[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה







נתן קדם
/
מנולי

עומס החום באוגוסט, יכול להוציא אדם מדעתו. זה לא הזמן לעבור
לגור ממקום למקום. אבל אמור הייתי להתחיל לעבוד בכפר הילדים
בראשון בספטמבר. אז עברתי.  
זה עתה סיימתי לגרור את חפציי במעלה המדרגות אל הקומה השנייה
ונותרתי סחוט ושטוף זיעה.
ספסל צהוב- אדום- כחול- ירוק- חסר שלב- תקוע באלכסון, משך את
עיניי. השתרעתי עליו, כיסיתי בזרועי את פניי, שלא יתבשלו בשמש,
וניסיתי לנמנם מעט. אל משקוף דלת הכניסה לבית, מעבר לכביש הצר,
נשען נער, האחד שחג סביבי וגם עזר לי מעט. סרב  להגיד מה שמו
וגילו. "אני לא מכיר אותך ואתה לא מוכרח לדעת. בן יותר משלוש
עשרה ופחות מחמש עשרה," צחק.
נזכרתי בתגובתו וחייכתי.  
"מה אתה מחייך כמו דביל?"  
"אתה מדבר אלי?"
"בטח שאליך. אתה רואה כאן עוד מישהו חוץ משנינו?"
התרוממתי מעט, הושטתי יד ואמרתי: "נתן".
לא הגיב. כמו לא שמע.
"החום מייבש לי את השכל. אני מרגיש כמו בבית מרחץ תורכי".
"תשמע", אמר ללא קשר, "החלטתי שאני לא נשאר פה. בשביל להסתלק
אני צריך את הכסף שלי. גאולה אמרה שנתנה לך. אני צריך לנסוע
לירושלים. בירושלים יש חמאם ואני הייתי בו,  כשהייתי קטן.
הייתי הולך עם הדוד שלי כל יום שישי. לדוד שלי יש סוס. הוא
שומר שדות והוא לא מפחד מאף אחד. יש לו רובה ואקדח וגם
שבריה."
הרהרתי מעט ואמרתי:  "בוא נעשה עסק: אסור לי לתת לך להסתלק.
נסכים בינינו, שלא אמרת לי שום  דבר. אז, לא אהיה שותף שלך...
תגיד: למה בוערת לך אש  בתחת?"
"ככה מדבר מדריך?"
"כמו שאתה: בלי לחשוב. אתה מדבר מהמה- שמו, שהזכרתי קודם...
שמע ילד: אני, יש לי בית קברות בבטן. ממני לא יוצא שום  דבר,
חוץ מאתה יודע מה. אם תספר לי מעט מהמציק לך,  אולי אוכל
לעזור... אפילו שאני חדש  ומכיר כאן רק את המדרגות ואת הספסל
המחורבן הזה..."
" אני לא קולט איך שהחום לא עושה לך שום דבר. אתה אפילו לא
מזיע. אולי יש לך קצת רוח  בשבילי? אם לא, עוד מעט תראה אותי
מת..."  
"כבר ראיתי מת."
"בא לך לראות עוד אחד?"
"לא אכפת לי..."
"לא אכפת לך שבן אדם ימות פה, לפניך?"
"למה זה צריך להיות אכפת לי?"
"אתה רשע. לא ראית שיש לי שני ילדים קטנים?"
"מה איכפת לי מהילדים  שלך? למישהו איכפת ממני?"

זז בכבדות מאצל המשקוף, קרב והתיישב על קצה הספסל.  

קרצתי בעיני ואמרתי: "אתה צודק, מה לך ולילדיי? אבל אולי
יהיה?"  
"שאגיד לך משהו? לא תכעס?"
"לא אכעס. ואם כן, תקבל בעיטה באחוריך, לא יותר."
"כדי שהבנים שלך יהיו יתומים אתה צריך למות נכון? אז אני מבטיח
לך, שתצטער שנתת לי לעמוד קרוב אליך".
"בתנאי שגם לי יהיה מותר לרדת לחייך."
"להרוג אותי?"
"למה לא? יש לך זכויות מיוחדות?"
רעייתי, שלרוב  צדקה בהערכותיה, הזהירה, שאני מעדיף אותו על
פני שלושים וחמישה חניכים אחרים, שזקוקים לי גם כן. אכן, כולם
היו זקוקים לי, אבל בטנו של מנולי הייתה  הר געש עומם.
התנגשנו בלי סוף ובשל כל סיבה פעוטה. היו ימים שאהבתי אותו
מאוד והיו ימים שאהבתי אותו פחות. אבל לא היו ימים שלא חשתי
כלפיו משהו. האם הוא אהב אותי? לא ייחסתי לזה  חשיבות מעבר
לנדרש. לפחות כך חשבתי. אני ממלא חובה.

מנולי הפך לבן ביתנו. בני בן השש היה שועט לקראתו וכלבתנו
הייתה נמלטת מחיבוקו ומתחבאת בכל פינה אפשרית.
כבעל חזקה הרחיק מנולי, באגרסיביות רכה, כל חניך שביקש את
קרבתי.  אמרתי לו בקול, שישמע ברבים, שלא אסכים שיטיל עלי
מצור.  התכוונתי בתמים לעשות סדר. את מנולי זה הצחיק. הבין טוב
ממני טיב היחסים שנרקמו בינינו. התחלתי חושש, שיחסינו הם חד
צדדיים: אני נותן והוא עושה טובה ומקבל. "עולם הפוך", אמר,
"במקום שאתה  תאמץ אותי אני מאמץ אותך.  גם לקחתי ממך את הבנים
שלך. תראה איך הם רובצים עלי. לך השארתי רק  את מוקית, הכלבה."

מנולי העמיק אחיזתו במשפחתי. כשהיה מניף את בני הצעיר ומשליכו
אל על לא חששתי. ידעתי שמנולי לא יעשה לו רע. החל דואג לבנים
שיאכלו, שיתרחצו, שישכבו לישון בזמן והבנים נשמעו להוראותיו
ברצון. אהבו להתחכך בו ולחוש את עוצמת שריריו.
אני ידעתי היטב שבתוכו שוכנת אסופה של שדים, שאי אפשר לנחש מתי
יזנק אחד מהם ויהדוף אותו לתהום. התפללתי שכשמנולי יאבד שליטה,
אמצא בסביבה. האמנתי, שיהיה בכוחי לרסן את השד הרדום. . מוכן
הייתי לתת אבל רציתי תמורה. רציתי שילמד להאמין בי ובחבריו;
שיתפוס מקום בחברת הילדים בלי שאהיה לו קביים. הדילמה לא הרפתה
והימים נשרו מן הלוח.

בכל שבת היינו משחקים כדורגל. לא הייתה בעולם "ליגה" חמה כמו
זו שלנו. בשבת זו עמדה להיקבע אלופת השנה וגם  היריבים הסכימו
שזו תהיה השבת שלנו. הייתי המאמן, המלווה, החובש והמפשר,
והתערבתי גם בהרכב. "רק לא להפסיד. זה הכל. לא צריך לנצח. רק
לא להפסיד,  ונרוץ עם הגביע ברחבי הכפר".
התעקשתי שמנולי יעמוד בשער. אמרתי שהוא אמיץ וגמיש ואחראי.  
"זה היום שלך. כולנו סומכים עליך". לחשתי באוזנו.
"אל תצעק לי באוזן. אני יודע בעצמי". השיב בקול ספוג בדבש.

היריב  ניסה להבקיע  ואנו בעטנו בכדור אל מעבר לגדרות. ככל
שעבר הזמן, הלך הגביע וגדל וצמח אל תוך ארוננו.  
ואז, כמו אסון שנוחת ממטוס, בעט מי היריב "פצצה".
ידי מנולי נשלחו אל הכדור. ראיתיו קולט אותו. הוא כבר קלט
"בננות" עקומות יותר.  הייתי בטוח שיקלוט אותו; שלפחות יהדוף
אותו.
כולנו ראינו שהוא הושיט ידיים ועצם עיניים והכדור חלף בין ידיו
ונחת ברשתנו. בדממה שהתעמקה נשמע קולו, בהיר וצלול: "אופס, לא
תפסתי".

אסון!!!

בנות, שאהבו את מנולי, קוננו: "קח אותו לבית שלך, שלא נוציא לו
את העיניים." בנים איימו, שיקרעו לו את הביצים ושטוב יהיה אם
גם אני לא אראה את  הפרצוף שלי בזמן הקרוב. אמרו: "תכננת מראש
שנפסיד. אתה והחרא השני. אתה והוא  אוהבים את עצמכם ושונאים
את כל העולם."
דחפתי אותו, לא בעדינות יתרה, אל תוך הצריף שלי.  
הוא חייך כל הדרך ואמר לבני בן השמונה, שנגרר אחריו: "תאמין
לי, שאני לא מבין על מה כל הרעש. אם היינו אנחנו מנצחים היו
ההם בוכים. זה היה יותר טוב? לנו, אולי. להם, בטח שלא."

קיבתי טיפסה ועלתה מבטני אל גרוני. אלפי תופים ענקיים הלמו
בראשי. נכנסתי בבגדי אל המקלחת ופתחתי את המים הקרים. שמעתיו
מסביר לבניי, ש"אבא שלכם הוא לא בנאדם. בנאדם נורמלי היה מכה
אותי כמו משוגע".
"מנולי תזהר, אני שומע אותך".
"רציתי שתשמע".
"אז  דבר אלי. הבט לי בעיניים ודבר".
"רציתי להגיד לך את זה  כבר מזמן."
"מי לא נתן לך? מתי לא הקשבתי לך?"
"אף פעם לא הקשבת באמת . אתה שומע רק מה שאתה רוצה ומתי שאתה
רוצה."
"זהו? ככה אתה מרגיש אחרי מיליון שיחותו?"
"הכמות לא חשובה. אפשר לא להגיד כלום במאה שעות."
"אתה  שיט לא נורמלי ואכזבה אחת גדולה."
"ואתה ?"
"אל מי אתה מדבר ככה?"
"אליך."
"אלי אתה לא תדבר ככה, שמעת!?"
"עובדה."
"אתה לא! אני אומר לך שאתה לא תדבר אלי בלשון מטונפת כזאת!"
אני צרחתי כמו משוגע ומנולי חייך. חיוכו הוציא ממני את השד שבי
והדפתי אותו בחוזקה.
"אסור לך להרביץ לחניך."
צרחתי כמו פר שחוט. אחזתי בו והדפתי אותו אל הדלת.  
מנולי נאחז בשולחן. שמעתי קול נפץ. המראה עפה מן הקיר ונחתה על
הרצפה.
ידי התרוממה ונחתה בעוצמה על לחיו.
מעולם לא הייתי  צדיק. כבר קרה שהרמתי יד על חניך. אבל מעולם
לא מפני שאיבדתי את ראשי.  

לחיו האדימה והוא געה בצחוק. מיד אחר כך נשא פניו אל התקרה
וגעה ביללה, כזאב ערבות המיילל לרוח.  "אני מאושר", ילל.
"ממה? מסטירת הלחי?"
"אני מתחיל להאמין שאתה באמת אוהב אותי."
"אתה חולה?"
"בריא כמו סוס. אפילו אני לא אהבתי אותי, אז איך יכולתי להאמין
שאתה אוהב אותי. אם היום לא הרגת אותי זה סימן."

הסתלקתי אל חדר השינה. לא רציתי שהנבז יראה את הדמעה שנלכדה
בין ריסיי. חשבתי שהוא יודע שאני אוהבו מאז נפגשנו באותו ערב
חם ומהביל. כל כך הייתי בטוח עד שמעולם לא אמרתי לו. הנחתי לו
להתחבט ולהתייסר שלוש שנים . לוא אימצתיו רק  פעם אחת אל חזי,
כמו שאימצתי את ילדיי שלי, היה נגאל מחיבוטיו.

לוא רק הבנתי  את זה בזמן!







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
אתם אולי יודעים
איפה אני יכול
להשיג תמונות
ערום מלא של
הנחיריים של
האיש האדום?


תרומה לבמה




בבמה מאז 23/2/03 8:36
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
נתן קדם

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה