אני חולפת על פני מקבצי האבנים הבוהות בי בחוסר הבעה. אבנים
גדולות וקטנות שצבען נע בין קשת הגוונים שבין לבן לשחור. יש כל
כך הרבה אבנים שבראשי הן פשוט מתלכדות לחומה אחת אטומה. הראש
שלי גם אטום- אני צריכה לבחור אבן לנועם שלי. איזו אבן הכי
מזכירה לי את נועם שלי? לבנה וחלקה שמזכירה את התום הילדותי
שהיה בו או אפור בגלל איש הפשרה והמאזניים שהיה? או אולי בעצם
אבן שחורה כי היו בו כל כך הרבה צבעים וגוונים עד שהכל התלכד
בו, נבלע בתוך אישיותו הנפלאה, וכעת כל מה שאני יכולה לראות זה
רק את עיניו השחורות והבורקות בתוך ראשי.

האיש שהולך איתי בין האבנים מספר לי על מחירים ועל גדלים,
אורכים ועמידות לזמנים ארוכים. אבל הוא איש קטן, איש שחי לו
בין האבנים כבר שנים עד שגם נפשו הפכה לחומה והוא לא מבין
שלנועם שלי אין מחיר ואין אורך ואין צורה. העיקר הוא שאצלי בלב
לנועם יש עמידות לעולם. הוא מאיץ בי קלות ואני מחווירה, אני
חושבת שצבע פניי הוא כמו צבע האבן שם,מימין.

מעניין אם האמא של האיש שגרם לנפשו של נועם לזנוח אותי כאן
לבד, בוחרת כעת אבן בשבילו. מעניין מה צבע האבן. אם רק הייתי
יודעת הייתי בטוח בוחרת את הצבע הנגדי.
נועם שלי הוא בדיוק ההפך מהאיש ההוא-שגרם לו להיות ככה. במצב
של תרדמה נצחית. נועם היה ילד טוב שלי-ילד טוב של אמאל'ה. היה
ילד טוב של אבא שלו ושל המורים שלו ושל החברה שלו-רקפת.
רקפת התעקשה שלא לבוא כי היא לא רצתה לדעת מתחת לאיזה סלע היא
נקברת. בדיוק ההפך מן השיר הידוע. ילדה מסכנה. אני חייבת להיות
חזקה בשבילה, ובשביל ברוך ,בעלי היקר, ובשביל נועם שלי שהדבר
האחרון שאמר היה: "אמא, אני יודע שזה קשה אבל את חייבת להחזיק
מעמד. רק עוד מעט אחזור הביתה. אחזור אלייך ואל אבא ואל רקפת.
תחשבי על המדינה,תחשבי על הציונות. אנחנו חייבים להיות חזקים
ונאמנים לבית. זה הבית היחיד שיש לנו. אימוש שלי..."
והשיחה נותקה.
רק הקול שלו קורא לי "אימוש שלי" נחרט בזכרוני.

האיש הקטן שוב מאיץ בי. אני מבינה אותו, נמאס לו כבר מכל
ההתלבטויות והחלומות האלה שלי ושל כל שאר האמהות הבאות אליו
בכל יום. בחרתי את האבן האהובה עליי-בצבע ב'ז יפה כזה. בחרתי
להוסיף מתחת לשמו ולתאריכים שנולד ומת  את המשפט שהיה אהוב
עליו מתוך השיר שאהבנו שניינו : "תזכרו שהבטחתם לא לבכות כי
השמיים גדולים והדמעות קטנות" וגם אנחנו אנשים קטנים בדיוק
כמו הדמעות. וקשה לנו בלעדייך נועם!!! אני בוכה.

כשיצאתי מילמל האיש הקטן לפקיד שישב בקבלה: "איזה דבר נורא זה
לאמא לבחור את המצבה לקבר של הבן שלה..."