הגעגועים הבייתה צבעו את הדשא שלה בצבעים שמחים, כהים כראוי
ליום שמש חורפי, או ליום חורף שמשי, או ליום אחר, בו וודאי כבר
הייתה חוזרת.
הנה יש בא החבר האוהב מהפקולטה לחקר מדעי הרוח ההתנהגות
והמדעים המדוייקים מינוס וערכיים פלוס, הוא עושה לה זר של טבע,
והרגשת שלמות, בואו נשחק יחד נפזר פרחים בשיער, בחוץ קר, בואי
ניכנס פנימה, בוא נשחק באבא ואמא.
בוא נבנה בית.
הקירות יהיו סגולים וירוקים, וצהוב של שמש, וטורקיז של שמחה,
ושחור של אמא אדמה. ואת תהיי אמא, תראי, תהרי בכאב ותלדי בכאב
ותקיאי דם שחור מתוך עיניים כחולות, כמו בסרטים על שדות גהנום,
ותגדלי אנשים קטנים בתוך בועות כהות, למען יראו ויראו, למען
יטמיעו, ויכמהו, ואת תהיי שונה, ותחנכי אותם אחרת, ותקטפי להם
פרחים במקום לקנות להם סוכר ארוז בנייליון בוהק, ותטיילי איתם
בשדות ובאגמים במקום בקניונים מרובעים מהבהבים, והשיער של
הילדים האלה יהיה שחור כמו הלילה ודק כמו הגבול בין שנאה ורך
כמו הנשיקות של החבר על הבטן. ואת תהיי הכי שמחה.
הוא לא יהיה בעלך, הוא יהיה החבר, את תהיי מותשת, הוא יהיה
זוהר. את תהיי שלו אבל הוא יעריץ אותך, את תחנכי את הילדים אבל
הוא יעניש אותך. ואותם. כי ימים שטוב הם חלק משלם, הם חסך, הן
אש קרה שבוערת בשפתיים שלך שעוברות מיד ליד.  עם רע היא יודעת
איך להתמודד, אבל טוב, טוב זה סיפור אחר, זה קצה של צוק, זה
לחכות לשבירה.
השבירה תהה קלה יותר, כי יש בשביל מי לקום.
בשביל הילדים.
הילדים יגדלו להיות רקע, קרע, משענת, תירוץ. הילדים יהיו שחורי
שיער ובהירי עיניים, יפים, עדינים, ממלמלים, משכילים. חולמים,
שונים, טירוף. הילדים יאזינו לה מקריאה ספרי שירה מאובקים
במקום לקרוא ספרי ילדים על כלב וחתול. וכשלוחצים להם על הבטן
זה מצפצף. חיות תהיינה בגדר טאבו, בלי גדר או כלוב סורג ובריח,
לא אוכלים חיות, לא מגדלים חיות, חייה ותן לחיות. שמיכת פיקה
דקה על הדשא בבית הכפרי, העירוני, הומה האדם והשפע והרעש, עם
פינות שקטות ופעוטות בשיער שחור מלטפים שריטות שעתידות להווצר.
עתידים להתבצר, איש איש במרתפי דמיונו וחזיונות השווא, הורים
על טריפים נשיקות אל סמים קלים, אבל בינתיים הילדים עוד
תמימים, ועוד אוהבים כל מבט, וצעד, וחיבוק ואדם.
הילדים יגדלו לתוך כאב, ולתוך אהבה, ולתוך שלמות שתבנה לבנה
לבנה. עולם שמצפים מהם עצמם ליצור, צעקות להפוך למשחקים,
תיסכול להמעיט כמו ממתקים. חיוך ייפה יום, ויצבע דשא ויבנה
עולם.
ומסביב לו.
הוא יקח אותה מסביב לעולם, אחרי שהיו חברים, לפני שישכבו, לפני
שיחתכו טיפין טיפין פנים רגליים וקצות אצבעות, בזמן שיחוו כאב,
לפני שיבהירו גבול, אחרי שיבעירו אחד את תוך השני והרבה אחרי
שימצאו את השלמות הזאת, שתמלא את שניהם, תצחק כשיצוו עליה
ותבכה כל פעם שהיופי נעשה מצמרר והטוב נעשה מוחשי והיאוש נעשה
יותר נח.
והגעגוע, הגעגוע לא צובע דבר, הדשא מבריק מדיי, המעגל נסגר
לתוך אוטופיה מטורפת ונחש הנושך את זנבו ומכיש את עצמו, וחוזר
חלילה, ולא עוזב לעולם.
כי אין לאן לחזור.
הבית הוא היכן שהלב נמצא, השמש לועגת. מכל דשאי העולם וילדים
דמויי פיות שיצרה ובנתה, מכל קצוות תבל ורגש של בדידות שחוותה
וזוגיות שהפנימה, מכל ימי השמש ורגעי החורף,
הלב הוא המקום היחיד בו עדיין לא צפתה בזריחה עולה מן הים.