הוא שאל אותי מה השם שלי, אז עניתי לו. אמרתי לו קוראים לי
פיר.  אני לא הבנתי למה הוא רוצה שאני אגיד את זה עוד פעם ועוד
פעם אבל אמרתי לו. קוראים לי פיר, קוראים לי פיר.
אחרי זה הוא שאל אותי מה הגיל שלי, אז אמרתי לו שאני  בן 8
וחצי. שמעתי את הרופא אומר לאימא שלי שיהיה בסדר ושאין מה
לדאוג. אני לא הבנתי למה היא הביאה אותי לרופא הזה בכלל, הוא
בכלל לא בדק לי את הגוף, רק את הפה. אבל מה איכפת לי לא הלכתי
היום לבית ספר. כשחזרנו לבית, אבא היה בבית וגם אחי הגדול
יוני.  בערב, כשישבנו לארוחת ערב הם סיפרו לי, לא הפסקתי עם
הדמעות עד הבוקר. לא רציתי ללכת לבית ספר. אני לא רוצה לב חדש
צעקתי על אימא ואבא, לא רוצה לב חדש. הם ניסו להסביר לי שזה
לטובתי אבל לא רציתי לשמוע להם. אני אוהב את הלב הישן שלי, וגם
הוא אוהב אותי, אני בטוח. ואני בטוח גם שאני לא אצליח לאהוב את
הלב החדש שלי. אימא ואבא ניסו להסביר לי שלא תהיה ברירה ובכל
מקרה הלב שלי לא יישאר אצלי הרבה זמן.
גם אחי יוני ניסה להסביר לי שלא נשאר ללב שלי עוד הרבה זמן
לחיות, אבל זה לא עניין אותי אני רציתי רק את הלב הישן שלי עד
שהוא ימות. הוא אצלי מהיום הראשון שנולדתי ואני אוהב אותו מאוד
מאוד. אז מה אם הוא לא מה שהיה פעם, אז מה אם הוא לא שווה
יותר, אני עדיין אוהב את הלב הזה.
בלילה השני שמעתי את אימא ואבא מדברים במטבח. אימא אמרה משהו
על הרדמה ועוד דברים על זה. את אבא שמעתי פעמיים לפחות אומר את
המילה מוות, ושזה יהיה קשה למשפחה, ואפילו לסבא וסבתא, הדודים
והשכנים בגלל שהם אוהבים את הלב שלי ולא רק אני. הם אמרו שזה
יהיה מהיר מאוד ושהוא לא ירגיש שום דבר, אבל אני עדיין לא
רציתי. שמעתי אותם אומרים שהלב יעבור את זה אצל הרופא הכי טוב
שיש ושזה רק איזה זריקה ואז זה ייגמר.  
ניסיתי להירדם בלילה ולא הצלחתי. 8 וחצי שנים אני חי עם הלב
הזה, ויש לו אפילו שם שאני המצאתי לו. לא הפסקתי לחשוב על זה.
אני לא רוצה לב חדש, אפילו אם הוא יהיה התאום של הלב הראשון
שלי. נכון שלב הוא לא בן-אדם, אבל בטוח שגם הוא מרגיש משהו,
בטח גם ללב שלי יש לב ונשמה. אני בטוח שהוא יודע שהוא לא שווה
יותר, שהוא לא מועיל ושהוא מצריך טיפול יותר קשה מפעם. אני
אטפל בו תמיד, הבטחתי לאימא ואבא, אבל הם אומרים שאני לא יכול
לעשות הרבה ושאפילו לרופא של הלב שלי אין הרבה מה לעשות. הייתי
עצוב שלושה ימים שלמים. בטח גם הלב שלי עצוב, אני יודע, אני
מרגיש את זה, אני הרי 8 שנים וחצי איתו. בטח גם הוא בוכה
ומילל.
לחבר שלי מבית הספר יש לב חדש שנה שלמה והוא אמר לי שהוא אף
פעם לא שוכח את הלב הישן שלו, אבל לאט לאט הוא התחיל להתרגל גם
ללב החדש שלו והוא אפילו מתחיל לאהוב אותו, הרי הם אותו הדבר,
נראים אותו דבר ועושים אותו הדבר ובסוף מתרגלים אליהם.

חצי שנה אחרי שיש לי לב חדש אני עדיין זוכר את הלב הישן שלי.
הלב השני שלי בדיוק אותו דבר, רק אולי קצת יותר קטן, אבל אימא
ואבא הבטיחו לי שהוא גם יגדל ויהיה באותו בגודל של הראשון. אני
יודע שהצלקת הזאת תישאר תמיד. מי שהחליף לב אחד או יותר עד
היום יש לו בטח צלקת איך שיש לי.
הלכנו עוד פעם לרופא שלי, לא לרופא של הלב שלי, לרופא השני.
הרופא שלי ושל הלב שלי היו שונים. הם אפילו לא עבדו באותו בית
חולים. שמעתי את הרופא שלי מבטיח לאימא שלי שמשבוע הבא אני
יצליח להגיד סוף סוף את האות כ' (עם דגש) בתחילת מילה  ושאני
אפילו יצליח להגיד את השם שלי איך שצריך.
אחרי שבוע חזרנו לרופא שלי. הוא שאל אותי מה הגיל שלי, אמרתי
לו אני בן 9 עכשיו אדוני הרופא .
ואיך קוראים לך ?  הרופא שאל אותי. ואני אמרתי לו איך קוראים
לי.  קוראים לי כפיר דוקטור, קוראים לי כפיר. עכשיו הבן שלך
בריא גברת הוא אמר לאימא שלי, הוא יכול להגיד גם את האות כ' עם
דגש בתחילת מילה. אימא מאוד שמחה, גם אני.
עכשיו אחרי שאני יכול להגיד את האות כ' עם דגש בתחילת מילה,
אני יכול להגיד את השם שלי כמו שצריך, איזה כייף להגיד כפיר
במקום פיר. (ועוד הרבה מילים שלא יכולתי לכתוב בתחילת הסיפור
אבל עכשיו אני יכול) .
ועכשיו שאני יכול להגיד מילים עם כ' עם דגש בתחילת מילה אז הכל
נשמע ונראה אחרת.
במיוחד הסיפור הזה.