"אני אוהב אותך!" צעקתי בקולי קולות, "די, אתה עושה לי
בושות" היא ענתה וסגרה את החלון. עליתי אליה לדירה, ואימא שלה
אמרה שהיא לא רוצה לראות אותי יותר. "זה היה כל כך מיותר"
חשבתי לעצמי, "למה הייתי צריך לעשות את זה? אבל אני מכיר
אותה, היא תסלח לי בסוף, או שלא?" לא ידעתי מה לעשות, אבל
ידעתי, שמה שאני לא יעשה, אני חייב לגרום לה לסלוח לי.

כל הדרך חזרה הביתה חשבתי על דרכים להחזיר אותה אלי. "מה היא
אוהבת?" חשבתי לעצמי, "אני חייב לעשות משהו כדי לשמח אותה",
אבל לא חשבתי על דבר אשר הייתה לו סמליות גדולה בעיניה. היא
הייתה נערה החלטית כזאת, ברגע שהיא מחליטה משהו אי אפשר לשנות
את דעתה. קיויתי שאני אהיה הראשון שיצליח. לפתע צץ במוחי
רעיון, "מר קליין!" מר קליין היה הזקן הזועף שגר בשכנות
אליה, היה לו כלב גדול ומפחיד שאף אחד לא התקרב אליו מעולם. מר
קליין חי בבידוד מתמיד, וחוץ מקניית מצרכים הוא לא נהג לצאת
מביתו. הוא היה יושב שם בתמידות ומנסה ליצור זנים חדשים של
פרחים. לא הבנתי איך לא חשבתי על כך קודם, הרי תמיד היינו
נוהגים לצחוק עליו, מדברים על כך שאי אפשר להיכנס אליו לחצר,
ושאיש לא מוכן לדבר איתו, מתוך חשש מכלבו האימתני. "אני יעשה
הכל בשביל מי שיצליח לעבור את הכלב של מר קליין, אני אפילו
יזרוק אותך בשבילו" היא צחקה, "סתם, אני לא יזרוק אותך בחיים
מתוק שלי" היא אמרה, "אבל ברצינות, אם מישהו יצליח לעבור
אותו, כנראה שהמטרה הייתה מאוד חשובה". לאחרונה מר קליין פיתח
זן חדש של פרחים, כשעברנו ליד חצרו שמעתי אותה מסננת: "איזה
פרח יפה, הייתי נותנת הכל בשביל אחד כזה". והחלטתי בלבי.
"אני אלך ואביא לה את הפרח מחצרו של מר קליין."

רק כשהגעתי לפתח חצרו של מר קליין הבנתי מה עשיתי. "דיבורים
לחוד ומעשים לחוד, לך תיכנס עכשיו לחצר הזאת" חשבתי לעצמי,
הרהורי הופסקו בנביחות רמות, "אני בחיים לא יצליח לעבור את
הכלב הזה" אבל אז הבחנתי במשהו שנתן לי רעיון. הפרח היה מוקף
צמחים. הכלב ידע שאסור לו להרוס את צמחיו של מר קליין, אם רק
אצליח להגיע מהצד השני לא תהיה לי כל בעיה להשיג את הפרח!
התחלתי להקיף את הבית, במטרה למצוא דרך להגיע אל הפרח.

לפתע, הבחנתי בפירצה בגדר, ממש מאחורי הפרח. הייתה בכך רק בעיה
אחת, על מנת להגיע אל הפרח היה עלי לעבור דרך שיח ורדים. אך
הייתי מוכן לעשות זאת למענה. התחלתי לזחול, כאשר אני מרגיש
קוצים שורטים את עורי, חודרים לתוך בשרי, אך לא התייחסתי אל
הכאב, המשכתי לזחול ולזחול, הושטתי את ידי לפנים, ואחזתי בו.
משכתי אותו בכל כוחי, ועיני נצצו, "הצלחתי, הפרח בידי!"
צהלתי בלבי. מיהרתי לזחול חזרה, כבר לא הרגשתי את הכאב, הדבר
היחיד שהרגשתי היה רגש עז של שמחה, מתוך ידיעה שהצלחתי, היא
תחזור להיות שלי, לבסוף יצאתי מהחצר, ורצתי לביתה.

כאשר דפקתי על דלת ביתה איש לא ענה, ניסיתי לפתוח, והדלת אכן
הייתה פתוחה. צעדתי פנימה וקראתי בקול: "נועה? את בבית?" אך
לא הייתה כל תשובה. צעדתי לעבר חדרה וראיתי אותה ישנה, חיכיתי
שהיא תתעורר. לאחר כרבע שעה היא התעוררה, נתתי לה את הפרח,
נשקתי לשפתיה ואמרתי: "נועה, אני אוהב אותך, את חייבת לסלוח,
תשכחי ממה שהיה." היא אמרה לי: "אני צריכה לחשוב על זה, אתה
מוכן לחכות בחוץ כמה דקות?" יצאתי וקיוויתי.

לאחר כשתי דקות שאני יושב בחוץ, שמעתי את קולה: "סולחת",
לאחר מספר שניות קולה חזר: "לא סולחת", לא הבנתי מה קורה,
הצצתי דרך חול המנעול של חדרה, לא האמנתי, הילדה הכי החלטית
שהכרתי ישבה לה שם בחדר, ותלשה את עלי הכותרת שזה עתה הבאתי
לה, חזרתי לספה, והקשבתי לקולה "לסלוח לו... לא לסלוח לו...
לסלוח לו... לא לסלוח לו", הנה עוד עלה נפל, ועוד אחד, ושוב,
"לא לסלוח לו", לאחר מכן, במשך כחצי דקה, לא שמעתי את קולה,
חיכיתי לרגע שבו תגיד שהיא סולחת לי, אבל הוא לא הגיע. לפתע
שמעתי יריה. נכנסתי לחדר, וראיתי אותה שוכבת על הארץ, בידה
האקדח של אביה, ובצידה השני, הפרח שקטפתי לה, מוטל על הארץ בלי
עלי הכותרת שלו. הפרח כבר לא יצמח וילבלב, איש לא יזכה עוד
לראות את יופיו, והיא כמותו.