פתאום קלטתי שאני יושבת על האסלה ובוהה בחתיכת פלסטיק עם פס
ורוד עליה. מהחלון שלי בשירותים רואים את הפאב של לארס.
אמסטרדם.

נולדתי בגרמניה. ההורים שלי נפרדו כשהייתי בת חצי שנה. אמא
חזרה לישראל, אני נשארתי עם אבא שלי בהמבורג. את גרמניה עזבתי
בגיל עשרים וחודשיים. הייתי לקראת סיום התואר שלי בצילום
ועבדתי בלילות בתור ברמנית. כשסיימתי את התואר, עליתי על המטוס
הראשון לאמסטרדם. היו לי עשרים וחמישה אלף מארקים מהעבודה, אבא
וקצת אמא. כשהגעתי לאמסטרדם כבר הייתה לי עבודה. המרצה שלי
באוניברסיטה המליץ עליי לחבר טוב שלו באמסטרדם, צלם אופנה מאוד
מפורסם. קיבלתי עבודה בתור עוזרת שלו. אבל לא הכרתי אף אחד
באמסטרדם. בגרמניה היו לי חיים שלמים ופה לא היה לי כלום.
שכרתי דירה, שניים וחצי חדרים במרכז אמסטרדם. המשרד היה ממש
מעבר לתעלה, חמש דקות הליכה. הדירה שלי הייתה מוזנחת. דבר
מזעזע. הגעתי להסכם עם הבעלים, שאני אשפץ אותה בתחומי הסביר.
החלפת קרמיקות, תיקונים, מזגן חדש. הוא נתן לי את הכסף להכל.
אבל העבודה קרעה אותי. עבדתי משמונה עד שש.
זמן, לא היה לי.
בהפסקת צהרים של חצי שעה הייתי מספיקה לרוץ לקניות בשביל הדירה
ולאכול אולי חצי סנדביץ' במקרה הטוב. כשהייתי חוזרת הביתה,
הייתי מטפלת בדירה, צובעת, מחליפה, מתקנת. כשחגגתי חצי שנה
באמסטרדם הדירה הייתה גמורה. כסף בבנק היה לי, דירה מושקעת,
עבודה משתלמת מאוד, עם הרבה אופציות להתקדמות. מה גם שאחרי חצי
שנה בעבודה, השעות שלי התמקצעו קצת, קיבלתי הערכה מסוימת שלא
הייתה לי בהתחלה. דברים התחילו להסתדר בשבילי.

אני זוכרת בתור ילדה בת 12 אושר. אריק, הילד שהייתי מאוהבת בו
נישק אותי אחרי הלימודים. הנשיקה הראשונה שלי. אז גיליתי מהו
אושר. ועכשיו בגיל 21 אני מגלה את האושר הזה שוב פעם.
הייתי עובדת חמישה ימים בשבוע, שמונה עד ארבע. כאשר מידי פעם
יש הפקות אופנה ואז השעות גדלות. המשכורת בהתאם.

עכשיו אני גרה כבר כמעט שנה באמסטרדם. אני מאוד מאושרת פה.
לפני חודשיים בערך, יום שלישי, השעה הייתה כמעט חמש, ואני
הייתי בדרך הביתה. פתאום, משום מקום, אני שומעת צעקות. לא
צעקות, צרחות. עצבים טהורים. ובגרמנית. הרגשתי איך לאט לאט
מתפשט לי חיוך על הפנים. הלכתי בעקבות הקול, ומצאתי את עצמי
בכניסה לבניין שלי. מול הבניין שלי היה פאב, אבל אף פעם לא
טרחתי להיכנס אליו. הייתי יותר מידי עסוקה, ולא היה לי זמן
לשתות כמו שצריך, כמו שאני רגילה. אבל הקול משך אותי, וגם
הייתי סקרנית לדעת מי הגבר הגרמני. נכנסתי לפאב. הוא עמד שם,
גבוה, מרשים. הוא הסתובב אליי, אמר לי בהולנדית שהפאב לא פתוח,
וביקש ממני לצאת. "אני מבינה" עניתי בגרמנית, "ומתי הפאב
יפתח?". הוא הסתובב אליי עם עיניים פעורות, ואז הלך לכיווני
וחיבק אותי. הייתי המומה, אבל חייכתי. הוא הסתכל אליי, ישר
בעיניים ואז התרחק צעד אחורה. "אני לארס. זה הפאב שלי. אני כל
כך מאושר לשמוע גרמנית פה". התחלנו לדבר, הוא פשוט מדהים. הוא
הזמין אותי לבוא יותר מאוחר לראות את הפאב מסודר, לא בשעות
כאלה, כשהכל מבולגן, ואין אף אחד. הסתכלתי על השעון שלי. השעה
הייתה כמעט שמונה. הייתי בהלם מוחלט. דיברתי עם הבנאדם הזה
שלוש שעות. קמתי, והסברתי שאני צריכה ללכת. הוא ליווה אותי
החוצה. צחקנו שלארס יכול לקרוא לי מלמטה כדי לבוא לפאב. יותר
מאוחר גיליתי שלארס גר מעל לפאב שלו. החלונות של חדרי השינה
שלנו היו אחד מול השני. הוא היה בן עשרים וארבע. נולד בברלין.


אני ולארס כבר חודשיים ביחד. אם אפשר לקרוא לזה ביחד. אני
משתדלת ללכת לפאב שלו כמה שיותר, והוא משתדל לבוא אליי אחרי
שהוא מסיים לעבוד. אנחנו הרבה היחד, אבל לא דיברנו אף פעם על
המחויבות. לא דיברנו על היחסים שלנו. וזה עשה לי טוב. לדעת
שאני לא קשורה אליו ביותר מידי כבלים. אבל זה נהיה יותר רציני.
לארס כבר לא מזיין הולנדיות. הוא רק איתי. ואני מצאתי את עצמי
אומרת לו שאני אוהבת אותו. הוא החזיר לי את אותו המשפט. "אני
אוהב אותך, ואת היחידה בשבילי". בימים נורמליים הייתי מרגישה
שהכל הולך לי מהר מידי, אבל זה לא היה ככה עם לארס. הכל זרם
בצורה הכי טובה שיכלה להיות. ובאמת שאהבתי אותו. באמת שאני
אוהבת אותו. לכל אחד מאיתנו יש את החיים שלו. ללארס יש את
הפאב. לי יש את הצילום שלי. ממשיכים לישון כל אחד בדירה שלו.
אבל לרוב אחד עם השני.
אני חודשיים עם לארס. חודשיים. שני חודשים.
המחזור שלי מאחר כבר שבועיים.
הלכתי לסופרמרקט וקניתי ערכה לבדיקת הריון.
אני יושבת על האסלה, מסתכלת על הפאב של לארס, האהוב שלי, החבר
שלי, הקשר שלי. ואני קולטת שאני בהריון. פלאשים של אור עוברים
לי בראש. מה קורה עכשיו? אין לי מושג.
אני בכלל רוצה תינוק? קודם צריך ללכת לגינקולוג ולאמת את
השמועה. לקחתי את התיק שלי ויצאתי.
"מזל טוב, את בהריון. מי האבא המאושר?". אני לא יודעת אם הוא
יהיה כל כך מאושר. לא דיברנו אף פעם על ילדים, על יחסים
ממוסדים יותר. אני לא רוצה להתחתן בכלל. אני לא יודעת אם אני
רוצה תינוק. חזרתי הביתה. ישבתי על המיטה שלי והסתכלתי דרך
החלון לחדר השינה של לארס. על השידה שלי יש תמונה שלנו ביחד.
נכנסתי למקלחת. ניקיתי את עצמי מהכל, והחלטתי לספר לו היום.
אני לא מתכוונת למרוח את זה.
אני רוצה את התינוק. לא אכפת לי שאני צעירה. נכון שגיל עשרים
ושתיים זה לא גיל אידיאלי ללדת ילד, אבל זו נראית לי כמו בחירה
נכונה. נראה מה לארס יגיד על זה.
ירדתי לפאב, הוא ישב על הבאר. התקרבתי אליו וחיבקתי אותו. הוא
הופתע, ושאל אם קרה לי משהו. "אנחנו צריכים לדבר". יצאנו החוצה
והתחלנו ללכת, סיפרתי לו. "כן, זה בטוח, אני בהריון". הוא הפיל
את הבקבוק בירה. ואז התעשת וחיבק אותי, כל כך חזק. הוא התחיל
למלמל "יהיה לנו תינוק". הסתכלתי עליו וחייכתי. הוא נישק אותי,
ואז צעק, באמצע הכיכר, אמצע אמסטרדם, "יהיה לנו תינוק!!!".
הייתי מאושרת. לארס היה מאושר. היינו שנינו באקסטזה מטורפת.
חזרנו לפאב ועלינו אליו לדירה. עשינו אהבה כל הלילה. אהבתי
אותו הכי, יותר מכל אדם אחר.

על חתונה אנחנו לא מדברים. אין הרבה על מה לדבר, אנחנו כל הזמן
ביחד, אנחנו בהריון. למה אני צריכה פיסת נייר כדי לאמת את זה?
לארס קנה את הדירה לידו, כדי להרחיב את הדירה שלנו, בשביל
התינוקת. כן, תינוקת. השכירות שלי נגמרת עוד שבוע וחצי. אני
בחודש הרביעי להריון. נהנית מכל רגע. נהניתי מבחילות הבוקר.
אבל הכי נהנית לעצב את החדר של אנוק. היא תהיה התינוקת הכי
סטייליסטית באירופה. אנחנו כל כך רוצים אותה. היא ההוכחה לקשר
בינינו.
היא המוסד שלנו.


אנוק בת שלוש. לארס עדיין בשטח. לוקח אותה לטיולים ברחוב
החלונות האדומים ומסביר לה מה היא לא תהיה כשהיא תגדל. אני
עדיין אוהבת אותו. ואני חשבתי שאני אף פעם לא אתמסד. אנוק כל
כך חכמה. בהתאם לתוכניות שלנו, הילדה הכי סטייליסטית באירופה.
בלילה היא נרדמת עם לד זפלין ברקע, המוזיקה היחידה שמרגיעה
אותה. אנחנו מחנכים אותה טוב...

אם היו אומרים לי לפני חמש שנים שזו מי שאני אהיה היום, הייתי
צוחקת. אני גרה עם האהוב שלי. יש לי ילדה מדהימה בת שלוש. אני
צלמת. גרה באמסטרדם בדירת ארבעה חדרים. אני בת עשרים וחמש.

ואני מאושרת. באמת מאושרת.