סגורה- זו מילת המפתח... מוות  חורבן כאב עצב אובדן ריקנות
טיפשות תימרת עשן אחרונה גוועת שלי...
הכל מתאדה ממני זה כל מה שאת רואה... את השאריות שלי מאבדות
צורה.
ואת לא תדעי להעריך את זה אף פעם, כי זה סתם בשבילך, כתוב סתם,
כי את לא קוראת את זה כמוני, כי כשאני אקרא את זה אני אצרח ואת
תשבי מול זה אפטית ותקראי כאילו כלום, כי אני שונאת את זה
עכשיו כי זה אני מול העולם כשאני כותבת... והעולם יבקר, והעולם
לא יבין...

מוות זו הקלה, פריבילגיה, אתנחתא משעשעת בחייהם של אחרים-לנוח
לרגע ולדון על הנפלא שבזה שמת, ואחרי זה הם חוזרים למה שרע להם
באמת, מה שמפריע להם בחיים הרגילים, והפאוזה החביבה של האבל
נותרת מאחור כזיכרון רחוק ומתחסד של כאב לא אמיתי, לא נוגע.
אני צורחת כאב, אני סובלת טיפשות, אני שוקעת סתם...
מרימה את הראש לחפש סיבה אמיתית וכולם צוחקים... האובדן שלי
מינורי, הצריבה שלי טמאה, אסורה, "את צריכה להודות"... הודיה
היא כשטוב, ואני חלשה מדי כדי לשכוח את הרע... אבל לא מוכנים
לסלוח, אני פשוט לא נכונה, מתחברת הפוך לרעיון המקורי של הקיום
שלנו...

מתיזים את ראשי שוב ושוב, העוברים והשבים דורכים על הדם,
הקרדום מנגב בקלילות את שאריות ארוחתו האחרונה מעל פניו... אני
נשארת סתם כך, בלי משמעות, ואני אמות ואמות ואמות והם לא יראו,
והם לא ירצו לשמוע, ואני לא ארצה להאמין, אני אגווע לי לתוכי
ואפלוט בקשת עזרה אחת לפני שראשי יעבור את סף הנוזל הסמיך אליו
אני נשאבת... מתכתי ועוטף... כלבים שחורים יצטופפו סביבי ילקקו
את שפתותיהם לקראת טירוף חושים של איבוד הרעב...
ואיש לא יעצור...

חביבה וסימפאטית, שובת לב כמעט, מעלימה רגשות, מייבבת חלושות
בשנאה עצמית בוערת...
הלחץ נמתח מעלי כמו יריעה דביקה ואני שוב אובדת בתוך העולם
הצורב הזה.

אני כואבת, צורבת, טורפת ורוצה  להעלם.
תמיד, בכל מצב, בכל מקום להיעלם זו האופציה הטובה ביותר,
האפשרות הקוסמת לי המפתה לעמימות חמימה, לטשטוש וניתוק וכלום
לא ייגע בי ואני לא אתמודד ולא אשחק ולא אתעייף, אני אנטוש את
האור החודר של השמש ואצנח לתוך נצח, לתוך אוויר לא נגמר בלי
קצה מתחתי בלי תמותה .

אני אסחב על גבי את הכל וכולם, אני אשכח מעצמי בתירוץ מרושע
בעינוי מודחק ואזחל אל מתחת ליריעה...
כנועה ויודעת ששם מקומי, שלא יתנו לי לצאת, שנוח כ"כ כי זה אני
ולא הם...

אני אשתנה  באיטיות אתגמש שוב, אחרוק שיניים אל מול הכאב הנורא
המתיש , אאבק ברצון, אאבק בצורך, אאבק בעצמי בלי למצוא סיבה.

אטבח בעצמי שוב ושוב, אאכיל את התלויים בי בנאמנות עיוורת.