הסיפור הוא כזה.
היה לי חבר ראשון כמה שנים. היה ממש טוב, אבל זה נגמר.
נשארנו בקשר, ולשנינו היה קשר אחר.
כשהגיע אחרי שנה בערך שלב שבו שנינו היינו לבד, היו כמה מעידות
ושכבנו.
זה אפילו לא היה כיף ורק גרם לי כל פעם להבין שנגמר לי ממנו
לגמרי.
כל פעם הרגשתי רע אחרי זה (ולא היו הרבה פעמים, שלוש בערך עם
פערי זמן ביניהם... לא בהכרח תמיד שכבנו, אבל שלוש מעידות).
אחרי הפעם השלישית, שהתחילה בלחץ חברתי לא מתון עליי, כעסתי
עליו (מבין הפעמים היחידות בחיים שכעסתי עליו), ואמרתי לו שאני
מבקשת שלא ינסה יותר כי זה גורם לי להרגיש רע.

בכל מקרה, בפעמים שנפגשנו אחרי זה, לא היו כל כך הרבה, וממש
פעם ב, דאגתי שלא נהיה בבית.
לפני חודש וחצי הוא בא אליי הביתה אחרי הרבה זמן. ביקשתי ממנו
לעזור לי במשהו בחדר, להוציא מפה כל מיני דברים.
הלכנו לאכול ואח"כ באנו אליי, עבדנו שעתיים כמעט על החדר,
והיינו גמורים.
הלכנו לישון קצת, לא ממש במטרה להירדם, פשוט נפלנו מרוב
עייפות.
הוא בא לנשק אותי, הזזתי את הראש, ואמרתי לו "אל תתחיל איתי".
הלכנו לישון, כיוונתי שעון לשלוש שלושים בבוקר, כדי שגם נספיק
לישון וגם הוא לא יהיה פה עד הבוקר.
לא יודעת בדיוק באיזו שעה זה היה, אבל אני זוכרת שפתאום
התעוררתי לתוך הנאה מסויימת.
זה היה מתוך שינה, ולא ממש קלטתי מה קורה בהתחלה. הייתי
פסיבית.
לאט לאט התעוררתי, והצלחתי קצת להבין שידו עברה את מכנסיי, ואת
תחתוניי.
או במילים אחרות... הוא עשה...
בשניות הראשונות לא חשבתי יותר מידי. פיזית היה לי כיף והייתי
איפה שהוא בין שינה לעירנות.
כשקלטתי, הרגשתי כעס משתלט לי על הגוף!
הזזתי לו את היד.
דפק לי הלב בהיסטריה ולא ידעתי מה לעשות. רציתי לישון!
אם אני זוכרת נכון, הוא ניסה שוב, וישר הבין את התזוזה
הקיצונית שלי.
ממש לא הבנתי מה באמת קורה לי, אבל נורא כעסתי!

אחרי כמה זמן, כנראה נרדמתי.
השעון צלצל.
הערתי אותו, לא יודעת אם הוא בכלל ישן.
אמרתי לו "אתה צריך ללכת".
קמתי איתו לדלת כדי לנעול, ולא אמרתי כלום.
שתקתי.
הוא אמר לי "לילה טוב".
למחרת קמתי בהרגשה רעה, אבל הדחקתי את זה.
החלטתי לעצמי שאני לא רוצה להיפגש איתו בקרוב, אבל הוא כזה איש
טוב שכולם אוהבים, המשפחה שלי בטח היתה רוצה שנתחתן או משהו.
כל פעם שהוא התקשר ורצה להיפגש, דחיתי אותו בגלל חוסר בזמן
(ומה שנכון נכון).
הרגשתי שכבר אין טעם להגיד לו, כי שיחות לא עזרו עד עכשיו.
הוא לא טיפוס שיאנוס, אבל הוא לא מבין שאני כבר לא נמשכת
אליו.
הוא חושב שאני מתנגדת מתוך פחד מוסרי, ושברגע שמתחילים זה יכול
לעבור לי...

אני כל כך כועסת:
הוא החבר הראשון.
הכל תמיד היה טוב בינינו ועכשיו אני נרתעת ממנו.
רע לי עם זה.
אין לי כח לדבר על זה.
אין לי כח להגיד לו "לא" שוב.
אין לי כח להגיד לו כל פעם שאני לא יכולה להיפגש.
רע לי.

יכול להיות שהלימודים עושים לי את זה, וגורמים לי להשליך דבר
על דבר... אבל אני מרגישה שמאותו שבוע, רע לי.
אני נוטה לשייך את זה לסתם דברים... לימודים, עבודה, חוסר
בזוגיות, עדי, לחץ.
אבל יכול להיות שזה זה.
אף פעם לא היתה לי תקופה כל כך ארוכה בחיים של מצב רוח כזה.
אני לא כל הזמן בדיכאון או משהו, אבל אני לא מאושרת.
אני בדרך כלל הייתי מאושרת, ואני מתגעגעת לזה.
אני רוצה לצחוק על הכל, כמו פעם!