בולבולבולבולבולבלבלבלבל געשו המים בתוך הבקבוק בזמן שהלהבה
שרפה אט אט את תערובת הירוק והחום שבתוך המבחנה. ריאותיי
התנפחו בזמן שהחלו להתמלא בעשן לבן. ראש רביעי והחומר כבר מזמן
החל לתת את אותותיו. לא זכור לי שעישנתי קודם משהו כל כך חזק,
White widow בייבוא אישי מאסטרדם. White בגלל הגוון, Widow
בגלל ההשפעה. הרגשתי את דפיקות הלב המתגברות, הראש שפתאום נהיה
כבד יותר, העיניים המתנפחות והמאדימות והמעבר לשלב הכרה שונה.
ארבע ראשים זאת כמות די יפה מכל חומר אבל כשמדובר באלמנה זאת
הייתה כמות אדירה. הרגשתי כאילו בתוך הגולגולת שלי יש איזה
עכביש שמסתובב ומפעיל את המוח שלי כרצונו.התחלתי להשתעל
והרגשתי שעישנתי מספיק, הנחתי את הבאנג על הרצפה בזמן שהסתכלתי
בעשן היוצא מתוך חדרי אל העולם בחוץ. באותו רגע הרגשתי שגם אם
יכוונו לי אקדח לרכה ויבקשו ממני לקום לא אצליח לעשות זאת.

שקט.

ישבתי על המיטה בחדרי וההשפעה התעצמה, השקט נשמע רועם מתמיד
ובלאקאאוטים של כמה שניות החלו ליפול עליי בזמן שעברתי למצב
הכרה הרבה יותר... נעים. חיוך דבילי וחסר סיבה נמרח על פרצופי
וההשפעות הפיזיות הפכו למשניות. הדבר הראשון שתמיד חשבתי עליו
כשנכנסתי לסטלה היה השאלה "עד כמה אני מסטול?" והקושי הפעם
להתרכז מספיק כדי לענות על השאלה הזאת הבהיר לי שאני מאוד מאוד
מסטול. ניסיתי להתרכז בנושא מסויים אך המוח שלי קפץ בשיגעון
מנושא לנושא במעין משחק אסוציאציות של מטורף. ניסיתי להתרכז
בדברים לוגיים ולעשות מה שאני תמיד עושה כשאני מסטול - לנתח את
הסטלה שלי, אך זה היה קשה מדי ולכן פשוט נתתי לעצמי לזרום עם
המחשבות שנעשו יותר ויותר הזויות מרגע לרגע. קפצתי מזה שאני
מסטול למפלגת עלה ירוק משם לשאול יהלום ואז עלתה במוחי מחשבה
שהוא ותמר גוז'נסקי יכולים להיות ממש זוג יפה. ואחר כך...

חושך.

כל דבר שחשבתי עליו נשכח כעבור שניה. נכנסתי למצב קיום של חולה
אלצהיימר בשלביו הסופיים. כל מחשבה שלי הפכה ליישות עצמאית
שפרחה ממני כעבור כמה שניות, חלק ממני היה מודע לזה אבל גם הוא
היה מסטול מכדי לעשות משהו.

ואז החלו ההזיות.

בדיוק כשהתחלתי לחזור לעצמי ולהצליח לגבש חוט מחשבה העיניים
שלי החלו לתעתע בי. האם זה ארון? או שמא גבר מגודל? הדפים החלו
להיערם לצורות מוזרות. הזיות?! מגראס? זה משהו שבחיים לא קרה
לי. מחשבות על ריסוס בתמיסות אל. אס. די. החלו להיערם בראשי.
אבל הייתי מסטול מכדי לדאוג והחלטתי פשוט לזרום עם זה כי פשוט
לא הייתה לי ברירה אחרת. עכבר המחשב הפך לעכבר מעבדה חמוד
שהסתכל בי בעיניים נוגות והקירות נראו מעוותים כמו בציור של
פיקסו.

הדלת נפתחה.

לאט לאט ברעש חריקה. הסתכלתי לעבר הדלת ופתאום קפץ לראשי
הרעיון שזהו שוטר שבא לעצור אותי. פחד אימה ומחשבות על בית
המאסר אבו כביר עברו בראשי. הרעיון על לינה עם אסירים והכתמת
התיק האישי שלי בפלילי החל להכניס אותי לסרטים רעים. הרגשת
מועקה מוקצנת השתררה בכל גופי בזמן שהדלת נפתחה באיטיות כמעט
משגעת תוך כדי השמעת צליל חריקה שנראה לי אז כמו הצליל הנורא
בעולם. הפחד עטף אותי כמו שמיכה בליל חורף חם.

הוא נכנס.

בהתחלה לא ראיתי אותו, ואז הסתכלתי למטה - ג'וינט קטן מגולגל
ומנופח במדים של שוטר ובפרצוף זועם עמד מולי. הוא קפץ על המיטה
עליה ישבתי ובהה בי בעיניו הקטנטנות שהיו בעצם זרעים של גראס.
הוא המשיך להסתכל עליי כמה רגעים ואז פלט שרשרת קללות שלא
הייתה מביישת מוכר עצבני בשוק. הסתכלתי עליו כמה שניות לאחר
שסיים את דבריו, ואז נפלתי על הרצפה והתחלתי לצחוק ולהתגלגל על
הרצפה כמו מטורף. הרגשתי שהבטן שלי הולכת להתפוצץ והדבר היחיד
שגרם לי להפסיק לצחוק היה אותו הכאב. חמש דקות רצופות צחקתי,
כל אותו הזמן הג'וינט הקטן הסתכל עליי במבט מתריס ומאיים מה
שגרם לי לצחוק עוד יותר. לבסוף נרגעתי - הג'וינט הקטן שנראה
שנעלב מאוד ניצל את ההפוגה והחל בהטפת מוסר ארוכה על כך שצעיר
מוכשר כמוני "מתבזבז" על סמים ושאני סתם פוגע בבריאות שלי ללא
שום טעם ותועלת. הג'וינט הקטן עשה הפסקה והוציא סיגריה קטנטנה
הדליק אותה והמשיך בשצף קצף בהטפת המוסר על התלות הנפשית של
המריחואנה ועל האימפוטנציה שצפויה להיות לי בגיל חמישים וחמש.
כשהוא סיים חשבתי על כמה זה אידיוטי שג'וינט קטן מטיף לי מוסר
על זה שאני מעשן מריחואנה כשהוא עצמו פוגע לעצמו בבריאות הרבה
יותר עם סם ממכר כמו טבק, מה גם שזה אפילו לא נותן לו שום הנאה
מיוחדת, רציתי להגיד לו את זה - אבל הייתי מסטול מדי.

אז עישנתי אותו.