...ושוב מצאתי את עצמי פנים מול פנים נגד הדיכאון. אני כבר לא
זוכר כמה פעמים מצאתי את עצמי ניצב מולו, איך שהוא תמיד הוא
הצליח לגרור אותי לקרב. ועכשיו כאשר אני עומד מולו לראשונה מזה
מי יודע כמה קרבות שערכנו אני מתחיל להריח את התבוסה במלחמה.
אתם מכירים את התחושה הזאת שאתם יודעים שאתם עושים הכל טוב אבל
בכל זאת אתם לא תצליחו? בקרב הזה הבאתי חבר לעזרה והייתי בטוח
שזהו איתו אני אביס את דיכאון סוף סוף, אך בסופו של דבר "החבר"
הזה תקע לי סכין בגב. החבר למי שמעוניין לדעת היה תקווה. נשמע
קצת מוזר שתקווה יבגוד במישהו בצורה כזאת, לא? אבל זה מה שקרה:
תקווה גרם לי לחלום חלומות רבים כ"כ, חלקם ברי השגה וחלקם לא,
אבל עכשיו כשאני ניצב כאן מול דיכאון כל זה הופך להיות עקב
אכילס שלי וגורם למפלה להיות גדולה ביותר, וכמו שרבים, גדולים
וחכמים ממני, אמרו "עם חברים כאלו מי צריך אויבים?"
במלחמה נגד דיכאון כבר הפסדתי ועתה אני יודע בדיוק מה הם
התחנות במסלולה של רכבת החיים שלי, אולי עכשיו אני אוכל להיות
להפוך להיות אחד מהבלקרים האלה, אתם יודעים על מי אני מדבר,
אלה שתמיד לובשים שחור, דכאוניים וחשבים שלהם יש את הצרות הכי
גדולות בעולם, אולי אני אפילו אהפוך לגותי - בלקר עם "סטייל".
אבל מה שבטוח אחרי הקרב הזה עם אויבי המושבע ו"חברי הטוב" אני
לא אשוב להיות אותו בן אדם תמים.