אני לא יודעת מה קורה לי בזמן האחרון. אני מרגישה משהו ממש כבד
בחזה. משהו שחונק אותי. משהו שלא נותן לי מנוחה. זה משגע אותי.
זה גורם לי להרגיש כ''כ רע. זה גורם לי להרגיש מגעיל. אני
מרגישה שמשהו רודף אותי, לא נותן לי מנוחה, לא נותן לי להתרכז.
כאילו משהו השתלט עליי. כוח רע שאין לי שליטה עליו. גורם לי
להרגיש כ''כ רע. אני לא מצליחה להוציא את זה ממני. אני בעצם
בכלל לא מבינה מזה. אבל זה בתוכי. מתמקם. שולח שורשים. מרעיל
אותי לאט לאט... משתלט עלי לגמרי. עד שכבר לא תהיה לי שליטה על
עצמי והוא זה שייקבע מה יהיה ומה אני אעשה. וזה לא קול. ולא
דמות. זאת הרגשה. הרגשה שלא נותנת מנוחה. משהו שמכתים את כל
הנשמה שלי. מרעיל אותה. אין לי רצון לעשות שום דבר. מהכל נמאס
לי כבר. שום דבר לא מעורר אצלי חשק. כל היום שלי הפוך. לא
מצליחה לעשות שום דבר כמו שצריך. לא נהנית משום דבר. הכל תפל.
הכל אפור. הכל נמאס. ואני חושבת שגם אני כבר נמאסתי על כולם.
אף אחד לא שואל מה יש לי. לאף אחד לא איכפת. אף אחד לא שם לב.
אני שותקת - סימן שהכל בסדר. הכל בפנים. שומרת בתוכי. לא נותנת
לזה לצאת. וזה שם, אוכל אותי מבפנים לאט אבל בטוח. אני עייפה
כל הזמן. אני רק רוצה לעצום את העיניים שלי ולהפסיק להרגיש
ככה. לא רוצה להרגיש כלום. או אולי כן להרגיש. להרגיש משהו
עצום. משהו גדול שאי אפשר להתעלם ממנו. אני רוצה לבכות,
להשתחרר אבל אני לא מצליחה להוציא את זה ממני. כאילו מישהו שם
חומה והדמעות לא יוצאות. אני לא יכולה להרגיש כלום יותר. כל
שריד של רגש שהיה בי מת. ואולי אני זאת שהרגתי אותו. אני רוצה
לפרוק את זה, אבל אני לא מצליחה. משהו עצוב בי. משהו כ''כ חזק.
ממתי זה ככה? איך לא עצרתי את זה עוד בהתחלה? לא איכפת לי כבר
מכלום. משום דבר. מאף אחד. ולמה שיהיה? הכל מלא אכזבות וסבל.
ברגע שקצת נפתחים אל מישהו הוא מאכזב. נותן לי יד ואז זורק
אותי בחזרה. מדליק לי אור ואז משאיר אותי שוב בחשכה. לבד. זה
כ''כ כואב. ניסיתי לכסות את כל הפצעים שלי. השקעתי כ''כ הרבה
כוח בזה. בהכחשה. בהדחקה. בהשלמה אולי? אבל מה זה עוזר. זה הכל
שם. חבוי. ממתין לצאת. זה עדיין בתוכי. זה חלק ממני. זה פאקים
שילוו אותי תמיד. ואף אחד ושום דבר לא יכול לתקן את זה. אני
רוצה להמשיך ככה? אני מרגישה שאני נמחקת. שאני נעלמת. שלא
יישאר ממני שום דבר עוד מעט. למה לאף אחד לא איכפת? אין עם מי
לדבר. אף אחד לא יבין. ואני גם לא אצליח להסביר. זה לא ברור
אפילו לעצמי מאיפה הכל נובע. ומה בכלל נובע? מזה? מה אני רוצה?
מה אני מרגישה? מה יהיה? לאן עוד אני אדרדר? אני מרגישה שאני
מאבדת את עצמי. אולי כדאי לגמור כבר עם הכל. אבל אני מפחדת. זה
כואב מידי. אני לא מצליחה לחייך. כבר אין לי כוח. ולאף אחד אין
כוח אליי. אני מעמסה. אני רק לוקחת אנרגיות מאנשים. אין לי
תאבון. הכל מגעיל אותי. ההרגשה המגעילה הזאת לא עוזבת אותי.
אין לי כוח. למה אני חותרת? מה אני רוצה? מה אני מנסה להשיג?
ממה איכפת לי? אפילו מעצמי לא. מסתובבת כמו רוח רפאים בין
אנשים. ואף אחד לא רואה. הכל רגיל. היא תמיד שקטה. היא אף פעם
לא מדברת. זה נורמלי. אבל מה קורה לה בראש? היא בעצמה לא
יודעת. היא רוצה לישון. לישון. לישון. לישון. לישון לתמיד.
רוצה להתגבר על העייפות הזאת. היא יושנת שעות קמה, ועדיין
עייפה. ואולי זאת כבר לא עייפות פיסית. אולי זה משהו מעבר. מתי
היא איבדה את שמחת החיים שלה? ואולי היא אף פעם לא הייתה שם.
היא כזאת תמימה. היא שונאת להיות כזאת. אבל לא משנה מה היא
תעשה מה היא תאמר ולאן היא תלך. היא תמיד תהיה כזאת. שום דבר
לא ישנה את זה. היא קרה. לפחות היא מתנהגת ככה. וזה מה שחושבים
עליה. אהבה זאת חולשה לפי דעתה. למי שהיא תאהב תהיה לו שליטה
עליה, כוח מסוים. היא אומרת שהיא לא מסוגלת לאהוב לעולם. שאין
בה את היכולת הזאת. זה מת אצלה עם השנים. ככה זה כשאף אחד לא
אומר מילה טובה אף פעם. ואולי בעצם היא רגישה מידי? אולי היא
מפחדת לאהוב בגלל שהיא מפחדת שאף אחד לא יאהב חזרה? לא יכולה
להיפתח לאנשים. לא יכולה לסבול מגע. זה דוחה אותה. מגעיל אותה.
כאילו היא עברה אונס אי שם בעבר שלה. ואולי היא כן. אבל לא
פיסי. זה לא טבעי בשבילה מגע מאחרים. היא לא יודעת לקבל ולא
יודעת לתת. אינטימיות זה הפחד הכי גדול שלה. היא בורחת מזה. לא
רוצה לשמוע על זה אפילו. היא ילדה קטנה. היא לא נותנת לעצמה
להיסחף. היא עוצרת וחותכת ובורחת. תמיד בבריחה מתמדת. לא
עוצרת. לא מסתכלת לאחור. מגרשת אנשים מהחיים שלה. הולכת
למקומות ולאנשים שהיא יודעת שיעשו לה רע. נמשכת למצבים שבהם
היא יודעת שהיא תיפגע. אבל זה רק מושך אותה עוד יותר. מין
גירוי מעוות כזה. עד כמה היא תתן לזה להימשך. היא נפגעת. היא
מרגישה רע. והיא חוזרת לאותו מקום לעוד קצת. קצת הרבה. היא
משכנעת את עצמה היא לא צריכה שום דבר ואף אחד. ואולי כי היא לא
יודעת אחרת? לא מכירה מצבים אחרים. למדה להסתדר בלי זה עד מצב
שהיא לא יכולה עם זה. אבל אף אחד לא רוצה להיות שם איתה. היא
לא יודעת אחרת. תגיד לה שאתה אוהב אותה, תחבק אותה. היא לא
תגיד כלום. היא לא יודעת איך. היא לא תגיב. לא יודעת מה. היא
תתרחק. ובסוף, גם אתה תוותר ותלך. והיא תהיה לבד מתמיד. תראה
לה עד כמה זה טוב יכול להיות ואז תעזוב אותה לבד. שוב. ואיך
היא תרגיש. תשנא את עצמה על זה שהיא נתנה לך להתקרב אליה, על
זה שהיא סיפרה לך דברים, נתנה לך לגעת בה, קצת יותר מידי. וזה
העונש שלה. למה לנצל את זה? אתה רואה שהיא חלשה. אתה אומר לה
כמה מילים יפות. מסתכל לה בעיניים ואומר לה שלא תעזוב אותה ואז
הולך. וגורם לה להרגיש כל כך רע. ושוב ההרגשה המגעילה הזאת
משתלטת עליה. למה אתה עושה לה את זה? וזה לא רק אתה, זה כולם.
בסוף, לכולם נמאס ממנה. בסוף כולם לוקחים אותה כמובן מאליו.
היא תמיד שם. את מיוחדת. לא את לא. ואז היא תשב בחושך. תחבק את
עצמה כי אין אף אחד. ולא תבכה, כי היא לא יודעת איך. הצלקות
יעמיקו. התקוות יתנפצו. תשנא את עצמה שוב ושוב. כל כך עמוק.
תרצה לצרוח. אבל תשתוק. תהיה בשקט. כמו תמיד. רגועה. לא כועסת.
לא מתמרדת. מקבל את המצב כמו שהוא. כמה נוח כשיש מישהי כזאת
שאפשר לעשות לה כל דבר והיא לא תגיד כלום. לא תצעק. אפילו לא
כשצריך לצרוח. לא תדרוש. רק תרכין ראש וזהו. מה עוד נשאר לה
לעשות. המחשבות נודדות למקומות אסורים. לפתרונות סופיים. לא
רוצה לצאת מהמיטה. רוצה רק לישון. ושוב מרגישה מגעיל. עדיין לא
יכולה לבכות. סופה שקטה בתוך הראש. סופה שרק היא שומעת. סופה
שמשגעת אותה. היא לא יכולה לסבול את זה יותר. היא לא יודעת מה
קורה איתה. היא לא מצליחה להסביר את עצמה לאף אחד. אבל זה שם.
היא לא יכולה להתעלם מזה. אבל מה זה? מה זה? היא מחפשת תשובות.
מנסה לנתח את עצמה. נותנת לאנשים לנתח אותה. ילדה טובה. הולכת
לאן ששולחים אותה. בולעת את מה שמבקשים ממנה. לא עוזר. מקלפים
ממנה את החומות. זה כ''כ כואב. למה עושים לה כאב? למה כולם רק
רוצים להכאיב לה? זה במודע? היא לא תבכה. היא לא יודעת איך.
אבל הכאב כ''כ עמוק. זה חותך בעור. בנשמה. בלב? לא יכולה
לנשום. מחנק בחזה. למי זה משנה. היא בעצמה לא מבינה. ואולי היא
רק מדמיינת. סתם מחפשת. סתם רוצה להיות מיוחדת? כי אין לה שום
דבר אחר... תחזיק לה את היד. תסתכל לה בעיניים. תגיד אני שם
בשבילך. תתכוון לזה! היא לא מאמינה לשטויות האלה יותר. יותר
מידי אכזבות. יותר מידי שקרים. כולם שקרנים. לכולם נמאס בסוף.
לבד. לבד. לבד. טוב לך ככה? את אומרת שכן אבל את באמת מתכוונת
לזה? את לא רוצה שם מישהו איתך? בתוך כל זה? את לא. את לא
מאמינה למה שאומרים לך. הם סתם שקרנים. ברגע שהם רואים מול מה
הם מתמודדים הם מתקפלים. שילכו. שכולם ילכו. את לבד. את יודעת
איך להיות לבד. זה כל מה שיש לך. רק את. את רוצה לגמור עם זה?
זה כ''כ מפתה. הכל ייגמר. אבל אין לך אומץ. את לא תעשי את זה
לעולם. ואולי בעצם את כן? למה את לא יכולה להרגיש כלום? מה
נדפק אצלך שם בפנים? למה לא איכפת לך מכלום? למה את כזאת
אדישה? למה את שונאת? למה הקשחת את עצמך ככה? למה הרגת את כל
מה שנשאר שם? למה את לא מראה איך את מרגישה? תצרחי. תבעטי.
תבכי. תעשי משהו! רק אל תשבי ככה באדישות. עם החומות והציניות
שלך ותגני על עצמך בקור. את יודעת שהוא לא אמיתי. את חושבת
שכן? טוב, אולי הוא כן. אחרת כבר היית במצב יותר טוב. הכל יותר
טוב מהאדישות הזאת. גועל. זה מה שיש. לא רואה בבירור. לא חושבת
בבירור. לא הולך. את רוצה שהם יבינו מה הם עשו לך. מה הם גרמו
לך לעבור. להרגיש. הם השאירו אותך לבד. הכל עברת בעצמך. הם לא
היו שם בשבילך. הם חושבים שכן אבל הם טועים. אני רק רוצה שהם
יבינו עד כמה הם פגעו בי. מה הם גרמו לי לעבור. כל הדמעות שלי
היו בגללם. בשבילם. לא מדברים ככה אל הילדים שלכם. אתם קוראים
לעצמכם הורים? מספיק עם ההצגות האלה, תסתכלו באמת. תראו מה
אתם. איזה מין הורים אתם? מתעללים מנטלית בילדים שלכם. לא
מעריכים את מה שאני עושה בשבילכם. רק מחפשים את הרע. אומרים לי
דברים שילדים לא צריכים לשמוע בחיים מההורים שלהם. בחיים לא.
את מאשימה אותם? תאשימי. מגיע להם. את שונאת אותם? את בטח שלא
אוהבת. את אמרת את זה להם. שישלימו עם זה. זה באשמתם. מתי בפעם
האחרונה הם חיבקו אותך? לא רוצה את החיבוקים שלהם. לא רוצה. זה
מזויף. זה קר.זה לא אמיתי. ושיפסיקו עם ההצגות המשפחתיות האלה.
זה לא עובד על אף אחד. זה מגעיל וצבוע. ואני שונאת אתכם. על זה
שעשיתם ממני את האדם חסר הרגשות הזה. את הסבל שגרמם לי לעבור.
את הבכי. את הפאקים האלה. הכל באשמתכם. אתם אפילו לא מודעים
לזה. שונאת. זה הדבר היחיד שיש לי. תעזבו אותי בשקט. תרדו
ממני. מאוחר מידי. הכל אבוד. אני מה שאני. עכשיו נזכרתם לשנות
אותי? לעזור לי? לטפל בי? איבדתם אותי כבר מזמן. ואני לא שלכם
יותר. שונאת! אני אלך ולא אחזור יותר לפה. לבית האימים הזה. רק
זיכרונות רעים יש לי מפה. כמו שאני סגורה בחדר כל היום, ככה
אני סגורה בעצמי לכל החיים. תראו מה עשתם לי! תסתכלו! לא, אתם
לא תגרמו לי לבכות. לא יותר.
לא יכולה לסבול את זה יותר. יש רגעים שהקליפה נשברת וזה קצת
נוזל החוצה. וזה כואב מידי. את מכאיבה לעצמך. בודקת את הסבל
שלך. מתי תצרחי? זה לא כואב יותר. זה רק נראה ככה.
חם לי. קר לך. את מבולבלת ומבלבלת. לא סגורה. סותרת את עצמי.
החוסר מנוחה הזה לא עוזב אותך. זה רע. אבל שום דבר בך לא
ישתנה. לא משנה כמה עזרה תקבלי. ולא משנה עד כמה תגידי שאת
בסדר ושכבר לא איכפת לך. בריחה זה לא פתרון. אבל מה עוד נשאר
לעשות? את מבלבלת עצמך. את לא מבינה מה את רוצה ומה את כותבת.
מחר כבר לא תרגישי ככה. את לא מרגישה כלום. נאדה. תחייכי.