[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








(זהו אינו החלק הראשון. קודם לו פרולוג שכבר פורסם)

נוסע על כביש מספר אחד. שדה התעופה הגדול מסתיים ועכשיו
מחליפים אותו שדות אחרים. מרחבי שדות טבעיים, בצבעי חום
וירוק.
חולף עובר מתחת לגשרים, כבישים ומחלפים.  והנה, באחד הסיבובים
של כביש אחד מתגלים בנייניה הגבוהים של תל אביב, הצומחים בה
כמו פטריות לאחר הגשם.  אך גשם עדיין לא ירד. רק שכבת העננים
הזו. עננים אפורים, ועצובים ומיואשים ממה שהם רואים מלמעלה
יורד בלה- גארדיה  וחוצה את הרחובות המטונפים של נווה שאנן.
פעם אהבתי כאן לוחמת חופש פראית וענוגה, אך גם זה, כמוך, צלל
ונעלם בחשכת העבר
מגיע לדרך פתח- תקווה ובכיכר המושבות פונה שמאלה עם העלייה-
שוקן.
מוקף במוניות פראיות, אוטובוסים רועשים ופולטי עשן ועוד
אינספור רכבים מכל המינים, הצבעים והגדלים.
הבוקר בשיאו וכך גם העיר העייפה, הזקנה הזו.
באחד הצמתים של רחוב העלייה, בשעה שאני מחכה לאור הירוק
ברמזור, אני מבחין בחתול קטן שרוע על הכביש, היישר מולי. חתול
קטן ודרוס כמו אלפי חתולים אחרים. אך כעבור מספר שניות, אני
מבחין כי הוא מזיז את אוזנו לרגע קט. לא, החתול אינו מת. הוא
עדיין חי את רגעיו האחרונים. קשה לי מאוד לחזות בכך ואני מחכה
בקוצר רוח להתחלפות הרמזור. וכשזה קורה אני נוסע במהירות
בסמוך אליו. אני מביט אל המראה הצדדית ורואה ואן גדול נוסע
מאחורי ועולה בגלגליו על החתול הקטן, ממית אותו, במתכוון או
שלא, המתת חסד.
אני מביט במראה ונזכר באותה גורה צבעונית וקטנה, שמצאתי כשנה
לפני כן, מתחת לעמודי בניין סמוך לבניין מגוריי. גורת חתולים
קטנה, כבת שבועיים- שלושה, רועדת ומייללת בחוזקה. זה היה
שבועות בודדים לאחר לכתך ולכן קראתי לה- מאשה, על שמך..  ואכן
האמנתי, או רציתי להאמין, כי נשמתך שלך באה ונתגלגלה באותה
גורה קטנה וחסרת אונים.  זו הייתה מן תחושה כזו, תחושה פנימית
ועמוקה ובלתי מוסברת, בדיוק כמו אותן תחושות שילוו אותי במסעי
אחרייך...


את הגורה הקטנה לקחתי אליי לחצר ולהפתעתי, למרות גילה הצעיר,
היא הצליחה להתאקלם בין שאר חתולי החצר, בהם טיפלתי שנים רבות.
היא התחברה אל גור אחר, גדול ממנה, שמנמן ובעל פני חזירון
שזכה לכינוי- בייב שאותו מצאתי גם כן בסביבה, כמה ימים לפני
שמצאתי אותה. שניהם היו ישנים ביחד בתוך מגירה מלאה בבגדים,
כתחליף למצעים, שאני ואמי סידרנו להם.
הייתי משקה אותה חלב, בעזרת מזרק, כמה פעמים ביום ובגלל העובדה
שהייתה כה קטנה ומסכנה וכנראה גם בגלל אותה תחושה שגרמה לי
לקשר בינה לבינך, הרי שמהר מאוד נקשרתי אליה יותר מכל החתולים
והבטחתי לעצמי ולה, ואולי גם לך, לעשות ככל שביכולתי כדי
שתשרוד.
למזלי, הימים היו ימי שביתת המרצים הגדולה באוניברסיטאות ולכן
היה לי זמן רב להקדיש ולדאוג לה. לעתים הייתי מתיישב על הדשא
בחצר כשמאשה בידיי וכל שאר החתולים היו מתיישבים סביבי או
עליי. חשתי מאושר, כמו שהם היו.
באחד הימים ניגשתי סתם כך אל חלון המרפסת והבטתי למטה וראיתי
ילד רץ מכיוון כניסת הבניין והוא כנראה נתן מכה למשהו לא ברור,
שלי מלמעלה היה נראה כמו ציפור. הילד ואחותו הסתכלו לכמה שניות
ואז ראיתי את הילד מרים את היצור הזה ופשוט משליך אותו מעבר
לגדר, אל החצר. החלטתי לרדת ולבדוק את העניין וכשניגשתי לשם
ראיתי את מאשה שלי שוכבת על הקרקע ללא תזוזה. נבהלתי נורא,
פלטתי צעקה ומייד רצתי אליה. כשנגעתי בה היא לפתע כאילו
נתעוררה והחלה ליילל ולזוז. החזקתי אותה חזק בזרועותיי והחזרתי
אותה לקופסה. בלילה היה קר ואז החלטתי לעלות אותה אליי לבית
בהיחבא (אמי הרי לא הייתה רואה את העניין בעין יפה)  וכל הלילה
היא ישנה במיטתי ויכולתי לשמוע אותה מגרגרת.
למחרת קפצתי  לאוניברסיטה וכשחזרתי נתתי להם אוכל ועליתי
למעלה כאשר מאשה נמצאת על אחד השטיחים הזרוקים שבחצר. צפיתי
מעט בטלוויזיה ולפתע שמעתי מעין צווחה מוזרה ולא ברורה מהרחוב.
לא הייתי אף בטוח שהדבר לא היה בדמיוני אך בכל זאת החלטתי לרדת
שוב וכשניגשתי להיכן שהיא הייתה גיליתי כי מאשה אינה שם..
התחלתי לחפש אותה ולקרוא לה בצקצוק שפתיים ולהטות את האוזן
לשמיעת יללות. מהחצר ניגשתי לחצרות סמוכים ומשם לרחוקים יותר
ויותר.
ידעתי שאסור לי לאבד זמן וגם אם מישהו לקח אותה הרי זה וודאי
מישהו שגר בסביבה. וכך עובר לו הזמן ומתחיל להחשיך ואני ממשיך
להסתובב בין החצרות, לשאול ילדים ,להקשיב ולקרוא לה. קשה היה
לי להאמין כי יותר לא אראה אותה. הן הבטחתי לשמור עליה. והרי
היו לי בעבר חתולים שהורעלו או נדרסו וכשהתפללתי עבורם הם אכן
הבריאו.. אך הזמן המשיך לחלוף והחושך הלך והתקרב, הלך וירד
ואז, כשכבר התחלתי אט אט לאבד תקווה ובדיוק עברתי בשביל של אחד
הבניינים הסמוכים לחצר, שמעתי לפתע יללות גור שבקעו להם היישר
מתוך בור יציאת חירום של מקלט שהיה מכוסה בסורגי ברזל כבדים.
ושם, בפנים, בתוך הזוהמה החשוכה, ראיתי את מאשה שלי בוכה
ומייללת. מישהו פשוט השליך אותה בין הסורגים או שלקח אותה
והניח אותה ליד הבור והיא נפלה פנימה. לא ידעתי אם היא נפגעה
וגם לא ממש ידעתי מה לעשות.  הסורגים לא היו מחוברים לבטון אך
הם היו כבדים מדי ולא הצלחתי להזיזם. דברתי אל מאשה וניסיתי
להרגיע אותה. לאחר מכן רצתי בחזרה לדירה והתקשרתי אל אמי אך
היא הייתה עסוקה בעבודה ולא יכלה לחזור. אבי אמר לי כי הוא
ינסה להגיע בקרוב. שכן בן גילי, שמטפל בחתולים מדי פעם, בדיוק
היה חולה במיטה. חזרתי שוב במהירות לבור המכוסה בסורגים ופשוט
לא הצלחתי להזיז אותם בעצמי. ידעתי שבעזרה של מישהו נוסף הדבר
יהיה די קל. ניסיתי לבקש מכמה דיירים שעברו שם אך כולם מיהרו.
בסופו של דבר, החלטתי להרים את הסורגים בעצמי ולבסוף, מתוך
מאמצים רבים ובאיטיות עיקשת הצלחתי להזיז אותם ולפנות מרווח צר
על מנת שאוכל לרדת לבור ולקחת אותה, שוב בידיי, פגיעה ומייללת.
ושוב החזרתי אותה לקופסה ונתתי לה לאכול ולשתות וליטפתי אותה.

את היומיים הבאים העברתי איתה יותר מתמיד. למחרת החלטתי לערוך
"אמבוש" בחצר כיוון ששיערתי שמי שעשה זאת היו ילדים. ישבתי על
ספסל בגן הסמוך,עם חומר לימודים,  בדיוק בשעה שבה היא נעלמה
יום קודם לכן. ואכן, כעבור זמן מה, עברו על פניי קבוצת ילדים
דתיים. ראיתי שהם נכנסים לחצר שלי. מייד קמתי ממקומי וניגשתי
אליהם. שאגתי לעברם והם נבהלו נורא. אחד ברח מהצד השני ושניים
מהם תפסתי. האמנתי להם שלא הם שעשו זאת ושהם אכן רק באים ללטף
את הגורים אך הבנתי שהם כנראה מכירים את מי שעשה זאת והעברתי
דרכם מסר חד משמעי לכל מי שהם מכירים לגבי דברים שכאלו. את אחד
הילדים שבאמת היה נראה מפוחד מהצעקות שלי לקחתי למגירה והראיתי
לו את הגורים הישנים ולפני שברח הספקתי לומר לו כי אני מתנצל
שכך התפרצתי עליו... את יודעת, הן לא יכולתי באמת לכעוס עליהם.
אולי משום שהם הזכירו לי אותך, ואיני יודע אפילו מדוע. ואולי
כל ילד קטן מזכיר לי אותך...
אך יום לאחר מכן, בבוקר יום שישי, מאשה הקטנה חלתה. כבר מוקדם
בבוקר אמי באה לומר לי כי היא אינה בסדר. ואכן, היא הייתה מאוד
ישנונית, ישבה לה על הדשא וכמעט ולא הגיבה לנעשה מסביב.
לקחתי אותה במהירות למרפאת הוטרינר אך נאלצתי לחכות שם זמן רב.
היא הייתה במצב של חוסר עירנות כמעט טוטאלי... בכל פעם שהייתי
מלטף אותה ומדבר אליה, היא הייתה מתעוררת, מייללת קצת וחוזרת
לישון. לבסוף נכנסתי אל הוטרינר, הוא בדק אותה ואני ניסיתי
לספר לו על מה שעבר עליה במהלך הימים האחרונים- הילדים שזרקו
אותה בגינה, ההמצאות שלה בבור המקלט, והנה, תוך כדי הדברים
הרגשתי כי איני שולט בעצמי והתחלתי לבכות!!  היית מאמינה... ?
הוטרינר אמר כי היא כנראה נפגעה בראש או שהיא פשוט חולה. הוא
אמר לי, את מה שכבר שיערתי, כי סיכוייה לשרוד אינם רבים. הוא
הזריק לה חומר להגברת קצב הלב ואמר לי להניח אותה בקופסא
בליווי של כרית חימום, כיוון שהסיכוי היחיד שלה הנו על ידי
שמירת חום גופה.   חזרתי עמה לבית במהירות, אמי הכינה קופסא
מתאימה ואלו סבתי הביאה לי כרית חימום.  הנחתי את מאשה בחדרי,
עטופה בשמיכות, כשמתחתיה הכרית.
בתחילה היא עוד הייתה בסדר למדי. יותר ערנית ומגיבה אליי.
יצאתי מהר על מנת לקנות מזרקים לחלב וכשחזרתי ראיתי כי היא שוב
הפכה לרדומה ואף מתנשמת בכבדות. . חשבנו שזה בגלל החומר שהוזרק
לה לקצב הלב אך כאשר שוחחתי בטלפון עם הוטרינר וספרתי לו על כך
הוא השתתק לכמה שניות ומבחינתי זה היה סימן רע. בינתיים אמי
הכינה את ארוחת הצוהריים של יום שישי  אך אני לא הצלחתי לאכול
כלום. אמי אמרה לי לתת לה לישון ולא להפריע אך בשלב מסוים
החלטתי לעלות שוב לחדר כשבידי מזרק חלב.
ניגשתי אליה וניסיתי לתת לה לשתות קצת אך היא סירבה. עיניה היו
חצי עצומות והיא המשיכה לנשום בכבדות. ליטפתי אותה והרגעתי
אותה.  הבטתי בה והבנתי כי היא עומדת למות.
היא פתחה את פיה וסגרה אותו כמה פעמים, כפי שעושים גורים לרוב
בשעת הגסיסה,  אך עדיין המשיכה לנשום. ליטפתי אותה ללא הפסקה,
בתנועות קלות ומרגיעות כשאני לוחש לה בשקט ומרגיע אותה.  לרגע
עוד חשבתי "לדבר" אליה במחשבותיי, כפי שעשיתי באותו לילה שבו
יאנה, חתולת הרחוב האהובה שלי הורעלה, אך הייתה לי הרגשה שהפעם
זה לא יצליח. במקום זאת נזכרתי בסצינה מתוך סרט נורא יפה ועצוב
שראיתי פעם שסיפר את סיפורם האמיתי של חבורת הומוסקסואלים ניו
יורקית בשנות השמונים, שבחלקם החלו בהדרגה לחלות באיידס.
בהתחלה הם אפילו לא ידעו במה מדובר כיוון שאלו היו השנים
הראשונות של המחלה. ובאחד מקטעי הסיום של הסרט רואים את אחד
מאנשי החבורה מטפל בבן זוגו שכבר שוכב במיטה, הוזה וגוסס.
וחברו לחיים שוכב לצדו ומשעין את ראשו של החבר החולה על כתפו
ומרגיע אותו וחוזר ולוחש לו- תרפה, תרפה, זה בסדר, אתה כבר
יכול להרפות...וחברו החולה לאט לאט הולך ונרגע וקולות הכאב שלו
שבתחילה היו עזים וחזקים הלכו ונחלשו ולבסוף השתתקו. והקטע הזה
עולה בראשי בדיוק באותם רגעים שבהם אני מלטף אותה ומחשבות
בראשי כמו- "את חייבת להתגבר, חייבת.." התחלפו ל- "תרפי,
תרפי..." ותוך כדי שאני מלטף אותה ומרגיע אותה בקול רועד, היא
פסקה לנשום ועיניה נשארו פקוחות
קברתי אותה אצלי בחצר, שם היא נמצאת עד היום. בייב הקטן ישן
לבד בימים שלאחר מכן אך קצת יותר משבוע לאחר מכן מצאתי אותו מת
בחנייה. כנראה שנדרס. קברתי אותו לצדה של מאשה.

וזהו הסיפור על מאשה הקטנה, כפי שאני זוכר וכפי שארע. כמה עצוב
הייתי על מותה של גורה קטנה אחת, וזו בשעה שכה הרבה אנשים מתו
מסביבי, באסונות כה נוראיים.. טירוף בלתי נתפס התחולל אז
ומתחולל גם כיום, וגם את, בסופו של דבר, היית מכל אותם הרבים
שנקלעו תחתיו..
עליי לבקש את סליחתך על כך שסטיתי מקו האירועים הישיר ועברתי
לספר על הגורה הקטנה. עליי לבקש גם את סליחת אלו אשר יקשיבו לי
בעתיד ויספגו את זיכרונותיי האבודים
ואולי בעצם את מכירה את הסיפור הזה כי אולי את היית שם... לאו
דווקא בתוך נשמתה של הגורה הצבעונית אלא אולי  היית מסביב.
אולי בזכותך מצאתי אותה... אולי את ליווית אותי כאשר חיפשתי
אותה באותה שעת דמדומים ואת זו שכיוונה אותי היישר אל בור
המקלט, בדיוק כאשר כבר אמרתי נואש...  ואת זו שנתנה לי את
הכוחות הפיזיים והמנטליים להרים את אותו לוח ברזלי סורגים כבד,
שעד לאותו רגע לא עלה על דעתי כי אכן אוכל להרימו. את זו שגרמה
לכך כי אותה גורה קטנה, שנקראה על שמך, לא תסיים את חייה באותו
בור חנוק ואפלולי, אלא בתוך קופסא חמימה ונוחה, כאשר היא נרדמת
בפעם האחרונה למגע ליטופים וקול מרגיע...


נוסע בקיבוץ גלויות ופונה לכיוון דרום בשדרות ירושלים. ניצוץ
של התרגשות סמויה עולה ומתגבר בתוכי ככל שאני הולך ומתקרב אל
ביתך. כמעט ומין הרגשה חגיגית שכזו. וכדי ללוות את אותה הרגשה,
אני מכניס, סוף כל סוף, את אותה קסטה ישנה אל הטייפ הקטן שברכב
ומריץ קדימה ואחורה עד שמוצא את מה שחיפשתי...  
come over the window my little darling ליאונרד מתחיל לשיר
ותחושה מוזרה, אפופת קסם מכשף, שבה ועולה ופורצת מתוכי
עובר את מרכז יפו ואת שכונות צהלון ודקר.  
I forget to pray for the angels and then the angels forget
to pray for us..
והנה אני מגיע לרחוב מחרוזת, הרחוב המוביל אל יפו ד' ואל המקום
בו גרת, אך הרמזור הפונה אליו מסרב להתחלף. דקות שלמות חולפות
באיטיות ואני נעשה קצר רוח יותר ויותר. כאילו ושנה שלמה חיכיתי
ליום הזה ונדמה כי איני מסוגל להמתין יותר.  
Your letters they all say that your beside me now ..then why
do I feel alone..
זוג ציפורים קטנות מתעופפות אל אי התנועה שלידי ואני מביט
בהן.
For now I need your hidden love, im cold as a new razor
blade.. you left when I told you I was curious.. I never
said that I was brave..
והנה מתחלף הרמזור ואני ממהר לבצע את הפנייה הנכספת.
Ho so long maryann.. its time that we began, to laugh, n
cry.. n cry, n laugh about it all again..







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
הכי גרועים זה
אלה שחושבים
שהדמויות
שמתבטאות
בסלוגנים זה
ניקים באינטרנט.
הם אחר כך גם
שולחים לדמויות
אימייל, ומבקשים
לדבר איתם
בפורום.

אחד שמאשר את
הסלוגנים, אין
לו איגוד מקצועי
והוא בכלל לא
מחובר לאינטרנט


תרומה לבמה




בבמה מאז 23/2/03 10:07
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
מורט דה לה לון

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה