחרות על
הקירות, ובתוך הספרייה, שקודם היתה ריקה, עמדה עכשיו אישה
וצעקה על נער שמנמן ונמוך, שהחזיק בידו קרפד, או צפרדע.

הקרפד קיפץ מידו של הנער ואל עבר דלת היציאה. הנער השמנמן נבהל
ודרך שטף הצעקות הארווי שמע אותו קורא-  "טרבור! חזור הנה!"
הקרפד נעצר על סף הדלת ואז, כמו שהופיע, הכל נעלם.

מאחוריו היה כלוב עם צפרדעים, וחדר ההנהלה.

"ארר... קרולי, ל-לאן אנחנו הולכים?" שאלה דיאנה. שניהם הלכו
בדרך להוגסמיד, קרולי הוביל.

"את תראי... תראי כבר..." הוא ענה בטון מסתורי, דיאנה משכה
בכתפיה.

"מתי כבר נגיע?"

"את כבר תראי, דיאנה. ועכשיו... תעצמי עיניים", קרולי אמר
לנערה המסוקרנת שלידו, אוחז בידה ומוביל אותה קדימה כך שלא
תתקע בעצים הלבנים מהשלג שהיו בהמשך השביל שבו הם הלכו.

דיאנה, עיניה עצומות ושיערה הבהיר, מנוקד פתיתים לבנים, מתנופף
קלות מאחוריה ברוח העליזה, חייכה חיוך קטן והלכה אחרי זרועו
המנווטת של קרולי לאן-שזה-לא-יהיה שהוא לקח אותה.

נשימתה הפיקה אדים שהתעבו ודגדגו בעורפו של קרולי, וגרמו לו
להרגשה המסויימת ההיא, היחידה שהוא לא יכל לבטא, לא איתה. אבל
את זה היא לא יכלה לדעת, וכשהוא עצר לבסוף, ואמר לה לפקוח
עיניים, היא אחזה בידו הרועדת בעודה פוקחת את עיניה, רסיסים
קטנים של שלג נקוו על ריסיה הארוכים וגורמים לה להראות כמו
איזו נימפה מהאגדות. או לפחות כך היא נראתה, לו.

"וואאו...!" היה כל מה שהיא הצליחה להפיק מפיה באותו הרגע, כי
המראה היה נפלא מכפי שיוכל לתואר במילים. זה היה גן. גן תפוחים
כנראה, היא לא הייתה בטוחה בזה מכיוון שכל העלים והפירות שהיו
על העצים היו מכוסים בשכבה עבה של כפור, שנצנץ אליה מכל
הכיוונים, מחזיר את אורה של השמש הקטנה שהייתה ממעל.

אך בנקודה אחת, לא הרחק מהם, היה עץ אחד. העץ היחיד בגן הזה
שפרח. וקרולי הושיט יד ארוכה, קטף את התפוח הגדול ביותר שצמח
עליו, והושיט לה.

"אז... מה את אומרת?" הוא שאל בביישנות, מקווה שהיא לא תראה את
הסומק שהציף את פניו. אבל היא ראתה, וצחקה ברוך.

"זה פשוט מקסים!" היא אמרה. קרולי, מחייך לעצמו, פרש שמיכה
קטנה שהוא הביא איתו על חלקה קטנה של אדמה, שלא הייתה מלאה
בשלג והתיישב, מביט מעלה אליה ומחכה שהיא תעשה כמוהו.

וכך היא עשתה. היא התיישבה, משעינה גופה על רגליו ומניחה את
ראשה את ברכיו, נותנת לשערה להתפזר ולידו של חברה כבר שנים
ללטף את ראשה, מה שהיא מעולם לא הייתה מאמינה שהיא תרשה לבן
כלשהו לעשות.

"דיאנה!" קרא הארווי, משוטט ברחובות הוגסמיד. "דיאנהההה!!"

סאם והארווי, לבושים בגלימות חורף פרוותיות עם כפפות עבות
וכובעים, שלא הצליחו לגרום  להם לא לרעוד מקור, הלכו אנה ואנה
ברחובות הלבנים מלאי השלג של עיירת הקוסמים הקרובה ביותר לבית
הספר הוגוורטס, הוגסמיד, מחפשים אחר דיאנה וקרולי. הוריהם שלחו
אותם למצוא את השניים.

"דיאנה! קרולי!" סאם קרא, מתעטף ומתחפר עמוק יותר בגלימותיו.
"די! די, איפה את? קרולי?!"

"הם לא פה", הארווי אמר ביובש.

"איפה הם יכולים להיות?" סאם שאל, מעקם את אפו. "אתה חושב שהם
הרחיקו יותר אל הגנים שמקיפים את הוגסמיד מצד מזרח?"

"שווה בדיקה", הארווי אמר, ופתח את השער לשביל של אחד מהם.
והבדיקה לא אכזבה, הדבר הראשון שהוא ראה, פוסע קדימה ומנסה
לשחרר את גלימתו שנתפסה בסוגר השער, היה את קרולי - לא הייתה
בעיה לזהות אותו עם שערו השחור כלילה כנגד השלג הלבן - יושב
מנגד לעץ תפוחים מלבלב, ומלטף בידו בחספוס, ראש בהיר שהונח על
ברכיו, ולהארווי לא היה כל ספק למי היה שייך הראש הזה.

"הנה היא", הוא ציין ביובש. "והנה גם קרולי", הוא החווה בידו
אליהם, וכשראה שסאם עומד להעיר משהו בקשר למצב שבו הם מצאו
אותם, הוא מיהר לקטוע את המשפט הזה באמרה החותכת - "לך מהר
ותביא אותם, ההורים אמרו למהר". סאם הנהן בראשו פעם או פעמיים
ומיהר לחצות את הגן אל עבר השניים.

הוא הביט בדיאנה מרימה את עיניה המחייכות אל עבר סאם, שהגיע
אליהם בריצה מתנשפת, את קרולי נועץ בו מבט עוין ומאוכזב ומושיט
יד לדיאנה כדי שהיא תעמוד, ואז הארווי פנה לאחור וחזר לטירה,
מלווה עצמו באנחה חרישית שאיש לא שמע מלבדו.

"אנחנו פה", הארווי ציין ביובש, נכנס לחדר הישיבות של מייסדי
הוגוורטס, שישבו סביב שולחן עץ מרובד, כהה וכבד למראה, סאם,
דיאנה וקרולי נכנסים אחריו.

"אני רואה", ציין סלית'רין, "טוב מאוד".

"בשביל מה קראתם לנו, אמא?" שאל קרולי, מביט מעלה אל אמו,
שהחוותה בראשה שיהיה בשקט ושיקשיב לסלזאר.

"קראנו לכם כאן", הוא פתח, מכחכח בגרונו ומתיישב חזרה בכיסאו
בזמן שארבעת הילדים המבולבלים למדי עשו כמוהו, "כדי לספר לכם,
על פתיחת משחקי ה'כדורים הלוהטים' בבית הספר הוגוורטס."

הארווי, שעד עתה היה לוטש מבטים חסרי עניין בנעליו, הרים מבטו
בפתאומיות. "משחקים?!" הוא שאל, "מי משחק?"

גודריק, שנראה כאילו הוא לא מסוגל לשבת יותר בשקט ולתת
לסלית'רין לעשות את כל התיאורים, ענה, מזדקף בכיסאו, למורת
רוחו של הגבר הזעוף שלידו. "התלמידים, כמובן. תכננו להקים
נבחרת לכל בית, שתייצג את הבית שלה בטורנירים, וכאן אתם נכנסים
לעניין. חשבנו שזה יהיה נחמד אם תבחנו את התלמידים בתעופה על
מטאטא ותתנו להם תפקידים בקבוצה".

"- כמובן", נדחף סלית'רין, "שעל כל ניצחון בטורניר הבית שיזכה
יקבל משהו, כדי שתהיה להם מוטיבציה לעשות כך". הוא שלח מבט
מרוצה אל גודריק, שבקושי עמד בפיתוי להוציא לו לשון, ראה
קרולי, וצחקק בשקט.

פעמון צלצל אי שם וקולו הדהד ברחבי הטירה, מגיע גם אל חדר
הישיבות וגורם לשמונת האנשים שישבו מסביב לשולחן להרים ראשם.

"אמממ... רבותיי", אמר גריפינדור, "אני מציע שנסיים בזאת את
הישיבה. זמן לארוחת ערב", הוא הסביר בטון מתנצל, נענה בשבעה
הנהוני ראש נלהבים וממהר להגיע ראשון אל דלת היציאה.

הארווי, שולח מבט עוין לאחוריו, יצא מן החדר במהירות, שולח מבט
מהיר וקריר אל עבר קרולי, שיצא קצת אחריו, מחבק בחביבות את
כתפה של דיאנה.

צלילי צעדיהם הדהדו במסדרון בעל קירות האבן, והיא השתחררה מהיד
שהייתה סביבה וניסתה להחיש צעדה, אבל בעל השיער הכסוף כבר פנה
ימינה לגרם המדרגות המוביל למטה, שולח לעברה קצת לפני כן מבט
קפוא שאת סיבתו היא לא ידעה.

דיאנה הפלפאף, כתפיה שחוחות במקצת, עצרה לכמה שניות כדי לאפשר
לקולי המתנשם להשיג אותה, וירדה לצידו במדרגות, מנסה להבין מה
היה זה שהטריד את הארווי, ומה זו ההרגשה שהיא הרגישה בתוכה,
ולמי היא באמת הייתה מופנית.





פרק 4: ליל כל הקדושים

דראקו מאלפוי, עייף במקצת, הרטיב את אצבעותיו בקצה לשונו והפך
עמוד. הספר כולו היה כתוב בדיו שחורה משחור כשכל תחילת פרק
מעוטרת בציור בקווים כסופים ועדינים (שאותם תיאלצו לדמיין
מכיוון שאנחנו לא מיכאל אנדה). הוא העביר קווצת שיער סוררת
שדגדגה את מצחו אל מאחורי האוזן ובהה בחלל.

חדר הכיתה הנטוש הספיק להפיק בשנותיו הנטושות קורי-עכביש,
דורות של ג'וקים ועוד כמה וכמה דברים שלא תרמו לתברואה
הסביבתית. כרגע הוא בהה בחלון. החלון נראה מוזר למדי: הוא היה
עדיין וויטראז' צבעוני ומכוער למדי אבל הוא היה מטושטש, כאילו
דראקו הביט בו מעבר למסך ערפל.

כשניסה להעלים את הערפל אפפה אותו תחושה מוזרה: עצבים והחמצה.


הוא עצם את עיניו וניער את ראשו כדי לתהות על מה הוא עצבני
ולמה קשורה תחושת ההחמצה המוזרה, אבל לא ממש הצליח.

הוא הביט בעמוד הספר לפניו, שחזר לפוקוס, והמשיך לקרוא...

"מה יש לך?" דיאנה שאלה, דוחקת את הארווי לפינת המסדרון ברגע
הראשון שנקרתה לה ההזדמנות, מיד לאחר הארוחה.

"מה יש לי?" הוא שאל, מנסה לשמור על מבט אדיש, אך הבוהק
שבעיניו הסגיר אותו.

"אתה תאמר לי", היא ענתה, נועצת בו מבט שקרא אותו מבפנים, מבט
שרק לה היה.

"אני..." הוא ענה, מביט ימינה ושמאלה כאילו מחפש ישועה. "...
אני, כנראה שאני... אני מקנא, בסדר?!" הוא התפרץ לבסוף, מחזיר
לה מבט חד. היא לא נראתה מופתעת במיוחד.

"למה?"

"כי.. כי אני מרגיש, שבזמן האחרון, את כבר כמעט לא מסתובבת
איתי. איתי ועם סאם, כלומר", הוא מיהר לתקן את עצמו, מסמיק
מעט. "ורק מסתובבת כל הזמן עם.. עם הקרולי הזה!" הוא נהם,
פולט את השם כאילו ביריקה.

דיאנה לא הסיטה מבטה מעיניו ורק משכה אותו איתה במורד המדרגות,
אל השער, מחוץ לטירה, אל הוגסמיד, ואל גן התפוחים המושלג שבו
היא הייתה רק באותו היום בבוקר. היא הורתה לו לשבת, בדיוק איפה
שקרולי ישב כמה שעות קודם לכן, סימני מגפיו עדיין נראים בשלג
הרך שמסביב לעץ הפורח, והיא התיישבה לידו, מניחה את ראשה על
ברכיו כפי שהיא עשתה עם קרולי.

"...יותר טוב?" היא שאלה,  קולה לא מסגיר אף צליל של רגש.

"זה... זה לא אותו הדבר", הוא גמגם, מביט לצדדים באי נוחות.
הוא לא היה רגיל להיות במצבים האלו, במצבים ש... במצבים שלא
היו בשליטה מלאה שלו, וכשהוא לא היה בטוח בעצמו ובמעשיו, כמו
שהוא בדרך כלל היה. מצבים שהוא לא הבין. ועם דיאנה, שהוא ממש
לא הבין, וזה לא שהוא לא רצה.
הוא שנא כשמערערים לו את הביטחון העצמי.

"את אוהבת אותו?" הוא שאל פתאום, לא מסיר את מבטו מהעץ המושלג
ממול.

"אני לא יודעת", היא ענתה בכנות. היא עמדה לשאול - "ואתה...?"
אבל זה נראה לה פשוט כחוסר טאקט, וגם לא בדיוק מתאים במצב עדין
שכזה.

"את אוהבת אותי?" הוא הוסיף ושאל, מבטו הממוקד מתחיל להסתחרר
מול עיניו ששכחו למצמץ כבר זמן רב. היא לא ענתה, ורק הרימה
מבטה למעלה. הוא ידע את התשובה, גם אם היא לא, אבל הוא החליט
שהוא יעשה הכל - הכל -  כדי לזכות באהבתה.

כאילו היא קראה את מחשבותיו, היא עצמה עיניה ונאנחה חרישית,
ציפורנה חופרת קלות באדמה, מפלסת תעלות צרות בין ערמות השלג,
שכל אותו היום המשיך לרדת.

"רומנטיקה", דראקו ציין בבוז, מזיז הצידה את הספר. "תמיד
בספרים זה ככה - 'אתה אוהב אותי? אני אוהבת אותך? אתה אוהב
אותו?' בלה בלה בלה, ועוד דביקויות כאלו", הוא אמר, מחקה את
הדמויות בקול גבוה ולעגני.

בחוץ, השמש כבר החלה לשקוע, ודראקו התרומם והלך להביט בחלון,
שכבר לא נראה כאילו שרוי בערפל, אלא להפך - נראה צלול במידה
מפתיעה.

"מה קורה פה..?" הוא שאל, הרגשה מוזרה מתגנבת אל ליבו. הוא עלה
קצות אצבעותיו, מציץ מהחלון אל המדשאות המושלגות. הוא עבר
במבטו על גבי חומות האבן היפות שהקיפו את בתי הוגסמיד, עבר על
גגות החנויות, שמוכריהן כבר ברחו הבייתה מזמן מהקור, הוא המשיך
לעבור במבטו ימינה עוד ועוד.

"זה לא ייתכן!" הוא אמר, נדהם. הוא שפשף את עיניו פעם-פעמיים,
ואז הביט שוב. וזה אכן היה שם, גן תפוחים, מושלג לגמרי. "הספר
הזה כבר מתחיל לתת לי צמרמורת", הוא ציין לעצמו, כי לא היה שם
מישהו אחר מלבדו. או שהיה?
הוא רכן קדימה עוד קצת ועוד קצת, מבטו מתחדד על עץ יחיד ובודד
שהיה שם, היחיד בגן שלא היה מושלג. ופתאום התמונה כולה נעלמה,
ובמקום ערימת השלג שישבה מתחתיו הוא ראה שני אנשים. שני ראשים
כסופים-בלונדיניים.
ממש כמו שלו.

ואז העולם חזר למקומו. ודראקו מלמל "נוקס" אל עבר שרביטו,
ונכנס חזרה אל בין שמיכותיו. "לילה טוב", הוא מלמל. והוא אכן
היה טוב.

השנה, ידעו כולם, כבר לא תיפתח שנת הלימודים. המנהלים ניסו הכל
כדי לגרום לשנה להיפתח, כמו שהבטיחו לעצמם לפני שנה....
ושנתיים... אבל עד כה הריבים עיכבו הכל וארבעת בניהם של
המייסדים היו צריכים לגדול לבד, אבל ביחד. והביחד בעייתי כשיש
כמה שהם לבד, והיו.

ליל כל הקדושים התקרב. כמו כל ליל כל הקדושים גם השנה התכוונו
הארבעה (אלו הצעירים יותר) להתחפש. כמו כל ליל כל הקדושים
התחפושת נשמרה בסוד מוחלט עד ערב החג, שבו היתה מסיבה קטנה
שכללה בעיקר צחוקים ומאכלי דלעת.

השנה החג הולך להיות מוזר, חשבה דיאנה. הריב הבלתי-פוסק של
גריפינדור וסלית'רין הגיע למצב שבו היה קשה לאכול ארוחת צהריים
בלי לשמוע סינון עצבני של מי-מהם.

כרגע היתה דיאנה יושבת בחדר שלה במעונות סלית'רין ותופרת.
התחפושת היתה כמעט גמורה: היא התחפשה לרוח רפאים. שמלה לבנה
מפוארת למדי היתה מונחת על המיטה לפניה והיא עסקה בתיקונים
אחרונים.

נשמעה דפיקה בדלת.

היא מיהרה להסתיר את התחפושת וניגשה לפתוח.

זה היה קרולי.

"נשלחת לרגל?" היא שאלה, מרימה גבה.

"לא ממש, אני מרגל בשביל עצמי", הוא חייך, מביט סביב. "המסיבה
מחר, אולי תגלי לי?" הוא ניסה בטון המשכנע ביותר שלו, שבמקרים
מסוימים היה יכול לשכנע סלעים ללמוד לרקוד פלמנקו.

"תגלה לי את שלך?" שאלה דיאנה בתגובה.

קרולי הביט בתקרה ושרק. הוא חייך את החיוך שניסה להיות תמים
שלו. הוא אף פעם לא הצליח במיוחד עם סוג החיוכים הזה.

"אז שכח מזה," היא הכריזה והוא לא התנגד כשדחפה אותו אל מחוץ
לחדר.

"נו ג'וליאן" שאלה רוונה רייבנקלו בחביבות את בנה "אתה לא הולך
להתלבש? המסיבה עוד מעט". קרולי הנהן.

הוא ירד אל מרתף סלית'רין כדי ללבוש את התחפושת שלו.

האולם שעתיד היה להיקרא האולם הגדול היה מקושט בדלעות, נרות
ועטלפים שריחפו לאורכו ולרוחבו. שלושה אנשים מבוגרים עמדו ליד
שולחן ושוחחו ביניהם.

"נו הלגה, את לא סקרנית לראות את התחפושות של הילדים?" שאלה
רוונה את הלגה, שכן התחפושות נשמרו כל שנה בסוד אפילו מפני
ההורים. כל הורה ידע רק למה ילדו מתחפש כדי שיוכל להביא לו את
החומרים אבל היו סקרנים לא-פחות לראות את התוצאה המוגמרת, שלא
לדבר על התחפושות של האחרים.

נשמעו צעדים מאולם הכניסה כשקרולי נכנס לאולם, מחייך חיוך
מתוח. הוא תמיד היה הראשון-אף כי שנא להיות כזה. דיוק היתה אחת
התכונות שלמד מאימו. הוא לבש בגדים כחולים ועטה גלימת טקס
כחולה. אפשר היה להבין, אחרי מעט מחשבה, שהוא התחפש פשוט לצבע
כחול. מוזר-אך מקורי למדי.

האולם הגדול התחיל להתמלא. בעלה של רוונה נכנס, מקשקש עם
גודריק על משהו. סלזאר סלית'רין הגיע מאוחר, מלווה באשתו,
שהיתה בלונדינית ודי-יפה. ואז התחילו להגיע הצעירים-יותר, שהיו
עסוקים במגעים אחרונים לתחפושת.

נשמע קול צעדים מאולם הכניסה, ואז קול שנשמע כאילו מישהו בועט
בבד, ואז קול חבטה ואת קולו של הארווי אומר "לעזאזל!"

כעבור דקותיים נכנס הארווי לאולם הגדול. סיבת הנפילה היתה
כנראה הגלימה שלו-שהיתה ארוכה מאוד ושחורה מאוד. הגלימה גם
כללה ברדס שחור שהסתיר את מרבית פניו. הוא החזיק חרמש.

כל הנוכחים באולם הגדול צחקו והארווי הביט סביב במבוכה, או כמה
קרוב למבוכה שהוא הצליח להגיע.

הצחוקים השתתקו כשדיאנה נכנסה. למען האמת, רק היכרות
ארוכת-שנים עם דיאנה והעובדה שהלגה ידעה למה היא מתחפשת עזרו
להם לזהות אותה. היא לבשה שמלה לבנה, בעלת חצאית מתנפנפת,
שרוולים מבד לבן-שקוף וכמה קישוטי כסף קטנים. היו לה נעליים
לבנות ופניה היו חיוורות באופן שהיה עלול להיות מפחיד- אבל גרם
לה להיראות יפה באופן מוזר. היא נראתה דקיקה ושברירית כאילו
היא עומדת להתפוגג, מה שהיא בדרך כלל לא נראתה.

היא חייכה.

"איך התחפושת שלי?" היא שאלה, מביטה על כמה פרצופים נדהמים
סביבה. היא הודתה בפני עצמה שזה היה די כיף.

"א-א-אמממ", אמר הארווי.

"מה שהוא אמר", השיב קרולי תוך הצבעה על הגלימה השחורה לידו
ומה שאיכלס אותה.

דיאנה העיפה מבט מאושר על הסביבה והלכה לשבת, שובל שמלתה נגרר
אחריה.

סאם נכנס. גם הוא לבש גלימה ארוכה, אבל זו היתה גלימת קוסמים
רגילה, מקושטת בכוכבים וירחים כסופים. הוא לבש מצנפת קסמים
תואמת (כחולה עם כוכבים) והחזיק לא שרביט אלא מטה שהיה ארוך
מגובהו.

"ולמה אתה התחפשת?" שאל הארווי, שהתגבר על ההלם מהר. סאם חייך
ונופף במטה.

"לא רואים?" הוא שאל. "לקוסם".

כולם גיחכו.

גודריק וסלזאר מעולם לא רבו כשחשבו שבניהם מסתכלים ולכן ארוחת
החג (שכללה בעיקר דלעת) עברה בשקט. תמיד אחרי האוכל היתה
מוזיקה לריקודים שניגנו כינורות וחלילים מכושפים. ההורים בדרך
כלל היו רוקדים והילדים (שכבר היו בני חמש עשרה במקרה הזה) היו
חופשיים לבדר את עצמם.

הפעם כשהתחילה המוזיקה ניגש מישהו אל דיאנה. זה היה הארווי.
היא ציפתה שהוא ישאל אם היא רוצה לרקוד אבל הוא רק שאל אם היא
יכולה לבוא איתו לאנשהו.

אם מישהו היה מציץ אל המסדרון הוא היה עלול לחשוב שהוא רואה את
מלאך המוות (אם כי הוא היה יכול לפקפק בכך אחרי שהיה רואה
ששיערו של מלאך המוות בלונדיני מאחר והוא הוריד את הברדס)
מוביל רוח רפאים לאורך מסדרון.

הארווי נכנס לאחד מחדרי הכיתה המבהיקים מניקיון. חלון וויטראז'
מכוער הכניס מעט אור פנימה. הארווי הדליק את הנרות בפמוטות עם
קצה שרביטו והתיישב על שולחן.

דיאנה התיישבה לידו.

"רצית משהו?" היא שאלה את הארווי. הפעם הוא לא בהה בחלל אלא
הביט ישר אליה. מבט חודר מעיניים אפורות.

"עוד לא ענית על מה ששאלתי אותך... את זוכרת, אז ליד העץ, לפני
כמה שבועות", הוא אמר. דיאנה זכרה היטב ולשם שינוי היתה היא זו
שבהתה בחלל.

"אמרתי לך. אני לא יודעת אם אני אוהבת אותו", היא התחמקה,
נזכרת בשאלה השניה ומזכרת בתשובה, שהיתה עדיין נכונה.

"לא זו, השניה", אמר הארווי, מביט בה ברצינות תהומית.

"גם את זה אני לא יודעת", היא מלמלה.

"וזה יעזור לך לדעת?" הוא שאל ותוך כדי דיבור התקרב אליה, הניח
את ידו על כתפה ונישק אותה.

דראקו, בחדר הכיתה הריק, הרגיש מוזר ביותר. רגע אחד הוא קרא את
הספר ואז העביר את עיניו לקיר משמאלו וברגע השני הוא לא היה
שם, או שהוא כן והעולם לא. הוא ישב באותו מקום אלא שבמקום הקיר
ליד ישבה לצידו הנערה היפה ביותר שהוא אי-פעם ראה. היו לה שיער
בהיר, עיניים גדולות והיא היתה מחופשת לרוח רפאים. הוא שם לב
שידו היתה על כתפה והיא חייכה אליו חיוך נבוך.

וכמו שזה הופיע-זה נעלם. הוא ישב שוב בחדר הכיתה הנטוש, המואר
באורם של שני בדלי-נרות כבים, לבד לגמרי.

"אז..." שאל הארווי כמה דקות מאוחר יותר. במשך שתי דקות לאחר
הנשיקה הם פשוט ישבו וחייכו אחד אך השני. זה היה רגע קסום,
נדיר. "חברים?"
דיאנה לא ענתה אלא נשענה על כתפו וחייכה, מביטה באופן לא ממוקד
קדימה. הוא חיפש את ידה וכששניהם החזיקו ידיים היו שני אנשים
בעולם שהיו מאושרים לחלוטין.

"ראית את הארווי ודיאנה?" שאל קרולי, יושב באולם הגדול. הוא
וסאם ישבו, שתו בירצפת ודיברו על הלימודים-שעוד לא התחילו.

"הם הלכו לאיזה מקום אני חושב", ענה סאם, מביט לעבר הדלת כדי
לראות אם מישהו משניהם יכנס בה. אף אחד לא נכנס.

קרולי לא אמר דבר, אבל קם, הניח את בקבוק הבירצפת שלו על
השולחן ויצא מהאולם.

קרולי עבר כבר שתי קומות ושאל חמש-עשרה תמונות אם הן ראו את
דיאנה. חמישה העתקי שמן של קוסמים שהיו אמורים להיות מפורסמים
נענעו בראשם, ערפד אחד נחר עליו, שני העתקים של יצירות אומנות
לא ענו וציור אבסטרקט אחד פער קו ירקרק שהביע דשא וצעק שיפסיק
להפריע לו. כל השאר לא היו בתמונתם אבל הציור החמישה-עשר במספר
- נערה מדוכאת למראה - אמרה שהיא ראתה שני אנשים עוברים
במסדרון ליד.

"אחת היתה מחופשת לרוח רפאים?" הוא שאל בסקרנות. התמונה הנהנה.
הוא הניח שהוא יודע מי היתה הדמות השניה ונאנח.

אושר הוא מושג אחד שיהיה רחוק ממנו הלילה. שתי קומות למטה ממנו
למען האמת.

למרות שהלימודים עוד לא החלו ההורים דרשו מילדיהם ללמוד.
השיעורים התקיימו במשך יומיים בשבוע, בימים שני וחמישי. לאחר
ליל כל הקדושים ה"לימודים" חזרו למסלולם.

היה זה יום חמישי מושלג וקרולי ודיאנה שירכו את עצמם ממעונות
סלית'רין אל הקומה השניה. סאם פגש אותם באולם הכניסה ויחד הם
נכנסו לכיתה שבה היו עתידים ללמד שינויי צורה.

"בהצלחה", קרולי אמר בכניסה לכיתה בחיוך קצת מאולץ להארווי,
שלא הגיב. הוא נעץ מבט מוזר אחרי גבו המתרחק, אבל דיאנה, לצדו,
שהייתה עסוקה בניסיון לראות למה סאם מאחר, לא שמה לב. חבל שהיא
לא שמה לב, הוא חשב.

הוא התיישב בכיתה, באחת השורות האחוריות, והניח את תיקו על
השולחן, שעליו הונח עד מהרה תיקה של דיאנה לצדו. ליבו ניתר
קלות, אבל אז, ממש לפני שהיא התיישבה, קרא קול מהקדימה של
הכיתה - "את באה?"
והיא באה.

"היום בשיעור נלמד איך לבצע את לחש הפיסקנדליוס", אמר המורה,
מחווה בשרביטו כמה תנועות בשביל לתפוס את תשומת לבם ומחזיר
מעלה את משקפיו שהחליקו במורד אפו המיוזע. קרולי - מבטו נודד
מהחלון אל קדמת הכיתה ומשרטט עיגולים על גבה של דיאנה, שלוש
שורות מלפניו - הניח את ראשו על מרפקיו וקבר את פניו בהם.

"מה קרה?" שאל סאם מימינו. הוא נענע בראשו כדי להחוות לסאם
שהוא בכל מקרה לא יבין.
והוא לא שאל שנית.

"זה לא ייתכן!" קרא גודריק גריפינדור, העורק הראשי במצחו מאיים
להתפוצץ. "כבר דיברנו על זה פעם, כבר דיברנו על זה אלף
פעמים!!!" הוא נהם בכעס לכיוון סלזאר סלית'רין, שישב בכיסאו
ונראה שלו למדי, או שלו ככל שיכול מישהו להראות כשעל פניו
עטויה הבעה של טיגריס זועם, והאופן שבו חיוכו הדק והמאולץ היה
מרוח על פניו נראה כמו אחד מנפצי ההפתעה הקוסמיים כשמושכים
אותו משני הצדדים, רגע אחד לפני שהוא מתפוצץ.

"... אבל כנראה אתה לא מבין, שלא משנה כמה פעמים, אלף, אלפיים,
או אפילו מיליון פעמים שתחזור על זה, לא יגרמו לי להסכים איתך
על זה יותר מהפעם הראשונה שבה הסכמתי איתך, וכזכור לך - את
אותו הלילה בילינו שנינו במרפאה." אמר סלית'רין בטון מאופק
וחמור סבר, והלגה ורוונה, שישבו בפינה בחוסר אונים הנהנו
לאישור, אך לא לתמיכה.

הן מעולם לא הסכימו עם סלזאר בכל הנוגע לדעותיו על התלמידים
שהיו ילדים להורים מוגלגיים. הן, בדומה לגודריק, חשבו שדווקא
להם היה את הפוטנציאל הגבוה ביותר להצליח בלימודיהם, אבל כמו
שסלזאר ציין, וציין נכונה, לא משנה כמה שיגידו לו את זה, הם לא
יצליחו לגרום לו לשנות את דעתו.

דראקו הפסיק לרגע את הקריאה כדי להדק סביבו את השמיכה העבה
שהוא גרר לחדר פעם אחרונה שהוא היה בחוץ. החדר היה חשוך וקריר,
וצלילי טפטוף של גשם נשמעו מתדפקים על גג החדר.

"מזג אוויר מחורבן..!" הוא מלמל לעצמו, פותח חזרה את הספר,
במקום שהוא סימן לעצמו עם אצבעו, והמשיך לקרוא בשקיקה.

"- בהחלט!" אישר סאם. הוא הביט חזרה בקרולי, שנעץ מבטים החוצה
מהחלון אל הבחוץ הסגרירי וקירב את רגליו עוד קצת אל האח. "כבר
הרבה זמן שלא היה חורף קר כזה", הוא הוסיף. קרולי נראה כאילו
הוא אפילו לא שמע אותו, אך כשדלת החדר נפתחה ודיאנה התפרצה
בריצה פנימה, הוא קפץ על רגליו, מבוהל.

"מה קרה?" הוא שאל בטון מנבא רעות, אל ליבו מתגנבת הרגשה
איומה. "תובילי אותנו לשם", הוא הוסיף בדריכות, כשראה שדיאנה
המתנשפת לא יכולה להסביר להם מרוב התרגשות.


הם היו הולכים במסדרונות בית הספר. סאם, קרולי ודיאנה, מובילה
בראש. היא כנראה התגברה על ההלם הראשוני שתקף אותה ושלל ממנה
את יכולת הדיבור, כי עכשיו היא לא סתמה את פיה אפילו לשניה,
וקרולי, מנסה להשיג את קצב צעדיה המהיר, ניסה לקשר בין המשפטים
המבולבלים שפיה הנרגש ירה בקצב.

"חזרנו מבחוץ, אני והארווי, והיינו קפואים מקור, כי הלכנו
בשלג, ואז ראינו את סלית'רין יורד במרוצה נרגזת במדרגות לאולם
הגדול ושועט לכיווננו, ארבעה גמדוני- בית מתנשפים ממהרים
אחריו, מחזיקים מזוודות. הוא התקדם במהירות אל הארווי, שהיה
המום לחלוטין, ואמר לו - 'ארזנו את הדברים שלך, תגיד מהר ביי,
כי אנחנו מסתלקים מכאן', ואז הוא פתח את דלת הטירה, זירז את
הגמדונים לצאת החוצה, ומשך את הארווי אחריו, טורק מאחוריהם את
הדלת. אחרי זה ישר רצתי למעלה לקרוא לכם ועכשיו אנחנו חייבים
לעשות משהו או לברר מה לעזאזל הולך כאן!" היא סיימה, קולה
הרועד עולה לטונים גבוהים במיוחד, בעודה מנסה להילחם בדמעה
שעמדה לזלוג במורד אפה.

"בטח ההורים שלנו יודעים", סאם נשמע אומר מאחוריהם, מעשי
כתמיד. "הם בטח ידעו מה קרה ויסבירו לנו."

"אתה צודק. כמובן", דיאנה מלמלה לעצמה, פונה בחדות במסדרון ואל
כיוון חדר הישיבות, רק כדי למצוא אותו נטוש וריק לגמרי.

"זה לא טוב..." קרולי ציין, מגרד באפו. "בדרך- כלל הישיבות
שלהם מסתיימות מאוחר בלילה, אחרי שעות על גבי שעות של
מריבות".

"בואו למטה", דיאנה אמרה ומיהרה לשעוט במדרגות אל אולם
הכניסה.

בקצה האולם, נראים נרעשים במיוחד, עמדו שלושה ממייסדי
הוגוורטס, ודיברו בהתרגשות תוך כדי התפרצות תמידית לדברי שני
הדוברים האחרים.

"אמא!!" קרא קרולי, והשלושה השתתקו מיידית. מחליפים מבטים,
הלכו סאם ודיאנה אחרי קרולי אל השלושה.

"איפה הארווי?" דיאנה שאלה, מישירה מבט חד, שדרש לדעת פרטים,
אל הוריהם. "ומה לעזאזל הולך פה?"




פרק 5: המהפך

"צפינו את זה כבר זמן רב", נאנחה הלגה הפלפאף, מוזגת לעצמה כוס
תה ומתיישב על כסא באנחה. "ידענו שזה יקרה בסופו של דבר..."

"אני רוצה שתשכנעו אותם לחזור!" קראה דיאנה בתקיפות, לא מקשיבה
לשארית דבריה, קולה עולה לצעקה. "ואני רוצה שתעשו את זה
מיד!"

"מיד..." היא חזרה, ממלמלת לעצמה בעודה פונה להסתכל מהחלון
הגדול על הכפור והגשם שהיו בחוץ. היא ליטפה רכות את לחיה
השמאלית, שעליה נחה הנשיקה החטופה שהארווי הספיק לתת לה לפני
שסלית'רין גרר אותו משם, שכבר התייבשה ועמדה להישטף משם על-
ידי שני פלגי הדמעות שעמדו לזלוג במורד לחיה.
".. מיד", היא אמרה, ומשכה באפה.

"אבא!" קרא הארווי סלית'רין, מנסה לזכות בתשומת ליבו של אביו,
שנראה כי חולם בהקיץ, או לפחות נמצא במקום אחר. "אבא!" הוא
קרא, והפעם הסתובב אליו אביו, חיוך מטורף ומפחיד במקצת על
פניו.

"אני אספר לך עכשיו משהו, בן", הוא אמר, מביט אל בנו הבכור
כאילו דרכו.

"..אבא..?"

"הם טיפשים! טיפשים כולם! הם עוד יצטערו שהם פגעו בכבודו של
סלזאר סלית'רין, כי אני עוד אנקום. אני עוד אשיג את הנקמה שלי,
וגם אתה!!" הוא קרא, פונה חזרה להביט בהארווי, ומניח יד
מחוספסת על ראשו הבהיר של בנו.

הארווי, חרדה מתחילה להתפשט בו, הביט לצדדים בחיפוש אחר מישהו
שיעזור לו, אך הם היו הרחק במעמקי היער האסור, שאז עוד לא קיבל
את שמו ואת תוארו, אלא היה סתם עוד מקום חשוף ומפחיד שלא היה
כדאי להסתובב בו בלילות. הוא היה נטוש לחלוטין.

"אני אספר לך על המקום. המחבוא המושלם, והדבר שבו - שיחכה עד
שיבוא היורש האמיתי, האחד שיפאר את אגדת החזק והמרומם
מהמייסדים - סלזאר סלית'רין הגדול!" הוא קרא מעלה אל השמיים
השחורים, מבריח ינשוף ממחבואו. "מחבוא המקום יועבר מאב לבן
לדורי דורות, ואתה תהיה הראשון - " הוא אמר, חיוך מטורף מתפשט
על פניו, בעוד קריאת ינשוף נשמעת מענף סמוך ומקפיצה את הארווי,
שגם ככה היה די מבוהל.

" - זה ב - "

בום!

ברק הבזיק בשמיים הכהים ופגע בעץ ענקי סמוך שהחל לעלות בלהבות,
מיד לאחר מכן נשמע מלווהו, הרעם. הארווי נעמד במקומו וסלזאר,
שלא שמע יותר את דישדוש הרגליים של בנו בבוץ נעצר גם הוא.

הארווי התיישב בבוץ הרטוב ונשען על אחד העצים, מניח את ראשו על
ברכיו. סלזאר ניצב מעליו כמו מקל ארוך וירקרק.

הוא היה עייף, הוא התגעגע לדיאנה, הוא גם התגעגע לאימא שלו,
שברחה למקום אחר והיתה אמורה לפגוש אותם מי-יודע-מתי, הוא לא
רצה להיות לחשנן ולא רצה להיות 'היורש של סלית'רין', ולא רצה
להשיג את נקמתו, ואם היה רגע שבו הוא באמת שנא את אבא שלו-זה
היה הרגע.

הארווי קם בחדות ממקומו, עיניו ניצתות בנחישות ברזל, נחישות
כסף אם נעמוד על הדיוק. הן זהרו באפור מקפיא. אם הוא היה
בסיליסק: הוא היה הקטלני מכולם.

הארווי התחיל ללכת לכיוון ההפוך מזה שאביו הוביל אותו אליו
וניסה לחזור לטירה. סלזאר, מאחורי גבו, שלף את שרביטו ואמר כמה
מילים. הארווי הרגיש כאילו חבל שקשור אל צווארו, מותניו ורגליו
מושך אותו חזרה לאחור.

"אל תנסה לברוח, הארווארד," אמר סלית'רין המבוגר-יותר בחדות.
"זה לא ילך". הארווי השמיע קול בליעה קטן.

הסופה הרעישה בחוץ. ברק הבזיק בשמיים. דראקו מיצמץ.

דיאנה היתה בחדר שלה ושכבה על מיטתה, פניה קבורים בכרית. היא
כבר צעקה, בכתה, בהתה באופן מעורר רחמים בכל דבר שהזכיר לה את
הארווי ואמרה לכולם שיעזבו אותה.

המבוגרים משכו בכתפיהם והלכו לפענח את המכתב הלא-ברור
שסלית'רין השאיר אחריו וסאם הסתגר בחדרו, מדוכא למדי על עזיבת
חברו הטוב ביותר.

נשמעה דפיקה בדלת.

"עוף מפה!" צעקה דיאנה וזרקה על הדלת כרית. רעש המכה של הנחיתה
או הפגיעה לא נשמע ודיאנה הסתובבה לראות למה. קרולי עמד בפתח
והחזיק את הכרית, שאותה תפס מהאוויר.

"דיאנה, את בסדר?" הוא שאל, יודע מה תהיה התשובה אבל רוצה
לנסות להיות מועיל.

"כן, בטח, אף פעם לא היה טוב יותר", היא אמרה, ואז נשברה,
השעינה את ראשה על ברכיה ופרצה שוב בבכי.

קרולי, שילוב של בילבול ודיכאון מתבטא על פניו בצורה מוזרה,
התיישב לידה על המיטה המבולגנת.

"דיאנה, אני באמת-" הוא ניסה אבל דיאנה לא נתנה לו להמשיך הרבה
אחרי זה, אלא קברה את ראשה בכתפו ובכתה ובכתה ובכתה.

קרולי, שאף פעם לא ראה את דיאנה בוכה ולא כל-כך ידע מה לעשות
הניח את ידו על כתפה וטפח עליה בחשש. דיאנה הרימה את ראשה
וחייכה אליו מבין הדמעות.

"אתה בטח חושב שאני משוגעת לגמרי, הא?" היא שאלה, מנסה ללא
יותר מדי הצלחה לנגב דמעה שהתגלגלת במורד לחיה השמאלית. זה לא
כל כך הלך מפני שבעקבותיה באה עוד אחת. "אני באמת משוגעת, אבל
אני מניחה שגם אתה תשתגע אם תאבד את הדבר הכי יקר לך", היא
חייכה חיוך כאוב ואז השפילה את ראשה. באותו רגע קרולי היה שמח
בכל ליבו שדיאנה עדיין שם איתו, וקיווה שכך יהיה תמיד.  

הארווי היה עייף ומדוכא. הוא ישב- נשען על אחד העצים ביער
העוד- לא- אסור אחרי שאביו החליט לעצור למנוחה. סלזאר היה
עכשיו שקוע בשינה אבל הארווי לא נרדם. הוא יכל לראות בעיני-
רוחו את דיאנה. היא רצה אחריו ובכתה. אביו זירז אותו לעזוב אבל
הוא הצליח למשוך אותה לשניה אחת מאחורי אחד השיחים, חושב שמוטב
שסלזאר לא יראה אותה.

"תשמעי," הוא זכר שאמר לה, "אני עוד אחזור, אני מבטיח, תשמרי
על עצמך בינתיים", הוא אמר ואז חיבק אותה במהירות, והספיק לתת
לה נשיקה על הלחי לפני שנשמע קולו הרועם של סלית'רין ברחבי
המדשאות.

הארווי נאנח והשעין את ראשו על העץ. הוא עצם את עיניו, מיואש.

דראקו הרגיש לפתע מאוד עייף. הוא שפשף את עיניו, הזיז מהן
קווצת שיער והמשיך לקרוא...

החושך היה חשוך במיוחד באותו לילה. דמות בגלימה כהה התגנבה
לאורך המסדרונות בטירה ויצאה ממנה אל החוץ הגשום.

הארווי נשען כנגד העץ, ישן. חלומותיו היו רדופים בדמעות,
נחשים, שלג ועיניים שבוהות בו במבט מלא תוכחה.

דראקו פיהק פיהוק גדול. הוא הזיז את עצמו כחצי מטר אחורה כדי
שיוכל להישען כנגד הקיר. הוא לא שם לב כמה זמן הוא כבר בחדר
עליית-הגג-או-מה-שזה-לא-יהיה שהוא היה בו. הוא היה די בטוח שזה
יסתבר לו כהרבה זמן.

דיאנה התעייפה מרוב בכי ונרדמה על כתפו של קרולי. הוא הזיז
אותה מכתפו בעדינות, משתדל לא להעיר אותה, השעין את ראשה על
הכרית וכיסה אותה. פניה היו חיוורות במיוחד ועיניה אדומות. הוא
נשך את שפתו התחתונה ואז חשב על רעיון נהדר, חייך לעצמו בעצב
ויצא מהחדר.

סאם הוריד את ברדס הגלימה. הוא עמד על גבול היער האסור והביט
סביב, אולי יהיה סימן להארווי.

הארווי היה שקוע בשינה עמוקה, עד כמה ששינה בהישענות על גזע
מאפשרת לשקוע בה. עיניו כמו התכווצו בכאב מתוך שינה.

דראקו הניח את הספר פתוח על ברכיו והשעין את ראשו לאחור על
הקיר. הוא החליט לעצום את עיניו לכמה דקות.

רעש של גשם טופף על עלי העצים מעל ראשו של הארווי, הוא
חצי-התעורר ושפשף את עיניו.

ברקים חצו את השמים מעל היער. הארווי יכל לראות אותם מעל צמרות
העצים, למרות שהיו צפופות ביותר.

דראקו חלם. בחלומו הוא ראה נחשים, וסופות רעמים.

ברק חזק במיוחד זהר בשמים. הרעם שיבוא בעקבותיו, חשב הארווי,
הולך להיות חזק.

בום! דראקו התעורר כשרעם ענק ורועש העיר אותו. מבוהל,
דראקו פקח את עיניו. היה מאוד חשוך מסביב והוא יכל לשמוע את
הגשם מטפטף על צמרות העצים....  

מטפטף על צמרות העצים?!

דראקו חיפש במהירות את שרביטו. הוא מצא אותו בכיס הגלימה שלבש,
שנראתה לו פתאום קלה ודקה מדי. הוא רעד מקור ומילמל 'לומוס'.
האור הקלוש האיר גזעי עצים, עלים חומים ורטובים מפוזרים על
האדמה, שורשי עצים בולטים ודמות כהה, שני מטר ממנו, שישנה
מרחפת בגובה חצי מטר מעל הקרקע.

מבוהל ובהלם יותר ממה שהיה מוכן להודות בפני עצמו, דראקו קם
בשקט מוחלט ממקומו, משתדל להשמיע כמה שפחות רעש כשהענפים שתחת
רגליו נשברו.

אור השרביט הראה לו שביל שבו העלים נראו כאילו פונו ממקומם
כשדרכו עליהם וסילקו אותם מהדרך. זו, הניח, היתה הדרך החוצה
מ... מהיער האסור?!

סאם עשה כמה צעדים אל תוך היער. הוא ידע שהוא לא אמיץ במיוחד.
אחרת לא הייתי בהפלפאף, הוא הודה בפני עצמו.

דראקו רץ מהר ככל שיכל. הוא חשב שהוא כבר התרחק מהדמות המרחפת
כברת דרך. הוא חשב שהתחיל להבין איפה הוא נמצא, אבל לא רצה
לדעת איך הגיע לשם. הוא חיבר אחד ועוד אחד:

בחוץ היתה סופת רעמים, גם בספר. הארווי הלך באותו רגע עם סלזאר
סלית'רין שהיה קוסם רזה ומפחיד, כמו בהדמות הישנה-המרחפת בין
העצים. הוא היה בלב היער האסור, בדומה להארווי ולפי איך שזה
נראה: הוא בתוך הספר.

"הארווי?" קרא סאם בקול חלוש-מפחד. הוא כבר נכנס בערך כחצי
קילומטר אל תוך היער והיה מבוהל למדי.

הוא שוטט ביער כבר כמה שעות, והיה עמוק בתוכו. לפתע, נשמע רעש
של צעדי רגליים על עלים רטובים {זה עושה רעש של 'סקאאוווש
סקוואאאש סקוויש'!}. סאם נשא את עיניו וראה נקודת אור מתקרבת
לעברו במהירות. הוא נבהל, הסתובב והתחיל לחזור
במהירות-ככל-שיכל אל הטירה.

"סאם! חכה!" נשמע קול מאחוריו. הקול דמה מאוד לקולו של הארווי.
סאם הסתובב בבהלה ואז שיפשף את עיניו בתדהמה. הארווי רץ אליו
ממעבה היער, אוחז בשרביט שהאיר את הגזעים באור חלוש.

אז צדקתי, חשב דראקו. הוא הצליח לזהות את הדמות שעברה
כחמישים מטר לפניו והביט אליו בבהלה. זה גם אמר לו שהוא צדק.
הוא היה בתוך הספר. או בתוך הסיפור שבספר או בתוך התרחשות
העלילה או במימד של הספר. הוא לא הצליח להבין את זה עד הסוף.
סאם סימן לו בידו והתחיל לרוץ במהירות לכיוון הטירה. דראקו,
שלא הבין ממש מה סאם רצה ממנו, רץ אחריו.

הארווי מצמץ.

הוא שקע בנוחות בשמיכות שבהן התכרבל. שמיכות?! הוא קם בבהלה,
מנער מעצמו שתי שמיכות מעופשות. הוא חיטט בכיסו אחר שרביטו
ואחרי שהצליח להדליק אור ראה שהוא נמצא באחת מעליות הגג של
הוגוורטס, אבל משהו נראה לו לא בסדר.

החדר נראה מלוכלך וישן ולא כמו שהוא זכר את עליות הגג שרק לפני
כמה שבועות עזר לסאם לסדר ולנקות. היה משהו על הרצפה, משהו שלא
נראה שייך לשם. זה הבהיק באור עמום כמו אור הירח והעיניים של
דיאנה, זה היה מרובע, זה היה עשוי מנייר ודיו.

זה היה ספר.

הארווי התכופף והרים אותו. הוא היה פתוח על עמוד מסוים.
האותיות זהרו מעט באופן מוזר, כאילו את מחזירות אור כלשהו.
הארווי הרגיש תחושה מוזרה, כאילו הספר אמר 'קרא אותי'. הוא
התיישב בציות עיוור על הרצפה, לוקח את אחת השמיכות, מתעלם
מהבהלה שתקפה אותו, וקרא.

קרולי היה ער כל הלילה. הוא הסתובב בגנים של הטירה והשתדל מאוד
לקטוף לפחות מאתיים ורדים. היתה לו תוכנית.

"זה לא יכול להיות!" קרא הארווי, שומט את הספר. "הספר הזה...
הספר הזה.." הוא מלמל, "הוא עלינו. אבל איך זה יכול להיות?"

"דיאנה... דיאנה... קומי", מישהו ניער אותה בזהירות. היא שפשפה
את עיניה ופיהקה ואז חזרו אליה זיכרונות אתמול והיא החווירה.

העולם שמעליה התבהר והפך לחדר שלה ולקרולי, עם מבט מודאג
בעיניו, זו הירוקה וזו הכחולה.

"אוי, קרולי אני.... אני מצטערת על אתמול, שהצקתי לך ולא יכולת
ללכת לישון ופשוט הייתי כל כך עצובה ועדיין, ואני כל כך רוצה
לראות את הארווי ו-"

"ששש, זה בסדר, ויש לי הפתעה בשבילך", הוא אמר.

דיאנה נעצה בו מבט.

"אתמול," הוא המשיך, "לא היתה לי הזדמנות להגיד לך, אבל הארווי
לא מזמן אמר לי שהוא תכנן לך הפתעה, להיום. אני יודע מה הוא
תכנן ואני בטוח שתהיה לך מזכרת נהדרת ממנו עד שהוא יחזור,
ובינתיים את חייבת לצאת מהחדר אחרת לא תוכלי לקבל את ההפתעה".
הוא אמר בחיוך של יודע-הכל.

הוא יצא מהחדר והלך אל ארון המטאטאים שבו היו מוחבאות ערימות
על ערימות של ורדים בתוך הרבה מאוד קנקני מים. הוא הציץ פנימה
וסגר במהירת את הדלת. הדלת של חדר השינה של הבנות (שכרגע אוכלס
בילדה אחת בלבד) נפתחה ודיאנה יצאה החוצה, כתפיה שחוחות ונראית
מדוכאת בעליל.

"בואי," הוא אמר. "נלך לראות אם ההורים שלנו הצליחו לאתר
אותם".

דראקו וסאם הלכו ביער. השמש כבר זרחה וסלזאר סלית'רין היה הרחק
מאחוריהם. הם הגיעו לפאתי היער ויצאו אל מדשאות הטירה. הם הלכו
כבר שעות ושניהם הרגישו כאילו הרגליים שלהם עומדות להתפורר
ולעוף ברוח. לבסוף, כשהגיעו אל עץ כלשהו התיישבו שניהם,
מתנשפים ואוחזים במותניהם.

"אבל ... איך... ה... הצלחת לברוח?" התנשף סאם, עוצר אחרי כל
מילה כדי לנשום.

"הוא ישן" ענה דראקו, קור הרוח המקפיא שלו משתלט עליו וחוזר
להיות ציני ומרושע כמו שהוא אהב.

"הארווי?!" שאל סאם, מופתע לשמוע את הארווי מדבר בטון שכזה.
"אתה בסדר?"

"מעולם לא היה יותר טוב", אמר דראקו בקול נוטף קור. סאם הניח
שזה בגלל האירועים שעבר ביומיים האחרונים ולא הוסיף לשאול.

הם קמו והלכו אל עבר הטירה. דראקו הכניס את שעונו לכיס בשניה
שהבין היכן הוא ולכן חיכה עד שסאם יביט קדימה והציץ בשעון
במהירות. השעה היתה שעת צהריים, אם כי היה קשה לראות זאת על פי
השמים האפורים-לבנים-קפואים והאפלוליות מסביב.

דיאנה יצאה לטיול במדשאות כדי לעודד את עצמה. היא רצתה להיות
לבד. היא יצאה מהטירה ובוססה קצת בשלג. היא ראתה שתי דמויות
מתקרבות מכיוון היער. היא לא שמה לב לשני האנשים, מי-שלא-יהיו,
עד שהצליחה לזהות שאחד מהם הוא סאם והשני... היה לו שיער
זהוב-כסוף, פנים מחודדות חיוורות והילוך אדיש ו...

"הארווי!!!" היא קראה ורצה אל עבר שניהם, מתעלמת לחלוטין
מקיומו של סאם ורצה אל 'הארווי', מועכת אותו באופן שהיה מכאיב
ביותר.

דראקו ראה דמות רצה לעברו ואל עבר... המ... סאם? במהירות
מכיוון הטירה. הוא זיהה אותה. זו היתה הנערה שהוא ראה כשקרא על
ליל כל הקדושים בספר ההוא, הספר המפחיד ההוא. היא היתה עוד
יותר יפה ממקודם אף כי עיניה היו עדיין מעט אדומות. שיערה היה
עדיין בהיר, אם כי לא אסוף הפעם ועכשיו היה על פניה החיוך
המקסים ביותר שדראקו ראה אי-פעם.

היא, אפשר להגיד, קפצה עליו מרוב חיבוקים, ודראקו, מופתע, אך
מבין את תפקידו, לא התנגד.

אם כבר, הוא חשב, למה לא ליהנות עד הסוף?

"הארווי! חזרת! אתה פה! חזרת!" היא ציינה ללא-צורך. דראקו חייך
חיוך מרוצה. היא אחזה בידו וגררה ואותו לאורך המדשאה המושלגת.


"חכה שניה, אני רק רוצה לקחת מהחדר שלי משהו", היא אמרה
להארווי, מפנה אליו את גבה לרגע בעודה פותחת את החדר מגורי
הבנות, מפנה גב לחיוך שכזה.
החיוך שלא היה שלו.

"אז תגיד.. איך.. איך.." היא החלה לשאול, אך השאלה התייבשה על
שפתיה כשהיא נכנסה לחדרה.

ורדים. המוני ורדים.

על השידה, על המיטה, על הרצפה, על השולחן, על התיבה, וכמה גם
הציצו מבעד לדלתות הארון. החדר.. החדר היה מלא באגרטלים, ובכל
אחד מהם עשרה ורדים. ורדים אדומים ויפים. "...בשבילי..?" היא
שאלה בתדהמה. היא ניגשה בצעד מהוסס אל הזר הגדול ביותר שאליו
היה מוצמד פתק.

מספר ורדים. היה כתוב בו.  
בשביל הוורד היפה
ביותר שלי.

הארווי.




פרק 6: בעיות של בלונדינים


"תודה!!!!" דיאנה קראה, מסתובבת אחורה ונופלת על דראקו בחיבוק
מוחץ עצמות. "זה כל כך נפלא! כל כך כל כך! תודה!"

דראקו הסתכל מטה על הגוף שחיבק אותו, על העיניים שדמעות
התרגשות בצבצו מהן והחיוך המקסים והמאושר שעלה על פניה של
הנערה היפה הזו - הוא לא ידע מה הוא עשה שזה היה מגיע לו -
כנראה את החלק הזה הוא לא הספיק לקרוא - אבל הוא בהחלט לא
התכוון לתקן אותה ולומר לה שהוא לא עשה כלום.

אחרי שהיא נרגעה קצת הוא הזיז אותה הצידה והציץ מבעד לדלת החדר
אל הדבר שכל כך ריגש אותה.

"למה עשית את זה?" הארווי מלמל לחלל האוויר, מעביר עוד דף בספר
הישן הזה, בספר המוזר הזה, שסיפר עליהם. "למה כתבת שזה ממני?"
הוא שאל בקול חרישי, מופתע.
למה לקרולי לעשות דבר כזה? למה שהארווי יזכה בחיבוקים ובתודות?
ואם כבר מזכירים את זה - מי היה האיש שטען להיות הארווי, וביצע
דברים שהוא מעולם לא עשה?

מי?

החדר היה מוצף בורדים. דראקו הניח שהארווי שם אותם שם (העובדה
שדיאנה התנפלה עליו קצת עזרה לו בכך) ולכן נתן לדיאנה לקפוץ
ולמעוך אותו כמה שהיא רצתה. למען האמת, הוא די נהנה מזה. לפי
מה שקרא עליה, היא נראתה לו חכמה, הוא ידע שהיא יפה, והוא
ידע שאם הוא יעמיד פנים שהוא הארווי הזה, מי שהוא לא יהיה, היא
אפילו תאהב אותו. היתה לו רק בעיה אחת:

הוא לא ידע איך הארווי מתנהג.

בעלית הגג בהוגוורטס, הארווי סינן קללה.

"קרולי?! שמעת מה קרה?! הארווי חזר!!!" צעקה דיאנה אל עבר
דלת חדר השינה של קרולי במעונות סלית'רין. דראקו ניצל את הזמן
להביט סביב. הם לא נראו הרבה יותר שונים ממעונות סלית'רין בעוד
אלף שנה, הם רק נראו חדשים יותר.
ראש בעל שיער שחור יצא מהדלת שמולה עמדו דיאנה ודראקו שנגרר
אחריה. הבעת הפנים של הראש בעל השיער השחור היתה משהו שכדאי
היה לגזור ולשמור.

"הוא ח-הארווי?!" אמר קרולי. דראקו הנהן וחייך חיוך קריר.
הוא הניח שהוא אמור להיות נחמד אל קרולי, למרות שלהיות נחמד
לאנשים לא היה מושג נהיר במיוחד לדראקו. "נהדר שחזרת", אמר
קרולי באהדה. דראקו רשם לעצמו לא לסמוך על מישהו שמצליח לזייף
שמחה כל כך טוב.

"ואתה חייב לראות איזו מתנה הוא הביא לי," הוסיפה דיאנה. "כל
החדר מלא בורדים."

למשמע המשפט הזה פניו של קרולי שינו הבעה למבט בלתי-קריא ואז
הוא חייך ויצא מהחדר אל חדר המועדון.

"טוב," הוא אמר ליד הדלת, "למה אתם מחכים, חייבים לספר להורים
שחזרת. או שלא חזרת? אבא שלך איתך?" הוא שאל בעניניות.

"חזרתי," ציין דראקו בקרירות. "ברחתי מאבא שלי. חזרתי."

הארווי, אחרי שקרא בערך שני עמודים בספר, היה מבוהל לחלוטין.
הוא חי כל הזמן בתוך ספר ועכשיו הוא מחוץ לספר? אבל עכשיו הספר
מספר על מי שבא מבחוץ, זה אומר שהוא אמיתי ועכשיו הארווי אמיתי
והוא ידע שכולם היו אמיתיים, גם דיאנה וסאם וקרולי. אולי זה
ספר היסטוריה? אבל אז, חשב הארווי, איך ההיסטוריה משתנה? אולי
זו היתה ההיסטוריה ואף אחד לא שם לב?

ראשו כאב מרוב מחשבות מבולבלות והאירועים האחרונים. הוא עדיין
התגעגע אל דיאנה והספר הזה, הוא הודה בפני עצמו, הספר הזה
הפחיד אותו.

הארווי קם ממקומו בין השמיכות והחליט לסייר קצת בסביבה. הוא
יצא מהחדר, שהיה עליית גג והמשיך במסדרון ארוך ביותר. הוא ירד
במדרגות מפותלות ומצא את עצמו מול אגף הספרייה, שלא נראתה חדשה
בכלל. עמדה שם אישה, מאחורי דלפק, ורשמה משהו בעמוד הראשון של
אחד הספרים.

"הנה אתה דראקו!" נשמע קול מאחוריו. הארווי הסתובב בבהלה כדי
לראות תלמידת הוגוורטס (הסמל החדש, או שמא ישן, היה תפור על
חלוקה) עם פרצוף שהזכיר לו בולדוג. המדים היו משולבים בצבעי
סלית'רין.

"דראקו? אבל אני לא-" הוא נקטע באמצע כשהיא, מי שלא תהיה,
התחילה לדבר שוב.

"בוא, כבר זמן ארוחת צהריים, עוד מעט פותחים את האולם הגדול",
היא אמרה והארווי משך בכתפיו והלך אחריה.


היה מאוד מוזר לו לראות את הוגוורטס, הוא קיווה שהוא רואה את
הוגוורטס. הטירה היתה מלאה תלמידים ומדי פעם הוא נתקל בדיוקן
של אחד מארבעת המייסדים. זה שיעשע אותו באותה מידה שזה הפחיד
אותו.

הם הגיעו לאולם הכניסה. הכל נראה ישן יותר. השיש היה מבריק
פחות, הדיוקנאות דהויים יותר (לפחות אלו שעוד היו שם) והעץ
משופשף יותר. תלמידים התגודדו ליד הדלתות מחכים לארוחה. שלושה
תלמידים, שני בנים ובת שנראו בערך בני-גילו של הארווי ושל
הבולדוגית ירדו במדרגות השיש אל עבר אולם הכניסה. הבת סחבה
תרמיל שנראה מפוצץ ועוד שלושה ספרים בידיה.

אחד ממי שהארווי זיהה כתלמידי סלית'רין שם לנושאת הספרים רגל
והיא החליקה את שתי המדרגות האחרונות. שלושת הספרים נפלו מידיה
וגלשו על רצפת השיש החלקה למרחק כמה מטרים ממנה.
הארווי הרים את אחד הספרים שנחת לרגליו ורץ לעברה.

"את בסדר?" הוא שאל אותה. היה לה שיער חום ונפוח ומבט שנהיה
עצבני. היא היתה מגריפינדור. כמוהו.

"עוף מפה מאלפוי ואל תשחק אותה", היא אמרה בזעף לעברו. שני
האחרים שהיו איתה כבר עמדו לצידה במבע מודאג כלפיה ושונא כלפי
הארווי.

"מאלפוי?" שאל הארווי.

"מה יש לך מאלפוי? זה איזה רעיון חדש להציק לנו? בטח יש לך
איזה משהו על היד שמתפוצץ ברגע שנוגעים בו..." אמר בשנאה גואה
אחד מהם, ג'ינג'י גבוה למדי.

"אבל אני לא מא-" התחיל הארווי אבל באותו רגע הופיע תלמיד גדול
במיוחד שלבש את מדי
הוגוורטס עם סמל סלית'רין.

"מאלפוי, איפה היית? אני וקראב חיפשנו אותך המון המון זמן",
הוא אמר בקול שנשמע מטומטם כמו המראה שלו.

הארווי, בוהה אל עבר שלושת תלמידי גריפינדור עקב אחרי
הסלית'ריני המגודל אל עבר קבוצה שלמה של תלמידי סלית'רין. הוא
חשב שזה יהיה מאוד לא חכם להגיד להם ששמו הוא הארווארד
סלית'רין ולכן השלים עם כך שיקראו לו... אה.... דראקו מאלפוי?

לאחר ארוחת הצהריים, שבמהלכה הארווי אכל מאוד מעט והתקשה להבין
את הדיבורים סביבו, הארווי קם ממקומו (שהיה בשולחן סלית'רין).


"היי, דראקו, לאן אתה הולך?" שאלה אחת הבנות, נערה יפה עם שיער
גלי ועיניים בצבע תכלת שהארווי חשב שקוראים לה מדיאה או משהו
בסגנון (הערה של אור-HEHE).

"אני אה..." אילתר הארווי, "לטייל." הוא ידע שהוא צריך לחזור
אל הספר, משהו בסביבה לא היה בסדר, הספר יסביר הכל.

הוא התחמק מכל מיני סלית'רינים ששאלו אותו יותר מדי שאלות
שעליהן לא היתה לו תשובה או מושג, קם ויצא אל עבר הספרייה ואז
עלה במדרגות, חצה אל המסדרון והיה שוב בבטחה של הבלגאן של עלית
הגג. הוא חזר להתעטף בשמיכות והמשיך לקרוא.

המבוגרים היו בהלם כשדיאנה נכנסה אל חדר ההנהלה, גוררת את
'הארווי' אחריה. אחרי שסיפר להם את כל סיפור הבריחה שלו הם
הביטו בו ברצינות תהומית ואז ניגש אחד מהם, גבר בגלימה אדומה,
אל מגירה באחת השולחנות והוציא ממנה מכתב.

"אולי אתה תוכל לפענח את זה? אנחנו לא מצליחים להבין למה זה
קשור", הוא שאל. דראקו הניח שזה היה גודריק גריפינדור, אבא של
סאם.

זה היה מכתב וזה מה שהיה כתוב בו באותיות דקות וארכאיות:


אמנם נפטרתי מכם אך אתם לא נפטרתם ממני.
רציתם ילדי מוגלגים, אך אני אטהר את בית הספר.
וכשיבואו ילדי המוגלגים שלכם, היורש האמיתי שלי
יבוא ויפתח את חדר הסודות וילדי המוגלגים
שלכם ימותו כמו זבובים במלכודת.

סלזאר סלית'רין


"אני לא יודע," אמר דראקו, למרות שהוא ידע היטב על מה מדובר
שם. הוא ממילא לא ידע היכן חדר הסודות כך שלא היה טעם לספר להם
עליו אבל הוא ידע שהמפלצת היא בסיליסק. הוא תמך בדעתו של
סלית'רין על העפת ילדי המוגלגים מבית הספר. לא מגיע להם ללמוד
קסמים.

   
"אבא שלי..." הארווי מלמל, קולו ופניו מתקדרים. "לעזאזל".

הוא ידע מה היה הדבר שאביו עשה. הוא היה הארווי. אבל גם בתוך
הספר היה הארווי. או דראקו או מה שלא יהיה, והוא לא ידע את זה.
אז איך זה יכול להיות? ואם הוא פה - אם הוא פה, איך הוא יכול
להיות גם בפנים?

"הארווי!" נשמעה הקריאה. "היי, הארווי - חכה!"

דראקו הסתובב אחורה על עקביו בתנועה שהוא רכש אחרי שנים רבות
של ארועים דרמטיים למכביר שבהם הוא השתמש בה. "מה?" הוא שאל
בקול צונן.

"ח-חכה..." קרולי אמר, מתנשף קלות מהריצה. "רציתי סתם, אתה
יודע... לדבר איתך..."

"דבר". דראקו אמר, ממשיך ללכת לאורך המסדרון כשקרולי נגרר
לצידו.

"טוב, אהה... תראה, בקשר לבריחה מאבא שלך, וכל הקטע הזה עם
המכתב, אני - לאן אתה הולך?" הוא שאל בבלבול, הוא עמד להמשיך
במסדרון למעונות גריפינדור, שם הארווי גר, אבל במקום זאת,
הארווי פשוט המשיך לרדת במדרגות שהוליכו לחדר המועדון של
סלית'רין.

דראקו, שבכלל ירד לשם מתוך הרגל, עצר לרגע, מופתע, אז הוא אמר
- "קבעתי להיפגש עם דיאנה. אז תגיד את מה שיש לך מהר".

"...ד-דיאנה?.. ובכן, תהיתי בקשר ל- אממ.. דיאנה שמחה שחזרת,
הא?" הוא שאל, יותר  רטורית מאשר כשאלה, כי כל אחד בטירה,
אפילו חליפות השריון במסדרונות, יכל לראות את הדרך שבה היא
התנהגה לפני ואחרי שהארווי חזר.

כמו בן- אדם אחר לגמרי.

"כנראה", דראקו אמר.

"היא שמחה ממה שהבאת לה... ה-הפרחים, כן?" הוא שאל, מסתכל
שמאלה אל הארווי, שהבעת פניו לא השתנתה.

"כמובן".

קרולי נעץ בו מבט.

"מה לא בסדר?" הוא תהה, מסתכל ימינה אל מבטו החודר והצבעוני
למדי של קרולי, הבעתו מתקשחת פתאום ומצחו התקמט, כאילו הוא
יודע שיש משהו לא בסדר ורק מנסה להבין אותו ולעלות על הדבר
המסויים הזה.

"ה-" קרולי החל לומר, אך קול מהמסדרון שליד עצר אותו.

"הארווי!" הקול קרא, הקול של דיאנה. שניהם הסתובבו בפתאומיות,
מבטים אשמים על פניהם. דראקו מיהר לעטות הבעת חביבות על פניו.
אולי הוא לא היה בטוח בקשר לאופיו של הארווי, אבל הוא היה די
בטוח שהוא היה בן אדם נחמד. אחרי הכל - הוא היה בגריפינדור,
הא?! הוא חשב לעצמו בבוז.

"את באה לטייל בחוץ?" הוא שאל, מושיט לה את ידו, שאותה היא
לקחה בשמחה, נופפה קלות לקרולי והחלה לצעוד בכיוון אולם הכניסה
לצידו.

קרולי, שנותר לבדו, ידו קפואה באמצע נפנוף, נעץ מבט עגמומי
אחרי השניים, ואז פנה אחורה והשתרך במדרגות אל מעונות
סלית'רין.

"אתה מצטער עכשיו, הא?" הארווי מלמל, חיוך קטן וחסר שמחה על
פניו. "אתה מצטער שאמרת שזה אני. מצטער שהיית נחמד ומתחשב...
כמו שאתה תמיד. מה שגרם לדיאנה בעצם להתחבר איתך. ה - נחמדות
שלך", הוא מלמל, מבטא את המילה בצליל חד מהשאר. "נחמד..." הוא
אמר, מעביר עוד דף בספר. "תמיד... כל כך... נחמד... אבל במשחק
הזה אני הולך לזכות! דיאנה אוהבת אותי, ואתה רק גרמת לה להבין
זאת עוד יותר".

הוא השפיל את עיניו, הרגשה מוזרה במקצת ממלאת את תוכו.

"תודה..."

"אין בעד מה", קרולי מלמל, מחזיר אליו את ידו.

"אז.. מה חדש?" סאם שאל, לוקח את הספר שקרולי הושיט לו מאחד
המדפים הגבוהים, מאבק אותו ומניח אותו בערימה. עוד אחד
מהעונשים היצירתיים של גודריק, אבל לסאם זה לא הפריע ככל-
הנראה.

"כלום", שחרר קרולי באנחה, מתיישב על אחד הכסאות שהיו בחדר.

סאם נעץ בו מבט, ואחר הניח את המטלית והספר שבידו על השולחן
ליד והתיישב ליד קרולי. "ספר".

"רציתי שוב לומר... תודה... על הפרחים. זה היה מאוד מתחשב
מצדך, אתה יודע", דיאנה אמרה, בועטת באבן קטנה שעמדה בדרכה.

היא ודראקו הלכו על השביל בשולי היער שליד הוגוורטס. המדשאות
עדיין היו מושלגות, אבל היום היה יום בהיר ויפה למדי, והם
ניצלו אותו.

"הו, את יודעת... זה... זה שום דבר", הוא אמר, משתדל להסמיק
קלות. הוא נזהר מאוד לשמור על הטון שלו, שדיאנה לא תגלה שזה
בעצם לא הוא. הוא לא רצה לחשוב מה היא תעשה לו אם היא תגלה את
זה, היא נראתה כמו אחת מהבנות האלו שתתחיל להתפוצץ אם היא
הייתה מגלה דבר כזה, הוא לא רצה לגלות אם זה נכון.

היא הרימה עיניה אליו, וחייכה חיוך קטן. "מושלמת..." הוא חשב
לעצמו. "בדיוק כמוני".

כאילו שקראה את מחשבותיו, דיאנה שוב הסתכלה אליו וחיבקה את
ידו, משעינה את ראשה על הכתף שלו, וכך הם הלכו לאורך השביל,
מושלמים בדרכם.

"לא שמתי לב לשום דבר מוזר אצלו", סאם אמר, מעקם את אפו אל עבר
קרולי, "הוא ממש כרגיל, אולי קצת חיוור ועצבני, אבל אפשר להבין
את זה... לא? אחרי מה שעבר עליו והכל, אבא שלו... אתה יודע,
נו..."

"כנראה.." קרולי אמר. הוא לא רצה להתחיל להסביר לסאם מה
בדיוק היה שונה אצלו, הוא גם לא היה בטוח שהוא יכול לעשות את
זה.

ואולי הוא גם לא רצה?...

הלגה, גודריק ובעלה של רוונה החליטו לארגן מסיבת 'ברוך השב'
לכבוד הארווי. גמדוני הבית במטבחים (היו בערך עשרים כאלו)
הכינו סעודה חגיגית וכל מורי בית הספר (שהיו ארבעה, ושומר
הקרקעות) הוזמנו.

עכשיו היו חמישה עשר אנשים ישובים לשולחן גדול ועגול שהכיל
מפשטידות ועד סלט גזר.

"אז..." שאל סאם בסקרנות את דראקו את השאלה שסיקרנה אותו
במיוחד, "איך הצלחת לברוח?"

"חיכיתי שהוא ירדם וברחתי." אמר דראקו בקלילות, לוגם מיץ צוף.


"אבל חשבתי, אר... לוידע, שהוא ישתמש בכמה אמצעים אם הוא כל
כך התעקש שתבוא איתו".

"בגלל זה חיכיתי עד שהוא ירדם, אי-" דראקו עצר את עצמו באמצע.
הוא כמעט קרא לסאם אידיוט.

"הממ", אמר סאם כשהרגיש שהשיחה מגיע למבוי סתום.

דראקו סינן לעצמו משהו בקשר למנת המשכל של רוב האנשים סביבו,
חוץ מדיאנה, הוא הוסיף לעצמו, חוץ מדיאנה.

הארווי קם והטיח את הספר ברצפה. משהו היה שם מוזר, לא הגיוני,
מפחיד. אם מי שנראה כמוהו נקרא דראקו ולו עצמו קוראים כל הזמן
דראקו זה אומר ש... אבל איך זה יכול להיות? זה רק ספר...
וחוץ מזה, חשב, לא יכול להיות שדראקו הזה נראה בדיוק כמוהו,
הרי איך זה אפשרי?  ולפי איך שזה נראה הם כבר התחילו לחשוד,
שלושת האחרים, הרי כולם בסך הכל היו די חכמים והכירו אותו די
שנים בשביל לדעת איך הוא מתנהג.

הארווי נאנח, הוא חייב לדעת מה קורה שם, הוא הרים את הספר והפך
כמה עמודים אחורה. הם היו ריקים לחלוטין. רק העמוד שאותו עמד
לקרוא היה מלא. הוא הפך עמוד קדימה. גם הוא היה ריק. כנראה,
חשב לעצמו, הוא חייב לקרוא את ההווה, לחיות את ההווה, כדי
להגיע לעתיד.

קרולי בהה קדימה בחלל. הוא מצא סביבה רועשת כהכי נוחה למחשבות,
במיוחד לאור העובדה שכמה שהיו יותר אנשים-ככה פחות שמו לב
אליו.

הארווי לא היה נורמלי, זה היה בטוח. הוא ידע שהוא אף פעם לא
היה נחמד במיוחד אליו אבל קרולי מעולם לא שמע אותו מסנן דברים.
הוא גם היה די בטוח שהארווי כמעט קילל את סאם וזה בהחלט לא היה
הגיוני. למען האמת, ציין לעצמו קרולי, לעזאזל עם ההגיון. אני
לומד איך להפוך עכברים לפרפרים ומנסה לחשוב בהגיון. זה לא
הגיוני במיוחד. ואז הוא חשב: אוף! אני שוב עושה את זה.

אולי קרולי צודק, חשב סאם, הארווי באמת היה קצת יותר מוזר
מהמוזרות הרגילה שלו.

במעבה היער העוד-לא-אסור, סלזאר סלית'רין ישב וחשב. כן, הוא
חייב להיות פה!

פרק 7: ידיעות ותהיות

"היי, דיאנה!! חכי שניה, דיאנה!" קראה רוונה רייבנקלו, עוצרת
את דיאנה ממרוצתה במסדרונות הוגוורטס.

"כן?.." דיאנה שאלה, עוצרת ומנופפת לרוונה לשלום. "מה?"

"הא, אממ... שלחו אותי לקרוא לכם, יש איזו ישיבה של כולם בקשר
למשחק החדש הזה, עם הכדורים -  נו, את יודעת. בקיצור, אם תוכלי
לקרוא לבנים האחרים ולחסוך ממני את הטרטור של לעלות ולרדת",
היא אמרה בחיוך, מצביעה על רגליה, "אני ממש אעריך את זה".

"אמ... אין בעיה, אבל אני חושבת שהארווי ישן עכשיו, הוא נרדם
אצלנו במעונות סלית'רין", היא אמרה.

רוונה נעצה בה מבט חמור.

"הו, זה לא ככה. ראיתי אותו שם רק היום בבוקר", היא חייכה חיוך
קטן וצחקקה, "הוא נרדם בחדר מועדון, אני לא יודעת למה, אבל
משום מה- מאז שהוא חזר, הוא לא מסכים לשהות בחדר המועדון של
גריפינדור. אני לא יודעת מה קרה לו. בכל מקרה- הוא ישן כרגע,
להעיר אותו?"

"הו, לא, לא. אל תעירי אותו, הוא בטח עייף והכל, ומנוחה זה דבר
חשוב, את יודעת, יעזור לו לשכוח והכל... לא משנה, תוכלו לעדכן
אותו אחר- כך, זו לא בעיה, רק תקראי לג'וליאן ולסאם, אוקיי?"
היא שאלה, פונה כבר ללכת חזרה אל חדר הישיבות, שם כבר חיכו
שניים ממיסדי הוגוורטס. "תודה", היא הוסיפה בחיוך והלכה.

דיאנה חייכה קלות מאחורי גבה המתרחק של רוונה ופנתה למעונות
הפלפאף, שהיו שתי קומות מתחת, להעיר את סאם.

"שששש... תיזהרו לא להעיר אותו", היא לחשה, מחווה באצבע על פיה
כדי להשתיק אותם.

"אבל בקשר למה הישיבה? אנחנו כמעט אף פעם לא מוזמנים לישיבות
הנהלה, זה מוזר... זו ישיבה חשובה?" קרולי תהה, משפשף את עיניו
בישנוניות של מישהו שקם רק לא מזמן. הם עברו בחדר המועדון של
סלית'רין, נועצים מבטים אילמים בדמותו השרועה של דראקו על
הספה, משתדלים לא להעיר אותו.

"לא, היא כנראה לא עד-כדי-כך חשובה, אחרת היא הייתה אומרת לי
להעיר גם אותו", דיאנה מלמלה, מחווה באגודלה כלפי דראקו, "משהו
בקשר למשחק החדש הזה, כדורים מעופפים קוראים לו, הא? בכל מקרה-
השאר כבר שם, אין לי מושג למי היא התכוונה בשאר, אבל הם שם",
היא אמרה, טופחת על גביהם של השניים ביציאה מחדר המועדון של
סלית'רין, חוזרת לקול דיבור רגיל, "תזדרזו, בבקשה, טוב?"

סאם וקרולי, רוטנים שניהם, הזדחלו אחריה במעלה המסדרון אל חדר
הישיבות.

"הו, הנה אתם כאן סוף סוף!" קראה הלגה הפלפאף, כששלושת הילדים
נכנסו לחדר. "אפשר להתחיל?" היא שאלה את גודריק בנימה שהעידה
שהיא נדנדה לו ככה כבר שעות. דיאנה, בהכירה את אמה, הייתה
בהחלט בטוחה שכך היה.

"אמא, מה קורה פה?" היא שאלה, המומה במקצת. כל צוות העובדים
היה בחדר, מסתכלים עליה ממקום מושבם בצד, ליד הקירות, בקושי
נראים באור העמום. "מה.. מ-מה אנחנו עושים?.."

"תכף תראו, ועכשיו- כשכולנו כאן - חוץ מהארווי שלו תסבירו הכל
אחר כך -" גודריק הוסיף, מסתכל הצידה אל עבר דיאנה, שהנהנה
בראשה, "אפשר להתחיל בישיבה".

"משחק? אנחנו נשחק?" שאל סאם בתדהמה, מתפרץ לדבריו של
גודריק.

"כן, כולנו. שבעה שחקנים בכל קבוצה".

"למה שבעה? זה המון, כולנו ביחד היינו אחד עשרה. שבעה עכשיו",
דיאנה אמרה. "למה לא ארבעה או משהו? אנחנו לא מספיקים. אל תגיד
שיש סוף סוף תלמידים או משהו.." היא אמרה, שולחת לעברו מבט
בוחן.

"חחח.. כן, בטח!" פלטה הלגה צחקוק, אך הושתקה מייד על-ידי מבטו
הזועף של גריפינדור.

"בשביל זה הם פה", גודריק הסביר, ממשמש את השפם שלו בעצבנות.
"הם גם ישחקו. ישלימו כל קבוצה לשבעה, כבר החלטנו כמעט הכל.
עכשיו אפשר להמשיך?"

"הו, כן, בטח. סליחה", סאם אמר, מסמיק קלות תחת מבטו של
גריפינדור ומודע למבטם של שאר האנשים בצד עליו. "תמשיך..."

"אז כולנו נשחק, מי יהיה בכל תפקיד כבר נראה, נעשה בחינות ו-
תקשיבו - זה לא יעבוד אם תפסיקו אותי כל פעם!" הוא קרא בייאוש,
מסתכל על סאם שעמד לומר משהו, "תנו לי לגמור לדבר ואחר כך אם
תהיינה שאלות- תשאלו אותן. טוב? תודה. בכל מקרה, כמו שאמרתי,
נעשה בחינות, לראות מי יתאים לאיזה תפקיד.

"יש שבעה שחקנים בכל קבוצה, מתוכם שניים חובטים - בכדורים האלו
השחורים", הוא אמר, מראה להם את המרביצנים שהיו קשורים
בחגורות, "שלושה רודפים, שיתמסרו בכדור האדום הגדול ויבקיעו
שערים", הוא הראה להם גם אותו. "ולבסוף", הוא אמר, מרים בידו
בזהירות את הסניץ', "בכל קבוצה יהיה גם מחפש, שתפקידו הוא
לתפוס את הכדור הקטנטן והמכונף הזה פה. הקבוצה שתתפוס אותו,
תקבל 150 נקודות, וכנראה גם תנצח, אלא אם כן לקבוצה השניה
בשכלול הסופי תהיינה יותר נקודות, אם היא קיבלה נקודות על
הבקעת שערים עם הכדור האדום דרך השערים. שאלות עכשיו?" הוא
שאל, מבט מרוצה על פניו.

"שש", דיאנה אמרה בחיוך זדוני.

הוא נעץ בה מבט מבולבל. "שש? שש מה?"

"שישה תפקידים הסברת לנו, מה השביעי?"

גריפינדור הסמיק, מתפדח. הוא היה די דומה לסאם ככה.
"השביעי...? השביעי הוא השומר, כמובן, הוא צריך לשמור שהרודפים
לא יבקיעו שערים ויזכו כך בנקודות לקבוצה שלהם. כן... סליחה",
הוא מלמל, ממשיך להאדים בהתמדה.

"הו, זה בסדר", היא אמרה בחיוך. "אז מי מחלק את הקבוצות?"

"הו, בדיוק על זה רציתי לדבר. אפשר לעשות את זה לפי הורים
וילדים - " הוא החל, אבל קריאת ה"לא" הדהדה בחדר תוך עשירית
השניה. "או שאפשר.." הוא אמר, קורץ להורים האחרים, ניכר שהם
ידעו שזו תהיה התשובה, "לפי בתים".

"לפי בתים!" דיאנה הכריזה.

"בסדר גמור", הוא אמר, "את המורים נחלק לפי.. לפי איך
שייצא.."

"בוקר טוב", דראקו מלמל, מתיישב. הוא שפשף את עיניו ולקח לו
רגע או שניים לזהות שהוא נרדם בחדר המועדון של סלית'רין. "מה?"
הוא שאל, שולח מבט בוחן בדיאנה, ניכר היה על פרצופה שהיה לה
משהו לספר לו.

"מה מה?"

"מה רצית לספר לי?" הוא שאל, מתעלם ממבטה המופתע של דיאנה.

"ובכן, היינו עכשיו באסיפה - אמרו לי לתת לך לישון, ושאני
אעדכן אותך, אל תדאג - "היא הוסיפה, בראותה את המבט החרד על
פניו של דראקו, אותו היא פירשה כבעתה מכך שהוא הפסיד את
האסיפה. הוא, מצדו, רווח. הוא פחד שהם גילו שהוא לא באמת הוא,
כלומר הוא כן היה הוא, אבל הוא לא היה הארווי. "טוב, אז
בכל מקרה, ההורים סיפרו לנו שהם ארגנו משחק. זה עם כל הכדורים,
והמטאטאים? ובכן, אנחנו צריכים להתחלק לקבוצות, זה יהיה: אני,
קרולי ואימא שלי בקבוצה הראשונה, אתה, סאם, ורוונה בקבוצה
השניה, ולכל קבוצה יתווספו מספר מורים, או משהו.. כדי להשלים
לשבעה שחקנים. הם החליטו שגודריק יהיה השופט.
עכשיו, אני אמורה להסביר לך את החוקים או משהו ו - "

"לא צריך", הוא אמר.

"הא?"

"אני יודע את החוקים, זה בסדר. מי קבע את הקבוצות?" הוא שאל
בדאגה.

"הסכמנו שזה יהיה לפי בתים, אני וקרולי בסלית'רין, אתה
מגריפינדור, סאם מהפלפאף - " דראקו עיווה את פרצופו, אבל שתק,
הוא לא יכל לחשוף את עצמו. " - וההורים, הם.. סתם, לא יודעת.
למה? יש בעיה?" היא שאלה בהפתעה.

"אני רוצה להיות איתך", הוא אמר.

"איתי?" היא אמרה, חיוך קטן עולה על פניה. "אבל אי אפשר.. יש
את הקבוצות מהבתים ו.."

"אני אחליף איתו", נשמע קול מהקצה השני של חדר המועדון.

"מה?" הארווי קפץ, המום. "למה?"

הוא בחיים לא חשב שזה יקרה, שקרולי יוותר לו... או למי שהיה
הוא שם בפנים... בשביל להיות עם דיאנה?

למה?

"ככה", קרולי אמר, מתחמק ממבטו של דראקו.

"ככה זו לא תשובה", דראקו אמר, מיישר מבט אל עיניו של קרולי,
זו הכחולה וזו הירוקה. "למה אתה מסכים לוותר לי?" הוא שאל
בחשד. אחרי שקרולי אמר את מה שהוא אמר, דראקו מיהר להוציא אותו
מחדר המועדון ולקחת או לחדר השינה של הבנים, ובמקרה הזה -
שלו.

"כי... כי אני לא רוצה לעמוד בדרך", הוא אמר לבסוף, מתפתל.

"אבל אני יודע שאתה אוהב אותה לפחות כמו... כמו שאני אוהב. אתה
אוהב אותה נכון?", הוא אמר, מופתע קצת מדבריו. לדראקו היה חוש
אבחנה דק, הוא היה די טוב בלשים לב לדברים האלו. כלומר, נראה
היה לו שקרולי אוהב את דיאנה אבל הסתבר לו שגם הוא אוהב אותה,
או לפחות כך נראה לו.

"אבל היא אוהבת אותך", הוא אמר, ויצא במהירות מהחדר.

דראקו, מביט אחריו במבט עוין במקצת, נאנח. הוא לא ידע מה
לעשות, מה להרגיש. קרולי כרגע עשה לו טובה, הוא היה בטוח.

אף אחד מעולם לא עשה לדראקו טובה.

הוא לא ידע מה לעשות עם זה.

הארווי מיצמץ. קרולי אוהב את דיאנה?

הוא אף פעם לא חשב על זה כך. תמיד הוא חשב שקרולי מקנא. קנאה
של חברים טובים וכל העסק, כמו שהוא לא תמיד אהב כשמישהו הלך
לאנשהו עם סאם והוא נשאר לבד אבל...

קרולי ודיאנה?

יאק.

"בשורות טובות" (HEHE), קיפצץ סאם אל עבר דראקו, דיאנה וקרולי
שישבו בשולחן סלית'רין ואכלו ארוחת בוקר. שלושתם בהו בו.
"המשחק הראשון של ה... משהו עם כדורים, יהיה ביום שלישי."

"שלישי הזה?"

"יאפ", אישר סאם. כולם נעצו בו מבט. "אבל 'תם יודעים שיש
תפקידים וכאלו בקבוצות ויהיו בחינות לתפקידים לפני זה", הוא
הוסיף
.
"מענין אם המורים שיהיו בקבוצה שלנו יהיו טובים", תהתה דיאנה
בקול רם, במטרה ש'הארווי' ישמע. דראקו לקח חתיכת חביתה ולעס
אותה במבט קריר אל עבר שולחן המורים.

יום שלישי הגיע ואף על פי שהיה קר ומושלג, כולם שירכו את
רגליהם אל השדה הגדול ליד הטירה, מטאטאים על כתפיהם, מחייכים
וצוחקים. דראקו, בהפגנת ג'נטלמניות הציע לדיאנה לסחוב את
המטאטא שלה כך שעכשיו הוא הלך יד ביד עם דיאנה ועל גבו שני
מטאטאים שנחשבו משוכללים ביותר. דראקו תהה תוך כדי אם הוא
יצליח לעוף עם הענתיקות האלו.

"אתם לא מתאמנים לקראת המשחקים?" שאל דראקו שאלה שהציקה לו.

"להתאמן? למה? ממילא אף אחד פה לא יודע בדיוק לשחק", אמרה
דיאנה בקלילות. דראקו התאפק מלשחרר תגובה דראקואית רגילה.    

"נו, אתם באים?" שאל סאם מקדימה. דיאנה זירזה את הילוכה, מושכת
אחריה את דראקו, המורגל בהליכה איטית (אך אצילית, כמובן).

"ובכן," אמר גודריק, "כפי שהסברתי יש ארבעה תפקידים בקבוצת
הקווידיץ' וצריך לבחון כל אחד לתפקיד המתאים לו ביותר. אני חוב
שכדאי שנתחיל במחפש, מי רוצה להיבחן?" הוא שאל.

לפני שבקושי הספיק לסיים את התשובה דראקו הרים את ידו. גם שני
מורים, אחד מכל קבוצה, וקרולי. דראקו נעץ בשלושת האחרים מבט
מלא טינה.

"אני משחרר את הסניץ' פעמיים," אמר גודריק, "בפעם הראשונה
שמישהו יתפוס אותו הוא יהיה המחפש של הקבוצה שלו. הוא והמתמודד
השני מאותה קבוצה יצאו ואז אני אשחרר את הסניץ' שוב כדי לקבוע
מי יהיה המחפש של הקבוצה השניה".

גודריק הוציא ציפור זהובה מוזרה (שדראקו הכיר מהספרים שלו) עם
מקור דק ועיניים אדומות ושיחרר אותה לאוויר. ארבע בעיטות נשמעו
וארבעת האולי-יהיו-מחפשים עלו לאוויר.
השמש החורפית סינוורה את דראקו מעט והוא צימצם עיניים וחיפש את
הציפור.

נשמעה איוושה מאחוריו ודראקו הסתובב במהירות כדי לראות גוף ככה
צונח ואז עולה מצלילה ביד מונפת.

המילה שאמר הצולל עיצבנה את דראקו מאוד: "תפסתי".

העובדה שמישהו תפס את הסניץ' לפניו, המחפש של בית סלית'רין
במשך כמה וכמה שנים, עיצבנה אותו והעובדה שהיה זה קרולי עיצבנה
אותו יותר. אי שם בתוך קבוצת האנשים שישבה על בול עץ וצפתה
בענין במתרחש דיאנה הריעה. דראקו שלח לעברה מבט זעוף מעט.

קרולי המאושר הלך לשבת, חיוך קטן על פניו, ואחריו הלך המורה
מהקבוצה השניה.

עכשיו היו רק דראקו והמורה. זו היתה אישה, די צעירה שהיתה
לבושה בבגדים מוזרים.

נשמעה שריקה והסנידג'ט שוחרר בשנית. הפעם דראקו הביט סביב
בעיניים דרוכות, לא מוכן לשאת בעובדה שעוד מישהו יתפוס את
הסניץ' לפניו. יש גבול להשפלה שמישהו יכול לשאת, במיוחד כשיש
לו רמת אכפתיות שכזו.

הוא התעופף קלות באוויר, מנסה להשוויץ בפני דיאנה שהוא יודע
לעוף טוב, אך לא העז להביט מטה אליה מחשש שהוא יחמיץ את הסניץ'
ואז המאמץ לא יהיה שווה את זה. לאחר כמה שניות, הוא שמע שוב את
צלצול הכנפיים המוכר, והפעם מתחתיו. הוא ירד לצלילה מפוארת, לא
ברמה של פוטר, אמנם, הוא חייב היה לציין לעצמו, עד כמה שהוא לא
היה מרוצה, אבל בכל זאת טובה.

הוא הושיט את ידו קדימה, וסגר אותה.

הכל קרה כל כך מהר שהיא אפילו לא הספיקה למצמץ, לפני שהארווי,
שערו הבלונדיני-כסוף מבהיק בשמש הנדירה בחומה שזרחה היום, עלה
מהצלילה המפוארת שהוא צלל בה - "איפה הוא למד לעוף ככה?!" היא
תהתה בהתפעלות - וידו סגורה באגרוף הדוק בניצחון. הוא נראה ממש
גאה בעצמו.

הוא הנחית את המטאטא שלו בקלילות ופתח את ידו, וכולם יכלו
לראות את הציפור בתוכה, נראית די מרוטה וחסרת נשימה, אבל בכל
מקרה- תפוסה.
הוא נבחר למחפש.

"עכשיו, מי שרוצה להיבחן לתפקיד החובט, שיבוא קדימה בבקשה",
אמר גודריק, טופח על כתפו של דראקו, והבחינות נמשכו, נמשכו כל
היום.

"איך הלכו הבחינות?" שאל קרולי בעליצות, מזיז את השערות שהיו
דבוקות למצחו ומנגב את הזיעה, משיג את צעדיו של דראקו והולך
לצידו.

דראקו לא ענה, הוא רק הביט בו בקרירות, בכעס, והמשיך ללכת בצעד
מהיר, שלא כהרגלו.

"אתה יכול להיות נחמד יותר, אתה יודע.." קרולי אמר, נעלב
במקצת. "אחרי הכל עשיתי לך טובה, ו-"

"מי בכלל ביקש ממך", דראקו אמר, לא שואל כי אם קובע עובדה,
ומיהר להיכנס לטירה, משאיר את קרולי ההמום מאחוריו.

"כפיות טובה!" קרא הארווי בזעם, מנופף קלות באגרופו. "בחיים לא
הייתי אומר דבר כזה! זה לא נכון!" הוא אמר, מעביר עוד דף
בספר.

"אני לא כזה.." הוא אמר שוב, קולו נחלש. "אני לא..."

אז מי כן?!

"היי קרולי", דיאנה אמרה בעליזות, יורדת במדרגות מחדר השינה של
הבנות בסלית'רין אל כיוון חדר המועדון. "היי, קרולי?.." היא
חזרה שוב, אחרי שעברו מספר רגעים ונראה היה שקרולי לא שמע
אותה,  הוא נראה עסוק בלדחוס את הבגדים המלוכלכים מהמשחק שלו
אל הארון של הכביסה המלוכלכת.

"מה?" הוא שאל לבסוף בזעף, מפנה פניו אליה.

"מה קרה, קרולי?" היא שאלה, היא לא הייתה רגילה שהוא התנהג
ככה. קרולי בדרך-כלל היה טיפוס נוח וחביב, היא מעולם לא ראתה
אותו כועס ככה. מה יכול כבר היה לגרום לזה?

"כלום".

"ספר לי", היא אמרה בטון התקיף שלה, שאף אחד מעולם לא יכל
לעמוד מולו.
וכך גם קרולי.

"זה מה שהוא אמר לך?" היא שאלה, די המומה. "למה?"

"תהרגי אותי אם אני יודע, הוא נראה די עצבני גם במשך הבחינות.
הוא כל הזמן שלח מבטים זעופים לעברי, ובכלל לא עשיתי לו כלום!
אני נשבע!" קרולי קרא, פניו מתכסים הבעה ילדותית ותמימה,
שדיאנה ידעה שלעולם לא תשקר לה.

"אני יודעת.. יכול להיות שהוא פשוט היה עייף, או שהוא לא הרגיש
טוב, או היה עצבני בגלל הבחינות, לא?" היא שאלה, מעקמת את אפה.
לא היה לה מושג למה הארווי התנהג ככה. הוא וקרולי תמיד
הסתדרו... בערך... כלומר- ברור היה שהוא הרבה יותר קרוב אל סאם
ואליה, אבל הוא מעולם לא רב עם קרולי לפני כן. לא שהיא ידעה על
כך.

"מוזר..." היא חשבה.


פרק 8: מאלפוי. דראקו מאלפוי.

"שלום לך!" דיאנה אמרה בחיוך קורן. היא הלכה לאיטה במסדרונות
הוגוורטס, בדרכה למטה, למשחק שיהיה היום אחר- הצהריים, כשהיא
נתקלה חזיתית בהארווי, שככל הנראה עשה את אותו הדבר.

"שלום גם לך", הוא אמר. "איך הלך במבחנים?" גודריק הורה לכל מי
שכבר קיבל תפקיד ללכת לטירה, אז דראקו לא נשאר לחכות ולראות
למה תיבחר דיאנה.

"אני חובטת", היא אמרה בגאווה. "אני אגן עלייך", היא הוסיפה
וקרצה לו. "אתה מתרגש?"

"לא".

"אני כן, מאוד. אני רק מקווה שאני לא אפול מהמטאטא או משהו",
היא אמרה, מחייכת חיוך קטן לעברו. הוא חייך חיוך צר, נראה היה
שהוא פשוט לא מצליח לחייך יותר. הוא חשב שזה מבנה הפרצוף שלו,
אבל לא. כי הארווי יכל.

"אז אני לא הארווי", הוא נהם לעבר האני הפנימי שלו, שהחל
להתעורר, "אני פשוט לא".

"הארווי?" דיאנה שאלה, מביטה אליו במבט דואג. "מה קרה,
הארווי?"

"כלום", הוא אמר לה בזעף, פנה, והלך משם, משאיר אותה עומדת
באולם הכניסה לבד.

"מה הבעיות שלי?!" דראקו שאל את עצמו, "למה אני לא מצליח לתפקד
כמו שצריך?" הוא נעץ מבט בבבואתו שהשתקפה אליו מהמראה שבשרותי
הבנים בקומה הראשונה ונאנח. הוא נראה כרגיל - אותו השיער
הכסוף, אותן עיניים אפורות וקרות, אותו גוון פנים בהיר ולסת
חדה ונוקשה במקצת, הבעה יהירה על פניו. הבעה שכמעט מעולם לא
הופיעה על פניו של הארווי.

"יאפ", הוא מלמל בסרקסטיות. "בדיוק אני".

באותו הערב, סאם עלה למעונות גריפינדור בחיפושו אחר הארווי.
הוא רצה לדבר איתו, לשאול אותו, מה קורה לו בזמן האחרון. היום
במשחק, הוא שיחק באדישות וביהירות, תפס את הסנידג'ט ישר על
ההתחלה, ניצח והלך מהמגרש, בלי להעיף מבט נוסף אליהם ואפילו
בלי חיוך הניצחון המפורסם שלו, שנתן לכולם הרגשה שגם הם ניצחו,
רק בגלל שהם גרמו לו לשמוח.

הוא רצה לדעת מה קורה איתו, הרי לא ייתכן שהוא עדיין מושפע ממה
שקרה לו עם אבא שלו, נכון? הוא נכנס לחדר המועדון הריק ועלה
לחדרי הבנים, אבל גם הם היו ריקים, והמיטה שם לא סודרה מזה
ימים רבים. כמה קורי עכביש נטוו על ערימת ספרים ליד שידת
המיטה.

"אם כך", סאם מלמל לעצמו, "אני יודע איפה למצוא אותו... אבל
השאלה היא- למה?"

דיאנה שכבה במיטתה, אירועי היום עברו בראשה. המשחק היה נהדר,
הקבוצה שלה ניצחה, היא לא נפלה מהמטאטא, וכולם אמרו לה שהיא
שיחקה מעולה.
היא באמת נהנתה לשחק.

היא תמיד אהבה לעוף, לא שהיא עשתה את זה יותר מפעם או פעמיים -
לא שהאחרים כן עשו את זה - אבל זה היה פשוט נהדר. אמנם
בהתחלה היא הייתה די נוקשה, אבל כך היו כולם. בעצם- לא כולם.

הארווי לא.

במשך המשחק הוא נראה ממש לא כמו עצמו. הוא נראה יהיר ושיחק
בתנועות חלקות ומקצועיות, תפס את הסנידג'ט... והלך משם. היא
ממש לא ידעה למה הוא מתנהג ככה. זה היה כל כך מוזר. ועד כמה
שהיא לא רצתה להאמין, היא החלה להריץ את השיחה שלה עם קרולי
במוחה יותר ויותר, על כך שהוא השתנה. שהוא כבר לא מתנהג כמו
הארווי.

... כבר לא מתנהג כמו הארווי ...

"זה כי הוא לא הארווי!" צעק נער כסוף שיער ועיניים מעליית גג
ישנה, אי שם בהוגוורטס, עוד אלף שנים בערך. הוא קילל בליבו את
הנער הזה, שנראה בדיוק כמוהו, אבל היה כל כך כל כך שונה.

"למה היא לא שמה לב לזה?.." הוא שאל את עצמו, תוהה. "אם היא
באמת אוהבת אותי, איך היא לא שמה לב?" הוא שאל, קולו מר ומלא
עלבון. הרי הנער הזה, שהוא התחלף איתו, היה כל כך שונה ממנו
באופיו. אז איך היא לא מבדילה? היא לא מכירה אותו? היא לא שמה
לב?

אולי... הוא חשב, היא פשוט כבר לא אוהבת אותו?

"היי, הארווי", סאם אמר ונעמד מול ספה בחדר המועדון של
סלית'רין, הארווי ישב עליה, נועץ מבט כסוף ונרגז לפנים. הוא
כמעט מעולם לא ראה את מבטו כך, והוא לא אהב את זה. "תגיד, בא
לך ללכת איתי לטייל בטירה רגע?" הוא שאל, מושיט לו יד לקום, אך
הארווי הרים מבטו והביט בו במבט ציני, אפילו מרושע במקצת.

"למה? אתה הולך להציע לי חברות או משהו?" הוא אמר, מגחך. סאם
החזיר את ידו המושטת לכיסו, מנסה להסתיר את העלבון שהוא חש.

"לא רוצה?- לא צריך", הוא אמר. הוא לא ידע למה הוא מתנהג כך,
אבל הוא גם לא רצה להישאר איתו כדי לגלות. "בזמן האחרון.." הוא
חשב לעצמו, פונה אל עבר הדלת שממנה נכנס, מודע למבטו הנוקב של
הארווי על גבו, "הוא כל כך לא עצמו... הוא כל כך השתנה מאז,
מאז... מאז כל העסק עם אבא שלו. הוא פשוט השתנה. לרעה."

אולי.. היא פשוט כבר לא אוהבת אותו?

הוא נרעד רק מעצם המחשבה, מסלק אותה ממוחו. היא כן אהבה אותו,
והוא אהב אותה. בדיוק כמו שקרולי אהב אותה, אפילו יותר.
"קרולי..." הוא חשב לעצמו.

הוא המשיך לקרוא את הכתוב באצבעות רועדות, מרגיש שנאה עמוקה
כלפי ההארווי השני שמתגברת מרגע לרגע.

"הוא לא הארווי!!!" הוא קרא ביאוש, טורק את הספר. הוא שלח בו
מבט אחרון, וכיבה את האור בשרביטו. מחשבות מבולבלות רצו במוחו
במשך זמן רב אחר- כך, עד שלבסוף.. הוא נרדם.

דיאנה ישנה, ובשנתה היא חלמה. היא חלמה על מקומות רחוקים.
קרובים בעצם.. אבל רחוקים כל כך, היא חלמה על ספר, הספר. הספר
שהיא קראה אז.. שהיא מצאה בספרייה. היא כמעט שכחה ממנו בעצם,
אבל זה לא ספר שאפשר לשכוח בקלות שכזו, היא ידעה. היא חלמה על
הארווי, שהיה נחמד אליה וטוב- לב, כמו שהוא היה לפני אותו לילה
מקולל, ההארווי שהיא אהבה כל כך. היא ראתה אותו מסתכל אליה,
מבעד לזכוכית של אלפי שנים, היא הייתה מבולבלת כל כך.

זעקה של ייאוש נשמעה שם, בחלום או במציאות היא לא ידעה, אבל
היא חדרה למעמקי ליבה, והעירה אותה.

הארווי לא יכל לעצור בעד עצמו. התסכול שיגע אותו, וגם חוסר
הידיעה. הוא לא היה בטוח מי הוא, או איפה הוא, או מתי הוא
ואיך. הוא רק ידע שהוא לבד. הוא כבר צעק מרוב תסכול ועצר בעד
עצמו רק כשהפנים את העובדה שעלולים לשמוע אותו.  

הוא כבר ניסה להפסיק לקרוא, אבל הספר כמו הכריח אותו להמשיך.
הוא היה עייף ורעב. כבר עברו כמה וכמה שעות, אולי אפילו ימים
מאז שיצא מעלית הגג הזו לאחרונה. הוא לא אהב לשבת בשולחן
סלית'רין, שם כולם היו מרושעים. הם לא היו מרושעים אליו אלא אל
הסביבה הכללית והוא ידע שהם לא חייבים להיות כאלו. דיאנה לא
היתה כזו. גם קרולי לא.
הוא הרים את הספר, שונא את עצמו על מה שהוא עושה, והמשיך
לקרוא.

דיאנה קמה ממיטתה, לקחה חלוק ויצאה אל חדר המועדון. על הספה
היתה שרועה דמותו המוכרת של הארווי. הוא ישן.

היא הלכה והתיישבה על קצה הספה שעליה ישן דראקו, נועצת בו מבט.
האש העמומה באח הפכה את שיערו הבהיר לכתום יותר והוא נראה
כאילו סובל מתוך שינה. הוא מילמל משהו:
"הוא חושב שהוא כל כך חכם פוטר הזה... כל כך מוצלח ומוכשר וזה
והוא והם. הוא טועה". דיאנה הקשיבה לכל המלמולים במבע תוהה.
עיניו של דראקו התכווצו והיתה לו הבעה כאילו מישהו בזה הרגע
הכניס לו אגרוף. דיאנה החליטה להעיר אותו.

היא ניערה אותו קצת. הוא לא התעורר. היא נאנחה ואז התכופפה
אליו ונתנה לו נשיקה בלחי. זה עזר. דראקו מיצמץ קצת והתעורר.
"בוקר טוב לך", היא אמרה. דראקו רצה מאוד להעיף מבט בשעונו אבל
ידע שהוא לא יכול לעשות זאת לפני דיאנה.

"מממ", הוא ענה.

"תגיד הארווי, אתה בטוח שאתה בסדר?" היא שאלה בהיסוס.

"כמובן".

"אתה יודע, אני חושבת שבפעם האחרונה שהיינו במעונות של
גריפינדור שכחתי שם איזה ספר. אכפת לך שנעלה לבדוק?" היא אמרה.
היתה לה תוכנית מוגדרת בראש שאולי תעזור לה להבין מה יש
להארווי.

"אני לא חושב שכדאי, את יודעת, מאוחר ויש פה רוחות רפאים", אמר
דראקו באיטיות.

"רוחות רפאים?"

לעזאזל, חשב דראקו לעצמו, בשביל רוחות רפאים צריך שמישהו ימות
בטירה, והטירה חדשה, זה אומר שאין רוחות רפאים נכון?

"לא משנה", סינן דראקו.

"אז אתה בא?" היא ניסתה.

"אבל... אין לי כוח", הוא אמר בטון עצלני וקבר את עצמו עוד קצת
בספה.

"טוב," היא אמרה בחיוך, ממשמשת את שיערו. "אז רק תגיד לי את
הסיסמה ואני אלך להביא לבד".

דראקו החוויר. "אני לא חושב שכדאי שתלכי לבד, נלך מחר", הוא
הבטיח.

"לא שיש לי בעיה אבל פשוט יש לי, אתה יודע, נדודי שינה ואני
רוצה לקרוא ו..."
דראקו קיווה רק שעד מחר היא תשכח שהיא רוצה ללכת להביא את
הספר. לא היה לו שמץ של מושג מה היתה הסיסמה שפותחת את הדלת,
או איפה הדלת. "ואני ממש רוצה ללכת להביא אותו", היא סיימה.

"נו, באמת, זה רק ספר. יש לך ספרייה מלאה בהם נכון?" אמר דראקו
בקול המשדל ביותר שלו, כזה שהיה גורם לכמה סלית'ריניות להפך
לשלולית.

"אין לך מושג נכון...?" שאלה דיאנה, קמה במהירות מהספה. דראקו
קם אחריה.

"אין לי מושג מה?" שאל דראקו בתמימות, אם דראקו היה יכול להיות
תמים.

"איך להיכנס לשם נכון? ישן במעונות סלית'רין, ורב עם קרולי
ומשוויץ".

"אני?" הוא אמר בקול של ילדון קטן שמטייל עם סוכרייה ורדרדה
בפה ובוחן כמה צמחה השן היחידה שלו.

"מי אתה? מי אתה באמת?" שאלה דיאנה, מביטה על דראקו בספקנות
מלווה בחרדה.

"קוראים לי מאלפוי", דראקו ענה, מבריש את שערו הבלונדיני
מעיניו, "דראקו מאלפוי", הוא נכנע. גם אם ינסה לשקר הוא לא
יצליח. היא מכירה את הארווי טוב מדי.

"קראתי עלייך!" היא קראה כעבור כמה שניות, אחרי שהצליחה להיזכר
מאיפה השם היה מוכר לה כל כך, "בספר ההוא.. בספר ש-

"מיסלטוויט!" סיימו שניהם ביחד את המשפט והביטו זה על זו
בפנים אדומות מהתרגשות, כלומר: היא היתה אדומה מהתרגשות, דראקו
היה חיוור יותר מהרגיל.

"ואני קראתי עלייך", הוא אמר בקרירות, מנסה להחזיר לעצמו את
שלוות הנפש הרגילה שלו.

"אבל זה אומר ש.... אתה היית הוא כל הזמן?" היא שאלה בשוק
מוחלט.

"לא. רק מאז שהוא ח- שאני חזרתי מהיער", הוא לא יכל עכשיו
לשקר. לא לספר פרטים זה דבר אחד, היא יכולה לנסות לגלות אותם
לבד אבל לשקר... מאלפויים לא משקרים!

"זה אומר ש...ש-אני נתתי לך לנשק אותי!" היא אמרה בזעזוע
מוחלט לאחר שהפנימה את הענין מלוא עומקו.

היא עשתה צעד מהיר קדימה והנחיתה סטירה מצלצלת על לחיו החיוורת
של דראקו. עכשיו דראקו הבין למה דיאנה נבחרה להיות חובטת.
הימנית שלה היה משהו שרצוי להיזהר ממנו.
להפתעתו של דראקו, הוא לא מצא את עצמו מעונין לרדת עליה, או
להרביץ לה חזרה. הוא פשוט עמד ובהה בה, לא נדהם במיוחד
מהעצבנות המתפרצת שלה.

"רק בבקשה..." הוא הוסיף, בקול שליו ורגוע כרגיל, "אל תספרי
להורים שלך, אה, שלכם, לא משנה. אני אמצא דרך לחזור ל... לאן
שאני אמור לחזור. אל תספרי להם."

הארווי, אה סליחה-דראקו נראה ממש לחוץ ודיאנה, על אף כמות
העצבים שאיימה להתפוצץ מצאה את עצמה מהנהנת.

"עכשיו, אם לא אכפת לך, עוף לי מהעיניים", היא אמרה בקרירות.
דראקו, עגמומי ביותר, לא זז.

"תביני, במקום שממנו אני בא, את יודעת, העתיד, אני בסלית'רין.
אין לי מושג איפה גריפינדור", הוא ביטא גריפינדור כאילו הוא לא
רוצה להעלות את המילה בכלל. "או הפלפאף או איפה שכל החברים שלך
גרים. אני שייך לפה".

דיאנה נאנחה. "אני חושבת שכרגע אני הרבה יותר מדי נחמדה אליך.
אני מניחה שאתה יכול להישאר על הספה ולא הבטחתי כלום בנוגע
לספר לאחרים-לא, לא ההורים שלי, על ה... זהות השאולה שלך", היא
הוסיפה כשראתה שדראקו פותח את פיו כדי להגיד עוד משהו.

"הגיע הזמן", מילמל הארווי בשנאה. "הגיע הזמן".

דראקו נרדם, אחרי הרבה מאוד היפוכים חסרי-מנוחה, על הספה בחדר
המועדון בסלית'רין. דיאנה לעומת זאת הלכה ולחדרה והציצה מדי
פעם החוצה כדי לראות אם דראקו נרדם. ברגע שהיא ראתה שהוא אכן
ישן היא יצאה מהחדר אל עבר החדר של קרולי.
היא דפקה בדלת.

הדלת נפתחה באיטיות. עין כחולה חשדנית הציצה החוצה והתרחבה
בהפתעה כשראתה מי בפתח.

"דיאנה? מה קרה? את בסדר? את צריכה עזרה במשהו? בשעה כזו? מה
קרה?" הוא שאל במהירות.

"אני פה, אני תכף אספר לך, אני בסדר פיזית לפחות, לא תודה, כן.
לא הצלחתי להירדם, אני תכף אספר לך".

היא נכנסה לחדר והזמינה את עצמה להתיישב על אחת המיטות. היא
בטח היתה מתעצבנת לדעת שבעוד אלף שנים תהיה מיטה זו (עם כמה
החלפות מזרון ותיקונים) מיטתו של דראקו מאלפוי. קרולי התיישב
על המיטה שלו, מולה.

"מה קרה עכשיו... ספרי לי", הוא אמר בזהירות.
דיאנה סיפרה לו הכל. על כל החשדות שלה, וההתנהגות המוזרה שלו
מאז שחזר מהיער. עיניו של קרולי הלכו וגדלו עם כל משפט שהוציאה
מפיה.

"את רצינית?" הוא שאל אחרי שעה ארוכה שבה סיפרה לו על השיחה
החדר המועדון.

"אתה לא מאמין לי?!" היא שאלה בהלם.

"כמובן שכן," הוא מיהר לענות "רק שזה מאוד, אר, מוזר".  

דראקו, לאחר שהתעורר, התהלך לו במסדרונות הוגוורטס בקומה
השלישית, הוא הביט לכאן ולשם, מחשבות עולות בראשו. זה היה נורא
מוזר להיות כאן, בהוגוורטס, אבל לפני כל כך הרבה שנים, לא היה
את פלאפי במסדרון האסור שעדיין לא היה אסור, וכך גם היער
האסור- שעוד לא היה אסור. לא היו רוחות הרפאים שצצו מכל מיני
מקומות בלתי צפויים ועוד כמה דברים שאפיינו את הוגוורטס של
ימיו.

הוא המשיך ללכת לו, כשפתאום הוא חזר על המשפט האחרון שלו -
ועוד כמה דברים שאפיינו את הוגוורטס של ימיו - ואז זה עלה
בדעתו. חדר הסודות.

חדר הסודות עדיין לא נפתח, למעשה- הוא רק הוקם בעיקרון, כך
דראקו קרא שסלית'רין אמר להארווי ביער, קצת לפני ההתחלפות. הרי
המורים מחפשים את החדר, עם "המפלצת האיומה השוכנת בה",
הבסיליסק. הוא המשיך ללכת, החלטה חדשה מתחילה להתגבש בראשו,
כשהוא פנה ימינה באחד מגרמי המדרגות ונתקל במישהו.

"אתה", נהמה הדמות.

דראקו הרים את עיניו וראה את קרולי, עומד ומביט בו בזעם. הוא
הניח שהוא ידע. כמובן שהוא ידע. "אז אתה בטח יודע", הוא אמר.

"אכן. ואני רוצה לדעת למה העמדת פנים שאתה הוא!" קרולי קרא,
לוקח צעד נזעם אחד קדימה. "אני ידעתי שאתה לא הוא, ידעתי. אבל
למה? למה עשית את זה? ואיפה הוא עכשיו?"

"אני מניח שהוא נמצא בהוגוורטס", דראקו אמר. קרולי נעץ בו מבט
מבולבל. "של עוד אלף שנים".

"הוגוורטס?" הארווי אמר, תמוה. "של עוד אלף שנים?" הוא הסתכל
סביבו, על החדר המאובק, על האדמות המושלגות, ואז חזר לספר.
"אבל איך זה יכול להיות?"

"אתה נישקת אותה!" קרא קרולי, מסתער קדימה על דראקו, שבלם את
ההתקפה באדישות. "היא חשבה שאתה הארווי, ואתה ניצלת את זה
ונישקת אותה! אתה לא אכפתי! אידיוט! אגואיסט!" קרולי קרא, כועס
מכדי לחשוב בהיגיון, הוא צעק עוד כמה וכמה דברים, שאותם לא
נפרט כאן, אבל לאחר מספר מילים מובחרות ומדויקות, נאומו המתנשף
נקטע על ידי קול מוכר שהגיע מאחוריו -

"ג'וליאן קרולי רייבנקלו!" ירה קול כועס. קרולי הסתובב אחורה
ראה את אמו, ידיה על מותניה, נועצת בו מבט נוזף.

"או-או", קרולי חשב בגלגול עיניים. הוא ידע שאם אימו קוראת לו
בשמו המלא, הוא הסתבך. ובגדול.

"אבל אמא- באמת! תקשיבי לי רגע!"

"אני לא אקשיב לך", רוונה אמרה, מושיבה את קרולי על כיסא
בחבטה. "כי עכשיו תורי לדבר. למה צעקת כך על הארווי? תגיד
לי. אתה יודע טוב מאוד שהוא במצב עדין, ושיש לו כרגע קצת
בעיות, עם כל מה שקרה עם סלזאר ו... אתה יודע. אני חושבת שהדבר
האחרון שהיה צריך לקרות לו זו התפרצות כזו מצד חברו. אני
מבקשת, לא - אני דורשת שתלך עכשיו, ותתנצל, ו - "

"אבל אמא, את לא יודעת מה הוא עש - "

"בלי אבל. תעשה את זה", היא אמרה, ופתחה את הדלת. קרולי קם
בנשיפה זעופה במיוחד, ופסע לעבר הדלת בנוקשות. "ילד טוב",
רוונה מלמלה בגיחוך מחוייך, מלטפת את קרולי על שערו. "יפה
מאוד".

קרולי נעץ בה מבט וטרק אחריו את הדלת.

אין סיכוי שאני הולך להתנצל בפניו, חשב קרולי, אין שמץ של קצה
של חתיכה של סיכוי. הדבר היחיד שהוא הולך לקבל ממני זה מכות.
אבל קודם, חשב, הוא ילך לבקר את דיאנה.
הוא ירד אל סלית'רין. דיאנה שכבה על ספה בחדר המועדון, פניה
חצי קבורים בכרית והיא בוהה בחלל.

"דיאנה?" הוא אמר בעדינות. דיאנה הרימה את ראשה. היא לא בכתה.
היא סתם הסתכלה במלנכוליות על חצי הכוס הריקה מפני שהחצי המלא
היה מלא בוץ ירקרק.

"מממ", היא מלמלה בתגובה. הוא הרשה לעצמו להתיישב לידה.

"את בסדר?"

"לא."

"את יודעת", אמר קרולי בניסיון לעודד, "אני לא חושב שהוא עשה
את זה כדי לעצבן אותך. אני חושב שבאמת מצאת חן בעיניו. הוא לא
היה עושה את זה סתם ככה כי הוא תקוע פה ואין לו מה לעשות. בכל
אופן, קודם נתקלתי בו במסדרון", הוא אמר בדרך אגב.

"ומה עשית?" היא שאלה בסקרנות דכאונית.

"כמעט כיסחתי אותו במכות", הוא ציין בקלילות, "אבל אז אימא שלי
צצה מאיפשהו", הוא הוסיף.

"אני רק מקווה שלא סיפרת לה משהו", היא אמרה, מחייכת אליו
באהדה.

"לא סיפרתי לה משהו בקשר למה?" הוא שאל. דיאנה החווירה.

"אתה לא אמרת לה כלום על מאלפוי הזה נכון? על הארווי? אסור שהם
ידעו! הוא אמר שהוא ימצא דרך להחזיר את הארווי אל תספר אף אחד,
חוץ מסאם, למרות שאני חושבת שהוא כבר יודע. אל תגיד להורים".
קרולי משך בכתפיו.

"אמרת שאת לא בסדר... מה אני יכול לעשות כדי לשנות את זה?" הוא
אמר, עושה פרצוף מוזר. זה כנראה עזר קצת כי היא חייכה.

"תתנהג כרגיל ובוא נצא מפה", היא אמרה וקמה מהספה, גוררת את
קרולי מהשרוול אל היציאה.

"אוך לעזאזל", אמר הארווי, הופך דף. הוא רצה להיות שם. הוא לא
רצה שקרולי יהיה שם כדי לנחם את דיאנה. היא עוד עלולה לשים לב
ש... איכס לא! הוא לא מסוגל לחשוב על זה!

"אתה לא יודע כמה זה עיצבן אותי," דיאנה בעטה באבן שנשברה
ממרצפות המסדרון. "לא אכפת לי ש... אתה יודע, מה שקרה. אכפת לי
שהוא שיקר והעמיד פנים שהוא אוהב אותי".

"אבל אמרתי לך," ניסה קרולי שוב, "אולי הוא באמת מחבב אותך.
אחרי הכל זה לא כל כך קשה-" הוא עצר בעד עצמו והביט אל הקיר.
אישה ג'ינג'ית שמנמנה באחת התמונות קרצה לו.

היו כמה דקות של שתיקה. לא לשתיקה מביכה אלא שתיקה נעימה, של
הבנה ללא מילים.

"אבל איך הוא יוכל לחזור...?" שאלה דיאנה לבסוף. קרולי משך
בכתפיו.

"איך הוא הגיע?" הוא שאל.

עיניה של דיאנה כאילו הוארו. "זהו זה!" היא מלמלה ואז עזבה את
קרולי באמצע המסדרון ורצה לחפש את דראקו מאלפוי.

דראקו שוטט באזור בו נתגלתה לראשונה, למיטב זכרונו, הכתובת על
הקיר בשנתו השניה. הוא רצה למצוא את חדר הסודות.

הוא שמע צעדים מאחוריו והסתובב כדי לראות דמות ארוכה רצה
לעברו. הוא חייך לעצמו.

"פשוט לא יכולה רגע בלעדי הא?" הוא אמר בחיוך-מרוצה.

"תקשיב עכשיו", היא אמרה בזעם, מחטטת בכיסה אחר שרביטה ומוציאה
אותו. "אתה הולך להסביר לי עכשיו בדיוק מה עבר עליך בשבועיים
האחרונים וקשור איכשהו אלינו או אל הארווי, תאמין לי שלא כדאי
לך לנסות אותי, אני במצב נואש ואני יכולה לפעול באופן נואש",
היא הוסיפה כשראתה שדראקו מנסה למצוא את השרביט שלו. "ועכשיו
אנחנו נלך לאיזה מקום נחמד שבו תוכל להסביר לי הכל מהתחלה",
היא אמרה בקול שבו מדברים אל אנשים בחדרים מרופדים בירוק.

דראקו מצא את עצמו הולך אחרי דיאנה אל לובי כלשהו.

"עכשיו", היא אמרה אחרי שהתיישבו, "אתה יכול להתחיל".

"זהו", אמר דראקו לבסוף. עיניה של דיאנה היו פעורות לרווחה
כשדראקו סיים לדבר.

"זה הפתרון!" קראה דיאנה כשהתעוררה מתרדמת ההלם.

"מה?" אמר דראקו בחשדנות.

"אתה בא איתי, בלונדי", היא אמרה בהחלטיות ואז גררה אותו אל
מחוץ לחדר.

"כאילו שלך יש זכות לומר משהו", אמר דראקו במרירות.


פרק 9: פרידות מרירות

דראקו נגרר במורד המדרגות אחרי דיאנה, שאחזה במפרק ידו
בתקיפות.

"את עוד תעשי לי סימנים על היד", הוא הודיע לה בקרירות. היא
התעלמה. "את עוצרת לי את זרימת הדם. ולאן אנחנו הולכים בכל
מקרה?" הוא שאל, מעקם את אפו.

"ליער שליד אדמות הוגוורטס", היא אמרה, ממשיכה למשוך אותו
אחריה.

"למה?" הוא שאל. היא שלחה בו מבט נוקב, אבל שחררה מעט את
האחיזה.

"ובכן...", היא אמרה, עוצרת לרגע. "כשהתחלפת עם הארווי בפעם
הראשונה, זה היה ביער. אתה נגררת ליער, ולפי מה שאתה אומר, היה
רעם, ומצאת את עצמך פה. אני צודקת?" היא שאלה, מרימה גבה.
דראקו הנהן.

"אבל כמו שאמרת", הוא ציין, "נגררתי ליער. בידי סלית'רין. הוא
גרר אותי לשם, אני לא הלכתי מרצוני. עכשיו הוא לא פה כדי לגרור
אותי".

"אבל אני פה..." היא אמרה, ומשכה אותו במורד גרם נוסף.

הארווי עקב בהתרגשות אחר הכתוב.

דיאנה רצתה להחזיר אותו, היא עמדה לגרור את המתחזה ליער, כדי
שהם יתחלפו שוב. היא באמת אהבה אותו. הוא חייך.

הוא שחזר בראשו את השיחה בין דיאנה לדראקו. הוא הסביר לה מה
בדיוק הוא עשה בזמן ההתחלפות, כדי שזה יצא שוב. הם כנראה הניחו
שהארווי יעשה בדיוק מה שדראקו עשה לפני ההתחלפות, כי הם לא
הזכירו את זה. דראקו ידע מה הארווי עשה אז, הוא קרא על זה.
אבל.. הארווי לא קרא עליו.

מה הוא אמור לעשות?!

דראקו נעצר.

"מה קרה?" דיאנה שאלה, מבולבלת.

דראקו התעלם ממנה. קול בתוך ראשו אמר לו שהם החמיצו משהו. הוא
ידע מה הוא צריך לעשות, הוא היה צריך לעשות בדיוק מה שהארווי
עשה אז... והארווי... הארווי היה צריך לעשות מה שהוא עשה. אבל
הוא לא קרא את הספר! הוא לא ידע! זה לא יעבוד.

"דראקו? מה קרה?" היא שאלה שוב.

דראקו ידע, שעד כמה שהוא עמד להראות טיפשי - והוא שנא להראות
טיפשי - הוא חייב לעשות את זה. אחרת ההתחלפות לא תעבוד.

"לך לישון! אתה אמור לחלום על היער! על מה שקרה אז ביער, על כל
מיני נחשים..." דראקו צעק, מנסה להיזכר מה היה שם. "ו... ו...
סופות רעמים... ו..."

הארווי היה המום. הוא אמר לו מה הוא אמור לעשות. הוא ידע שהוא
קורא עליהם.

הוא הפסיק לקרוא בספר, מתעלם משאלותיה ההמומות של דיאנה אל
דראקו, ליבו פועם במרץ. הוא נכנס למיטה, כיבה את האור ועצם את
עיניו.

"אין בעיה..." הוא מלמל לעצמו. "נחשים, סופות רעמים, היער..."
והוא נרדם.

"אבל יש לי קשרים!" קרא קול בקול בכייני. המברשת הועברה שוב
ושוב בשיער הורדרד הגלי, בלי לקבל שום התנגדות.

"בחייך, לריסה, תפסיקי לדבר שטויות. זה יום החתונה שלך היום,
השמלה שלך מדהימה, השעווה שעשינו לך לא עשתה לך פריחה, האיפור
שלך נראה נפלא, כולם כך, אז למה את מתעקשת לחשוב שיש משהו לא
בסדר עם השיער שלך?"

השיער הוורדרד הוברש שוב.

"יש לי קשרים", חזרה הדוברת בעקשנות.

"את מתרגשת!" ציינה הדמות השניה. "כולם מתרגשים לפני החתונות
שלהם, אבל אל תדאגי, הכל יעבור בשלום, יגיע ירח הדבש ו - "

"אוקיי, זה לא היה זה. בטוח." חשב לעצמו הארווי, מעקם את אפו.
הוא עצם שוב את עיניו, והתרכז - נחשים. סופות רעמים. היער.

"תראי, יש לקוות שהוא קרא את זה. אם כן- ואני מניח שכן - הוא
ישן עכשיו. זה טוב. זה בדיוק מה שעשיתי. ועכשיו - " הוא החל,
אך קול מהדהד מכיוון הדלת שבאולם הכניסה קטע אותו.

"הארווארד סלית'רין!"

דראקו עצר במקומו, המום.

דיאנה הייתה הראשונה שהתעשתה. "סלזאר..!" היא מלמלה, ואז מיהרה
לרוץ קדימה, לדבר איתו, לנסות להרגיע אותו מהכעס שנראה שהיה
בו, אבל הוא התעלם ממנה, הולך ישר אל דראקו ותופס אותו בידו,
זו שכל הדם כבר יצא ממנה.

"ילד!" הוא הרעים בקולו. דראקו החוויר, יותר מהרגיל לפחות. "מה
לעזאזל אתה חושב שאתה עושה?" הוא שאל, וכשלא באה תשובה, עיניו
הצטמצמו. "אתה בא איתי עכשיו, ושלא יעלה על דעתך לברוח שוב.
אחרת תהיה בטוח שתצטער על זה.. אתה יכול להיות בטוח".

דראקו שלח מבט מתחנן אל דיאנה, אבל היא משכה בכתפיה בחוסר
אונים.

הוא ידע שהוא לעולם לא יראה אותה שוב. הוא קיווה שההתחלפות
תצליח, עד כמה שזה היה מוזר, ושהארווי יחזור אליה כמו שהיא
רצתה.

"בהצלחה...!" הוא מלמל. וזה היה הדבר האחרון שהוא אמר לה.

"וסלזאר גרר אותו איתו אל היער", דיאנה סיימה את סיפורה,
"וזהו".

"ומה קורה עכשיו?" שאל סאם. הוא וקרולי ישבו מול דיאנה בחדר
המועדון של סלית'רין, והקשיבו לכל מה שקרה. דיאנה נאנחה.

"אין לי מושג", היא אמרה. "כנראה שנצטרך לחכות, אין לנו שום
דרך לדעת... אלא אם כן - " היא אמרה פתאום, מזדקפת ועיניה
נוצצות כשבמוחה עלה הרעיון הזה.
זה אמנם יהיה קשה.
אבל...

"דיאנה! מה את עושה, דיאנה? דיאנהההה - !" קרא סאם, רץ אחריה.

"עזוב אותה", קרולי אמר בשקט. זה היה הדבר הראשון שהוא אמר
באותו הערב. סאם עצר.

"מה?"

"תן לה לעשות כרצונה", הוא מלמל. "היא רוצה לדעת מה קורה איתו.
היא אוהבת אותו", הוא אמר, ופנה חזרה אל החדר.

"מיסלטוויט", דיאנה מלמלה. "מיסלטוויט..!"

זה לא עבד.

לא היה את ה.. ה... האפקט הזה. היה חסר את הכוח שבמילה.

היא התרכזה חזק חזק, חושבת על דראקו, על סלית'רין, על היער, על
ורדים שממלאים את החדר, על קווידיץ' ועל סופות רעמים. ועל
הארווי. "מיסלטוויט..." היא פלטה.

זה עבד.

היא עברה במבטה על הספרייה של הוגוורטס, מחפשת את הספר שיודע
הכל. שיראה לה הכל, כל מה שהיא רוצה לדעת.

בוהק חלוש זהר באחד ממדפי הספרים באגף הרחוק של הספרייה, והיא
התקדמה אליו במהירות. "מיסלטוויט", היא אנפפה שוב, ופתחה את
הספר.

ברק הבהיק בשמיים, מעל ראשו הבהיר של דראקו. אור הירח השתקף
בעיניו, והוא הסתכל מעלה, אל סלית'רין. הוא התעלם ממנו.

דראקו הרהר בכל הארועים, בדיאנה, בהארווי, בהתחלפות. "באמת
בהצלחה", הוא מלמל, מרכין את ראשו.

רעם הבהיק בשמיים, ושתי דמויות כהות עברו ביער, צלילי צעדיהן
נשמעים על העלים הרטובים. סקוויש... סקוויש...

הירח הטיל אורו על הכל, בעודו מטיל צללים מפחידים על אזורים
ביער שהארווי לא הכיר ובאמת גם לא רצה.

"סוף סוף", הארווי נאנח בסיפוק, מרוצה מעצמו, הסתובב לצד השני,
והמשיך לחלום.

...סקוואש.

דיאנה קראה בהתרגשות. אצבעותיה רעדו בהחזיקן את דפי הספר
הישנים, ומצחה מלא היה אגלי זיעה קרה. "קדימה..." היא חשבה.
"אתם יכולים לעשות את זה. אני יודעת שאתם יכולים."

עוד ועוד במעבה היער השניים התקדמו, עוד ברק הבהיק מעליהם,
נראה גדול ומפחיד אף יותר מהקודם, אם זה בכלל אפשרי. דראקו,
במוחו מתרוצצות מחשבות מבולבלות למיניהן, הוציא קווצת שיער
רטובה מעיניו, והמשיך ללכת אחרי סלית'רין.

בום!

קול הרעם הקפיץ את דראקו.

בום!

דיאנה קראה, מתקרבת עוד ועוד לספר מהתרגשות ופחד, אצבעותיה
משולבות למזל.

בום!

שמע הארווי בחלומו, או שלא, והתיישב.

אבל לא היה על מה!

החדר, המיטה, הספר, הכל - פשוט נעלמו.

הכל סביבו היה אפור ואוורירי. הוא נפנף קצת בידו כדי להעיף
עננים אפורים וצמיגיים מדרכו, כשמולו הוא ראה משהו. מישהו,
ליתר דיוק.

"אתה... אני", אמר הארווי.

"לא מדויק", השיב דראקו בקרירות, "הם כבר יודעים שאני לא
אתה."

"הגיע הזמן", ירה הארווי. "אבל..." הוא הוסיף לאחר מחשבה, "איך
זה שאתה נראה בדיוק כמוני? אתה לא יכול להיות קשור אלי איכשהו
נכון?"

"לא" ענה דראקו בחדות. הוא ידע בוודאות שהוא לא משקר. אם הוא
היה קשור איכשהו לסלזאר סלית'רין הוא היה יכול לפתוח את חדר
הסודות.

"מוזר..." אמר הארווי בחולמנות.

"כן," הסכים דראקו, "כנראה שהמשותף היחיד לנו הוא מראה מושך
וטעם בבנות".

הארווי גיחך ואז הביט קדימה אל עצמו מולו, בעצם אל דראקו. זה
היה מאוד מבלבל. ודראקו מולו נראה לפתע דהוי איכשהו.

"אני מניח שאנחנו חוזרים..." אמר דראקו בקרירות, מעלה את פניה
של דיאנה. "אתה יודע מה, כשתראה אותה תמסור לה ד"ש ממני".

"כמובן," אמר הארווי בחיוך.

"אנחנו חוזרים", חזר דראקו.

"כן..." אמר הארווי, קולו היה מרוחק ומהדהד, "אנחנו חוזרים".

בום!

שמע סלזאר סלית'רין. הוא מיצמץ. כשהבזק הברק הבא נראה, כמה
מאיות שניה אחרי כן, כבר ישב מולו הארווי סלית'רין. הארווי
סלית'רין האמיתי. הארווי צימצם את עיניו במטרה להרגיל אותן
לחושך, שהיה שחור יותר מאשר בטירה.

בום!

הרעם בחוץ הקפיץ את דראקו. הוא הביט החוצה מחלונות הטירה.

חלונות הטירה!

זה הצליח.

הוא יתגעגע לדיאנה, לעובדה שאהבו אותו. לא בדיוק אותו, אמנם -
את הארווי, אבל... אהבו אותו.

"הארווי חזר!" מלמלה דיאנה בהתרגשות. היא הפסיקה לקרוא את הספר
ועמדה לרוץ החוצה כששתי דמויות רצו מפתח הספרייה ועצרו אותה.

סאם ניסה לחסום את דרה וקרולי אחז בכתפיה.

"לא די, זה לא צריך לקרות", סינן קרולי.

"מ... מה?" היא שאלה בבילבול, נאבקת להיחלץ מבניהם.

"את לא אמורה למצוא את הארווי, את אמורה להישאר פה, הוא אמור
להיות עם אבא שלו, ה-המאלפוי ההוא לא אמור היה להגיע הנה. אם
הארווי היה צריך לברוח מסלית'רין הוא היה מופיע פה".

כל אותו הזמן דיאנה מיהרה קדימה וניסתה לעשות הכל כדי לעבור.
"אבל זה הארווי! אני חייבת להגיע אליו, הוא לבד עם ה-איש הזה",
היא אמרה, עוצרת את עצמה מלקלל.

"אבל דיאנה, אחרת זה לא היה קור-" סאם נעצר באמצע משפט כשבעיטה
מרגל קטנה אך חזקה פגעה בו באמצע הבטן.

לבד היה לקרולי יותר קשה להתנגד לה והוא נדחף אחורה על ידי
דיאנה. הוא עף הישר אל הרצפה. היא התחילה לרוץ במורד המסדרון
אבל קרולי, בעל כושר הישרדות חזק, ניסה לקום חזרה, לא הצליח
וגרר את עצמו אחריה. בנסיון אחרון הוא תפס בקצה גלימתה
שהשתלשלה מאחוריה.

"קרולי עזוב אותי", היא אמרה, מנסה לשחרר את קצה הגלימה.

"לא... אסור לך לשנות את העתיד, זה יהרוס הכל." הוא אמר,
משתנק. הוא הצליח להגיע לרגלה וסובב אותה בכוח. דיאנה נפלה
לפניו על הרצפה.

"אאוץ', למה זה היה?" היא שאלה ברוגז, מנסה לקום ולא מצליחה.
הרגל כאבה לה בכל פעם שניסתה לדרוך עליה. קרולי עדיין היה שכוב
מאחוריה על הרצפה ועדיין החזיק את רגלה האחת.

"אסור לך לעשות את מה שרצית לעשות, אני מצטער."

"נראה אותך בורח עכשיו", אמר סלזאר. "אימפריו!" הוא הניף את
שרביטו. הארווי קפא באמצע נסיון מאבק לבריחה. "בוא", אמר
סלית'רין המבוגר.

הארווי נגרר אחריו במבט אטום.

מחר בבוקר, כשאביו ישחרר אותו, הוא יהיה כבר רחוק מאוד
מהוגוורטס. רחוק מדי.



פרק 10: אבל האם לכל סיפור... יש סוף?

דיאנה מצמצה. שמש חורפית לבנה חדרה מבעד לחלון החדר.

חלון בחדר?

זה בטח לא היה החדר שלה במרתפים.

"בוקר טוב חמודה", אמרה הלגה. דיאנה ניצלה את זה שהלגה הלכה
להביא מגש כלשהו והביטה סביב. נראה היה שאלו מגורי המורים.

"אי-אימא?" שאלה דיאנה וניסתה לקום. כאב חד ברגלה השמאלית עצר
אותה. "מ-מה אני עושה פה?"

"את שברת את הרגל חמודה, נתקלת בג'וליאן ונפלת... אני חושבת
שהוא בחדר של הרייבנקלואים. את יודעת, אימא שלו דואגת."

"מה?!" נבהלה דיאנה, "מה קרה לו?"

"אה, אר, כלום. הוא קיבל מכה ממשהו וקצת קשה לו להסתובב אבל
הוא לגמרי בסדר חוץ מזה", ענתה הלגה בחשדנות.

דיאנה הרגישה קצת אשמה. היא זו שנתנה לקרולי אגרוף שנראה היה
מכאיב ביותר. זו גם היתה אשמתה שנשברה לה הרגל, לא היתה לו
ברירה.

"ו-" ליבה של דיאנה התהדק לקשר, "איפה הארווי?"

"הוא-" אמרה הלגה, קולה נשבר, "אנחנו חושבים שהוא ברח. חזרה
לאביו. זה הגיע עם ינשוף הבוקר." היא הרימה דף משידת הלילה.
הוא היה כתוב בכתב ידו של הארווי:


דיאנה:

הייתי חייב לחזור לאבא שלי. מקווה שתביני.
      אוהב
                 הארווי

סלזאר היה מרוצה. המכתב שהכריח את הארווי לכתוב לדיאנה,
באמצעות הטלה חוזרת של אימפריו מכיוון שהוא התחיל להתנגד, היה
מצוין. הם יבלעו את זה שם בהוגוורטס, אין ספק.
עכשיו רק נותר לו לחכות.

אמנם שנים, אולי יובלות, אולי הוא לא יחיה כדי לראות, אבל
היורש האמיתי שלו יבוא כדי לעשות את מלאכתו. הוא ידע.

והארווי יהיה הראשון.

דראקו עצר את שטף הקריאה כדי להעיף מבט בספר. לא נשארו לו הרבה
עמודים. הוא היה עייף, ומאוד מאוד רעב, אבל המשיך לקרוא. הוא
היה חייב לדעת מה קרה לדיאנה. הוא היה חייב לוודא שהיא בסדר.

הארווי מיצמץ כדי לראות את אביו עומד מעליו עם שרביט.

"א-אבא? אני חייב לח-לחזור", הוא אימץ את שארית כוחותיו לקום
ולא הצליח. הוא היה תשוש מדי. "מה קרה? איפה אנחנו?" הוא שאל,
מבולבל לחלוטין.

"רחוק מספיק כדי שלא תוכל לחזור." ענה סלזאר ברשעות. הארווי
התכווץ כאילו כיוונו אליו משהו גדול וכבד.

"אבל... דיאנה", הוא אמר בעצב.

"הפלפאף לא קשורה אליך, היא לא ברמה שלה... אחת מאותם אוהבי
מוגלגים", הוא ירה בתיעוב.

"כל אחד, אפילו אוהבי מוגלגים, עדיף עליך", שיחרר הארווי
באומץ. פניו של סלזאר התעוותו בחיוך מרושע.

"לא הייתי מאמין שאתה... הבן שלי", אמר סלזאר בקלילות, לא
מראה כל דאגה.

"ובכן, בניגוד אליך, דיאנה אוהבת אותי ותאמין או לא, אני
אהבתי אותה." החזיר הארווי. "אני יכול לפחות לשלוח לה
משהו...?"

"יקח לזה זמן אתה יודע," אמר סלית'רין, מוותר הפעם לעקשנות של
הארווי. פעם אחרונה, הוא אמר לעצמו.

"לא אכפת לי".

"כבר כתבת לה מכתב".

"אני רוצה לכתוב לה מכתב שאני זוכר שכתבתי".

סלזאר סלית'רין נאנח. הוא חיטט במזוודה הקסומה שהכילה את הציוד
של שניהם שנארז בבהילות ושלף עט נוצה וגליון קלף.

הארווי שירבט משהו וחיבר אותו לינשוף שחזר מהשליחות של אתמול
בלילה. מותש. אבל להארווי לא היה אכפת.

"זהו", אמר סלית'רין אחרי שהינשוף נשלח. "ועכשיו," הוא הוציא
קופסה. בתוכה היה מגף ישן, מפתח מעבר.

הארווי, בגרון חנוק, הושיט את ידו קדימה. הוא לעולם לא יראה
שוב את דיאנה, הוא לעולם לא יראה שוב את הוגוורטס, הוא לעולם
לא ישב שוב עם אף אחת מתחת לעץ תפוחים במטע מושלג.
הוא הרגיש משיכה מעט מאחורי הקורקבן שלו ונפרד מקצוות היער
האסור, שעוד לא היה אסור.

"קרולי", דיאנה לחשה.

קרולי הרים את עיניו.

"היי לך", הוא אמר בחיוך חלוש, "מה שלומך?"

"חיה", היא אמרה והתיישבה לידו על המיטה שעליה הוא שכב. הוא
אכן היה במגורי רייבנקלו כמו שאמה אמרה, והיא דידתה לשם, נעזרת
במקל מתפרק אחד. זה היה קשה, אבל היא לא יכלה להיות לבד יותר.
היא לא יכלה לעמוד בזה.
"קיבלתי מכתב", היא אמרה, בלי קשר לשום דבר.

הוא הסתכל עליה והיא הנהנה, בלי מילים.

זה היה ממנו.

"מה הוא כתב?" הוא שאל, מסתכל על פניה החיוורות בדאגה.

"הוא אמר שהוא היה חייב לחזור לאבא שלו, ושהוא מקווה שאני
אבין. ברור שסלית'רין כתב את זה", היא אמרה והוא הנהן להסכמה,
מעווה את פניו. "אני מקווה שהוא בסדר..."

קרולי שתק. "לא סיפרת על זה לאמא שלך, נכון? על... על החטיפה
והכל. על זה שהוא חזר ו... ו...?"

"ברור שלא. אם הייתי אומרת לה משהו אז הייתי צריכה להסביר לה
הכל, וזה היה כולל גם
את דראקו ו... אתה יודע", היא אמרה. הוא עצם עיניו.
"הו, אני מצטערת!" דיאנה קראה בצער, "אתה חולה ו.. ואני פה
ומברברת שטויות ובכלל לא שאלתי איך אתה מרגיש..."

"זה בסדר", הוא אמר, מחייך אליה חיוך עייף שניסה להעמיד פנים
שהוא שמח. הוא עמד להוסיף עוד משהו, אבל לפתע נקישה חלושה על
החלון הקפיצה את שניהם. דיאנה קמה בזהירות והלכה לפתוח את
החלון.

זה היה ינשוף.

מרוט, מסכן, ועייף - והוא נשא מכתב.

"מהארווי?" נשמע קולו של קרולי, מכיוון המיטה. דיאנה המהמה
בהתרגשות ובדאגה. היא מיהרה לפתוח את המכתב, ואז - ככל שרגלה
הכואבת יכלה - היא מיהרה להראות אותו לקרולי, שקרא אותו
בחרדה.

"אין לי הרבה זמן", הוא קרא בקול, "אבל הרבה מה לומר. אני אוהב
אותך יותר מכל דבר בעולם. תמיד אהבתי ותמיד אוהב. אני רוצה
שתהיי מאושרת -  אל תהיי עצובה מזה שהלכתי. תמשיכי כרגיל, כי
בסופו של דבר, אני מניח.. ש -  "

" - שכך זה נועד להיות", היא סיימה את המשפט במקומו, מרימה
אליו את עיניה. "אוהב..." היא לחשה. "הארווי".

"דיאנה? את בסדר?" שאל קרולי כמה שניות אחר כך כשדיאנה התיישבה
בפינת הרצפה והתחילה לבכות. גם קרולי היה מדוכא. אותן מילים
ספורות שרצה להגיד לדיאנה כבר שנים עשו אותה כל כך אומללה. הוא
לא אהב לראות את דיאנה אומללה.

"אני... רק.... תכף", היא מלמלה, מרטיבה את המכתב ולא במים.

היא ניגבה את לחייה ואז לקחה את המכתב, קיפלה אותו בזהירות
והניחה אותו בכיס החלוק.

"די", היא אמרה שתי דקות מאוחר יותר, בולעת סופית את הגוש
בגרונה ומתיישבת על כיסא ליד מיטתו של קרולי. "באתי לבקר אותך.
מה שלום הגב שלך?"

"אה, לא כואב בכלל והרופא מהוגסמיד אמר שמחר אני יכול לקום
מהמיטה. הרגל שלך קצת יותר, אר, את יודעת, מצטער". הוא הסמיק.


"זו היתה אשמתי, זה מה שהיית צריך לעשות. תודה". היא אמרה
וניסתה בזהירות לחבק אותו בלי לפרק לו את הגב.

קרולי היה עסוק מדי בלהיות מאושר מכדי לשים לב שהיא כמעט עוצרת
לו את זרם האוויר לריאות.

ואז נשמעה שוב יבבה חלושה, והיא הגיעה מכיוון הכתף שלו. דיאנה
שוב בכתה.

"מה קרה?" הוא נבהל.

"אל תשים לב פשוט... הלוואי שהארווי היה פה, ואנחנו כולנו
היינו יושבים בשולחן העגול הגדול, ואם אנחנו שנינו בטח היינו
עם קביים הוא היה מנסה לספר לנו בדיחות כדי שנשכח מהרגל, או
הגב או... כדי שנשכח... נשכח..."

"נו למה אתה מחכה?" שאלה דיאנה כמה ימים מאוחר יותר. לה
ולקרולי כבר היו קביים ושניהם נשענו על שולחן בפינת חדר
המועדון של סלית'רין. הם ישבו אחד מול השני, קרולי כיוון את
שרביטו על דיאנה בהיסוס.

"אני לא יכול!" הוא קרא.

"נו, רק קסם אחד קטן והכאב יעבור!"

"זה יכאב לך יותר לשכוח אותו".

"אני לא אזכור את מה שיכול להכאיב לי".

"נכון... את רק תזכרי שפעם קרה לך משהו, זה הכאיב לך ואת
תישארי עם הכאב אבל בלי לדעת ממה הוא נגרם".

"בלי פילוסופיות, רק אובליוויאטה".

"לא!"

"למה?"

"הסברתי לך!"

"לא מספיק טוב".

"את תהיי אומללה".

"עכשיו אני אומללה". היא אמרה במרירות.

"את תהיי יותר אומללה, אני יודע... את חייבת לזכור אותו. אחרת
זה יהיה חור בזיכרון, והוא יהיה מלא במשהו שפעם הרגשת ואת לא
מצליחה לזכור מהו. אם את לא מפסיקה אני הולך!"

"לך, רק תזכור איזה מין חבר אתה".

וכך, מדוכא, הרים קרולי את הקביים שלו ויצא משם.

"סאם? סאם?!" קרולי הסתובב בקומה הראשונה וקרא את שמו של החבר
היחיד שנשאר לו.

"כאן" קרא סאם מאחורי דלת סגורה בקיר. קרולי מיהר ופתח את
הדלת. זה היה ארון האחסון של המטאטאים.

"חיפשתי את המטאטא שלי כדי לצאת לעוף והדלת נסגרה אחרי." מילמל
סאם "תודה" הוא הוסיף בחיוך ויצא מהארון.

"אני צריך לדבר איתך" ענה קרולי.

"וזהו", סיים קרולי. סאם נעץ בו מבט תומך.

"אז תגיד לה", הוא אמר בהחלטיות.

"אבל אני לא יכול, היא לא מדברת איתי.

"אז אני ממש לא יודע" נאנח סאם. קרולי נאנח גם הוא ויצא
המחדר.

 
דיאנה ישבה בחדרה ובהתה בתקרה. זה כמה ימים שהיא לא דיברה עם
קרולי. מכיוון שהיה עקשן הוא לא ניסה לדבר איתה או להשלים
איתה. אם היא לא רוצה לדבר איתו, לא צריך.

היא רצתה לעשות משהו... משהו שיעשה אותה יותר מאושרת... והיא
חשבה על מקום שבו היא היתה מאושרת. מקום שממנו היו לה זכרונות
נעימים... הארווי...
עץ התפוח בהוגסמיד.

היא קמה ויצאה מהטירה בצליעה על הקביים. היא הלכה אל עבר
הוגסמיד בשלג שהתחיל לרדת, מתכרבלת בתוך גלימה עבה.
היא עברה ליד המקום שיהיה פונדק שלושת המטאטאים, ליד פארק
הוגסמיד שהיה כולו נטול-שלג לחלוטין שם היא עצרה ונעצה מבט
בפרחים שזהרו כמו אורות בריבוע ירוק בתוך השלג וראתה מדי פעם
אנשים עגמומיים למראה חוצים את דרכה.

היא הגיעה אל מטע התפוחים, שהיה מושלג כולו. בדיוק כמו אז...
היא לא ידעה לאן היא הולכת אבל ידעה לאן היא רוצה להגיע. רגליה
כמעט הובילו אותה אל עץ התפוחים היחיד שהשלג פשוט לא ירד עליו.
העץ שמתחתיו היא ישבה... ישבה עם...

"את אוהבת אותו?"
"אני לא יודעת"

מישהו ישב מתחת לעץ והביט למעלה, אל שמי החורף האפורים-לבנים.
היא לקחה נשימה עמוקה של ציפייה למשהו שהיא ידעה שלא יקרה. היא
ידעה ששום זוג עיניים אפורות לא יחכה לה שם ויביט בה... כמו
שכמעט אף אחד לא הצליח. היא לא זיהתה ממרחק מי תפס לה את המקום
שלה, המקום שלו...  אבל כשהתקרבה מספיק היא הצליחה לראות שיער
שחור וזוג קביים זרוקים בשלג שהקיף את העץ.

"אוף" היא מלמלה, מאוכזבת. טוב, כמובן שזה לא יהיה הארווי אבל
אם זה היה סאם היא היתה יכולה לדבר איתו... אבל עם קרולי...
הוא לא דיבר איתה. או שבעצם, היא לא דיברה איתו.
היא פנתה להסתובב ולצלוע חזרה אל הטירה כש-

"דיאנה חכי!"

קרולי הרים את ראשו ונעץ בה זוג עיניים, שבהחלט לא היו אפורות.


"שבי איתי" הוא ביקש, היא מצאה את עצמה צולעת לשבת לידו, נשענת
על העץ.
השלג שירד באותו רגע החליק מעל העץ באופן מוזר והתאסף סביבו
בטבעת, כמעט קובר את הקביים של קרולי. היא השעינה את אלו שלה
כנגד העץ.

"אר", הוא אמר "את כבר מדברת איתי?"

"לא" היא אמרה בחיוך.

"אז מה אני שומע?"

"רק הקול שלי, זה מרוב געגועים"

"אני באמת מתגעגע. תדברי איתי"

"מה אני כבר יכולה לומר?" היא הביטה אל השלג שירד מסביב לעץ.

"לי יש משהו לומר" הוא אמר בזהירות. "משהו שרציתי לומר כבר
הרבה זמן".  

זהו. לא היה המשך. דראקו העביר דף והוא היה לבן וריק. הוא נאנח
וסגר את הספר, מנסה לא לחשוב מה עלול להיות ההמשך.

הוא עשה מה שהוא עושה עם כל ספר ששואלים מהספרייה: הלך להחזיר
לספרייה.

הוא ירד במדרגות מהחדר אל הספרייה, מרגיש כאילו הוא עושה זאת
בפעם האחרונה. הוא נכנס אל הספרייה. אירמה פינץ', הספרנית,
נעצה בו מבט חד. לא נראה היה שהיא שמה לב לספר המוזר שהחזיק.
למען האמת, נראה היה שאף אחד מהתלמידים שהיו בספרייה לא שם לב
לספר, אפילו שזהר באור חיוור ומוזר.

הוא ניגש אל כוננית ספרים רחוקה, באחת הפינות. זאת שבה הוא ראה
לראשונה את הספר.
עכשיו הספרייה לא היתה ריקה אך ליד המדף ההוא לא היו אנשים,
מלבד אחת.
הוא החליט שזה יהיה בטוח להתקרב, בין כה וכה נראה כאילו אף אחד
לא שם לב וראה את הספר. הוא טעה.

"היי," היא אמרה "ספר מאוד, אר, מענין" היא ציינה, בוחנת את
הספר.

"את רואה את הספר?" שאל דראקו בקרירות מבולבלת "ומי את
לעזאזל?"

"כן?" היא ניסתה, והרימה את עיניה מהחפץ "קוראים לי ג'וליאנה".
עכשיו דראקו יכל לראות את פרצופה. היו בו שתי עיניים. אבל אילו
עיניים. הוא סקר אותה מקודקוד ראשה הבלונדיני-כסוף עד לנעליה
היוקרתיות ואז הוא חזר להביט בעיניה. לעזאזל עם קראב וגויל ומה
שהוא היה צריך לעשות, לעזאזל עם העולם. עין אחת ירוקה ואחת
כחולה, שתיהן מוקפות בריסים ארוכים וצפופים ונועצות בו מבט
מוכר שגרם לך להרגיש כאילו בזה הרגע סיפר את הבדיחה הכי מצחיקה
בעולם.

דיאנה מאלפוי, מאתיים שנה אחר כך, הביטה בספר מסתורי שהפיץ
מסביבו אור חיוור. היתה לה הרגשה כאילו היא הכירה אותו, או
שהוא הכיר אותה.

נו, טוב. חשבה. אולי בחיים אחרים. ושחררה את המחשבה.

והלכה.


"מיסלטוויט"