שנים של סבל ורדיפה עברתי מן המפלצת הזאת, שנדבקת ומוצצת, ולא
עוזבת...
רציתי לבכות, להלחם, לברוח איכשהו.. לא הצלחתי, אי אפשר.
לא היה לי את הכח לגבור כי מן הרחמים נעשיתי חלש... ומשם, מן
החולשה נעשיתי אכזר.
והמפלצת לא עוזבת, מנסה, יותר חזק הפעם אבל נכשל בשנית,
בשלישית ובמיליונית. טוב לבי הורס אותי, הופך אותי לרע-לא
אמיתי.. ואז כבר נמאס ודי, כל כך רציתי להשתחרר, שכבר לא היה
אכפת לי להיות אחר.
זה היה הנכון לעשות....
נעשיתי חזק וקר, אבל הייתי צריך להשתחרר. קשה להיות ברור
כשאוהבים ואולי גם כששונאים. אבל הייתי ברור וחזק, משוכנע
שאצליח ולא אוותר, אחרי תקרית זו אין סיכוי שאשאר. נאלצתי
לנתק, להעביר את המסר, ואחרי זה, פוף! נפרם הקשר.
הרגשתי חופשי, אמיתי, בכוחות עצמי , ועשן עלה בלבי- עשן קר
כזה, כאילו שפכו גלונים של מים על לבי הבוער. עשן קר שבישר
שהמדורה כבתה, איזו מדורה?! זו הייתה שרפה...  זה היה הסוף ולא
יהיה עוד. זה נגמר.
אבל העשן שיקר, כי בלי שאיש רואה, איש יודע, החלה הלהבה לבעור
בקטנה, מסתתרת תחת שאריות חורבן הלב, שכה השתוקק לסור מן הכאב.

ועכשיו מתפתחת, זיקה לא מובנת למפלצת המרשעת. משהו חסר, לא
יודע מה, מה אני רוצה, מה היא רצתה. אולי אני חושב שלא הייתה
לה כוונה.
מנסה להתנגד ללהבה, אולי פיתתה אותי בעזיבתה. כמו חתול המפחד
להתקרב אל היד המושטת, לא יודע אם לעזרה, או שמא זוהי סכנה.
יודע שאסור ואין סיכוי אך עדיין מהסס, וזה מה שכל כך הורס.
מנסה להתנגד מן ההיגיון, אך אין דבר העומד בפני כח הרצון.
אז אני רק מתקשר, לשאול מה שלומה, לברר. ואז אני הורס כל ברית
שחתמתי עם עצמי, כל מה שבניתי.
והמפלצת לא מתפעלת, לא חושבת, לא רומזת. כאילו ציפתה שאחזור,
ליפול עמוק אל תוך הבור.
לא!!!! מה עשיתי?!! איך יכולתי? כשכבר הייתי בחוץ, רחוק מכל
החרא. יכולתי להתחיל מחדש... בכי לא יעזור עכשיו, זה נגמר,
הש....
לא יכולתי להסתכל בראי, נכנעתי ליצרים הכי דפוקים של עצמי.
ועכשיו אני כלוא, אסיר לעולמים. לעולם לא אשתחרר שוב, כי אלה
כבר לא אותם זמנים.