כנפיו השבורות בעודו שוכב מדמם ללא הכרה, היוו את האנקדוטה
האחרונה של חייו. רגלו פירפרה - אולי זרמים חשמליים שעיוותו את
שריריו, ואולי סימן של שמחה על כך שחייו הסתיימו. שלמה גמל,
האיש והאגדה הגיע לסוף דרכו. אולי היה מודע למה קיצו הגיע
ואולי היה מופתע
אבל בכל מקרה שמח על כך. כמעט כמו כל סיפור עצוב הכל נגע לנשים
שבחייו, אימו השתלטנית והאוהבת, עוזרת הבית הסקסית, הפומפיה
מסיפור החנוכה של פרפר נחמד, יעל בר זוהר (המצח והשדיים), סבתו
ששתזכה לחיים ארוכים שמתה, טורי ספלינג, ודוד הקוקסינל.
שלמה חייב את מותו ליצר. אותו יצר שהניע אותו לקפץ מענף לאדן
חלון
ושגרם לו להתעניין במנועים חד פעמיים לסירות מירוץ. הוא אפילו
לא אהב אותה, רק הריח, טעם קצת והשתכר. הרגיש כמו חלוק נחל
בשיטפון והשיטפון - סופו שיגיע לים.
"אצלנו בקיבוץ" הוא תמיד היה אומר "הפרות שרות גם בחורף". אמרו
לו שהוא חי בבועה אבל הוא לא היה מוכן לשמוע. בשדות הפרושים
בין קרית אתא לשפרעם, ליד גבעת הכלניות, היה יושב עם "כוכבים
בחוץ" ביד אחת, ציגרטה ביד שניה ועשן נעים שמסתלסל לו באוויר.
שוקע לו במחשבות על העיר הגדולה, האביכות וריח האגזוזים הנעים,
רעש המכוניות וחוף הים עם קו חוף נסוג, בדיוק כמו שערות ראשו
שעוברות דרומה לאזור כתפיו.
היה מאמין שנאיביות היא דרך חיים, אהב לעזור בלי תמורה והיה
מתרגז שהעירו לו על כך. לעיתים מתרגז עד כדי כך שהיה מאבד
עשתונות , בועט ומקלל וחוזר בדמעות כשראשו בין רגליו אל מתחת
לארון.
כשהתחלף עורו לצבע הירוק שמאפיין את בני מינו, החל תהליך
ההתבגרות הבלתי נמנע. אותו תהליך הגורם לזכרים לצאת למלחמה, מן
ניסיון עלוב להוכיח את גבריותם, תחת טענה עלובה של הגנת
המולדת. שם החל להשתגע, בועתו הורודה החלה לאבד אוויר ולהסגר
עליו בעוד גופו גדל. התמימות החלה להעלם והצלקות מביקוריו
הרבים בבתי החולים נשארו (רגל שבורה משאירה גם צלקת בלב).
והרעיונות המופלאים המשיכו להופיע כמו שחין על עורו - וכל
גירוד הוליד פצעי שחין חדשים. כמו רבים מבני דורו מצא את
הפתרון בטיפה המרה ויכול להיות שיחד עם הנאיביות היו אלה
הגורמים לקץ.
מצא את עצמו יום אחד מוקף גדר - תא ארוך שננעל בלילה ובתוכו
שירותים, מסביבו אנסים, רוצחים ואחד שגנב חומוס. באותו לילה
חלם חלום - הגיע הוא וחבריו (לא זכר מי בדיוק) לפארק המים שבו
בריכה עצומה ולידה שתי מקפצות, אחת קטנה ושניה גבוהה - כ 50
מ'. לאחר זמן רחיצה קצר הזמינו אותו חבריו למקפצה הקטנה. ואז
קראו לו לעלות לגבוהה. אחד אחד היו קופצים (נפילה שנמשכה רגע
ארוך) ויוצאים עם חיוך מתוח על פניהם. הם סרבו לומר לו מה
ההנאה הגדולה והוא רצה לקפוץ (וגם לא רצה). הגיע לראש המקפצה
וכבר נהיה מאוחר ולא נתנו לו לקפוץ והוא רצה מאד לקפוץ (וגם
מאד לא רצה).
בבוקר גירד מעליו את השמיכה לבש את כתפיותיו האדומות, תפס
מטאטא ויצא לנקות את השירותים. בדרכו לשם חש במבטה החודר עוקץ
אותו בגבו... בפחד רב האיץ את צעדיו, נכנס לשירותים, כרע ברך,
והקיא...
אחר כך איתה, לאחר ריקוד החיזור, נזכר שהיום לא התקשר לאמא.
ונזכר שעדיין לא קדח חור לתמונה בחדר. ומרוב הרהורים לא שם לב
איך הוא מעליה, גוהר וחושב על כל הדברים הללו רק כדי לא לגמור.
אורגזמה קצרה זו לא היתה שווה את התחושה שתבוא אחר כך, אותה
תחושת ריקנות שידע שתבוא אחר כך, הוא חשב על כל שיריו, על
סיפוריו, על הדברים שלא אמר כתב וחשב, ועל מילים מיותרות.
בואינג אדמדם החליק לתוך האודם ההומם... את שמי הערב הדליקה
התפוצצות.. דמעות החלו להחליק על לחייו...
ראשו נערף במעין תנועה עדינה ואיטית, רומנטית. הופתע להרגיש כל
גיד וגיד נקרע לחוד, אך כל כאב לא חש. בתחושת זיכוך גופו וראשו
נפלו על האדמה הקרה. טיפות דם פעוטות שזלגו מגופו הקטון הרטיבו
את האדמה ועל פניו - חיוך.
- שירו האחרון של שלמה גמל -
הסוף בסוף תמיד יגיע
יזדחל על גחונו
יתענה מעונג
כי חיכה בסבלנות
זמן ארוך.
תודה. |
