כשטרומפלדור מת הכל התחיל.
מיתוסים בלי סוף ואף אחד לא טרח בכלל לברר מה באמת קרה שם.
להם היה נוח שטרומפלדור הוא גיבור לאומי. וגם יהיה לעוד הרבה
שנים. "טוב למות בעד ארצנו" זה שלו, ככה כולם אומרים.
אני נולדתי אחרי שטרומפלדור מת.
לפעמים הוא בא אלי בחלום, מדבר איתי על הכל. חוץ מעל המשפט הזה
שלו.זה לא שלא שאלתי, אני כל הזמן שואל,אבל הוא כאילו לא שומע,
ממשיך לדבר, מתעלם ממני.
הוא היה מספר לי על המלחמה בה איבד את היד שלו. בהתחלה היה לו
קשה, אבל בסופו של דבר הוא די נהנה מהמעמד של גיבור מלחמה.רק
מה- בסוף הוא מת, בקרב אחר. אבל גם בקרב הזה הוא יצא גיבור, לא
סתם גיבור- מיתוס.
בפעם הראשונה שטרומפלדור בא אלי בחלום היתה כשהייתי בן שמונה.
מאז כל לילה הוא היה בא. אני לא יודע איך הוא כל הזמן מצא על
מה לדבר, אבל היו לו סיפורים מעניינים.
הבעיה התחילה כשהייתי בן שש-עשרה. טרומפלדור התחיל להתגעגע
לחיים. אז הוא החליט להשתלט על שלי. בהתחלה הוא לא כל-כך
הצליח. אני נשארתי אני, אבל לטרומפלדור היו כמה גיחות לחיי.
המשמעותית שבהן היתה בטיול השנתי בכיתה י'א. אחד התלמידים
מהשכבה הידרדר מצוק. ואני, שאין לישום ידע בטיפוס או חילוץ
צוקים, ישר קפצתילעזור לו. ידעתי שזה הוא. טרומפלדור חשב שהוא
חיכה זמן רב מדי ועכשיו יש לו הזדמנות. ההזדמנות של טרומפלדור
עלתה לי ברגל שבורה ונזיפה מבית ספר.
אח"כ הוא לא הפסיק להתנצל. . אבל זה לא מנע ממנו להמשיך
לנסות.
כשחושבים על זה, הוא קצת הצליח לשנות לי את האופי. נהיה לי
אופי של גיבור כזה, שכל הזמן מנסה להוכיח כמה שהוא אמיץ ויכול
להציל את כולם. אבל זה לא היה נורא כל-כך, פתאום אנשים התחילו
לתפוס ממני.
כשהתגייסתי הייתי חייל למופת. בטח טרומפלדור אחראי לכך. הוא יה
חייל למןפת והשפיע עלי. אפילו סיימתי טירונות כחייל מצטיין.
אחרי הטירונות הציבו אותנו בעזה. באותו זמן טרומפלדור התחיל
להתגעגע לגבורה שלו. אנשים התחילו לפקפק ב-"טוב למות בעד
שארצנו", הם כבר לא היו בטוחים שטוב למות בעדה.
לילה אחד הוא אמר לי שיש לו תוכנית איך להחזיר לאנשים את
האמונה במשפט שלו. לא הבנתי למה הוא התכוון , אבל סמכתי עליו.
ידעתי שהוא יעשה את הדבר הנכון, במיוחד אחרי אותו טיול שנתי.
שבוע אח"כ יצאנו לפעולה. לתפוס מבוקשים.
אני כחייל למופת עשיתי, כמובן, מה שאמרו לי.
הבחנו במחבלים שאורביםלנו. אז ארבנו להם. פתאום כבר לא הייתי
אני. הבנתי שטרומפלדור השתלט עלי לגמרי. האני ההוא זחל למקום
בו ידע שהמחבלים יראו אותו ונעמד. תוך פחות משנייה הגיע הכדור
הראשון ואחריו עוד שלושה. החייל ששכב לידי עוד הספיק להשכיב
אותי, אבל הספיק לפגוע לי כדור אחד בחזה ועוד אחד בכתף.
כאב לי. כבר לא ידעתי אם זה אני או הוא.
אני יודע שהצוות הרפואי הגיע אלי, אבל אני כבר לא ראיתי כלום.
ראיתי רק את הפרצוף של טרומפלדור מול העיניים והוא לוחש לי את
המשפט שלו, מילה אחר מילה- "טוב- למות- בעד- ארצנו"
הוא ניסה לשכנע אותי לומר אותו. כלומר, אני הולך למות?!
מתוחכם טרומפלדור, מחוכם חשבתי לעצמי.
נהיה לי קר. הרגשתי שמנסים לטפל בי.
והוא ממשיך, עכשיו קצת יותר בקול, "טוב למות בעד ארצנו", "טוב
למות בעד ארצנו", הוא המשיך עד שממש צעק לי. הבנתי שאין לי לאן
לברוח, אני עומד למות. אבל אם כבר אני הולך למות אז... למה לא
להיות גיבור?
פתאום חזרתי להכרה. פקחתי את עיני וראיתי סביבי את המפקד שלי
ואת הצוות הרפואי שלנו. הם כולם הסתכלו עלי בחרדה. סימנתי
למפקד שלי להתקרב.
הוא הסתכל עלי במבט מודאג והתקרב. הוא התיישב על הברכיים לידי
ואני לחשתי לו "טוב למות בעד ארצנו". הוא התחיל לבכות, הוא
הבין שהוא מאבד אותי. ואז הבנתי- אני עוד לא מוכן למות. מצטער
טרומפלדור. וצעקתי "אבל יותר טוב לחיות בעדה!!!"