קראנו לו צ'רקס, על שם אחת הדמויות של חנוך לוין.
טוב, נו- היא מעריצה מושבעת שלו, וחוץ מזה, מי אני שאני אגיד
לה לא...
צ'רקס היה פרי אהבתינו התמימה.
ועכשיו הוא איננו.
בבוקר הוא היה פה, קרץ לי מין קריצה אחרונה לפני שאני הולך
לעבודה.
כשחושבים על זה- הוא היה קורץ לי רק כשהייתי בדיכאון... אולי
הוא ידע שהוא הולך ליפול.

בכל אופן...אני הלכתי לעבודה, והוא יצא לטיול הבוקר הקבוע שלו
על אדן החלון שלי. קצת רוח חמה, הרבה שמש, ("הוא צריך הרבה
שמש ולהשקות אותו פעם בשבוע, לא יותר!" -כך היא אמרה כאשר
הביאה לי אותו).

אולי הוא קפץ בכוונה? רק כדי להראות למלאך ולי שאפשר גם
בלעדיו, שאנחנו יכולים גם בלעדיו, שלא באמת היינו צריכים
אותו כדי להחזיק מעמד.
ועכשיו- כשאני חושב על זה, אנחנו באמת לא צריכים כלום!
לא סיכת ביטחון עם חוט אבטחה שיבטיח לנו שנישאר לנצח.
לא אבן קטנה שתחזיק אותנו חזק חזק צמודים למציאות המוצקה.
ולא את צ'רקס ששותה קצת מים ואוהב הרבה שמש...

הוא היה יושב לו בספלון קפה על צלוחית מעל המחשב, ומביט בכל מה
שהיה קורה בחדר.
הוא ידע הכל.
הוא ראה הכל.
הוא שמע הכל.
הוא היה פרי אהבתינו התמימה.

ועכשיו הוא איננו... קצת יותר מדי רוח...
חבל, אהבנו את הקקטוס הזה...

                                                           
           למלאך התמימות.