אור הניאון כאן כבד ומזמזם באוזניים כמו יתוש, הגוון הבהיר
מסנוור
בעיניים אור בוהק, בחלל האוויר נשמע רחש מלחש של כתיבת
עפרונות
האוויר נעצר - בחלל החדר יש תחושת מחנק ומתח מתפרץ.

תקתוק השעון עובד בקצב - מחכים לזמן שיעבור ואין מוצא.
העט ממשיך בשלו וכותב - הקסם אובד בלית ברירה!
הספק מתחלחל אל הלב והיד נעצרת, הלב בודק, הראש חושב, מעצורים
בלי ספור רק תנו לי ללכת! - אין ברירה חייבים להמשיך ולכתוב.

אם רק היה לי הכוח להמשיך וללכת - הייתי עושה זאת מזמן.
או האומץ לקום ולברוח - אבל פשוט אין לאן!

אין ברירה חייבים להמשיך ללכת
- הזמן כבר אבד ממזמן,
- מחשבות עוצרות מבעד למילים בזמן שלכת.

אין כבר כוח אבל אין ברירה - די נשבר המוזה כאן פשוט לא
עובדת!
אני בדרך - אבל אין לי לאן ללכת,
- בעצם הלכתי לאיבוד כאן ממזמן!

המילים הם ממש בעיה בשבילי אם רק היה אפשר לדבר בצבעים המילים
כבר היו נשפכות כאן כמים! - אבל צבעים הרי יש יותר ממילים
והדמיון בכלל כמו הים. אם היה שעון חול הוא היה כבר נשבר
ממזמן! - אם היה לי פטיש את הזמן אז הייתי שוברת לרסיסים.
אבל זמן לא עוצר הרי בשביל אף אחד - אפילו לא לזה שמלמעלה על
כולם מסתכל.

זמן הוא בכלל דבר שרירותי, הלוואי ולא היו מייחסים לו כל כך
חשיבות כמו בימינו.

אם הייתה לי אפשרות הייתי מחזירה אותו לאחור או בכלל קופצת
שנות אור קדימה. - הלוואי באמת שאפשר היה לשחק בו, בזמן, כמו
במשחק - למתוח אותו לאיזה כיוון שרוצים: לכווץ, לקפל, לשים
בכיס ולקחת אותו לכל מקום שרוצים!
- ואז לעשות בו שימוש חוזר ולזרוק אפילו לפח אם רוצים.

אבל זמן לא נולד בשבילי - הוא כאן מאתמול ויישאר כאן תמיד.

מה שבטוח - זמן אף פעם לא הלך לאיבוד!
- אולי בשבילי אבל לא בשביל אחרים ולבטח לא בשביל עצמי.