יש לי וידוי אליך...אני לא ישנה.
זאת אומרת אני ישנה, אבל לא בשבת.
אוף, שוב פעם לא יצא לי טוב...טוב, מההתחלה.
נכון, שבכל שבת בבוקר אתה מתעורר לפני, קם להתקלח, לצחצח
שיניים ונשכב לידי במיטה, חצי יושב וקורא עיתון של שבת, בזמן
שאני ישנה לצידך?...אז זהו- שאני לא. רק מעמידה פני ישנה, שאתה
אוכל להתבונן בך- ככה, כשאתה רגוע ונינוח, עם משקפי הקריאה
הדקות שלך, שאתה שם רק כשלא רואים אותך.
זה תמיד הצחיק אותי- איך שאתה רואה רק כשאחרים לא רואים אותך.
כמו שאתה נהיה רציני רק כשאני ישנה- זה הזמן שלך ושל העיתון.
אז אני לא מעיזה להפריע...אוהבת להתבונן בך מהצד- מרוכז, נושם
בקצב אחיד...כולך רפוי.
העיניים שלי מצומצמות, שלא תשים לב שאני ערה, ואני מנסה להתרכז
בהילה שלך. כמה שהיא קורנת, כולה לבנה לבנה- ממש מאירה את
החדר...וריח האפטרשייב שלך ממלא את נחיריי...אחח...הריח המוכר
והאהוב.
רואה אותך מגניב אליי מבטים, בודק אם אני ערה...ואני- רק
מתחפרת לי יותר עמוק בפוך- כאילו קר לי.
בסופו של דבר, תמיד מגיעה השניה שאתה כמעט כמעט מסיים לקרא את
כל העיתון, ואני כורכת את זרועי בעדינות סביבך, מאמצת אותך
אליי. ואתה- אתה כאילו קם מחלום- "בוקר טוב, מתוקה...מה, את
כבר ערה?..." ואז, בדיוק כשאני באה לספר לך שאני לא ישנתי
בכלל, אני מתעוררת.
אתה לא קורא לי מתוקה, וגם לא קורא עיתון. אתה בכלל לא
לידי...אבל את ריח האפטרשייב אני עדיין יכולה להריח על
העיתון...