זה התחיל לפני כמה חודשים.
מוזר... אבל דיברנו באינטרנט. דיברנו על הכל! אקסים, אקסיות
ומה שביניהם...
הוא סיפר לי דברים מאוד מאוד אישיים (ואני חושבת שגם אני
סיפרתי לו).
זה נמשך שבועיים שבהם היינו קובעים מתי לדבר. שנינו הרגשנו רע
עם העובדה שאנחנו מכירים דרך האינטרנט, והחלטנו להמשיך לדבר רק
באינטרנט. בלי שמות, בלי קול, להשאר אנונימיים.
ככה אפשר לדבר על הכל.
היה מעולה! פשוט כיף.
החלטנו להיפגש יומיים לפני הנסיעה המתוכננת שלו למזרח. (לא
טיול רציני... אלא חודשיים וחצי במהלך חופשת הסמסטר).
שלחנו תמונות, דיברנו בטלפון, סיכמנו שאנחנו נפגשים רק כדי
לראות מי עמד מאחורי הסיפורים, ושאחרי הערב הזה, שוכחים הכל,
שמים הכל בצד, נפרדים!
באתי אליו לדירה בתל-אביב (דירה מדהימה), דיברנו שעתיים וחצי
על כל מה שכבר דיברנו ובעיקר על זה שזה נורא מוזר.
ראיתי תמונות של הנפשות הפועלות.
שתינו קצת. אולי קצת יותר מקצת, אבל לא ברמת שכרות, רק כדי
לעבור את השלב המביך.
הוא הציע "ערב מסאז' מפנק"... איך אפשר להגיד לא לכזה דבר? ואם
עוד לא ציינתי הוא ממש מצא חן בעיני, גם מבחינת האופי, וגם
מבחינת המראה החיצוני.
עברנו לחדר שינה. עדי הדליק נרות, שם מוסיקה ויצר אוירה
רומנטית מדהימה.
בהתחלה אני עשיתי לו מסאז', אח"כ הוא עשה לי, העינינים
התפתחו.
הוא הוריד לי את החולצה. התנשקנו. והעינינים... התחממו.
בסופו של דבר וזה באמת היה תהליך איטי וכיפי (כמו שידענו כבר
ששנינו אוהבים), שכבנו.
היה נורא מאוחר, היה ט"ו באב. חגגנו יחד את ט"ו באב!
הגיע זמני ללכת. ירדנו למטה, הוא ליווה אותי למטה... התנשקנו,
אמרנו מילות סיכום... משהו כמו כמה טוב שהיה, כמה מוזר,
שבועיים מדהימים... אבל זה הזמן להפרד ולשכוח.
אז שכחתי.
רק שלחתי לו כמה הודעות (באינטרנט) שאני מקווה שהוא עושה חיים
ושהיה לי כיף.
לא מזמן הוא שלח לי הודעה... "לא יאומן, קיבלתי את ההודעה שלך
אחרי כמה חודשים.
כן... אני בחיים... מה איתך?"
כשקיבלתי את ההודעה ממנו, לא האמנתי שזה קורה ועוד יותר לא
האמנתי שאני מתרגשת מזה.
כבר כמה חודשים שלא דיברנו או התכתבנו או משהו! ושכחתי. באמת
ששכחתי...
היו פעמים שנזכרתי, כשעברתי ליד הרחוב שהוא גר, שנתקלתי בעוד
סטודנטים מהפקולטה שלו... משהו שצריך אופי בשבילו, בין השאר!),
כששתיתי קוואנטרו, כמו בערב ההוא איתו, כשהייתי אצל אחותי
וידעתי שחבר שלו גר בבנין.  גילינו את זה כשחיפשנו חוט מקשר,
ידענו שאיכשהו אנחנו מכירים או קשורים דרך מישהו או משהו...
ככה זה בארץ...
אבל עם כל זאת... שכחתי. לא חשבתי על זה , לא ציפיתי... רק
זכרתי חוויה מדהימה.
סטוץ, אבל מאלה שזכורים טוב.
אז אני אחזור להשתלשלות הארועים.
שלחתי לו הודעה חזרה, שאני שמחה שהוא ענה ושאני מקווה שהוא עשה
חיים בטיול כמו שהוא הבטיח.
והוא שלח לי חזרה... את הטלפון שלו (כי אחרי מה שהיה מחקנו הכל
הכל כמו שסיכמנו), וביקש שאני אתקשר.
התקשרתי אליו (התרגשתי, פשוט התרגשתי). דיברנו שעה ומשהו
בטלפון... מעין סקירה של כל מה שכבר פעם דיברנו עליו,
התסבוכים, האקסית, הטיול לחו"ל, השינויים וכל מה שעבר עליי
במשך התקופה (ובהחלט אני לא יכולה לזלזל בשינויי התקופה
האחרונה), ובמהלך השיחה גם צחקנו, אחד מהשני, מהמצב, ממה שכל
כך מוזר.
סיכמנו שנמשיך לדבר השבוע ושניפגש ל Reunion.  
אחרי שדיברנו השבוע שלי נראה אחרת. לא הפסקתי לחשוב עליו.
התלבטתי אם להגיד לו שאם אנחנו נפגשים זה לא יהיה שיחזור של
הפעם האחרונה (כי אני מאמינה שעל דברים כאלה, שבד"כ נגמרים רע,
ואיכשהו זכורים כ"כ טוב, לא צריך לחזור כי זה יהרוס).
מצד שני, ברור לי שאני ארצה שיהיה משהו!  וגם ברור לי שאחרי
שדיברנו על הבחורה, בחורות שהיו בחייו, ועל שני הבחורים שיצאתי
איתם במהלך התקופה, ועל מה שנשאר מרגשות העבר.... אנחנו סתם
נפגשים, אז אין טעם לדבר על זה.
דיברנו עוד פעמיים בטלפון ונפגשנו.
באתי אליו.
המעלית, החניה. מסתבר שלא ממש שכחתי (פרויד כנראה היה אומר שזה
עבר ללא-מודע ושזה משפיע עליי...)
נכנסתי לדירה, הוא נתן לי נשיקה, היו כמה דקות מביכות.
הכנו ארוחת ערב, ליתר דיוק, הוא הכין. אני לא הייתי רעבה, והוא
התעקש שאני גם אוכל משהו...
דיברנו, כאילו לא עבר הרבה זמן. ראיתי תמונות מהטיול, שמעתי
סיפורים. עזרתי לו לסדר כמה דברים בדירה לקראת מסיבה מתוכננת,
מה שכמובן יצר שוב אוירה מטורפת...
מנורות צבעוניות, קטורת, מוסיקה שקטה... לא צריך עוד לפרט.
שתינו מרטיני. ואחרי שעתיים בערך עברנו לשבת ב"פינת סוטול"...
פינה מרגיעה משהו.
היה מביך.
ואז... התחלנו (הוא התחיל) לדבר עלינו. לדבר על זה, שאני יודעת
שהמצב שלו מתוסבך (ומי כמוני יודע, הרי הוא סיפר לי את הכל בלי
לדעת שבכלל אני פעם אדע מי הוא), ובעיקר על זה שהוא היה רוצה
שנדבר על הכל ונעשה תיאום ציפיות.  
אני שמחתי שאנחנו מדברים על זה והסברתי שאני לא יודעת מה אני
רוצה שיהיה, אבל שזה לא יהיה שיחזור של הערב ההזוי שלנו. שאם
משהו מתחיל אז הוא מתחיל. הוא אמר שהוא רוצה משהו קליל וכיפי..
לאט לאט הוצאתי ממנו שהוא רוצה קשר פיזי+ בלי מחוייבות. הסברתי
שאני לא מוכנה שיהיו עוד בנות, והוא הסביר שלא זאת הכוונה אבל
שהוא לא רוצה שאני לא אצא עם מישהו אם בא לי...
לכו תסבירו למישהו, שכשיש מישהו, כבר לא מחפשים משהו אחר, וזה
לא עניין של החלטה!
הוא היה מדהים. כל כך הוגן. לא רצה לפגוע. לא התחיל שום דבר
בלי שהדברים יהיו ברורים.
הוא באמת במצב מתוסבך ואני הבנתי וקיבלתי את זה. היה לי קשה
להתחיל משהו שמראש מגדירים "שאין סיכוי שזה יתפתח לקשר". מאיפה
אתה יודע??
היה לי קשה להסביר את עצמי והוא ניסה לפרש את מה שאמרתי, והוא
אמר שזה כנראה לא מתאים לי ואני מפחדת להיפגע. הסברתי לו שלא
הפגיעה מפחידה אותי אלא הידיעה שלו שזה יהיה משהו קצר, קליל,
כיפי, לא מחייב, עוד לפני שבכלל התחיל משהו.
שתקנו. מעין הסכמה של שנינו שלא יהיה כלום. עצרתי את המבוכה
ואמרתי לו שאני אלך. האוירה עדיין היתה טובה.
קמנו, לקחתי את התיק, אמרתי לו לילה טוב, ושהוא יכול לתת לי
נשיקה. אז הוא נתן לי נשיקה וחייך. והוא נישק אותי שוב...
התנשקנו.
הדלת פתוחה, שנינו עומדים, אני עם התיק והתנשקנו.
נשיקה מדהימה... באמת מדהימה... מהמדהימות ביותר... כמה שזה
נשמע מוזר, הרגשתי רגש בנשיקה...
אמרנו לילה טוב, וביי.
(לא "נדבר"... לא כלום)
הפעם הוא לא ליווה אותי למטה!
(כנראה שזה אומר הכל).

החלטתי לשכוח, אבל כשקמתי בבוקר הרגשתי רע. הרגשתי רע מהסוג
הטוב. הרגשתי מאוהבת.  מאוהבת ואין לי מה לעשות עם זה.
אני לא יודעת אם הייתי צריכה לנסות איתו איזשהו קשר או לא. אם
לשכוח.
אני לא יודעת.
אני רק יודעת שהבנאדם הצליח לטלטל אצלי משהו עוד לפני שנפגשנו,
והפעמיים האלו, רק חיזקו את זה.
אני לא יכולה לכעוס כי הוא היה מדהים. אני לא יכולה לוותר כי
זה יכול להיות רק גרוע יותר.
אני לא יכולה לנסות להסביר לו ולהוציא אותו מהתסבוך כי האגו
עוצר אותי.
ומה שהכי גרוע... זה שהפעם אני לא מצליחה לשכוח!