מכשירי חשמל באים לעולם עם הוראות
שימוש מפורטות של מותר ואסור וכדאי.
עם המון כפתורים עם סמלים קטנים  
אחד נפרד לכל פעולה, כל אחד מהם
אם תלחץ עליו יביא מיד לתוצאה הרצויה.

מאכלים באים לביתך כאשר על גבם כל
ההוראות המדויקות איך יש להתייחס אליהם
על מנת להפיק מהם בדיוק את התוצאה
הרצויה ולהבטיח תענוג מושלם.

חומרי ניקוי מסודרים יפה יפה על מדפים,
על כל אחד מהם תווית אזהרה מיוחדת לו,
כדי שלא תהיינה טעויות ושחלילה לא תפגע.
אפילו על המאכלים הפשוטים ביותר כתבו
בדיוק ממה הם מורכבים וכמה אחוז
מכל דבר יש בהם ואיך יש לשמור עליהם.

ורק אנשים, הם באים לעולם  
בלי כל הנחיה, הוראה או אזהרה.
מגיחים להם ככה פתאום אחרי
תקופת הדגירה ומתחילים לבכות.

בהתחלה הם די פשוטים וקל אפילו,  
בדרך-כלל, להבין מה הם רוצים.
אבל אז, כשהם כבר הולכים ומדברים
אז, אז הכל מתחיל להסתבך.

כי עם אנשים אתה אף פעם לא יכול
להיות בטוח מה מותר ומה אסור.
איזה רגש יפעיל כל כפתור ולאיזה
תוצאה יביא. כמה זמן צריך לחמם ומתי לקרר?
מתי צריך פשוט ללכת כמה צעדים אחורה
ומתי ממש להיזהר ולהתרחק.

אצל האנשים הוראות השימוש נשארו אצל
היצרן, אבל, היצרן לא השאיר כתובת
או טלפון לשאלות על האריזה.

אנשים צריך ללמוד לפענח, אחד אחד
ורגע אחר רגע. הם כל כך עדינים ושונים
שמה שמתאים לאחד יכול ממש להזיק לאחר
ומה שיכול להיות בדיוק התרופה למישהו
יהיה המחלה של האחר.

ובתוך כל הבלבול הזה אני חייה, מנסה בכל רגע
לפקוח עיניים, לחדד אוזניים, לרחרח, למשש
לטעום, מפעילה גם את החוש השישי בניסיון לפענח
את האנשים שמסביבי. לפעמים אני כועסת
על היצרן ששכח את חוברת ההוראות.

אבל, כשאני חושבת על זה באמת,
אם הכל היה יכול להיות כל כך פשוט
עיון קצר באינדקס וכבר אתה
בעמוד הנכון, מוצא את כל הפתרונות,
אז בטח היה משעמם נורא לחיות מאה עשרים שנה.