ואז אם ארצה
בך רק לעצמי
כזו ואוהבת,
לא אחד רק איתי

ואת תהיי שם?
תמיד מתפרקת?
בלי איום, עם חיוך?
תמיד מפרקת?

זה מוזר לי, נורא...
עד איום כאימה
של אחת לא היתה
ופתאום נגלתה

שדיהן מצטיירים
בין מרקם של סדינים
כלי תשמיש שהובאו
ממקומות כה זרים

משם, רק משם
ותמיד התחושה
מעולם לא מכאן
פת פרוסה עבשה...

ואני שם מונח
צל חיוך ונוקשות
אל תחושת לא נוכח
לעולם, העיקשות

גם כואב גם שפוף
על שרפרף של חלום
מטפס כאפוף,
נאחז בפתיון...

ורוחך מעופפת,
גופך לצידי
ושם לידך,
אולי זה אני...

מוטל על גבי
פשוט איברים
הוזה חיבורים
בין קירות לפסים...

ושלביו של התריס
מגניבים לי תמונה
של ירח נוגה
מעל עננה

כמו חיבר אלוהים
זו את מצטרפת
למסגרת מראית
בכפי מצטנפת...

ומראית הלבנה
מול שלבים... ואופפת
משלימה הוויה
משכיחה ועוטפת

פתע חש כאובדן
כמו סולם בלי שלבים
ברגע מלא, אך
רעשי רסיסים

זה מוזר לי, נורא...
עד איום כאימה
של אחת לא היתה
ופתאום... הננה

בגדייך שלמים
מעדנים, מלטפים
שלי משלימים
ועירום מרחפים

שם ממעל ראשינו
שערינו על כר
ורוחי נאבקת -
סיזיפוס אל ההר

ומתווה של הגבול
מצטייר בשערך
בין ההן של זרות
לכיסוי מיטתך

ואז שוב לפתע
כל אחד לעצמו
נובע לו רתע
מנקיקי עברו

שדיהן מצטיירים
במרקם הסדינים
ושלך כה שלמים
על כרים ידידים

ואז אם ארצה בך
רק לעצמי
כזאת ואוהבת,
לא אחד רק איתי

ואת תהיי כאן?
תמיד מתפרקת?
עם חיוך, עם חיוך?
לעולם
מפרקת?