היא: היי ממי נו הגיע הצו? בבקשה תגיד לי שלא.

הוא: לא, עדיין לא. אבל לדניאל הגיע. הקפיצו אותו. ביום ראשון
הוא חייב להיות שם ב- 8:00 בבוקר.

היא: מה?! באמת?! אוי אלוהים. בוא ניסע מכאן. בוא נברח. נברח
מהמציאות המרה שאנו חיים בה.

הוא: אי אפשר לעזוב את כל. יהיה בסדר. אל תדאגי. את הגדוד שלי
יקפיצו רק באמת מתי שתהיה מלחמה.

היא: נו באמת, את דניאל הקפיצו, אתה הבא בתור. בחייך.

הוא: לא יקפיצו אותי כ"כ מהר. תרגעי.

היא: אני לא יכולה להירגע. אני לא יכולה לשאת את המחשבה שלא
תהיה כאן. הידיעה שכל יום נהרגים חיילים ומילואימניקים משגעת
אותי. אני לא מסכימה שתלך. תאמר שאישתך לא מסכימה.

הוא: אם יקפיצו אותי, אני אלך בגבורה. מישהו חייב לעשות את
העבודה השחורה.

היא: אני פוחדת.

שבוע אחרי

הוא: מצלצל אליה בטלפון: היי, התקשרו אלי מהצבא, אני חייב
להגיע לבסיס עד 20:00 בערב. , בבקשה אל תבכי.

היא: מה??!!!   בוכה... בוכה...  אני לא רוצה שתלך. לא רוצה
שתמות לי במלחמת הדמים הזאת.

הוא: זה לא נתון לשליטתי. אני חייב ללכת. אם לא אלך, יבואו
לקחת אותי בכוח. אנחנו לא רוצים
שזה יקרה.

היא: למה??? למה אתה??? לאיפה אתה נוסע?

הוא: לשטחים. אני מבטיח אתקשר בכל רגע שאוכל. אבוא להיפרד לפני
שאסע. אוהב אותך. אל תדאגי.

היא: ביי

חודש אחרי

הוא: שלום אישתי, את רואה הכל בסדר כאן. יחסית רגוע ושקט. עוד
שבוע אני חוזר הבייתה. אולי יתנו לנו אפטר מה שלא נראה לי.

היא: איפה אתה ישן?

הוא: יש כאן ביתנים קטנים. גם עם האוכל אפשר להסתדר.

היא: אני מתגעגעת, הבת שלך רוצה לראות עולם. לנשום אוויר.
תחזור הבייתה.

הוא: אני חייב לנתק. ביי. ומנתק.

היא: אוי אלוהים מה קרה????? מה קרה??????
כעבור שעה ברדיו

רדיו: אירע פיצוץ עז במוצב X: הרוג אחד ושני פצועים
אנושות.השמות יפורסמו מיד.

היא: בוכה מאושר שזה לא ארוסה. לפתע צלצול טלפון.

הוא: בטלפון: אני בסדר. המלחמה הסתיימה. אני בדרך הבייתה.

   
 למה צריך לחיות בצל הפחד כל הזמן???