הוא עמד לו בשקט בחשכה של אותה שעה מאוחרת בלילה, ילדון קטן
וצנום, פניו הכחולות נותרו חסרות הבעה. לא ברור מה גרם לחוסר
ההבעה שבפניו ואיש מעולם לא טרח להתעמק בכך, אולי דווקא משום
שפניו היו חסרות הבעה.
הוא היה מהלך לו ברחובות לבדו, והאנשים שחלפו על פניו בכלל לא
הבדילו בינו לבין האדם הבא או הקודם שעל פניו חלפו. עבורם הוא
היה משהו לחלוף על פניו, כזה שיעביר את הזמן ושיהיה על מה
להסתכל ולחלוף כשהם בדרכם למקום כלשהו, לא יותר.
והוא במבטו חסר ההבעה המשיך  לשוטט ברחובות, חסר מטרה ותכלית.
במיוחד אהב את רחוב "הרצל", ונוהג היה לחזור ולבקר בו פעמיים
רבות. הוא ידע שהרחוב הוא על שם איש חשוב ומפורסם, הוא דמיין
אותו כמישהו שמן, מתקרח עם שיער לבן ומשקפיים שעוסק בדברים
שקשורים לכלכלה ומדינה. אך לא אישיותו המרשימה של מי שעל שמו
נקרא הרחוב משכה אותו לשוב לאותו הרחוב פעם אחר פעם.
הוא נהנה לשבת על ספסל העץ הישן, שעם השנים כוסה כמעט כולו
חריטות אהבה ושמות של אנשים שונים שהותירו חותמם בו ואז עזבו,
ולהביט בזקני השכונה יושבים, עייפים, עם מבט נוגה בעיניים, הוא
נהג לחשוב שזה מבט של געגועים, ושותקים.
לשקט שלהם הוא טען יש משהו מיוחד, לא כמו השקט של חצות הלילה
כשכולם ישנים, גם לא כמו השקט של דקות הדומיה, ולא השקט המביך
הזה כשאין יותר מה להגיד, גם לא השקט של חיבוק אוהב.
השקט שלהם הוא אחר.
יותר מזה הוא לא מוכן להסביר, אם תתפנה לכם פתאום דקה בסדר
היום אז תיגשו לרחוב הרצל ותבינו בעצמם.
אבל הרי אתם יודעים שאתם לא תיגשו לבדוק, הרי אתם אנשים
עסוקים, בוודאי ממהרים לאיזה מקום חשוב, כדי להיפגש עם אנשים
חשובים. ולא, אנחנו באמת שלא מזלזלים בזה. באמת שלא.
והוא, עדיין חסר הבעה, מתבונן בזקנים השותקים, על פניו חולפים
אנשים רבים.
מי יודע, אולי גם אתה?