"זה נראה ככה כמו עוד אחד מהפיגועים האלה שאתה רואה בעיתון,
מעביר דף, ושוכח מזה בערך אחרי 10 דקות "

"תהית פעם איך זה שנמחקות 10 דקות מהזיכרון שלך ?"


בתאריך 29/10/02, בלילה רגוע ורגיל בהתנחלות חרמש, חדר מחבל
מפגע לישוב והתחיל לירות באיזור השוליים הדרומיים. הקפצנו את
שתי הסופות לאיזור, כאשר אחת מהסופות בדיוק סיימה ליווי לשני
רכבים, שגם הם חטפו כדורים. הקפצנו חיילים שיסתערו מכל כיוון
על המחבל שכבר זיהו. בינתיים, חייל אחד חוטף כדור ברגל ועוד 4
נשים ומבוגר אחד נפצעים מיריות. החובש שלנו רץ לטפל בהן תחת אש
ועושה הכל. החפ"ק, כיתת הכוננות והחיילים הנוספים מסתערים על
המחבל והורגים אותו. הפצועות הקשות פונו במסוקים ועוד שתיים
באמבולנסים, כולל החייל. הפצועה הקלה חיה, שלוש האחרות מתו,
מתוכן 2 ילדות.

קח את הדבר הכי רחוק ממך. עכשיו תקרב אותו אליך קצת. רק קצת.
עוד טיפה .. זהו. עכשיו תחיה בקרבתו. אתה לא תכיר אותו וכנראה
שגם הוא לא אותך, אבל הוא תמיד ידע שאתה שם. עכשיו נוסיף לזה
סיבה. אתה שם בשבילו. לך זה יכול להיות נטל, אבל בשבילו אתה שם
לכל מקרה. בשביל משהו שיקרה, במקרה או לא במקרה. אתה מרגיש
שבכל זמן נתון, אתה עושה את העבודה שלך, בין אם טוב ובין אם
לא, מפשל או לא, אתה שם כדי לעשות משהו. המשהו שאתה עושה יכול
סתם לעזור בהרגשה ויכול להציל את הדבר הזה שאתה מכיר קצת. אתה
חי עם עצמך טוב ומרגיש שהכל בסדר, בונה לעצמך שגרת חיים כמו
שהדבר הזה, הם, הן, בונים שגרת חיים במקביל אליך. הכל נראה טוב
ויפה עד הרגע הבודד הזה שהכל, כל מה שהיה, בורח לך מבין
הידיים. ככה.

כל המחשבה מוסטת למה שקרה.
כל התעסוקה התחילה מחדש אחרי שהכל נגמר.
כל אחד עכשיו מסתכל על זה ככה, אחרת.
כל אחד בסרטים שלו.
כל מי ששומע רשרוש בשיחים ישר קופץ כמו איזה משוגע, אבל בשקט.
כל אחד מנסה איכשהו להעביר את הזמן, לחיות את החיים, אבל עכשיו
משהו מפריע.
כל אחד וההלם קרב שלו.
אחד אומר שזה יישאר לו כל החיים. אחד יושב על זה וחושב, מקדיש
לזה מקום בראש.
כל אחד גם לרגע חושב על עצמו.
כל אחד לוקח את זה על עצמו.
אף אחד לא מאשים ומפנה אצבעות. ומסעות של שכנוע לא יעזרו
להרגשה הזו שיושבת בראש.
כל אחד מנסה לחשוב מה היה, ובעיקר מה אם.
אף אחד לא חושב מה יהיה.
אף אחד לא חושב מה לעשות.
אני רק יודע שעכשיו זה אחר לגמרי. אולי אתה רחוק אבל בעצם קרוב
מאוד, וקשה לנקמה אישית לתפוס פה. אף אחד, או רק אני, חושבים
על שאלה אחרת לגמרי - מה יעזוב קודם, אנחנו את התמונות או
התמונות אותנו? לאן הולכים מכאן ?

הגיע הזמן למצוא סוף לסיפור הזה. אבל איפה הסוף. לא יודע לאן
הולכים מכאן. לא יודע מה עושים מפה. אני משתגע לגמרי מלראות
עצים ודרך בטחון ושער סגור ובטון וברזל. והקברים עוד טריים
ושוב, אני מסתכל מעבר לעצים ולבטון ולברזל ושואל למה ? לאן? מה
עכשיו ?. אני גם שוקל לענות לזה. ככה. לא יודע. לא יודע. עוד
מעט נלך מכאן, אבל יש לי הרגשה שלקראת הסוף, עוד נחזור לכאן.
לא משנה באיזו צורה ואיך ובאיזה מקום. זה לא נגמר במעט זמן
שאני בצבא, וזה לא נגמר בלינוי, הדס ואורנה, וזה לא ייגמר
שבאים לבקר כדי להיות שם בשבילם ו"לסגור עניין" בלב ובנשמה. לא
יודע. לא, יודע. לעזאזל. למה ? לאן ? מה עכשיו ? ככה. לא יודע.
לא יודע.

חוט שני דק חזק
על ידה של של בלונדינית קטנה
וחיים אחרים נקרעו
כך, בהרף יד ואצבע ..


מוקדש ללינוי סרוסי, הדס תורג'מן, אורנה אשל, זכרונן לברכה.