כה יפה תואר היה: הנסיעה במכונית, מאחוריו, נתנה לו את כל שהיה
צריך בכדי ליצור משהו מרטיט שיגרום לי למשוך את תשומת ליבו
ולנסיונות נואשים לסידורי החיצוניות, כי לא היו מספיק באותה
העת. כך תמיד דימיתי אותו, והנה כמו הזיה שניבאה את עצמה
למימוש, היינו שנינו נוכחים שם, ואימי ידיה על ההגה, מבטה די
מלאכותי ותנועותיה חינניות בכדי ליצור את הנימוס הראוי לאדם
זר. אספנו אותו מצידי הכביש, ממקום קטן מסוגר ונסתר לחלוטין
לתודעתם של האחרים, אלו שלא מסוגלים היו לפתוח את עצמם לדברים
חדשים. ניתן לראות זאת כמעשה צדקה, הרי לשם כך המקום הזה נוצר.
כשחתמנו על אימוצו, רעיונה הפתאומי של אימי,הנלהבת לתת לאחרים
ובעצם מנצלת זאת לתחושותיה ולצרכיה האישיים( ולמעט עיניין
שיפיג את שגרתה חסרת התכלית), היה עלינו להכיר בחסרונותיו
תחילה. כמובן, שמקום זה לא נקרא לשווא "המאמץ האמיץ", הרי שכל
הברנשים המחכים בו לבית חם אינם היו בני אדם רגילים. כל אחד מן
השוהים במקום שכוח אל זה, ניחן בחיסרון מעוות משלו, חיסרון כזה
שצורת חייו על פני כדור הארץ לא יהיה אפשרי ולא יהיה מקובל בין
האנשים ללא התודעה האמיצה, שמהווים את רובה הכולל של
האוכלוסיה.כנראה שבזמן הכרת החיסרון שלו, צנחתי שם על אחד
השטיחים ההודיים ושקעתי בתרדמה קצרה, בלי משים למתרחש סביבי.
לכן, רק אימי למדה להכיר את העיוות המיוחד והייחודי שהיה שייך
למדהים זהוב השיער הזה, והחליטה שזהו זה, הוא יהיה בחירתה
הסופית ואותו ניקח איתנו הביתה לעולמי עולמים. רק חבל היה הדבר
שבמשך נסיעתנו הייתי עסוקה מידי בשליחת מבטים חודרניים ובוחנים
לעברו, ולא חשבתי על העיוות שיתגלה לי בעוד מספר רגעים. הכל
היה רגוע ושלוו מידי בתוך נפשי מכדי שמשהו יוכל להפר זאת.
"נראה לי שלקחתי את הפנייה הלא נכונה" קולה של אימי לפתע ביצבץ
מתוך הערפל המוחי המבורך שעטף אותי מכל עבריו. "אינך חושב כך?"
שאלה אותו, את היצור שהיה שבוי בבהייה על הנוף הלא מרשים
במיוחד שהשתקף מחלונות המכונית, ובכדור השמש השולח אליו קרניים
בלתי מובנות. הוא הפנה את עיניו התכולות לעבר אימי, ולפתע
האימה התחילה להישמע לאוזניי שהיו כה אומללות וחסרות אונים.
"לא יודע, ז'תומרת, מה שיש לך פה למעלה זה לא, כוכבים, לא לא
נראה לי שיש ת'דברים האלה ז'תומרת למה שמישהו ירצה לדבר עם ,
נו, לא משנה תודי על המיקרו ז'תומרת חשמל אלקטרי משהו" המילים
שבקעו מפיו במהירות שיא מטורפת היו מלוות  בטון מחריד שנשמע
כערבוביה של יללת חתול דרוס, דלת חורקת על ציריה, ניפוץ וודקה
לרסיסים ואף לחישתו המצמררת של המוות בכבודו ובעצמו. באותם
הרגעים, בחילה עלתה במעלה גרוני היבש, ושרירי אוזניי ופניי
נרעדו כולם יחד, עד שגרמו לפיק ברכיים קל. העיוות שלו היה הדבר
הנורא ביותר שיכולתי לדמיין, ואף אחד לא יוכל להבין אותי אלא
אם כן היה נוכח שם באותם דקות במקומי. ניסיתי כל הזמן שאחרי
הגילוי הנורא להעביר מסרים למוחי: אז מה אם אלו הדברים
המחרידים שבוקעים מתוך מיתרי קולו, הוא עדיין יפה תואר, הביטי
עליו והיווכחי. אך דברים אלו לא הועילו, הוא נראה לי כעת כמשהו
כה חריג עד שחלקי יופיו המפוזר מכף רגלו עד קצוות שיערו בקושי
חדר לראייתי, המסננת דברים לפי מחשבות. תפילתי היחידה היתה
שלפחות עד סוף הדרך לא יפצה שוב את פיו, כדי שאוכל לעכל,
להסדיר את נשימותיי ולהרגע מעט, אך כצפוי לא היה כך הדבר. אימא
לעומת זאת, שמרה על קור רוח ראוי להערצה, אפילו שלקח נשימה
ואמר בדיוק בטון הנ"ל "לא מה פתאום שטיטוס, ז'תומרת המצביא
הרומי הזה שכולם רוצים ונחסמים כמו מעגל , נו, כן יש פה שתי
חדשות עדשות ז'תומרת אז מה למה לי לא מגיע קצת מהווניל שנוזל
לו על השמש ולא רוצה כלומר, לחשוב מה יש לו לומר, ז'תומרת קשה
לו זה קשה וגם מטובל בשמן זיתים בלי הסופר מכני הזה , נו כבר,
למה שמים ת'מכונית מול הפנים שלי,מדוע?"
השניות שהזדחלו אחר כך התיכו בי משפט תמוה: איך בדבר בעל עטיפה
כה מרהיבה וטהורה מסתתר פגם כה רקוב?
רק לאחר שהמכונית נעצרה, ויצאנו ממנה לעבר האוויר הצונן, סוף
סוף הבנתי... אני חולמת חלום מעוות. תכף אתעורר ממנו.