אחת-עשרה וחצי. אמא הלכה. היא עוד מטיילת לה במסעדות, מדמיינת
שהיא צעירה. "אני הולך לישון", הוא מודיע. "חכה, אני באה
איתך".

הוא הולך ומתלבש, כי כבר קר. החורף הגיע מוקדם השנה. אני כבר
לבושה. הוא נשכב לו במיטה, באיטיות. אני קופצת לתוך המיטה,
בעליזות שלפעמים נראית מעט לא מתאימה לי. הוא שם פינק פלויד
ברקע. הוא חולה על פינק פלויד.

אני מזדחלת ומתרכבלת לידו. אני עושה את זה בכל הזדמנות. הוא
נותן לי נשיקות קטנות וגדולות. כמעט בכל מקום. וגם אני לו. אני
אוהבת אותו. הכל תמים מצידי. אווירה מוזרה. חשוך, מוזיקה,
שמיכה. סצנה מסרט ממש.

אנחנו מסתובבים, מתגלגלים. לא נוח ככה, לוחץ על היד ככה.
מושכים, מקמבנים. הוא מרים אותי קצת, הוא חזק. עכשיו אני חצי
ישובה עליו. פלג גופי העליון באלכסון על החזה שלו, אני מנשקת
לו את האוזן. היד שלו גולשת ללטף לי את הישבן.

אני אף פעם לא מרשה לו לנשק אותי, בשפתיים. ולא לגעת לי בשום
מקום, אני אומרת לו שאני לא הכתובת. הוא מכבד את זה, בדרך כלל.
והחלטתי לנסות. לא אמרתי כלום. לא אמרתי כלום. היד שלו עוברת
קדימה ואחורה על הטרנינג הישן שלי, אני מרגישה שהיא מנסה לעבור
קצת יותר "קדימה". ידו מגששת, מחכה לאישור אילם. היא קיבלה
אותו.

היד שלו גולשת יותר נמוך. הוא רק עובר, אחורה וקדימה. אני לא
יודעת מה בדיוק הוא קולט ממני. אני עדיין מנשקת לו את האוזן.
אני.. אני לא יודעת מה אני באותו רגע. עכשיו, במבט לאחור, אני
מבועתת. כשאני מעבירה את התקרית בראשי כיום, זה עושה לי את
ההרגשה הזאת ברגליים, כאילו שהן נרדמו. בזמנו, זה נראה לי נכון
ונורמלי. לא פחדתי.

אני שומעת אותו. בתנוחה המוזרה הזאת, שפתיו קרובות לאוזן שלי.
הוא.. אי אפשר לתאר את זה. הוא לא נאנח. ממש לא. לא "אאאה".
מין.. נשיפות. נשיפות מוזרות כאלה. רק "הה". גם זה, מפחיד אותי
עכשיו מאד. באותו רגע, זה נראה טבעי.

הוא הופך אותי. למרות שחושך ומוזיקה ואווירה, אני רואה שהוא
מחייך. לא חיוך זדוני, מאושר לגמרי. הרשיתי כניסה לגן הסגור.
הוא מנשק לי בפופיק. המון. אני כל הזמן חושבת שהוא עוד רגע
יירד ל.. מה שיותר נמוך מהפופיק, והוא לא. אחר כך הוא מגיע
לאוזן שלי. הוא מנשק אותה. הרבה.

"אל תדאגי. אני לא אעשה לך שום דבר רע. אף פעם. פשוט תרגעי.
תרגעי לגמרי", הוא לוחש לי. כאן, ברגע זה ממש, החלטתי שהניסוי
שלי הולך יותר מדי קדימה. "מה אתה מתכוון לעשות?" שאלתי. הקול
שלי היה מוזר, חסר אונים וצייצני כזה. אולי על סף בכי. לא
התכוונתי שזה ייצא ככה. יללה בכיינית כזאת. "שום דבר. רק לנשק
ולחבק אותך". "אני צריכה לסדר את התיייק.." שוב יללה. "אחר
כך". "אבל אני צריכה עכשיו.."..

אני מעבירה את עצמי, לאט, מקצה אחד של המיטה לצד השני. ממש
נשפכת החוצה. מסוחררת מעט. כל זה ערער קצת את המחשבה שלי, את
הגישה שלי, אותי. אני עדיין לא מפסיקה לבוא אליו, להתרכבל
איתו. הכל עדיין אותו הדבר. אבל זכרון התחושה, המגע, הכל ישאר
איתי. לעוד הרבה זמן.
כמו תמיד, ניסיתי להעמיד פנים שכל זה לא הזיז לי. כמו תמיד,
הוא עלה על זה. הוא חכם. אני אוהבת אותו.