אני יוצאת מהבית אל הרחוב הסואן. רגליי מובילות אותי לכיוון
הים. יוצאת להליכה המהירה היומית שלי לאורך החוף, ספק אם כדי
לברוח מהמועקות ספק להוריד קילו או שניים.

אחרי ההליכה ברחוב טרומפלדור אני מגיעה לבן יהודה ורואה את הים
מציץ מבעד לבניינים. אחח... הים... עדיין לא התרגלתי שאני גרה
כל כך קרוב לים. בתור בארשבעית שראתה את הים רק פעם בחצי שנה,
עדיין ליבי מחסיר פעימה לנוכח המראה משובב העיניים שלו, לנוכח
הריח המלוח והאוויר ספוג המים. אני חוצה את הכביש לעבר היעד
הנכסף. איש בלבוש פרנקלין חוצה את הכביש לידי. לבוש מקטורן
שחור, כובע שאי אפשר לטעות בו, גרביונים שחורים ומעין
מכנסונים/תחתונים צהובים, לא ברור באיזה מצב נפשי הוא. רק בתל
אביב יש אחוז כל כך גבוה של אנשים מוזרים. טוב, נו, יש מישהו
במצב יותר גרוע ממני - תמיד צריך לראות את הצד החיובי של
הדברים.

אני מגיעה לחוף. הצבעים של השקיעה שעוטפים את האופק מזכירים לי
איור מספר ילדים, שבטח הסוף שלו משמח. לא כמו שלנו. האדום
והכתום הבוהק יחד עם הירח הדקיק - מראה מדהים גם למי שרואה את
זה כל יום. בתפאורה מפוארת זו אני מתחילה ללכת. איש עם עפיפון
שהפליא בכישרונו להעיף את העפיפון בשמיניות, במהופך ובהנחתות
פונה אלי "רוצה לשים תפוח על הראש שיהיה לי איזשהו אתגר?" הוא
שואל אותי, ספק ברצינות, ספק בצחוק. "תודה רבה באמת.." אני
עונה לו בחצי חיוך. כשאני חושבת על זה עכשיו, אם היה שואל אותי
אתמול את אותה השאלה בטח הייתי מזנקת על ההזדמנות בתקווה
שיפספס את התפוח...

אני ממשיכה ללכת לאורך הים. ילדה קטנה משחקת בחול. אחח... כמה
אכזבות עוד צפויות לה, אני חושבת בציניות. כמה שברונות לב. למה
בכלל להיכנס לזה, אני תוהה. האם זה בכלל שווה את זה? איך אהבה
גדולה ושמחה עילאית, מובילה לשברון לב, לאכזבה, לכאב כל כך
חזק? זה כמו המשפט שאומרים שאהבה ושנאה אלו תחושות דומות? איך
אפשר לכעוס כל כך על מישהו שאתה אוהב? לא יודעת. אבל זה עובדה.
אתמול הרגשתי איך אני אוהבת אותך כל כך, איך אני רוצה להיות
איתך בכל מחיר, איך אתה לא... ואיך אני שונאת אותך על זה!
אתמול, ההליכה הייתה סיוט. אתמול רציתי לצרוח את השם שלך לחלל,
לים, לכוכבים, ליקום. הלב החליט מצידו לעבוד שעות נוספות, אולי
בגלל שקיבלתי אתמול מחזור וההורמונים השתוללו, לא יודעת, אבל
בשלב מסוים שמעתי את ההיגיון אומר: "הלו?? כדור הארץ קורא ללב.
עבור..". היום אני קצת יותר חזקה. יודעת שיהיה בסדר.

אני עוברת את האורות האדומים. זוכר אותם? המסעדה עם המשולשים
והאורות האדומים בתוכם, אותה אחת שישבנו בה. זוכר את הטוק-טוק?
המלצרית שנגשה אלנו כשהתנשקנו ואמרה: "טוק-טוק" כדי להסב את
תשומת ליבנו.. אהבת את זה.. בכל פעם שאני עוברת את האורות
האלו, אני נזכרת בך. על מה אני מדברת? אני כל הזמן חושבת עליך.
אני תוהה אם עברו חמש דקות רציפות מבלי שאחשוב עליך מאז
שנפרדנו.

שני גברים חסונים חולפים אותי בריצה. אני משתדלת להסתכל עליהם,
להתרכז בגוף שלהם. אולי ככה פחות אחשוב עליך. לא ממש הולך.
הדמות שלך נמצאת בעקשנות בראש שלי. הגוף הרחב המתאגרף שלך,
האצבעות הילדותיות-שמנמנות שלך, העיניים שחודרות לנשמה, הפה
שבולע אותי בנשיקות. סליחה.. בלע אותי. בלשון עבר. כן...
אומרים שכל דבר טוב סופו להסתיים, ואני מתחילה להאמין לזה.
נודרת מחדש שלא רוצה גברים. אולי זאת הסיבה שהיו לי הרבה
סטוצים. אולי בגלל שפחדתי ליצור קשרים אמיתיים מחשש של להיקשר
ולהפגע.

בכל פעם שאני רוצה אותך, אני מדמיינת אותך עושה את כל הדברים
שגרמו לי לגמור איתך. איך שנגעלת מהחתולים שלי, איך שלא רצית
שאתן לחתול הרחוב המסכן קצת אוכל רק כדי שלא יתקרב אליך. ואז
אני משננת את המילים שלך: "איכס. איזה גועל. איכס. איזה גועל.
איכס. איזה גועל".

אבל אז, מגיעות לפתע המילים האחרות, אלו שכשאשמע אותן, לעולם
לא ישמעו לי אותו הדבר: "מי נתן לך רישיון?" - ליופי הזה, "את
לא נורמאלית" - כשהייתי מוכנה לעשות משהו נועז, "הטלסקופים..."
- כשחשבת שצופים עלינו כשאנחנו בעירום בחדר, "מה? כל זה
בשבילי" - כשהייתי מתיפייפת בשבילך, "רוצה להתחתן איתי?" -
כשהיית מסתכל לי טוב טוב בעיניים והבעה של אושר נצחי על פנייך,
"חתונה אוזבקית" - תמיד לפי הכללים שלך, "טיגריס בנגאלי" -
חרוט על הכתף שלי, "זה שאת כזו חתיכה, זה לא נותן לך את
הזכות..." - כשרצית להעלות חיוך על שפתיי, "מלכת שבא" - לא
ברור למה..., "מה את מסניפה?" - אתה יודע למה...

אחח... כל כך הרבה מילים, כל כך הרבה הבטחות... איפה הן? אה?
נעלמו להן עם הרוח? התאדו בחלל האוויר? לא רציתי כלום. זה
שאכלת חיות מתות כבר הסכמתי לקבל. דבר אחד ביקשתי, רק אחד,
הייתי מוכנה להוריד לעצמי את האצבע אם זה היה עוזר, רק לקבל את
החתולים שלי ובכלל לנסות לראות בהם משהו קצת יותר מ"חית
אשפתות" שאתה רואה בהן. כל כך רציתי. כל כך קיוויתי, זאת היתה
התקווה שהחזיקה אותי איתך. זה היה ההיגיון שביקש להשתתף בטקס
האהבה הזה. זה היה המזון שלו.

ואתה ניפצת את התקווה הזו. שברת אותה לחתיכות קטנות.

אוח... אני מקווה שלעולם לא תמצא אהבה!

אני ממשיכה ללכת, מגבירה את הקצב כשמרגישה שעצביי עולים עלייך,
מרגישה את התכווצות השרירים בישבן שלי מההליכה של אתמול, אבל
ממשיכה בעיקשות.

הרוח נושבת בקרירות על פני בניסיון נואש להרגיע את עצביי. אני
ממשיכה ללכת. הים בשפל וזה אומר שההליכה על החול הקשה שהיה פעם
קרקעית של הים, קלה יחסית. הכל כבר חשוך והירח יפה מתמיד, סהר
צהוב גדול. האנשים מתמעטים, ואני מרגישה לפתע כה לבד. אני
מגיעה לסוף המסלול, מסתובבת ומתחילה לחזור חזרה. הים כל כך
יפה. גם בחושך. האדוות נמשכות לשני הכיוונים ויוצרות איקסים
גדולים לידי, משני כיווני רוח מנוגדים. הים הזה ממש נוגד את
חוקי הפיזיקה, אני חושבת לעצמי.

אגב חוקי פיזיקה, אני נזכרת ברוח רפאים שבקרה את חדרי, ואת
"לוקה" קולטת אותה, בורחת אל מתחת למיטה, כשהיא סמורה ומפוחדת
ומתבוננת על החלל בחדר שלי, מנסה לאתר את מקור הגוף הזר שהשתלט
על הטריטוריה שלה. מעניין איזה רוח זו, חשבתי לעצמי באותו
הרגע, מעניין איזה בן אדם הוא היה, או היא... מעניין אם
הוא/היא מנסה להגיד לי משהו. האם היו לו הרבה אכזבות, האם הוא
הספיק את כל מה שתכנן בחיים שלו/ה? נו... טוב... זה לא היה
בלתי צפוי כשיש לך נוף של בית קברות מהחלון שלך.

וכמובן שאתה לא האמנת.. אבל זה לא הטריד אותי במיוחד. אתה עוד
תווכח באמת...

ושוב אני חולפת על פני האורות האדומים, משתדלת לא להיזכר
בדמותך. חולפת על פני אדם עם גיטרה שמנגן לו לבדו. בטח עוד
שבור לב או אולי סתם איש הרוח שלא פוחד לבטא את עצמו.

שני אנשים מבוגרים בעלי שיער שיבה עוברים אותי בהליכה מהירה.
כל הכבוד להם. באמת. לי לקח שנתיים בערך שאני מאיימת שאני אזיז
את התחת והם בגיל הזה...באמת, הלוואי עלי. לא שאני רוצה להגיע
לגיל הזה.. מה שמזכיר לי שאתמול חשבתי על איזה חמש דרכים לסיים
את הסבל שלי. כזאת דיכאונית, פתאטית, בעלת רחמים עצמיים... בא
לי להקיא ממני לפעמים!

זה לא ייאמן איך פתאום כל השירים ברדיו מדברים עלינו! אני כבר
כמעט שלא יכולה לשמוע מוזיקה. כל המראות מזכירים לי אותך! כל
אימייל שאני מקבלת אני מקווה שזה אתה, כל צלצול טלפון אני
מסתכלת במספר ומקווה... תגיד לי אם זה לא סיוט לחיות ככה...
ואני תוהה... האם גם אתה חושב עלי? האם גם אתה אוהב/שונא אותי
(מחק את המיותר)? מה עובר לך בראש ברגעים אלו? העברת עלי
טיפקס? כי אם אני הייתי יכולה להעביר עליך טיפקס ולמחוק את
זיכרונך מהראש/לב שלי - הייתי עושה זאת ללא ספק! למה המדענים
המהוללים לא ממציאים איזה תרופה לכאב לב?

אני כבר כמעט מגיעה לתחילת המסלול. שני כלבים משתובבים אחד עם
השני. למה בני אדם לא יכולים ככה לשחק אחד עם השני שלא מכירים
בכלל? איזה עולם מדליק זה היה אם היינו יכולים להתנהג קצת כמו
כלבים..

אני עוזבת את החול הרך בעצב ועולה על המדרכה. קצת מתיחות שלא
יתכווץ הרבה מחר, ופוסעת אל הבית, בהליכה מהירה כמובן. עוד מעט
יתחיל החורף, ולא אוכל כך לצאת, מה שאומר שצריך לנצל כל יום
שלא יורד גשם.

מגיעה לבניין, עולה במדרגות, פותחת את הדלת למקום המוכר והטוב.
החתולים מקפצים לידי בברכה. אני מתיישבת על המיטה, מביטה בסדין
שעדיין לא הוחלף מאז שהיית פה. לוקה קופצת עליי. אני מלטפת
אותה ומביטה בעיניה. לא אכפת לי שהיא לא מעריכה את מה שעשיתי
בשבילה. אני יודעת שהיא לא מסוגלת. הטבע לא נתן לה את החוש
הזה. זה לא חוש שדרוש לה כדי לשרוד. אני מרגישה את הכרת התודה
שלה אלי בהתחככות, בליקוקים. וכשאני מסתכלת עליה, מקפצת
ומשחקת, כל כך מאושרת, אני יודעת שעשיתי את הצעד הנכון.

האמנם?