בדרך לקניון אמא שלי אמרה לי: "אל תשאלי מה היה לי בעבודה
היום" והתחילה לספר שבאה אחות חדשה וכמעט הרגה שני חולים ושישר
פיטרו אותה. ואז היתה שתיקה.
ברקע התנגן שיר ישן ברדיו, ואני חשבתי לעצמי שזה מזכיר לי את
העבר ושזה בעצם כל מה שנשאר ממנו. הייתי בטוחה שאמרתי את המשפט
בקול רם, ואז שמתי לב שאמא מרוכזת בנהיגה ולא אומרת דבר.

בחוץ היה ערפל, היה כבר חשוך. היתה הרגשה של גשם למרות שהיה
יבש מן הרגיל באותו היום, ואני הרגשתי עיפות מסחררת שגררה אותי
אחריה למרות שלא היה לי כח להמשיך. וככל השהמשכנו לנסוע שמעתי
את אותו השיר, שהתנגן יותר ויותר מרחוק.

במכונית היה חם ונוח, והנסיעה היתה חלקה. מהחלונות ראו אורות
מרוחקים במטושטש ומכוניות שעברו לידינו בשקט.
ניראה שכולם מרוכזים בעצמם, ובגלל זה בא כל השקט המטריד הזה.

פתחתי חלון, כי לא יכלתי לסבול את המצב. כבר כמעט נירדמתי,
וציפיתי שהרוח הקרירה תעיר אותי. אבל לא היתה שום רוח, היה חם
ורק שמעו גלים. היתה גאות, לא ראיתי את הים אבל היתי בטוחה
שהיתה גאות.

המשכנו לנסוע במורד הכביש, ואז נזכרתי ואמרתי שלוקחים אותנו
מבית הספר לטיול לימודי בחוף, ושבקשו להביא ערכות ומצלמות. אמא
שלי העירה שהטיול ניראה לה מיותר לגמריי, ועוד במצב של עכשיו.
ואני לא הגבתי, לא היה לי מה להגיד.

נכנסנו לחניון, ולמרבה ההפתעה בקושי היו שם מכוניות.  
התחלנו לעבור מפלסים ותוך כדי שהסתכלתי על החניון החצי ריק,
שמתי לב שכל הדרך הרדיו התנגן ללא קטיעות. לא כמו שבדרך כלל
בין שיר לשיר היתה פרסומת בצורת שיר מטופש על הסרת שיער או
תיקוני ראיה.

חנינו בקומה הכי גבוה, וכשפנינו לדלתות הזכוכית הפתוחות של
הכניסה לקניון ראינו המון של אנשים מבפנים, הם עברו בין
החנויות וברקע דיבר קול מונוטוני שחזר על אותם שלושת המשפטים:


                         "כל החנות ב30"
                      "חגיגה בסופר פארם"
                     "מבצע חיסול במשביר"


ככל שנכנסנו עמוק יותר, הקניון היה מואר יותר וזה  גרם לעיינים
שלי לצרוב עוד יותר. כשעברנו בין החנויות ראינו שהן מתרקנות
מסחורה כמו לרגל סגירה. כל אחד מהבעלים רצה רק להרויח את שלו
ולהקים חיים החדשים במקום החדש.

אמא שלי הציעה לי ללכת לבית קפה, בטענה שאולי קפה ועוגה יעירו
אותי קצת. ההליכה ניראתה אין סופית, והרגליים שלי היו חלשות
אבל בכל זאת המשכתי ללכת. כשהגענו לקומת המסעדות התעוררתי
מהריח המבחיל של האוכל, ומהמראה ששרר שם: הכל היה תפוס, היו פי
שתיים אנשים שישבו ואכלו מאשר אנשים שהסתובבו במקום. וכל שולחן
היה מלא בצלחות, כוסות ולחמים שונים.
ניראה כאילו הם אכלו את הארוחה האחרונה שלהם. ילדים צחקו בקול
רם, ותינוקת אחת שלכדה את תשומת ליבי ישבה בזרועות אביה בשקט,
והסתכלה עליי במבט מבוהל.

אמא שלי גיחכה ואמרה, תיראי איך כולם מושפעים מהשינוי, ואני
הסתכלתי על התינוקת בשלווה מבוהלת והרגשתי שאוטוטו עוברים.