בוקר מאיר את היום
והשמש נכנסת דרך החלון.
מסנוורת אותי שוב אל תוך המציאות.
משהו חסר.
קצת מר קצת עצוב.
הדמעות לא יוצאות.
הן סתם יושבות להן בגרון.
חונקות את הנשימה.
וזה מזכיר לי.
מזכיר לי פעם.
ובכל זאת כל כך שונה.
ורציתי שתדע
ורציתי שתבין,
אבל זה לא פשוט להסביר
את כל מה שיושב בפנים.
ויכולתי לעמוד מולך
לא לתת לך ללכת,
אבל אני לא חושבת שזה נכון.
בין כה וכה לא היית משנה את דעתך.
אז אולי עדיף לתת לך לצעוד לבדך.
ושבילי קוצים שלפניי מונעים ממני לצעוד קדימה.
לוקחים אותי לאט לאט אחורה.
מבחוץ כל כך הרבה צבעים יפים
ומבפנים הם בסופו של דבר דוהים.
וכשלחשת את מה שלחשת
רציתי כל כך לצעוק,
אבל כהרגלי שתקתי.
הלב תמיד מדבר ללא הפסקה,
אך מסתירה אותו השתיקה.
הפחד של ההתמודדות מול האמת
מטביעה אותי אל תוך ים של רגשות.
והכל מתחיל בבוקר.
המועקה.
ומסתיים בגעגועים של הלילה.
ואז שוב לישון.
ושוב לקום.
ולישון.