מוקדש לזכרו של רייסטלין מאז'אר
הקוסם הגדול בכל הזמנים
אזכור אותך תמיד

הוא עשה את דרכו בין שורות המדפים אשר רבים מהם נכתבו על ידו.
גלימותיו השחורות מחליקות חרש על הרצפה, הוא מסתכל על הספרים
בערגה, בזיכרון למשהו ישן שלא קיים עכשיו. לזיכרון רחוק,
לתקופה שהקסם עוד שלט בעולם, לזמן שבו הוא היה האדם החזק
בעולם, לתקופה שבה הוא קרא תגר על מלכת האופל.

הוא יכול לנצח אותה, הוא יכול להיהפך לאל, הוא ידע שאם הוא
ימשיך במאבק אז הוא ינצח, הוא רייסטלין מאז'אר, הוא ולא אחר
יהיה זה שישמיד את כל האלים, את כל המתנגדים לו, הוא ישים ללעג
את הגורל אשר עשה לו את התעלול המרושע, שפיצל בן אדם אחד
לשניים, נתן לאחד את השכל אבל השאיר אותו ללא חוזק פיזי ונתן
לאחיו הגולם הגדול את הכוח הפיזי אשר הוא רצה כול כך.

הוא היה מביס את פאר סליאן אשר עולל לו את התעלול המרושע שהביא
לו את עיני שעון החול, אשר מראים לו איך היופי קמל ומת, הוא לא
יראה יותר יופי אמיתי, כול דבר אשר הוא רואה נמול, קמל ולא
מאריך זמן.

הוא יכול לעשות את כול זה ועוד, הוא ידע את זה ומאותה סיבה הוא
גם החליט לא להמשיך את המלחמה נגד המלכה האפלה. אחיו הטיפש
והקנדר חסר התועלת הביאו לו את הספר האחרון שנכתב אי פעם, אך
גם הספר שלא ייכתב, הספר המתאר את סוף העולם, הספר שמתאר את
סוף העולם אם הוא ימשיך את המאבק.

הוא נעצר מול הספר, הוציא אותו, קרא כמה עמודים ונאנח בעצב,
סגר אותו והחזירו למקום. בספר היה התיאור המלא למה הוא יעשה עם
העולם, מה ייגמר איתו, איך לא נשאר דבר שהוא יכול לשלוט עליו.
הוא לא רצה להרוס, הוא רצה לבנות עולם חדש, עולם טוב יותר שהוא
יעמוד בראשו.

אך כמו שיצורי הביעותים אשר נמצאים במרתף שבצריח מזכירים לו,
מהרוע לא יכול לקום דבר, הרוע יכול רק להרוס. והוא למד שיעור
זה על בשרו והוא החליט שלא על עולם כזה הוא רוצה לשלוט, הוא
החליט לעזור לעולם, לא להרוס אותו, הוא זכר את ראשית דרכו כמג,
הוא זכר את השמחה ואת האושר בלעזור לאנשים אחרים, הוא נזכר בכל
זה ורצה לחזור על זה, אך מאז הוא למד את הלקח שלו, מאז נגזל
ממנו הדבר היחיד שהוא היה טוב בו, הדבר היחיד שהוא אהב.

היד שלו נקבצה לאגרוף, מאז נלקח ממנו הקסם - הדבר המשמעותי
בחייו. אם זאת שהנימוק היה הגיוני היה בו גם חוסר הגיון מוחלט,
הוא ידע שאם יושאר לו הקסם הוא עלול להתפתות לחזור ולנסות
להשתלט על העולם, אך היה משהו חסר הגיון בדברים הללו, את הלקח
שלו הוא למד, הוא יכול להרוס את העולם, הוא יכול להדיח את מלכת
האופל, אך הוא לא עשה את זה מבחירה בלבד, מראייה שונה של
הדבר.

הוא לא רצה יותר לשלוט, להרוס, הוא רצה לעזור. למה האלים לא
השאירו לו את הקסם? לא רק זו, הם השאירו אותו לחסדיה של המלכה
האפלה למה? למה?! הוא שאל את עצמו את השאלה הזו עשרות פעמים
ובכל פעם הוא קיבל את אותה תשובה, הם עדיין מפחדים ממנו.

אם הוא לא יכול להשתמש בקסם באופן ישיר, אז מישהו אחר יעשה
זאת, מישהו יעשה את זה בשבילו. הוא סוף סוף הגיע למדף שהוא רצה
להגיע, במדף זה היו ספרים עם כריכה כחולה כליל, הוא הוציא ספר
אחד, דפדף בו וחזר על צעדיו.

למה הם לא מחזירים לו את הקסם, הוא היה מגיבורי הרומח, הוא היה
הקוסם הגדול בכל הזמנים והוא רצה לעשות טוב בעזרת הכישורים
שלו, טוב, ולא רע. לבסוף הוא הגיע לסוף המסדרון בחזרה, הוא
הגיע אל האדם אשר ישב בכיסא עץ פשוט ושתה יין תוצרת אלפים,
האדם העלה זיכרונות על תקופות נשכחות, בזמן שהוא היה צעיר,
בזמן שהוא היה שאפתן. אם היית נקרה למקום בטעות, למרות שלא היה
מצב שדבר זה אפשרי, אחרי הכול מי היה יכול לעבור את ביעותי יער
השיויקן הנוראים בלי עזרתו של אדון הצריח.

אתה לא יכולת להתעלם מהניגוד שבין שתי הדמויות השונות אשר ישבו
אחת מול השנייה, אחת צעירה, גבוהה, חייכנית, לעומתה השנייה
כפופה, מבוגרת, בעלת פנים עצובות שראו הרבה.

אך בעיקר לא יכולת להתעלם  מהניגוד בצבעי הגלימות. לא זכור מתי
שני קוסמים משני המסדרים השחור והלבן היו לבד והעלו זיכרונות,
במיוחד שאחד הקוסמים הוא רייסטלין מאז'אר המפורסם אם זו גם
האיום.

אנשים רבים לא רצו קשר לרייסטלין, ובצדק, אחרי הכול מי רוצה
קשר לאדם אשר יכול להשתלט על העולם. לפתע הוא נעצר בדיבורו
ואמר לדמות השנייה "חדל לדבר אנו מבזבזים זמן, עד כמה שהייתי
רוצה להמשיך בשיחה אני אאלץ להסביר לך לשם מה קראתי לך הנה".
הוא הרים את הספר שלקח והביא אותו במאין היסוס מהורהר, האם בכל
זאת לעשות את הדבר הזה, האם זה המעשה הנבון לעשות. לבסוף הוא
הניח את הספר הכחול כליל בידי הדמות בגלימה הלבנה ואמר "במקום
שאני נכשלתי אתה לא תיכשל פאלין אחייני".