[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








יצאתי עם חברה לרקוד.. יצאנו ל"האזור" שנחשב לאחד המקומות הכי
"נחשבים" בעיר. כולם רצו להיכנס אבל המקום עצמו היה קטן מאוד
ורק מעטים הצליחו להיכנס לבפנים, לרקוד, גם זה בקושי. הגענו
לשם בסביבות חצות כשלי בכלל לא היה כוח לבוא לשם מלכתחילה. היה
לי יום עמוס וארוך בעבודה שם נתקלתי בכל מיני יצורים חוצפנים
וצעקניים שמסיבה מסוימת, לא מובנת לי, היו אמורים איכשהו
להיכנס להגדרת המילה "בן אדם". הייתי עייפה מאוד וכל מה שחשבתי
עליו מרגע היציאה שלי מהמשרד היה כמה שאני הולכת לישון באותו
יום ולמחרת. אבל לא כך היה המצב:

הגעתי הביתה בסביבות השעה שלוש בצוהריים. נכנסתי לחדר בעל
הקירות הכחולים, נשכבתי על יד שגיא שנחר לו נחירות, שקטות הפעם
משום מה, הנחתי ראשי על הכר ועצמתי את עיניי, כשלפתע מצלצל
הפלאפון שלי ומעיר אותי בבהלה ומוציא אותי לגמרי ממחשבות השינה
אותם אימצתי לעצמי לא מזמן.
עניתי כשעיניי חצי פקוחות וטיפת רוק נוטפת משפתיי:
"הלו" (בחיים המילה הזאת לא נשמעה לי כה לא מובנת)
"מה שי? הערתי אותך?"
"לא מה פתאום?.. השעה רק 4 בצהריים, יום שישי!! אהם!! (סיננתי
בציניות לעברה של חברתי ירדן בתקווה שתבין את ההערה ותסיים
במהירות את השיחה)
"מצויין (היא לא הבינה), רציתי לדעת אם קבענו להיום..? זה
סגור?"
(עניתי לה במהירות "כן בטח".. רק כדי לתת ליד שלי מנוחה ולהניח
אותה סוף סוף על המיטה.. אחרי שניתקתי ידעתי שאני אצטער על
כך)
באותו יום, התעוררתי בסביבות שמונה בערב, לאחר שכבר לא יכולתי
להתעלם מהקולות שבקעו מהטלוויזיה בסלון. בדרך כלל, כששגיא
מתעורר אני תמיד מתעוררת איתו ומיד חוזרת לישון, אני אף פעם לא
לגמרי ישנה, כל פיפס קטן יכול להעיר אותי. הפעם משום מה לא
התעוררתי כשהוא התעורר.
לקחתי מגבת ונכנסתי למקלחת בלי להדליק את הדוד. מים קרים אף
פעם לא הפריעו לי. התקלחתי, שגיא כנראה הדליק את הדוד מוקדם
יותר והיו לי מים חמים. התעוררתי הפוכה לגמרי והמים החמים
שניתזו על פניי היו ממש במקום. איבדתי תחושת זמן, נשארתי
במקלחת די הרבה כשאני לא עושה כלום חוץ מלעמוד מול המים החמים,
להרגיש אותם נוגעים לי בגוף, תחילה בכתפיים, יורדים לבטן
וממשיכים כלפי מטה. עצמתי את עיניי, דמיינתי לעצמי שאני עומדת
תחת מפל מים ענקי ושסביבי כלום פרט לעצים ושיחים סבוכים
שהסתבכו ביניהם ובין האבנים שנמצאו בתחתית המפל.
לפתע שמעתי דפיקה בדלת שהבהילה אותי נורא ואפשר היה לשמוע את
זה בקולי הצרוד:
"שגיא?"
"מותק, הכל בסדר? את נמצאת שם כבר המון זמן".
"אה, כן כן.. הכל בסדר.. אני כבר יוצאת"
"אוקיי, שמעי.. את יוצאת עם חברות שלך היום נכון? פשוט קבעתי
עם החבר'ה ו.."
(קוטעת אותו)
"כן מאמי, אני יוצאת עם ירדן אבל יותר מאוחר (סוגרת את המים)..
אתה כבר יוצא?"
"כן.. יש איזה משחק עכשיו.. כולם נפגשים אצל ירון"
"ירון?.. מה עם חברה שלו? הם עדיין ביחד?"
"בטח, למה שלא יהיו?"
"טוב טוב.. רק שאלתי"
"אז אני הולך.. נתראה מאוחר יותר.. כן?.. אל תירדמי לי.."
"אוקיי ביי ביי, תהנה"
שגיא היה חבר שלי מזה 5 שנים, לפני כשנה וחצי עברנו לגור ביחד.
הכרנו אחד את השניה בצבא, הוא היה אחד מסגל המפקדים שלי והיינו
עושים אחד לשני עיניים איזה חודשיים מתחילת השירות שלי עד שהוא
סוף סוף תפס תחת ובא אליי לשאול מתי אני יוצאת לחופשה. הוא
כמובן היה מודע לכך שהעניין שלו בי הוא בלתי חוקי, אבל באותו
זמן שנינו היינו מאוהבים עד מעל הראש ואף אחד מאיתנו לא יכל
להיות רחוק מהשני ליותר מחמש דקות. נשארנו ביחד (ע"י התגנבויות
פה ושם) במשך כל תקופת השירות שלי, הוא חתם קבע והתכוון לתת את
כל כולו לצבא. לפני זה, תמיד חשבתי שתהיה לי בעיה להיות עם
מישהו שהוא בקבע. אבל כשהייתי איתו זה לא כל כך הפריע לי.
לפני כשנתיים הייתה לו תאונה עם האופנוע, הוא התהפך באחת
מהחופשות שלו, כשהוא נסע לאילת עם כמה חברים. הוא נפצע די קשה
ואושפז ליותר משבועיים. הוא החליט לנטוש את הצבא, שמשום מה לא
כל כך התנגד לפרישתו, ומצא עבודה בתור עוזר הנדסאי-אלקטרוניקה
בחברת מחשבים גדולה ברמת גן.
תמיד פחדתי שיום יבוא ואהבה שהייתה בינינו תהפוך להיות קשר
שנמשך רק מתוך הרגל ולא מתוך אהבה אמיתית וכנה. אבל הייתי
בטוחה באהבה שלו אליי, הוא היה מסוג האנשים הטובים, אלה שלעולם
לא יוכלו לחיות עם עצמם אם אי פעם יבגדו.
יצאתי מהמקלחת עטופה במגבת, ונכנסתי לחדר.
השעה כבר הייתה תשע וחצי וידעתי שאין לחץ ושאני וירדן בטח נצא
רק בסביבות השעה אחת עשרה.
לבשתי חוטיני סגול שהתאים לחולצת הטריקו הסגולה שלבשתי מעל
ובאתי לסלון.
הסלון היה דומם, דבר שדי הפחיד אותי, אז הדלקתי את הטלוויזיה
וזפזפתי לערוץ 3 -"לחיי האהבה" הסדרה הכל כך מאוסה הזאת עצבנה
אותי כל כך עד שקמתי וכיביתי את הטלוויזיה בכפתור הגדול, לא
מהשלט... הדלקתי את המערכת (שניתנה לנו דרך אגב ע"י הוריי
הנדיבים) ושמתי בפנים דיסק עם שירים (יותר נכון מנגינות) של
מרטי פרידמן שתמיד ידעו לעשות אוירה רגועה וטובה בבית.
הדלקתי את המחשב והחלטתי להיכנס לבדוק אי מייל. נכנסתי ל-
yahoo  ובאותו זמן גם הפעלתי את האיי סי קיו. פיהקתי בזמן
שחיכיתי שהמסך יעלה והצטערתי על כך שלא יכולתי לקום יקיצה
טבעית באותו יום, הרי הייתי כל כך עייפה, עד כדי כך שלא שמעתי
את שגיא מתעורר (?!), אז להתעורר בגלל מכשיר אלקטרוני מרובע
שכל תפקידו בעולם הוא להשאיר אותנו ישובים מולו ע"י העברת
מראות, צבעים וקולות מפתים לצפייה?!?!
קיבלתי מכתב מבת דודה שלי בניו יורק ומכתב מידידי הכרמיאלי,
אבי.
האיי סי קיו היה ריק מהודעות, ולי עוד היה מלא זמן פנוי עד
לפגישתי הלא כל כך רצויה עם ירדן, אז ניצלתי את הזמן והתחלתי
לכתוב להם בחזרה.
כתבתי וכתבתי כשלפתע קיבלתי הודעה באיי סי קיו ובה היה רשום:

"שי, כותב לך כרגע בן אדם בשם תומר, אין לך מושג מה עשיתי כדי
להשיג את המספר הזה (אני מקווה שזו את לפחות), אני ראיתי אותך
לפני כשלושה שבועות רוקדת ב"אזור" ופשוט.. אין לי מושג איך
להגיד לך.. מהמבט הראשון שלי בך רציתי להכיר אותך.. שלא תחשבי
שאני איזה פסיכופט שרודף אחרי נשים ומפתה אותן לאיזו מלכודת,
אני בעצמי בן 24 וגם אני נוהג לבלות מידי פעם ב"אזור", את
המספר הזה השגתי דרך חבר שלי שהכיר אותך בעבר והופעת אצלו פעם
ברשימה.. אני מקווה שאת פנויה ואם לא, אז שבא לך לפחות להכיר
בן אדם חדש שרוצה רק לשמוע אותך מדברת. :) אני אהיה שם היום.
מחכה לך. תומר. "  

מהרגע הזה כל המחשבות הפסימיות על איך שאני (לא בכוונה) אהרוס
לירדן את הערב בגלל מצב הרוח העייףמצוברח שלי ועל כמה שלא בא
לי לצאת וכדומה... שונו לגמרי ותפיסתי נהייתה לפתע אופטימית
ונרגשת כאחד.
סגרתי את החלון מבלי לאשר את כניסתו לרשימה שלי, סיימתי לכתוב
את שני המכתבים והתנתקתי.
הדיסק התנגן לו שוב ושוב והשעה לפגישתי המאולצת עם ירדן הלכה
והתקרבה. התחלתי להתכונן בחוסר חשק אך עם מעט יותר ממה שהיה לי
לפני שקראתי את מה שקראתי.
החלטתי שלא לספר לירדן על ה"מכתב" שקיבלתי מהאיש המסתורי
ולחסוך לעצמי את הבושה הכרוכה בגילוי שמאחורי המכתב עומד לו
ילד קטן בן 15 בעל מוח מעוות ותככני שחשב כי מצא לו איזה חיית
טרף עסיסית ללא כל ניסיון ב"פגישות וירטואליות".
הלכתי לחדר ופתחתי את הארון כשאני מביטה לתוכו ומעבירה בראשי
מחשבות שטניות על שופינג רציני שיהיה עליי לעשות בזמן הקרוב
אחרת לא יהיה בכלל מה לבוש...
החלטתי לוותר על שלב ההתלבטויות ולזרוק על עצמי ג'ינס ישן
ובלוי וגופיה שחורה צמודה שהבליטה את מה שהייתה צריכה, אך
הסתירה את מה שנצטוותה להסתיר.
התקשרתי לירדן לוודא שהיא בדרך וזאת הודיעה לי להיות למטה בעוד
5 דקות מזמן השיחה. השעה הייתה 11:35.
ירדתי למטה, כשאני מרגישה לא בנוח, במיוחד אחרי המבט המפשיט
שדפק בי השכן השעיר מהקומה החמישית.
היא, כהרגלה, איחרה והשאירה אותי לבדי ברחוב, שלמזלי היה מואר.

כשהגיעה לכיכר שמול ביתי, הסתכלתי עליה מתקרבת ושלחתי אליה מבט
שלא בישר אחרת חוץ מאכזבה על כך שאיחרה בצורה כה משמעותית
(בשבילי- 3 דקות).
נכנסתי למכונית הסובארו האפורה, שהייתה שייכת להוריה, ואמרתי
לה: "שלום, ל"אזור" בבקשה" .. שנינו חייכנו.
הוצאתי את הפלאפון מהתיק השחור שהונח באלכסון על כתף ימין
ורצועתו, לצערי, חצתה, בצורה לא כל כך נוחה, את שדיי בדיוק
באמצע.
התקשרתי לשגיא:
"הלו מותק"
"שגיא.. מה נשמע? איך אצל ירון.. מי מנצח?"
"את באוטו של ירדן הא?"
"איך ידעת?"
"את תמיד מתקשרת אליי משם.. רגע לפני שאתם יוצאות"
"באמת? לא שמתי לב.." (שיקרתי)
(צעקות נשמעו מהרקע: "שגיאאאאא!!!! גוווווללללללל!!!!!!!
אנייייי לא מאמיןןןןן!!!!!")
"מאמי, אני מצטער, אני בקושי שומע אותך גם ככה, עשינו גול, אני
מתקשר אלייך מאוחר יותר, טוב?"
"אוקי אין בעיה (מתאכזבת קלות), נדבר מאוחר יותר, אוהבת"
"אוהב, ביי שי"
הגענו ל"אזור". המקום כהרגלו ביום שישי, היה מפוצץ אנשים.
חנינו בחניה צמודה לכביש ויצאנו בזהירות מהאוטו.
עשינו את דרכינו בין האנשים כשמרחוק יכלנו לשמוע את המוזיקה
שאני וירדן כל כך אהבנו, מגיעה מכיוון המועדון.
התחלתי כבר לדמיין את המעריץ אלמוני שלי וכל כך רציתי לדעת במי
מדובר.
נדחפנו בין האנשים וכשהגענו לסלקטורים, הכנסנו את הבטן, העמדנו
את החזה, ויישרנו את הגב, שתינו די נמוכות אבל עשינו הכל כדי
שלא יבקשו מאיתנו להוציא תעודות זהות, זה תמיד בלאגן להוציא
מהתיק.
זה הצליח. נכנסו לבפנים וישר התחלנו לרקוד. כבר כמעט שכחתי את
המכתב ואו את הבן אדם שקיווה כל כך לראותני היום באזור (כך
לפחות הבנתי ממכתבו).
רקדתי עם ירדן, ועם עוד כמה בחורים מסביבי שלא כל כך התביישו
להתקרב אליי לאט לאט ולהצמיד את גופם המזיע אל פלג גופי התחתון
כאילו מנסים לחקות איזושהי סצינת סקס מאיזה סרט פורנוגרפי
גרמני. כל הזמן שרקדתי לא יכולתי להתעלם ממבטיו של העלם
המסתורי שנעמד לו בכניסה למועדון והחטיף בי מבטים מהירים
ומבוישים כאילו מנסה שלא להיראות.
אני חייבת לומר שדי קיוויתי שזה יהיה אותו תומר.. הוא נראה
פשוט טוב.
שיער שחור, לא מסורק, מפוזר לכל הכיוונים, כמו שאני תמיד מסדרת
לשגיא את השיער, אף סולד, עיניים שחורות-עמוקות, לבוש חולצה
אלגנטית בצבע שחור ומה שנראה לי אז כג'ינס כהה...הוא היה קצת
רזה אבל מתקבל.
הוא כל הזמן הסתכל עליי בעיניים גדולות-חודרות, די מביכות למען
האמת.
הדי-ג'יי הפסיק לרגע את המוזיקה כדי להגיד שיש מכירה של משקאות
חריפים "רק" ב- 22 שקל בבאר. החלטתי ללכת לכיוונו של אותו
בחור. נעמדתי לידו והסתכלתי קדימה עם פזילה לכיוונו.
הרושם שלי ממנו היה שזה בעצם בן אדם מאוד ביישן, שבחיים לא
יבוא אליי ויגיד לי פנים מול פנים מה הוא באמת רוצה..(אם הוא
בכלל רוצה..)
המשכנו לעמוד שם.. ואני הרעדתי את הרגל לפי הקצב של המוזיקה..
יכולתי להרגיש שהוא מסתכל עליי.. אבל המשכתי להסתכל קדימה
כאילו מנסה לאתר את חברתי "הבודדה" שסביבה כרכרו להם לפחות 3
גברים יפים למראה.
לפתע הרגשתי תחושה מוזרה אבל נעימה באוזן, כאילו משהו זוחל לי
שם.. תחושה רטובה שכזאת..
לאט לאט סובבתי את מבטי לעבר מיקומו (לשעבר) של אותו בחור כדי
לגלות, להפתעתי הרבה יש לציין, שהוא ביוזמתו, לקח צעד אחד
קדימה, כדי שתהיה לו וללשונו גישה טובה יותר אל עבר אוזני
התמימה..
זה היה כל כך נעים.. אין לי מושג מה הוא עשה שם.. אבל לא רציתי
שיפסיק.
המשכתי להסתכל קדימה כשפתאום ראיתי את ירדן מנופפת לי כאילו
מנסה לקרוא לי לבוא לקראתה. אבל לא יכולתי (או רציתי אם כבר
מדברים) לזוז.
הוא המשיך, מה שנראה לי, ללקק את אוזני, כשאני ברוב טמטומי
שוכחת את חברי מזה 5 שנים ואהוב לבי לנצח נצחים, שגיא. הפסקתי
אותו בדחיפה קלה אחורנית כשאני ממשיכה להסתכל קדימה.
הוא צעד, צעד אחד אחורנית ואני החזרתי את מבטי אליו כשאני
מחייכת חיוך חצי מובך חצי שובב ומנסה שלא ליצור יותר מידי קשר
עין...
הסתובבתי במקומי לכיוונה של ירדן והתחלתי ללכת כשראשי מלא
במחשבות נוראיות על המעשה שכרגע עשיתי (לא שאני הייתי האקטיבית
מבינינו), מנסה לנתח ולהגדיר את הפעולה עצמה... האם זה נחשב
כבגידה? האם מישהו ראה אותי?!.. מה שגיא יחשוב?!
הגעתי לירדן שצוידה בחיוך מאוזן לאוזן, שדי פיצה על המבט
המופתע שהופיע על פניי.
לפתע.. או שלא.. הרגשתי הרגשה נוראית והייתי בטוחה שאני הולכת
להקיא על כל מי שהיה באותו רגע על הרחבה.. המוזיקה כבר לא
נשמעה כמו המוזיקה שאני אוהבת.. הראש שלי הסתחרר לחלוטין
והייתי בטוחה שאני נופלת עוד שנייה.
נפלתי.

התעוררתי למשמע קריאותיו של הבחור בו חשקה נפשי, שגיא.
"שי?.. שי.. את שומעת אותי...? אולי תקומי..? את ישנה כבר
משלוש... לא נראה לי שאני אלך לירון היום.. אני רוצה להיות
איתך... שי? את שומעת..?"
"מה..? ישנה משלוש? מה השעה..?"
"כבר כמעט חצות.. מה נסגר איתך... היית עייפה הא?"
".. אני.. (מתיישבת).. חצות אתה אומר...? לאן אתה רוצה ללכת.?
אתה יודע מה.. תן לי רגע לבדוק משהו במחשב ונצא..?"
"בטח.. אני כבר מוכן.. רק הולך להכין משהו לשתות.. מה להכין
לך?"
"שום דבר.. תודה .. אני כבר מצטרפת אלייך"
שגיא עזב את החדר.
אני הדלקתי את המחשב.. הפעלתי את האיי סי קיו .. והופיע לי
כינוי חדש ברשימה. בדקתי את ה- history  שלו:

"שי, כותב לך כרגע בן אדם בשם תומר, אין לך מושג מה עשיתי כדי
להשיג את המספר הזה (אני מקווה שזו את לפחות), אני ראיתי אותך
לפני כשלושה שבועות רוקדת ב"אזור" ופשוט.. אין לי מושג איך
להגיד לך.. מהמבט הראשון שלי בך רציתי להכיר אותך.. שלא תחשבי
שאני איזה פסיכופט שרודף אחרי נשים ומפתה אותן לאיזו מלכודת,
אני בעצמי בן 24 וגם אני נוהג לבלות מידי פעם ב"אזור", את
המספר הזה השגתי דרך חבר שלי שהכיר אותך בעבר והופעת אצלו פעם
ברשימה.. אני מקווה שאת פנויה ואם לא, אז שבא לך לפחות להכיר
בן אדם חדש שרוצה רק לשמוע אותך מדברת. :) אני אהיה שם היום.
מחכה לך. תומר. "







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
"אמא שלי היא
החברה הכי טובה
שלי".





דוגמנית.


תרומה לבמה




בבמה מאז 23/2/03 3:03
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
סייס בי גוד

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה