"מה קרה?" שאלה אותי מאיה. ואני עניתי לה בחצי פה: "היא מתה".
ומאיה שאלה אותי בעיניים מפוחדות כמו שלא ראיתי מעולם: "מי
מתה?" אז עניתי לה: "לא מתה, התאבדה, הרגה את עצמה, שמה קץ
לחייה, סופית..." ומאיה עצרה אותי ושאלה כמעט ללא קול: "מי?"
ואני עניתי: "אמא". באותו הרגע מאיה החלה פורצת בבכי מר כשהיא
שואלת את עצמה כל הזמן את אותה השאלה הרטורית: "למה? למה? למה?
למה היא עשתה את זה?" ומאיה ידעה שלאף אחד מלבד האל אין תשובה
לשאלה הזאת, וגם האל בוחר בדרכיו האישיות לא לשתף אותנו
בתשובות. ישבתי על חתיכת עץ והבטתי בתקרה, חיפשתי ישועה,
חיפשתי גאולה, חיפשתי סימן, חיפשתי את אמא, אבל היא לא הייתה
שם, היא עזבה אותנו לטובת השאול. באמת חייה היו קשים, היא
התגרשה מאבא לפני שנתיים ומא המצב רק הדרדר והדרדר. היא נכנסה
לדיכאון והיא נכנסה אליו כל כך חזק עד שאף אחד לא הצליח להוציא
אותה ממנו. היא הייתה יושבת ימים בבית ובוכה, בוכה על הכל,
בוכה סתם, בוכה כי רע לה. כשניסיתי להתקרב ביא התנגדה, אז היא
צעקה, התעצבנה, זרקה דברים ושברה חפצים. לאט לאט נגמרו לה
הכוחות, היא נכנעה למחלה, לדיכאון הנורא, הוא לקח ממנה את כל
הכוחות שהיו לה עד שהיא נותרה חסרת כוחות ואדישה לכל מה שקורה
סביבה. אז גם התחילו החתכים על הידיים והרגליים. בכל פעם שהיה
נמצא משהו חד על ידה היא הייתה מחפשת כיצד לפגוע בעצמה איתו.
כל חייה עסקו אך ורק במוות. לעיתים הייתי שומע אותה בלילות
שוכבת במיטה ובוכה, היא הייתה שואלת את עצמה, או שאני חושב שזה
היה מופנה לאלוהים, מה היא עשתה רע בחייה, במי פגעה שזה מגיע
לה? היא נשבעה אז באותם רגעים שאם רק יביאו לה דבר מספיק רע
שהיא עשתה כדי שיגיע לה עונש כזה נורא, אם רק יוכיחו לה שזה
מגיע לה, היא מבטיחה שהיא לא תתלונן יותר, פשוט תשלים עם זה
ותחייה. אבל אין שום סיבה, אין הסבר, אין תירוץ. לעיתים רחוקות
היא הייתה נרדמת בלילות, אז הייתי שומע אותה קמה בצעקות ושוב,
כרגיל, מתחילה לבכות.
החיים לא הסבירו לה פנים,היא לא הייתה הכי יפה במיוחד וגם לא
חכמה. היא הייתה אישה כזו ממוצעת, גרושה עם שני ילדים ותינוקת
ועבדה כמזכירה במשרד של עורכי דין.
יום אחד כשבכתה ודפקה לעצמה את הראש בקירהחליטה לשים קץ לחייה.
אז היא לא חשבה על מאיה ועליי ועל שיר הקטנה. היא, האנוכית,
חשבה רק על עצמה, רק על הצרכים והרצונות שלה. אם הייתה רואה
אותנו עכשיו בוכים עליה ככה או יותר נכון בוכים על עצמנו, או
הייתה מתחרטת ואולי לא. אולי הייתה נשארת בעמדתה.
"מה יהיה עלינו עכשיו?" שאלה אותי מאיה. ואני השפלתי מבט
ועניתי: "נעבור לגור אצל סבתא וסבא". ואז באו הדמעות גם אצלי.
שאלתי את מאיה: "איך נסביר זאת לשיר? היא רק בת שנתיים. מה
נענה כשתשאל: איפה אמא? מה נעשה כשנצטרך להשכיב אותה לישון או
כשהיא תרצה לאכול?" מאיה לא ענתה לי. היא ישבה שם ובכתה. היא
כל כך בכתה עד שהיא חשבה שנשמתה עוד מעט משתחררת מגופה ועולה
למעלה, שם למעלה ביחד עם אמא.
שוב הסתכלתי על אותה הנקודה בקיר וחשבתי. נכרתי איך בדיוק שעה
לפני בא האמבולנס לקחת את אמא, נזכרתי איך היא שכבה שם על
הריצפה במטבח עם הסכין ביד, איך הורידים שלה היו כחולים, והדם
היה אדום, אדום כמו הצבע של השטן. נזכרתי שהסתכלתי עליה, עד
כמה הייתה שלווה, עד כמה פניה היו נינוחות, כאילו שהיא הייתה
שלמה עם מה שהיא עשתה והיא סוף כל סוף הגיע לשלווה הניצחית,
לחופש הנצחי. לרגע חשבתי שטוב שכך עשתה, שעכשיו היא מאושרת,
אני עדיין חושב כך מדי פעם.
עכשיו הבית כבר שקט, החיים נמשכים, אין מה לעשות, כל אחד עושה
מה שטוב לו, וזה מה שאמא עשתה.
אני מקווה שטוב לה שם במקום החדש, אחרת מה היה שווה כל המאמץ?