יש המון סוגים של שקרנים. יש המון סוגים של שקרים. יש שקרנים
שאפילו לא יודעים שהם אומרים שקרים. זה לא מתוך איזה רוע לב,
אני מתאר לעצמי. זה פשוט בגלל שהם באמת ובתמים לא יודעים שהם
משקרים. זה אולי הופך אותם לשקרנים יותר נאיביים, יותר
"טובים". זה לא משנה את העובדה שהם עדיין שקרנים.
לעומתם, יש את אלה שנדרו נדר לעצמם בגיל 11 או 12 או אחרי שהם
קראו את "התפסן בשדה השיפון" של סלינג'ר, שהם לעולם לא ישקרו
יותר. שקר הרי זה דבר נורא. מחליא. זה היסוד שהופך לאט את
העולם לרכיכה רופסת של כלום. אבל מה? לא נעים, אבל גם הם
משקרים בסופו של דבר. גם הם, זה לא מתוך רוע, זה מתוך היתקלות.
אדם לא רוצה לפגוע באלה שקרובים לו, באלה שאיכפת לו מהם. אז מה
הוא עושה? הוא משנה דברים, מגמיש אותם קצת, הופך אותם לנעימים
יותר לו (להגיד) ולאחרים (לשמוע).
מבינים? האדם לא רע מטבעו. הוא גם לא טוב מטבעו. הוא פשוט
מסובך. נורא מסובך. אנחנו מבטיחים לעצמנו דברים ואז משנים
אותם, מסובבים אותם קצת. המצחיק והמגוחך הוא שהבטחנו לעצמנו
דברים כדי שנרגיש טוב עם עצמנו. אח"כ אנחנו משנים את אותם
דברים שהיו אמורים לתת לנו הרגשה טובה. למה אנחנו משנים אותם?
שוב, כדי שנרגיש טוב.
ככה זה אתנו, בני אדם, אנחנו משתנים תדיר. אף פעם לא יודעים
לגמרי מה טוב לנו ותמיד יודעים מה הכי טוב לנו. איך זה? זה לא
ברור? אנחנו בני אדם. זה הטבע שלנו. להשתנות. שיהיה לנו טוב
משהו אחד ואז אח"כ שידפוק לנו את החיים לגמרי. איך זה יכול
להיות? בני אדם, אמרתי כבר?
נדר לעצמנו זה דבר חזק. הכי חזק שיכול להיות. יותר מאהבה, יותר
מכסף. נדר לעצמנו זה הדבר הכי בומבסטי שאדם יכול לעשות לעצמו.
שמתם לב פעם כמה נדרים לעצמנו הפכו נזילים. פעם הם עוד היו
מחזיקים כמה שנים (לנצח הם לא יכולים להחזיק, מבטיח), היום הם
מחזיקים מקסימום חודשיים. למה? כי העולם רץ היום הרבה יותר מהר
ממה שהיה רץ פעם. פעם דברים עוד היו עוצרים לכמה שעות. נחים,
תופסים קצת נשימה. היום? כלום. ריצת אמוק לשום מקום. לא רק
אנחנו ממהרים היום. היום גם עצמים התחילו למהר. איך זה? אין לי
מושג, כנראה שיש לנו איזה כוח מאגי שרק היום בא לידי ביטוי.
אולי הכוח הזה היה צריך איזה מספר פסיכי של אנשים ועצמים כדי
לצאת לאוויר העולם.
הייתי בנדרים, לא? כן, אני חושב שכן. כמה פעמים נדרנו לעצמנו
שלא נשקר? כמה פעמים אמרנו לעצמנו ששקר זה הרע של העולם? זה
הכוח שמשחית את הכל. את האנושיות שבנו. לא לקחנו בחשבון שבלי
שקר האנושיות שלנו הייתה משהו אחר לגמרי. אנושיות לא אנושית.
אותו שטן אדום, קטן שבקרבנו הוא מעצב בלתי מבוטל של הטבע
האנושי. אז מה עם אלה שנדרו את הנדר? יוצא מזה שהם מתכחשים
לאנושיות שלהם. יכול להיות מישהו בקרבנו שהוא לא אנושי רק בגלל
שהוא משקר? צר לי לאכזב - לא! מתוך הלא צצות להן לאט שתי
אופציות שונות. האחת אומרת שעם מצב כזה לא ייתכן כנראה שהאנשים
האלה עדיין מצליחים להיות אנושיים עם זה שהם לא משקרים.
הגיוני? לא משהו. ננסה עכשיו אופציה שניה. מה היא אומרת? היא
אומרת משהו מאד מעניין. היא אומרת שגם אלה שאומרים שהם לא
משקרים, משקרים. למעשה האמירה שהם לא משקרים היא השקר הגדול
ביותר שלהם.
אל לנו, חלילה, להתעצבן על אנשים כאלה. הם לא מודעים או שכן
מודעים אבל מדחיקים. בכל מקרה, כעס או עצבים אינם התגובה
הנכונה. התגובה הנכונה היא להבין. אולי לסלוח. אני יודע, קשה
לסלוח, אבל אם מתאמצים קצת אפשר. זה לא פשוט, אני יודע שזה לא
פשוט. אני יודע גם שזו לא חוכמה גדולה להגיד שזה אפשרי. אתם
בטח רוצים איזו נוסחה שתאפשר את זה. אז מצטער מאד, עולם מדעי
יקר שלי, אין לי. אז איך אני יודע שאפשר? בקלות, אני הצלחתי.
כן, הצלחתי להבין ולסלוח. איך? אצלי זה היה כשהבנתי שאני בדיוק
אחד מהם. מה לעשות כשאני מגלה דבר כזה על עצמי? לא לסלוח? איך
אפשר לא לסלוח לעצמי. אני מותק. לא חבל? שורה תחתונה, הבנתי
וסלחתי לעצמי. אחרי זה היה מאד קל לסלוח לכל אחיי, השקרנים
בריבוע.
מה הבנתי? הבנתי שנדרתי נדר מקסים. אחד האצילים והיפים
שבנדרים. יותר יפה מנקמת דם, יותר יפה מהתנזרות מסקס. איך הוא
יותר יפה מהם? הוא הרבה יותר קשה. למעשה, הוא בלתי אפשרי.
במנטאליות מסוימת לא בעיה לרצוח מישהו רק בגלל שהוא נגע לאחותך
בציצים. במנטאליות אחרת לא בעיה לא לגעת יותר באישה בחיים. אבל
לא לשקר??? אין מנטאליות שבה זה לא בלתי אפשרי. אנחנו צורת
חיים שהשקר הוא חלק אינטגרלי ממנה. זו לא אשמתנו. זו אשמת
האבולוציה.
אחרי שנדרתי את הנדר גיליתי שאני לא יכול להגיד למישהו יקר לי
שהוא מכוער. למישהו יקר לי שהוא טיפש. אני מצאתי שאני לא יכול
לומר עשרות אמיתות. מאות אמיתות. אלפי אמיתות. וככה גם כל
השאר. אני לא מדבר אתכם על שקרים בומבסטיים, שקרים שנודף מהם
ריח רע במיוחד. אני מדבר על שקרים שאמורים לא לפגוע באחרים.
אמורים לטפח את רגשותיהם של אלה שאנחנו אוהבים. שקרים שנועדו
להשאיר את הבועה סביב אנשים שאנחנו אוהבים שלמה. שהבועה לא
תתפוצץ חס וחלילה. שהיא והם יישארו שלמים. שהיא לא תתפוצץ והם
לא יכאבו. שקרים שנעשים מתוך טוב לב עצום ובעלי תוצאה הרסנית
ונוראית. הבועה נשארת שלמה. אם זה טוב? מי לעזאזל יודע. בואו
נהיה ישירים, רוב הסיכויים שלא. זה לא טוב. בועה זה לרוב דבר
רע. מנתקת את האדם שאנחנו אוהבים מן המציאות. אבל למה בעצם
לחבר אותם למציאות? שאלה יפה, אני אצטרך להחזיר לכם תשובה על
זה. לא כרגע, אולי אח"כ.
לא הזכרתי מצב לא נעים אחר, מצב בו אנחנו, השקרנים בריבוע,
נותנים את הביצוע הרגיל שלנו וכל הזמן הזה לא מודעים לכך שהצד
השני מבין טוב מאד מה אנחנו עושים. ואז, אז הכל משתנה. השקר
שלנו לא שומר על הבועה, הוא רק מפוצץ אותה במין בום הרבה יותר
גדול מהרגיל. והבום הזה רק הופך למין גיחוך ציני עם הזמן.
גיחוך שאומר "כן, כמובן, אני יודע שמה שאתה אומר זה שקר גמור,
זה יפה מצדך וכל כך מגעיל באותו זמן". כשהמציאות דופקת על דלתם
של אלה שמשקרים להם, היא רק מתפרצת עם השקר הראשון שמגיע.
המציאות במין בומבה עצבנית ישר לפנים. כמה שזה לא טוב, תחשבו
אתם. תנו דרור לדמיון.
"סליחה אדוני, תרצה תוסף אמת בשקרים שלך?".
בני אדם התרגלו לקחת דברי אחרים כשקר מהיסוד. רק היכרות מעמיקה
עם אדם מאפשרת לקחת את דבריו בצורה אחרת. והנה, אני עומד כאן
וטוען שלפעמים בדיוק ההפך הוא הנכון. ישנם שקרים שנשמע רק
מאנשים שאנו מכירים טוב יותר. רק מאנשים שאכפת להם מאתנו. אולי
בכלל שווה לא להכיר אף אחד לעומק. אולי ככה נשמע רק שקרים שלא
יהיה אכפת לנו מהם במקום אמיתות שתמיד נפקפק בהן.
תנו לי שקרים, שקרים יפים, מלטפים, כאלה שעושים נעים בפופיק.
אני חי עליהם, שואב אותם אל תוכי. בונה את המציאות שלי לפיהם.
רק ככה אני אוכל להיות יפה, רק ככה אני אוכל להיות מוצלח,
מוכשר, מקסים, שנון. רק ככה אני אוכל להיות אהוב.
אז קדימה, תשקרו לי. תגידו לי שאני יפה. תגידו לי שאתם אוהבים
אותי. תגידו לי שאני אהוב, שאני יפה מבפנים, שהעתיד מחייך
אליי, מאיר לי את פניו. תגידי לי שאת אוהבת אותי. רק עוד שקר
קטן אחד לפני שאלך. לפני שאסלק אותם מעל פניי. לפני שאחליט
שאני לא יכול לסבול שקרים יותר. לפני שאבטיח שאני, לעולם, לא
אשקר עוד.