אתמול בבוקר נגמרו הסיפורים.

הודיעו על זה בחדשות של שמונה.
הקריין נשמע לי קצת עצוב מכל העניין, אבל כל הקריינים נשמעים
אותו הדבר במילא, ככה שאני לא ממש בטוח.
הוא הודיע בקול עייף שנגמרו כל הרעיונות המקוריים לסיפורים בכל
העולם, ושנסגרו מאות אגודות סופרים עקב כך.
פשוט ככה. נגמרו הסיפורים.

אני הייתי באמצע ארוחת הבוקר, והמזלג כמעט נתקע לי בגרון.
קמתי מהכיסא ורצתי מהר לחדר העבודה, והתיישבתי לכתוב.
הנייר החלק היה מולי, העט היה בידי, והרצון היה גדול, אבל כמו
שהקריין אמר, אפילו לא רעיון אחד.
ישבתי שם ובהיתי בשורות הריקות, שהשתוקקו לדיו השחור, ללא כל
מענה.
אחרי כמה שעות החלטתי שאולי קצת אוויר צח ינקה את כל המחשבות
השליליות הללו, והכל יחזור אלי.

טיול קצר סביב השכונה.
כל אותם אנשים שממשיכים בחיי היומיום שלהם כאילו כלום לא קרה.
כל אותם פנים אדישות של נשים עם סלים, של ילדים בפארק, של
זקנים שהרגע תיקנו בפעם השביעית את צוואתם שתתאים לרצון
המשפחה.
אולי הם לא שמעו. אולי פשוט לא איכפת להם.
מי כבר קורא בימינו?
מי יוותר על ערב מהנה מול קופסת החלומות בשביל משהו בשחור
ולבן? ומילא שחור ולבן, אבל לפחות שירקוד, או שישיר, ולמה לכל
הרוחות זה לא מגיע עם מדריך ערוצים?
לאנשים פשוט נמאס מסיפורים, אז הם נגמרו.

חזרתי הביתה והתיישבתי מול הטלויזיה.
אם אין אדם אחד בעולם שאיכפת לו, למה שלי יהיה איכפת? אני אף
פעם לא התיימרתי להיות שונה, זה פשוט קרה.
הדלקתי אותה, והעברתי מייד לערוץ הקניות.
באיזשהו שלב, בערך אחרי העניבה שמנגנת, וקצת לפני מכונת הגילוח
שמקלפת תפוזים, הפסקתי להסתכל, ופשוט התחלתי לבהות.
לא ממש היה איכפת לי מה יש עכשיו. הערוצים פשוט התחלפו מעצמם.
התחלתי לשקוע עמוק בתוך עצמי, עד שנעלמתי.

עכשיו אני כמו כולם.
במילא אין עוד סיפורים בעולם, ככה שאין טעם לעשות שום דבר אחר
מאשר לשבת פה, ולדאוג להעביר ערוץ כשיש פרסומות.

היום בבוקר אמרו בחדשות שהקמפיין החדש של חברות הכבלים בעולם
הצליח בגדול.
כל אותם אנשים שעדיין קראו ספרים, רואים עכשיו טלויזיה.
קצת עצוב אם תשאלו אותי, אבל לי כבר מזמן אין דעה משלי.

היום בערב יש ספישל בערוץ המדע.
"הכל אודות ספרים".
משום מה נראה לי שאני אוותר.