כשהוא ירד מהאוטובוס יכולתי לראות בבירור שזה הוא. יורד בקפיצה
מעל המדרגה האחרונה של האוטובוס עם תיק jansport  שחור על הגב,
מסתכל סביבו. עמדתי מרחוק לבי פועם בחוזקה, כמו בפעם הראשונה
שדיברנו בטלפון. זה היה מטורף. בלתי נשלט. עמדתי במקום. הוא
הלך לצד הימני של האוטובוס וחיכה שהנהג יפתח את הדלתות.
הוא דחף כמה תיקים לצד וחיפש, כנראה, את שלו. הוא משך באחת
מכתפיותיו של תיק מטפסים שחור-ירוק ובמשיכה העלה אותו על הגב.
נראה היה כאילו התיק כבד. לפני שיכול היה לחקור את המקום,
שבוודאי לא זכר כל כך טוב, כבר זרקו לו ליד כמה פליירים של
דירות להשכרה ומאפיות. יכולתי לראות על פניו שהוא מרגיש קצת
אבוד.
עמדתי מרחוק, קיוויתי שאוכל לעבור את רגע הפגישה שלנו, בלי
שאני אהיה שם. האנשים שירדו מהאוטובוס הלכו לכיוון התחנה
כשאהובי בעקבותיהם. הם היו מעטים, זה היה בחורף, חלק לבשו
חליפות עסקים (שגרמו לי לתהות, מדוע לא באו בטיסה) וחלקם נשאו
איתם הרבה מזוודות כאילו חזרו מחו"ל או משהו. הוא התקרב
לכיווני. החלטתי לדחות את הרגע ולהסתתר כמו ילדה קטנה מאחורי
עמוד גדול מרוצף באדום זוועתי.
הוא עבר על ידי ויכולתי איכשהו לחוש את האוויר, שהוא עבר דרכו
כרגע, נוגע בעורי ומקנה לו תחושה משונה שבחיים שלי לא חשתי.
הסתכלתי עליו מאחור, הוא היה לבוש בדיוק כמו שתיארתי לעצמי,
מכנסי דגמ"ח בצבע ירוק כהה וחולצה שחורה עם הדפס מאחור. הוא
הוציא את הפלאפון שלו מהכיס. חשבתי שאולי הוא מתכוון להתקשר
לאמא שלו, להודיע לה שהגיע ושהכל בסדר. במקום זה הוא התקשר
אליי.
הצלצול של הפלאפון קצת הבהיל אותי והוציא אותי מהריכוז ברצף
המחשבות שהתרוצצו לי בראש. למזלי הוא לא שמע את הצלצול ואני
הספקתי ללחוץ על כיבוי ולהשתיק אותו לפני ששם לב. הסתכלתי על
הפלאפון מהבהב שעליו רשום שמו את האדם שגרם למצב רוח שלי
להשתנות כמו מזג האוויר במיאמי. כמה לילות בכיתי, כמו מפגרת,
בגלל השם שמהבהב כרגע על המסך. כמה פעמים התרגשתי וצחקתי כמו
מפגרת כל פעם שהוא התקשר אליי באמצע היום להגיד שהוא מתגעגע או
שסתם בא לו להתקשר. כמה פעמים פשוט אמרתי לעצמי שפשוט עדיף לי
למחוק אותו מהזיכרון (גם שלי וגם של הפלאפון) ולאט לאט זה
יעבור.. או שלא..
הכל היה כל כך מהר. עניתי.
(בקושי יכולתי לדבר)
"הלו?"
"סופרזו.. אני באילת"
"הממ.. באמת? הגעת?"
"כן, ממש כרגע עצרנו... אני משתגע.. מתי אני רואה אותך?"
"מוזר שאתה מזכיר את זה.."
"מוזר? אני לא מבין.. איפה את?"
"אני .. סתם.. מסתובבת בעיר.."
"אולי תבואי לתחנה המרכזית... אני מה לא מתמצא פה"
(מגחכת..)
"כן אני רואה..."
"סייס? רואה?"
"אמרו לך פעם שדגמ"חים נורא מתאימים לך?"
(הוא עצר מללכת ברגע הזה והבין שמשהו לא מסתדר)
רוח קרירה גרמה לי לצמרמורת בגוף. מזג האוויר נתן אוירה מתאימה
לפגישה הזאת. אחרי כל ההתלבטויות בטלפון, להמשיך, להפסיק..
לנסות או לזרוק את הכל לפח... כל הרגשות המילים.. הקולות.
השמיים נהיו אפורים ונראה היה כאילו עומד לרדת גשם. הוא
הסתובב, שמעתי אותו מתנשף (כנראה שהתיק באמת היה כבד). הוא קלט
אותי עומדת שם. מתחת לגגון פח בין שני עמודים אדומים.
"היי"- הוא אמר לי בטלפון כשאנחנו במרחק של כ- 50 מטרים אחד
מהשני.
"אממ.. היי"
"אני מתקרב.. אפשר?" (צוחק לעצמו)
"אתה לוקח את הסיכון?" (שנינו צחקנו)
הוא מתקרב.
אני מרגישה שעוד שניה הברכיים שלי פשוט מתקפלות ואני לא אוכל
לקום שבוע שלם. התחלתי לרעוד. יכול להיות בגלל הקור.. ואולי
לא.
הוא עמד מולי כשהתיק הכבד עדיין על הגב שלו. אני עמדתי שם עם
החצאית השחורה החרושה שלי כשהרגליים שלי רועדות מהתרגשות, לחץ
וקור. לא שילוב טוב.
שנינו החזקנו את הפלאפונים.
הוא הסתכל לי בעיניים ואני בשלו. העיניים שלו.
העיניים שלו נפתחו והסתכלו לתוך שלי. כאילו מתחברים. לא זזנו.
לא חייכנו יותר.
"קרן.. אני ... כאן"
המשכנו להסתכל אחד לשני בעיניים.
הוא התקרב בצעד אחד ולאט לאט שם את שתי הידיים שלו מסביבי. אחת
במותן ואחת מעל כתף ימין. הוא התכופף קצת והניח את ראשו על
צווארי, מצד שמאל. יכולתי להרגיש את הלב שלו. שמעתי את הנשימות
הקצרות אבל עמוקות וחזקות.
הנחתי את ידיי על מותניו בחיבוק צמוד ומתמשך.
"אני שמחה שאתה כאן".
נשמתי לרווחה כשאנחנו עדיין מחובקים, צמודים, לא עוזבים.
הרגשתי שכל עצם בגוף שלי, עומדת להתפרק מרוב התרגשות וידעתי
שאם יעזוב אותי ברגע לא מתאים אני פשוט אתמוטט.
הוא לא עזב, נשארנו מחובקים.
הכל היה אפלולי וכהה מסביב, כמו בסרט משנות החמישים שהדמויות
תמיד אותן דמויות והן תמיד נפרדות בתחנת רכבת ישנה ומלוכלכת.
השיר coldplay-trouble  החל להתנגן משום מקום. כאילו כדי
להשלים את הרגע הכמעט מושלם. עמדנו מחובקים כרבע שעה כשאז
התחלתי לצחוק לעצמי ולשבור קצת את המתח שנוצר (אבל תיאורטית
תמיד היה קיים).
הוא שאל אותי אם קר לי ואמרתי לו שלא ושכדאי שנמהר הביתה כי
אמא שלי בוודאי מתחילה לדאוג. הוא צחק ושאל אם גם אמא שלי מצפה
לחיבוק כזה ממנו.
שנינו צחקנו. תפסנו מונית ונסענו.