הוא אהב ללכת, בכל מצב ללכת, ואם כבר היה נוסע באוטובוס היה
יורד כמה תחנות לפני והולך.
נראה לו שזה הכל התחיל בתקופה ההיא שהוא הרגיש מרוחק כל כך
מהעולם, "זה הכל בגללה אתה יודע?" אמא שלו תמיד אמרה, אבל ממתי
הוא הקשיב לה, "זה הכל מאותה פעם שהיא נפרדה ממך!" היא היתה
צועקת עליו, ובאמת שהיא צדקה.
"תראה זה פשוט לא הולך, אני לא יודעת... זה כבר לא כמו פעם,
אני השתנתי ואיפה שהוא בתוך כל השינוי הזה איבדתי אותך..., זה
פשוט  לא הולך... אתה מבין?" הוא ניתק את הטלפון, דמעה נזלה לו
על הלחי, הוא לקח את המפתח ויצא החוצה, הוא התחיל ללכת בלי
מטרה, עבר את דיזינגוף והגיע לבוגרשוב, הוא פנה שם ימינה לאיזה
שהוא רחוב צדדי שאף אחד לא מכיר. אחרי בערך שלוש שעות הוא חזר
הביתה, הוא בדק הודעות במשיבון: "זאת אמא שלך, איפה אתה?, למה
אתה לא בבית? אתה שוב אצל זאתי?" "נמאס לי ממך כבר" הוא צעק
לתוך המשיבון "אני אוהב אותה!! והיא אוהבת..." עוד לפני שהוא
הספיק לסיים את המשפט הוא נזכר שהיא... כבר לא.
מאז כל יום הוא הולך, בחוץ כבר מכירים אותו, כולם יודעים בדיוק
מתי הוא עובר ואיפה, וזה לא מפריע לו, הוא מנותק מכולם שהוא
הולך, הוא הולך.
היה זה אחד מהימים האלו של תחילת החורף, זה היה חורף קר יכלו
להרגיש את זה באוויר, "אני אוהבת את החורף" היא תמיד הייתה
אומרת לו, הוא יצא החוצה והתחיל ללכת, גשם התחיל לטפטף עליו,
אבל זה לא הפריע לו, הגשם התחזק והפך ממש לגשם חזק, גשם זלעפות
אם תרצו, אבל לו זה לא הפריע, הוא המשיך ללכת.
הוא בדיוק פנה לכיוון אחד הרחובות הצדדים באבן גבירול, שבדיוק
הוא ראה אותה, הולכת משולבת ידים ומנשקת איזה בחור ג'ינג'י
אחד, עד כמה שזה היה לו מוזר הבחור נראה לו ממש דומה לאיזה אחת
שפעם הם פגשו," אבל היא הייתה בלונדינית עם רגליים ארוכות" הוא
חשב לעצמו, הוא החליט להתקרב ולבדוק עד כמה שהוא יכול, ככל
שהוא התקרב הבחור נראה לו יותר ויותר כמו בחור ופחות כמו
הבחורה שהם פגשו אז, הוא עבר את הצד של הכביש, למרות שהוא תמיד
הולך בצד שהיה בו, הוא עבר אותה ונעצר, סתם ככה, עצר מסתכל
עליה מהצד השני של הכביש, כל האנשים נורא התפלאו, הוא אף פעם
לא היה עוצר, "  תראה זה ההוא..." "כן... והוא עצר".
הוא התמקד בה טוב וניסה לראות מי זה הבחור ההוא, לפתע פתאום
היא קלטה אותו במבטה, היא חייכה חיוך מבויש וקראה לו לבוא
אליה, הוא היה בשוק, הוא לא חשב שהוא יראה אותה עוד. הוא עבר
את הכביש והתקרב אליה, היא נתנה לו חיבוק ונשיקה על הלחי,
"מצטערת..." היא לחשה, "אני לא צריכה לעשות לך את זה עכשיו",
"את לא תעשי בנינו הכרות?" הוא שאל באדישות קרה שכזו, "אוי
כן..." היא אמרה "עוזי, אתה זוכר את דנה... ההיא שפגשנו
אז..."
הוא לא ידע איך להגיב, הוא ממש בשוק, "היא לסבית..." הוא אמר
לעצמו," זה השינוי שהיא עברה". "אני רואה עליך שאתה מופתע,
תמיד ידעתי לזהות את ההבעות פנים שלך, אל תנסה להסתיר את זה,
כן, אני לסבית" היא אמרה לו, "אבל ... היא הייתה בלונדינית עם
רגליים ארוכות" הוא אמר לה, "עדיין יש לי רגליים ארוכות, רק
המכנסי טרנינג מסתירים אותן, והשער... זה הצבע הטבעי" דנה
פתאום ענתה, הוא היה מופתע, "כן... עד כמה שזה מפתיע, גם אני
יכולה לדבר" היא אמרה בקול ציני.
"אז מה קורה איתך? הכל טוב? אתה בסדר?" הן שאלו אותו, "כן...
אני יודע" הוא ענה, "אתה..? רוצה לבוא איתנו לשתות קפה?" היא
שאלה אותו, "לא זה בסדר" הוא ענה "אני אמשיך ללכת, אין לי חשק
לשתות קפה, לא עכשיו", "טוב, אבל... נדבר כבר?" היא שאלה בקול
מתוק ותמים, "לא יודע את יכולה להתקשר אם את רוצה.."
הוא נפרד מהן והמשיך ללכת, "היא לסבית" הוא אמר לעצמו, "היא
לסבית", הוא גיחך לעצמו.
הוא המשיך ללכת, לאחר כחצי שעה הוא הגיע לבית של ההורים שלו,
הוא דפק בדלת למרות שהיה לו מפתח, שאמא תזיז קצת ת'תחת שלה
לפעמים, היא פתחה לו את הדלת מופתעת, "אין לך מפתח?" היא שאלה
בקול עצבני, "לא, שכחתי אותו בבית הפעם" הוא ענה לה. "נו? אז
מה קורה?" היא שאלה בקול המעצבן הזה שלה בשביל לגרום לו להבין
איזה טעות הוא עשה שעזב את הבית בשביל ללכת לגור עם זאתי. "הכל
בסדר" הוא ענה לה, היא עמדה מולו מופתעת "הכל בסדר??" היא
שאלה, "כן, אפילו פגשתי את יפעת לפני שעה בערך" הוא ענה בחיוך,
"נו? אז מה חזרתם?" היא שאלה למרות שזה ממש לא עניין אותה
אפילו לא טיפה, "את יכולה לנסות להראות התעניינות לפחות ולא
לשאול בצורה כל כך בוטה שמראה שזה בכלל לא מעניין אותך!" הוא
אמר לה בתוקפנות, "אתה לא תרים את הקול שלך עליי, אני עדיין
אמא שלך!" היא ענתה לו, "עזבי... אני לא צריך את הריבים האלו
איתך, אין לי כוח לזה, אני הולך" הוא אמר וכבר פתח את הדלת,
"תלך, תלך לא משנה לי" היא אמרה לו בבוז, "אה, דרך אגב, יפעת..
היא לסבית" הוא אמר בזמן שסגר את הדלת, הוא ירד במדרגות בריצה
הספיק להגיע לדלת יציאה, "היא לסבי..." הוא כבר לא שמע את השאר
כי הוא כבר היה בחוץ, הוא ידע בדיוק מה היא תגיד, "היא לסבית?
לא יכולת למצוא מישהי אחרת נכון? אתה תמיד חייב את המיוחדות,
אלו אם הבעיות האלה" אבל בעצם לא היה אכפת לו, היא יכולה
להמשיך להגיד את הדברים האלו, הוא כבר מזמן לא מקשיב לה ולכל
השטויות האלו שיש לה בראש, עשרים ושתים שנה הוא סבל את זה, כל
חברה שלו היא לא אהבה, רק את רווית הילדה של השכנים, "היא
חכמה, זה יעזור לך בעתיד, אז מה אם היא לא יפה, מה יותר חשוב
לך יופי של עכשיו או הצלחה בעתיד??"
"כנראה שיותר חשוב לך יופי" הוא אמר לעצמו, "אתה בן אדם כזה
רדוד ושטחי, תתרגל לזה" הוא המשיך להגיד לעצמו "אופי גם חשוב
לך אבל כנראה לא כמו יופי, והאמתי שלרווית הבת של השכנים גם לא
היה אופי כזה טוב".
הוא המשיך ללכת, הוא הגיע הביתה, נכנס לסלון התיישב על הספה
והוריד את הנעליים, "דיי, זהו אני לא הולך יותר".

(תודה לנגה בר יהודה שבלעדיה לא היה לסיפור התחלה)