[ ביית אותי ]   [ עדיפה ]   [ עזרה ]  [ FAQ ]  [ אודות ]   [ הטבלה ]   [ דואל ]
  [ חדשות ]   [ אישיים ]
[
קול-נוע
]
 [
סאונד
]
 [
ויז'ואל
]
 [
מלל
]
 
New Stage
חיפוש בבמה

שם משתמש או מספר
סיסמתך
[ אני רוצה משתמש! ]
[ איבדתי סיסמה ): ]


מדורי במה








ירח מלא...   קר...  אוקטובר מתקרב לסופו והסתיו מתקרב לשיאו
הקצר.  ספק יושב, ספק שוכב בקצה מדרגות האבן הגדולות, בעיר
הלבנה.  הירח שופך את אורו על כל אנדרטאות השיש שמסביבי. הלבן
הבוהק, הפורץ מהם באור היום, נבלע כעת בתוך הלבן החיוור של ליל
הירח.
אורותיה ובנייניה של תל- אביב פרושים מלפני. וקצת הלאה מהם
האורות של יפו. אתמול הייתי שם, ביפו, גם כן בליל ירח מלא.
בשעת אפילה מאוחרת, פוסע ברחובות הדוממים, בין הררי הזבל
שהצטברו להם מאז תחילת השביתה.
זו הפעם השנייה, החודש, שהגעתי לשם, לרחוב סומקן שבדרום יפו,
ושוב נשימותיי כמעט וחדלו ולבי פעם בחוזקה, כמו פעימות ליבם של
אלו, ברגע בו חודרת לתוכם ההכרה כי המוות הוא זה המזמין אותם,
להתקרב אליו, בידו הארוכה והחושנית.
מאשה... מריה... מאשה...  מדוע חדרת אליי, לכדת אותי בתוכך.
כיצד זה גרמת לי שאבוא עד לכאן, לאזור העלוב, והעזוב, והעצוב
הזה, על קו התפר שבין יפו לבת- ים, בדיוק סמוך לגדה הרועשת
והסואנת תמידית של איילון דרום. רק מתוך רצון אדיר, אדיר ובלתי
נשלט, לגלות אותך כמה שיותר.  מתוך תאווה פנימית עצומה לראות,
במו עיני, את המקום בו חיית. את המראות האפרוריים האלו, אותם
ראית מדי יום ביומו. לשבת על ספסל בגן הציבורי הישן והמוזנח,
הקרוב לביתך, ולחשוב שאולי גם את נהגת לשבת כאן ולקרוא אלייך
את חתולי הגן המתבודדים.
והרי כלל לא הכרתי אותך. איני יודע האם אכן אהבת חתולי רחוב,
והאם אהבת את החורף או האביב.
האם נהגת לטייל, כשהיה לך זמן, בסמטאות הקסומות של יפו העתיקה,
והאם אכן אהבת לשמוע, שוב ושוב, את שירו המקפיא והמצרר של
ליאונרד כהן- סוזאן. או שכל זה נובע מתוך סתם מין הרגשה כזו
שלי, הרגשה שהינה לחלוטין בלתי מוסברת. הרגשה דמיונית
ומציאותית כאחד.
בפעם הראשונה בה הייתי כאן, כשבועיים לפני כן, היה זה בשעות
אמצע היום והשמיים היו מכוסים בשכבת עננים כבדים ואפורים.
הסתיו רק החל. היה זה בדיוק יום אחד לפני יום השנה מאז שעזבת
כאן את הכל, ונעלמת לנצח בתוך מימיו של האגם הקפוא הגדול  

יום סתווי של תחילת אוקטובר. בעוד ימים ספורים יהיה יום
הולדתי. מחר יהיה יום השנה ללכתך
את הוריי הורדתי בנמל התעופה, בדרכם לחופשה קצרה בגן העדן של
אנטליה.
ולפתע, ביציאה מאזור הנמל, גמלה בי לפתע ההחלטה לנסוע ולתור
אחר המקום בו גרת.  אמנם במשך שנה שלמה ידעתי כי התגוררת ביפו
אך לא ידעתי היכן בדיוק. תמיד רציתי לבקר בביתך, לשוחח עם
משפחתך ולשמוע עלייך, אך לא הייתה לי שום דרך לעשות זאת.
והנה, רק כשבועיים לפני יום השנה, גיליתי, ממש במקרה, כי חבר
ילדות טוב שלי הכיר אותך (!)
זה קרה כאשר אני ושני חברי ילדות נוספים ביצענו את הצעדה
המסורתית שלנו, ברחבי העיר, בערב יום הכיפור. תוך כדי ההליכה
הממושכת, המשכנו במין ויכוח שניהלנו גם ביום כיפור הקודם, כשאת
עוד היית בין החיים, ושנגע לשאלת היחס כלפי העולים החדשים. הם
טענו כי הם אינם סובלים את העובדה כי העולים מסתגרים בתוך עצמם
וממשיכים לשוחח באותה שפה שעמה הגיעו. חברי, שהנו באמת איש
חביב, נבון וטוב לב, טען כי אינו סובל אותם משום שכל פעם הוא
רואה אותם משתכרים בכיכר העיר. אני נאלצתי להסביר להם, את מה
שהיה כבר כל כך ברור עבורי, כי היחס הזה הנו מוטעה לחלוטין.
סיפרתי להם, בפעם הלא ראשונה, על החברים והידידות הטובים שהיו
לי, בעת שעבדתי לפני שנים בתחנת דלק אחת, כולם עולים חדשים.
כולם עזרו לי, כשהיה צריך, כולם גם ידעו עברית שוטפת ולא, אף
אחד מהם לא היה שיכור. אמרתי להם גם כי אי אפשר לצפות ממי
שהגיע מתרבות כה שונה ואחרת, שיסתגל ויקבל על עצמו, בכזו
מהירות, את התרבות שלנו, שהיא כה שונה עבורו... אמרתי לחבריי
מילדות- אינכם יכולים לשפוט מישהו שבא לכאן ממקום כה רחוק פשוט
מכיוון שאתם עצמכם מעולם לא התנסיתם במעבר שכזה. אמרתי להם-
נסו לדמיין לרגע את עצמכם עוברים לארץ רחוקה וזרה לכם לחלוטין,
ולא בכדי לטייל או לעבוד ולהרוויח כסף, אלא בכדי לחיות שם...
לתמיד... האם לא הייתם מתנהגים באותם חששות וסגירות שפוקדים את
אלו הבאים לכאן?
אך גם זה לא שכנע אותם. גם לא כאשר אמרתי להם כי היחס שלהם
דומה להפליא ליחס שהיה כאן כלפי עולי ארצות המזרח, לפני שנים
כה רבות. גם להם אמרו- "תחזרו למקום ממנו הגעתם... תורידו כבר
את הפיג'מות המצחיקות האלו ותגזרו את הצמות... פה יש מדינה אחת
ותרבות עברית אחת... פה מדברים רק עברית!..."
אך חברי הטוב התעקש ועמד על דעתו. ואז, כאשר יצאנו מהגן
הציבורי בו עצרנו על מנת לנוח מעט, סיפרתי להם שגם לאחר האסון
הזה, בו מצאת את מותך, ביחד עם עוד עולים כה רבים אחרים, גם אז
נתקלתי בתגובות מכוערות להחריד כלפי האסון ויחס מזלזל להפליא
כלפי קורבנותיו.
"אתה יודע" אמר לי חברי הטוב, שבתור עתודאי מלמד תלמידי תיכון
את מקצוע הנדסת החשמל, "כי אחת מאלו שמתו שם למדה אצלי..."
לבי החסיר פעימה. הרי לכל אורך השנה הזו ידעתי, מרסיסי המידע
המועטים שהעיתונים סיפרו עלייך, כי למדת את הנדסת החשמל, באותה
אוניברסיטה בה אני למדתי. אומנם אני למדתי רחוק ממך והנושאים
אותם למדנו היו שונים והפוכים לגמרי זה מזה, ובכל זאת, לכל
אורך השנה הזו חשתי במין תחושה מעומעמת ולא ברורה, מין תחושה
קסומה כזו מעצם העובדה כי למדנו באותו המקום. כי מדי יום ביומו
היינו לא ממש רחוקים זה מזה ואולי, אף אולי, עברנו לרגע קצר
אחד, זו על פניו של זה...
אמרתי לו את שמך המלא והוא לא הבין כיצד אני יודע..אמרתי לו את
מקום מגורייך וכי הורייך פרודים והוא שאל האם הכרתי אותך.
השבתי שלא. לבסוף סיפרתי. סיפרתי על מבט עינייך, בתמונתך
שהופיעה בעיתון, למחרת האסון. על הרגע בו ראיתי את עינייך
ומבטך נשתקף בעיני שלי.
קשה היה לי לספר להם מה במבטך כל כך ריתק והפליא אותי. קשה היה
לי לומר כי מבט זה היה כה מהפנט, משרה שלווה ומרגש באותו הזמן,
עד כי דימיתי עצמי להאמין, באותו הרגע בו עיניי נפגשו בעינייך
הדוממות, כאילו והכרתי אותך זמן רב, או לפחות, כאילו והייתי
רוצה להכיר אותך. לא סיפרתי להם גם על התחושה הזו, המהולה
בעצבות וגעגועים, המלווה אותי מאז כבר שנה שלמה, עצבות בגלל
משהו וגעגועים למשהו בלתי ברור ובלתי מובן..  כן גיליתי להם על
הסיפור שכבר כל כך הרבה זמן רציתי לכתוב. הסיפור שבו את אמורה
להופיע.
להפתעתי החבר דווקא הבין אותי. הוא לא יכל לספר הרבה עלייך כי
לא הכיר אותך באופן מעמיק. רק ידע לומר כי היית תלמידה מאוד
חרוצה, כי הלימודים היו מאוד חשובים עבורך וכי היית נוהגת לגשת
אליו ואל חבריו המדריכים, בתום השיעורים, על מנת להבין טוב
יותר את חומר הלימודים.
לאחר מכן הבנתי ממנו כי יחד אתך, באוניברסיטה, למד עוד זוג
צעיר שהכרתי (!). לא יכולתי שלא להשתחרר מהתחושה כי הדבר אינו
מקרי. גם עמם שוחחתי, זמן מה לאחר מכן, אך גם הם לא יכלו לספר
לי עלייך הרבה כיוון שלא ממש הכירו אותך. הם אמרו לי כי התחלת
ללמוד באוניברסיטה באותה השנה בה אני התחלתי, ולא שנה אחריי,
כפי שחשבתי עד כה, בגלל העיתונים. סיפרתי לו, לחבר, כי זה זמן
רב שהייתי רוצה לבקר את אמך על מנת לשוחח עמה ולשמוע עלייך.
שאלתי אותו האם יהיה מעוניין להצטרף אליי והוא השיב שכן. הוא
נתן לי, בטלפון, את הכתובת המדויקת שלך, על מנת שאוכל לשלוח
לאמך מכתב, וזו למעשה הייתה הפעם הראשונה, לאחר שנה שלמה, שבה
יכולתי לנסוע אל אזור מגורייך... אך עדיין לא עשיתי זאת...
כתבתי לאמך מכתב ארוך ומפורט ובו ניסיתי להסביר לה מדוע כה
חשוב לי לשמוע עלייך כמה שיותר, לדעת מי היית.. גם כתבתי לה
בקצרה על הסיפור שהתכוונתי לכתוב...  אך לא קיבלתי ממנה
תשובה...

ואז הגיע אותו יום מעונן ואפרורי, בו החלטתי, כך סתם ופתאום,
ביציאה משדה התעופה, לא לפנות לכיוון פתח- תקווה אלא לקחת את
היציאה לכיוון תל- אביב.  היציאה שתיקח אותי אל יפו.
היציאה שתיקח אותי אל המקום בו חיית. המקום בו היית







loading...
חוות דעת על היצירה באופן פומבי ויתכן שגם ישירות ליוצר

לשלוח את היצירה למישהו להדפיס את היצירה
היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
ייתכן וזה לא
אתה אלא מישהו
שמנסה להפיל
אותך, אך בכל
זאת: אם עוד פעם
אחת אתה שולח לי
תגובה שכזו, עם
"איום", אני לא
אאיים, אני
אעשה, ואני
מבטיח לך שלא
ישאר כלום ממך,
מהמחשב שלך,
מהאתר שלך
(כביכול) ואם
באמת ארצה, אתה
תרד אל מתחת
לקוו העוני לאחר
שנטפל בך, אני
וכל שאר הקבוצה



בימאיסט במשבר


תרומה לבמה




בבמה מאז 22/2/03 19:18
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
מורט דה לה לון

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה