"חבר פלסטלינה"- ככה היא קוראת לו, החברה הכי טובה שלי. הוא
הבדיחה של השכבה- ממש ליצן החצר. מסיע אותי בבוקר לבי"ס,
בצהריים מחכה לי מחוץ לגדר עד שאני אסיים לדבר עם כ-ל-ל-ל
המי-ומי, ואז מסיע אותי הביתה.
לפעמים אני אומרת לו שישאר- יעזור לי עם השעורים, או סתם ישעשע
אותי. זה החבר שלי- תמיד מוכן ומזומן.
היא לא מבינה איך אני יכולה להיות אתו, החברה הכי טובה שלי.
תמיד אומרת שאי אפשר להיות עם מישהו שלא מכבדים. אני?...לא
מכבדת אותו?...מי אמר לה שטות שכזו?! פשוט יש לנו הבנה משל
עצמנו, מן קשר מיוחד שכזה. אני אומרת- והוא עושה. לו זה לא
מפריע, ולי- לי בטח שזה נוח. הוא אמנם לא הכי יצירתי- כל דייט,
קבוע, מביא ורד.ורד. ורד ורד ורד...מה עם שוקולד?..או
דובון?...אבל העיקר הכוונה.
כולם בטוחים שאני החברה מהגיהנום- תמיד
BOSSING HIM AROUND
אבל מה שהם לא רואים זה שזה טוב לו ככה. תמורת ורד לדייט יש לו
חברה די יפה, די חכמה, ועם בטחון עצמי די ירוד- אבל לכולנו יש
את החסרונות שלנו...
הוא לא צריך לחשוב מה לעשות ואיך- אני פשוט אבקש כשאני ארצה
ממנו משהו, והחבר-פלסטלינה שלי ישמח לעשות את זה....
ובקשר לכבוד- אני אפילו טיפה מעריצה אותו. הוא מסוגל לעבור את
כל החיים בלי לחשוב פעמיים. רק לבצע- כי לבצע זה החלק הקל.
ואפילו עכשיו הוא במטבח, מכין לי כוס קפה.
...יחסים מעוותים?...אולי.....אולי אני באמת החברה
מהגיהנום....אבל חברה-פלסטלינה- זה אני לא.