לילה שחור כקבר התלבט בינו לבינו, אם לפנות את מקומו לדמדומי
השחר. גדי הזקן לא הסיר את עיניו ממכשיר הטלפון, שהיה מונח
בהישג ידו. בימים היה  גדי צמוד לנייד ובלילות לקבוע, המחובר
לקיר בכבל.  
'גדי' הינו שם שמריח רעננות. על כן, מי שמתקרב אל אבותיו, אינו
יכול להיקרא בשם זה. השם אינו מתחבר לדמות (אפשר אולי,
מקסימום, גד). כיוון שאמו קראה לו גא-די-י-י- , הלבישו עליו
חבריו את הכינוי גדיא ואחר כך כינוהו בן-תיש, מפני שהיה תוסס
ותוזז וחסר מנוחה, אץ להתכתש, אץ להתפייס ואץ להתרועע.
היום, כשהוא בן שבעים פלוס, הואטה פזיזותו ודחפיו כמעט נעלמו.
נותר לו רק הטלפון. כל מעייניו מרוכזים בטלפון.  
בוקר- בוקר התלונן, על 'בזק', שניתקה לו את הקו. רעיון, שנולד
בשל דיממת הטלפונים שלו. היה ישן בעיניים חצי פקוחות, כארנבת,
מחשש שיפספס צלצול של אחד הטלפונים. פעמון של דלת, במרחק חמישה
בתים, היה מקפיץ אותו. על אישתו אסר להרים אפרכסת ולהשיב, מחשש
שיווצר 'טלפון שבור'. כשטלפון אחד מהרבים השמיע גרגורים, היה
בטוח שמישהו צוחק עליו. כאשר מהעבר האחר של החוט ביקש מישהו
אלף סליחות על שטעה במספר, הצטער ואיבד מתאבונו: "חבל, סוף-
סוף מישהו צלצל וברח".
אין ספור פעמים, עשרות בשבוע ומאות בחודש, בדק  את הקו ומצא
שהוא "חי". אף על פי כן הזמין טכנאים של בזק שקבעו, שכל המגעים
מהודקים כנדרש. הטכנאים ידעו מדוע אין הטלפונים מצלצלים, אך לא
רצו להעליב: הטלפונים שותקים כי אין מי שמצלצל אליו. הם היו
ותיקים במקצועם וכבר ראו  דברים כאלה.
גדי לא הסתפק בעדותם ומסר את מכשיריו, כל אחד בתורו, לבדיקה
במעבדה של בזק. תשובת אנשי המעבדה הייתה צפויה: כל המכשירים,
הישנים והחדשים, תקינים.
רעייתו, פיה שפיה נוטף ארס, כינתה אותו 'פתי', שמאמין לכל אחד:
לבולדוג, שקשקש במה שנותר  מזנבו ונגס לו באחוריו; לקופיף, בעל
הפנים המתוקים, שנטל מידו את כל הבטנים והציגו כלי ריק;
לידידו, "בעל השכל הטוב", שתיחמן אותו ונטל ממנו נתח מכספו...

בלבו ידע שהיא צודקת,  אבל גבר אינו מודה בטעות. מאס בקטרוגה
ומסר אחת השפופרות לבדיקה במעבדה פרטית. שילם את שתבעו: סכום,
שניתן היה לרכוש בו שני מכשירים חדשים. אלה קבעו:-"הצרה שלו
(של הטלפון), שברוב הזמן הוא תקין ובחלק מהזמן אין הוא תקין.
ממחלה זו סובלים כל הטלפונים שיוצרו בשנה כך וכך. אנחנו יודעים
שאין ליחיד נחמה בצרת הרבים, אך אין בידנו לשנות..."
הסברם נשמע לו משונה ולא נתן לו מנוח. החליט, שיכריח את
'הרמאים' של בזק להחליף את המכשיר משנת הייצור המקוללת. בבזק
לא התעקשו: "קח אחר, משנת היצור האחרונה. טרי- טרי ישר מפס
היצור. תסתכל, התאריך טבוע בפלסטיק".
גדי קיווה, שמכאן והלאה יצלצלו טלפוניו ביום ובלילה. חיבר
לטלפון הטרי חוט ארוך מאוד, כמו בסרטים. שלא יקרה שהטלפון
יצלצל והוא לא יספיק להגיע. כבר קרה. חבר שלו אמר, שהוא מצלצל
ואינו נענה. (איך זה יכול להיות? הרי הוא תקוע בביתו כמסמר ללא
ראש!)

כשהופיעו בשוק הסלולריים, שתקועים בין כתף לאוזן, רכש מיד אחד
כזה והיה עמו אח תאום- סיאמי. נראה שמרבה טלפונים מרבה דאגה.
הטלפונים נותרו דוממים. שכר בעל טלפון, שגר בקצה הישוב וגמר
עמו שיצלצל אליו לפחות פעם אחת ביום, בשעה אקראית. כדי לבדוק
שאכן הקו חי ושהטלפונים שלו לא שבקו חיים. שילם לו מראש סכום
הגון, להבטיח שהלה לא יחפש תירוצים. הטלפונים לא צלצלו. חיפש
ונתברר לון, שהשכיר בעל הטלפון נעלם.    
גם הנייחים וגם הניידים דממו כקבר, ומחקו את שארית רצונו
לחיות. "מילא", אמר לעצמו, "חברים שוכחים. זה לא בסדר אבל זה
כך. אבל הבנים? והנכדים? הרי אוזנו של כל אחד ואחד מהם רצועה
לנייד כלשהו.
משחש  יותר נמוך מנמוך, פנה אל הרדיואים. אל הקבועים,  שניזונו
מן הקיר ואל הניידים,  שכוחם בא להם מתוכם. וכמו שהיה לו טלפון
בכל חדר כך נטע רדיו בכל חדר. אישתו טענה שהוא לוקה באובססיה.
הסכים אתה, אבל לא ויתר.
בחדר השנה הציב את הרדיו הותיק, בעל הקול האנין. רדיו שהיה
משמיע קולו בשעות הארוכות שבין ערות לשינה, שהיוו סיוט מתמשך.
     
לפינת האכילה הצמיד את השני, בעל הרמקול הצעקני, שיגבר על רעשי
המטבח. רעמיו גברו גם על ציוצי אישתו ואפשרו לו לאכול בשקט.
(רדיו זה היה שנוא על אשתו ולכו אהוב עליו).
השלישי, סמוק לחיים, שאינו מתיירא מהבל של רותחים, נתלה על
הקיר של חדר האמבטיה, שהיה גם חדר השירותים.
רביעי, ענתיקה מפוארת, שמנורות לוחשות בבטנו, הוצב בקצה
המרפסת. קולו הקטיפתי היה משתפך אל חלקת הדשא.    
חמישי, קטנצ'יק, נתלה על ידית הכורסה וזמזם ישירות לאוזנו,
אפילו בעת שצפה במסך הטלוויזיה.
והיה עוד אחד, שהאפיל על האחרים וניגן כל הזמן. בלא צליליו היה
הבית משול לבית קברות.

הרדיואים היו פתוחים כל הזמן והתחרו זה בזה. זה מדבר וזה מצווח
והאחר  מלחש או משמיע זמר. גדי שמח להיות חלק מהמהומה מפני
שדממה פרושה- בדידות ובדידות פרושה- מוות.

ישב ספון בביתו והקפיד להגיף את התריסים, שלא יתערבב רעש החוץ
ברעש הפנים. בעצם, לא נמצאה לו סיבה לצאת. העיר בה נולד שינתה
פניה. לפנים, הכיר כמעט כל מי שבא לקראתו. היום, מכריו הלכו
לעולמם או שהם יושבים בביתם, כמוהו. עירו נעשתה ולדנית וילדה
כל יום פרוור חדש. הכל השתנה ולא לטובה. ניסה כוחו להשתמש
במחשב. לא הצליח להשתלט על כפתורי המחשב ועל המקלדת. איך היה
יכול אפילו בכפתורי המכנסיים התבלבל. נואש מלהדביק את קצב
החיים. ראשו גדוש בעברו.
השכם בבוקר הציץ בעיתון של שכנו והחזירו לפני שזה העלימו מתחת
לבית שחיו. הכותרות אישרו  את שהרדיו הפריח בלילה. במאמרים
מאס. לא הייתה לו סבלנות בשבילם. אחרי הקפה הראשון הסתגר
בשירותים והאזין לגלי צ.ה.ל, לאוניברסיטה הפתוחה. בד"כ נזקק
לישיבה ממושכת, משום שמיעט בנוזלים, משום ששנא מאכלים 'עתירי
סיבים' ומשום שהציקו לו טחוריו. התרווח על כס הכבוד והאזין
לדברי תורה. אהב  את קול הסדיסט, שבישר שכל הכניסות לעיר
פקוקות. הפקקים אינם מעניינים אותו עוד כיוון שחדל לנסוע. לא
היה לו לאן וגם  גבו, שהושחת בגין כרסו, שובת. וחוץ מזה,
הנסיעה עלולה להרחיקו מטלפוניו.  
הדוורית כמעט שלא התעכבה אצל תיבת הדואר שלו, הצבועה אדום
לוהט, בולט. הייתה מחליקה, חרישית כצפריר של בוקר, נדה בראשה:
- "מה אני יכולה לעשות?" לפעמים מצא בתיבת הדואר חשבונות של
מים, של חשמל, של ארנונה ושל כבלים, או הצעה לרכוש פיצה שתגיע
מיד.כל יום בדק את תיבת הדואר וכשיצא, נשא עמו נייד אחד.
גדי לא היה אידיוט והבין היטב, שהחידלון הטלפוני אינו קשור
לתקלה באפרכסת. ובכל זאת,  כשהיה מתקרב הערב היה אוחז בו אי-
שקט. נמאסו עליו הטלפונים השותקים.
בצר לו צעק אל רעייתו: "את יכולה לתחוב את כל הטלפונים את
יודעת לאן ואת יכולה לשלוח לשם גם את הרדיואים".
"שלא  תוציא עלי את העצבים שלך, אתה שומע, זקן אחד? תוציא אותם
על בניך השותקים, על נכדיך שרחקו, על מי מחבריך שעדיין חי ועל
ראש הממשלה שלך. עלי- שלא תעיז"... קמה והלכה.
גדי לא דאג פן לא תשוב. הכיר אות שיגעונותיה כולם. היא הייתה
מין לסי שתמיד שבה הביתה. אבל, בין אם הייתה ובין אם נעדרה לא
היה ביכולתה לנפץ את הבדידות.