במלחמה אין מקום לאנושיות. האנושיות מתחילה כשהמלחמה נגמרת
שרון סרור, טבריה, 2001

הקדמה
זה התחיל ב1996 כסיפור מתומצת באורך שני עמודים על יחידת עילית
צה"לית. הסיפור היה כתוב גרוע והיה לא הגיוני במידה מסמרת
שיער.רציתי לזרוק אותו לפח. בעצת חבר, כתבתי את אותו סיפור
שנית. הפעם הוא היה באורך שבעה עמודים, כתוב יותר טוב, מעט
יותר הגיוני ועדיין רציתי לזרוק אותו לפח. שנים אחר-כך, בלחצן
של המוזות, התיישבתי לכתוב את הסיפור בפעם השלישית. בינואר
2001 ראתה אור גרסת אלפיים. התוצאה הייתה מרשימה למדי. בעצתם
של שני אנשים יקרים, הארכתי את גרסת אלפיים עד כדי כך הכפלת
הגודל ויותר. לאחר פיגועי הטרור של 11 בספטמבר, החלטתי לשנות
מספר פרטים. חששתי שהשימוש בדמותו של אוסאמה בין-לאדן יהפוך
למגוחך לכשיתפסו אותו. החלפתי את הדמות בדמות דמיונית בשם זייד
א-סאלאם. לאחר שעברו חודשים והאפשרות שבין-לאדן יתפס נראתה
יותר ויותר רחוקה, הוחזר הטרוריסט לסיפור. הסיפור קיבל גם
תוספת נכבדה הודות לרעיון חדש ומוזה עקשנית ותודות לעצה
מקצועית ממישהי שהבינה קצת יותר ממני בענייני צבא. זה הוא הדבר
אותו אתה מחזיקה ביד. זוהי הגרסה השלישית, גרסת אלפיים של ריי,
לאחר העריכה השביעית ועוד היד נטויה.

הערה עבור קוראי במה חדשה - שימו לב שבהתאם לביקורות שהעברתם
שיניתי, ערכתי ותיקנתי... תודה לכל מי שקרא, נהנה, העיר
וביקר

סיפור זה מוקדש למג'יק, הכלב שלי ז"ל, שלימד אותי את פירוש
המילים 'נאמנות', 'אומץ' ו'אהבה' ועל שהיה חבר אמיתי.

אהוד גת

ריי
התיישבתי וניקיתי את הרובה שלי. האמ-16 לא היה זקוק לניקוי
רציני, אבל זו היתה דרך להעביר את הזמן. לאחר כחמש דקות, שמעתי
קול צעדים של נעליים צבאיות, והרמתי את מבטי. המפקד שלי, סגן
אלוף מיכאל לוי, עמד ובחן אותי. קפצתי להקשב והצדעתי. "עמוד
נוח, אהוד" אמר סא"ל לוי. הוא שמר על הבעה קפואה, כשאמר "האלוף
נועם שרון בא לראות אותך!". הייתי המום. מה לעזאזל רוצה ממני
מפקד חילות השדה של צה"ל? אני לבטח לא חשבתי על דברים טובים.
מפקד חילות השדה של צה"ל היה אדם קשה. זאת ידעתי. הלכתי אחרי
סא"ל לוי, כשהגענו למשרד של סא"ל לוי הוא סימן לי להכנס. אלוף
שרון ישב על כיסא מאחורי שלוחנו של סא"ל לוי ובחן אותי. קפצתי
להקשב, הצדעתי וקראתי "המפקד, סרן אהוד גת מתייצב!". "שב, סרן"
קול הבאס של האיש כמעט גרם לי למצמץ. אבל מפקד צוות בסיירת
מטכ"ל לא ממצמץ אפילו אם ראש הממשלה עצמו נמצא בשטח. התיישבתי
על הכיסא. "הרישומים מראים שאתה חייל מעולה. יש לך יכולת קליעה
ברמה הגבוהה ביותר. אתה שרירי ומהיר. ציון הקב"א שלך הוא הגבוה
ביותר האפשרי,  חוש טכני מפותח, מסיק מסקנות מהירות ונכונות.
אתה יודע להלחם מעולה עם סכין בלבד. ציון מעולה בלחימה בשטח
בנוי עם הוכחות בשטח. הדיוק שלך בזריקת רימונים הוא מעולה.
ורשום כאן שאתה נראה כמינוי מבטיח למפקד הסיירת אחרי שתשיג
יותר נסיון ותעלה בדרגות. ובכן אתה תצטיין גם ביחידה שלנו"
אלוף שרון בחן אותי. "המפקד, האם אני מועבר?" שאלתי. "אם
תסכים. היחידה הזאת היא התנדבותית" ענה אלוף שרון. "מהי היחידה
הזאת, אם אפשר לשאול?" שאלתי. הוא חייך, "לעיניך בלבד, יחידת
עילית שתהיה מורכבת מטובי הקצינים הקרביים של צה"ל". העסק נשמע
לי מעניין. "כמובן, היחידה 'שחורה' לגמרי. איש לא ידע שאתה
משרת בה," אמר האלוף, "לפי כל הרישומים אתה תישאר בסיירת
מטכ"ל, אפילו ההורים שלך לא יכולים לדעת. לכן גם לא תהיה חפיפה
כלשהי. היחידה הזאת 'שחורה' בסיווג של שותף-סוד. אני מובן?".
"כן המפקד!" עניתי. "עוד דבר שכדאי לך לחשוב עליו זה העובדה
שברגע שחתמת על המעבר, אתה מקבל קבע של עוד חמש שנים! תחשוב
טוב אם אתה רוצה!" הוא היה רציני. חשבתי על זה באריכות. מצד
אחד לא רציתי לעזוב את החברים מהצוות, וגם עוד חמש שנים בצבא
פירושן להתחיל את החיים האזרחיים בגיל שלושים. ומצד שני, יחידה
חדשה פירושה אפשרות להתקדם, ולא היו לי תוכניות מיוחדות לחיים
שאחרי הצבא. והרי המצב הכלכלי הוא לא כזה מבטיח עבור חייל
משוחרר. הגעתי להחלטה. "המפקד, אשמח לעבור ליחידה זאת" אמרתי
בקול רציני. "זה לא יהיה קל, סרן!" אמר אלוף שרון. "אני שונא
מטרות קלות, המפקד!" הצהרתי. "בסדר גמור. תקרא ותחתום" הוא
הגיש לי את חוזה השירות החדש שלי. קראתי את החוזה. רובו היה
הדברים הרגילים, וגם הסכם סודיות מגביל ביותר. חתמתי. אלוף
שרון חייך ואמר "אחד משלנו! לך תזדכה באפסנאות, ותחזור".
החזרתי את החפצים שלי לאפסנאות. לא הספקתי להיפרד מהצוות שלי.
עלינו על הרכב ונסענו. הרכב נסע עד בסיס ליד באר-שבע ושם הוריד
אותי. אלוף שרון הצביע על בניין גדול שהיה עליו שלט "יחידה
ג'". "איזה מין שם זה יחידה ג'?" תהיתי. נכנסתי אל הבניין.
כעשרים חיילים עמדו בקבוצות קטנות ושוחחו. שלושה חיילים ניגשו
אלי. "מטכ"לניק, הא?" אמר אחד מהם. "כן" עניתי. "טוב אולי תוכל
לעזור לנו". השלושה היו חיילים של שייטת 13. "אנחנו מתווכחים
בקשר ללוחמה עם סכין!" אמר אחד מהם, בחור גבוה ורזה שהאחרים
קראו לו ריי. "אני בא אליך עם סכין, ככה" הוא הדגים בעזרת סכין
קומנדו ארוכת להב. "מה אתה עושה?". "אני שונא מטרות קלות"
עניתי, "בוא נראה אותך". הבחור הסתער, ואני בתרגיל ג'ודו פשוט,
'מרחתי' אותו על הרצפה. תוך שלוש שניות, הסכין שלו היתה צמודה
לגרון שלו. "יפה" שמעתי קול חדש, "יש לך ידע באומניות לחימה,
בחור?". הרמתי את מבטי. ליד שני החיילים האחרים עמד עכשיו חייל
בדרגת רב-סרן, ובחן אותי בעניין. "למדתי ג'ודו במשך כמה שנים"
עניתי, "לא משהו רציני". "שמי דן ברוניה, אני המפקד של יחידה
קרבית גרביל" אמר הרס"ן, "ואתם?". "סרן אהוד גת, לשעבר סיירת
מטכ"ל" עניתי. "סרן ריצ'ארד כהן, אבל כולם קוראים לי ריי" ענה
הבחור עם הסכין. שני האחרים היו סגן יואב מירנר וסג"מ רן
אונגר. סגן מירנר שאל, "תגיד, הייתי מצפה לפחות לאיזה סא"ל
שיפקד על היחידה הזאת. מה הולך?". "הצוות שהחליט על הקמת
היחידה הזאת החליט שהיא תהיה מושתת על עבודת צוות יותר מאשר על
היררכיה. אתם תאומנו באומנויות לחימה, עזרה ראשונה ברמה
מתקדמת, חומרי חבלה, טקטיקה ואסטרטגיה, ותלמדו שפות מערביות
בנוסף לערבית, כולל מבטאים עד שתוכלו להיטמע הכל חברה ערבית או
מערבית. אני מובן?". "כן המפקד!" עניתי, אולי בשם כולם.
"הרעיון הכללי הוא שתבצעו דברים שכוח צבאי לא אמור לבצע.
ריגול, עבודות עמוק בשטחים עוינים, דברים כאלה". "זה לא התפקיד
של המוסד?" שאלתי. "עכשיו זה התפקיד גם שלכם. אני מובן?". "כן
המפקד," באה התשובה. "אתם יכולים לקרוא לי דן" ענה רס"ן
ברוניה. מדבריו נשתמע שזו אינה הצעה. "זאת עבודת צוות," חשבתי
בקול, "במקום הקשב הרס"פ, הקשב הרס"פיה כל שניה, לעשות עבודה
אמיתית. עבודת צוות במקום היררכיה נשמע הגיוני" אמרתי. "באמת?"
שאל יואב מירנר, "לי זה נשמע טיפשי לאללה!". "עוד נראה!" אמר
דן ואז פנה להסתכל על- ובכן זאת הייתה חיילת!. "זאת בוודאי
סג"מ שרי" אמר דן והלך לקבל את פניה. הסתקרנתי מאוד. הלכתי
אחריו. "חיילת??" שאל ריי, "זה סוף הדרך!". לאחר דין ודברים
קצר, הוצגתי בפני סגן-משנה עינת שרי. השם נשמע לי מוכר אך לא
הצלחתי לשים את האצבע על המקום בו שמעתי אותו. עינת לחצה את
ידי. היתה לה לחיצה בטוחה וחזקה כשל גבר. עיניה הביטו בי
בתהייה שלא הבנתי אז. ריי סירב ללחוץ את ידה, ושאל בכעס "מה
עושה פה אישה??". דן החמיץ פנים אליו ואמר, "סג"מ שרי הייתה
מפקדת צוות בסיירת אגוז! תן כבוד!". ממעמקי זכרוני שליתי את
הזיכרון. שלוש וחצי שנים לפני-כן, עינת שרי נאבקה בבית משפט
להתקבל לסיירת אגוז. "היית תחת אש?" שאל ריי. עינת נדה בראשה.
"חשבתי כך," אמר ריי בפנים חמוצות, "את לא כמונו. אנחנו" הוא
הצביע על עצמו ועל יואב ורן אונגר, "היינו ביחד
בדיר-אל-כאראמה". "זאת לא היתה פעולת נפל במקרה?" שאלה עינת
בקול מלא סרקאזם. ריי החוויר. "איבדנו שלושה חיילים, אבל המטרה
הושלמה בהצלחה" אמר בפנים חמורות. עינת הנהנה. "לאבד שלושה
חיילים בשביל לתפוס פעיל חיזבאללה עם רקורד לא כזה גדול, זו
הצלחה?" שאלה. ריי נראה כאילו הוא הולך להוריד לה סטירה.
"החיילים האלה," אמר בקול חנוק מכעס וכאב, "היו חברים שלי! אל
תתקרבי אלי אם את רוצה לשמור על הפנים היפות שלך יפות". הוא
פנה והסתלק. יואב פנה והתחיל ללכת בעקבותיו, ואז נעצר ואמר,
"אל תדברי על זה איתו, זה עדיין כואב לו," והלך. רק רן אונגר
נראה כאילו כל זה לא נוגע לו, ואחרי-כן נודע לי כי הוא ידוע
כאדם אדיש וקר-רוח לכאורה. "אז מה, מטכ"לניק? גם לך יש נקודות
רגישות שאסור ללחוץ עליהן?" עינת ניסתה להיראות כנה, אך רק
הבליטה את הסרקאזם בדבריה. לעזאזל, בהחלט היו לי נקודות רגישות
שללחוץ עליהן עשוי לפגום באריכות ימיו של אדם. "אגוזי," טבעתי
את הכינוי שילווה אותה מאותו יום לכל מקום "תקשיבי לי טוב!".
פניה החווירו ועיניה נפערו בהפתעה. במבט לאחור אני נדהם מכך
שהמצאתי לה כינוי. בדרך כלל אני מקבל את שמו של אדם כפי שהוא,
גם אם הוא טוען שקוראים לו
קוזורוזומונטהקרוזוצ'יקיריקימוזמביק. התעלמתי מהבעתה המשונה
והמשכתי בדברי. "אני פה פותח דף חדש," אמרתי, "אני לא
מטכ"לניק, מקסימום אקס-מטכ"לניק. עם כל הזיכרונות והנוסטלגיה,
אני עכשיו גרביל על כל מה שזה אומר. עצה שלי, תנסי להתחבב על
אנשים במקום לריב איתם, זה יהיה הרבה יותר טוב בשבילך! פה זה
לא אגוז ולא מטכ"ל. אנחנו כולנו חדשים פה, וכל אחד פה הוא דף
חלק! אל תכתימי את שלך!". הסתובבתי והותרתי אותה פעורת-פה
מאחורי. פניתי להכיר את חברי ליחידה החדשה. אבחנה דקה בפרטים
אפשרה לי להבחין בעינת שבחנה אותי בחשדנות, אצבעותיה המורות
יוצרות איקס. שפת הגוף שלה העידה על חוסר נוחות. החלטתי לעזוב
אותה לנפשה ולתת לה את הצ'אנס להתקבל ליחידה כאחת מכולם.

"איכס! לוף!" גנח ריי. "כמה זמן לא אכלנו את החרא הזה?" שאל
יואב. שמעתי מישהו ממלמל משהו על "הנקבות המפונקות של השייטת"
וצחקקתי. עינת זללה בתאבון את הלוף שלה ויואב שילח את פחית
הלוף שלו לכיוונה. "תיהני, אגוזי" אמר. עינת הודתה לו בפה מלא
(בלוף) והתנפלה על הפחית. "תגיד לי," שאל ריי, "לא מאכילים
אותם שם באגוז?". משכתי בכתפי. "עזוב, זה יעשה לה כזה כאב בטן
שהיא לא תאכל יותר לוף בחיים!" עניתי בגיחוך. תוך כדי אכילה,
עינת הרימה אצבע משולשת לכיווני. "תגידו, איפה ישימו אותה?"
שאל יואב. "לא איתנו זה בטוח!" אמר ריי, "היא בחיים לא תסכים
להתקלח עם חבורה של כוסונים שריריים כמונו, לא?". "לך תזדיין,"
ענתה עינת. דרך פיה המלא בלוף זה נשמע כמו "גך קיזגיה". היא
בלעה ואמרה, "יש את כל הג'ובניקיות שלנו. בטח ישימו אותי איתן.
חרא!". "בחיים שלי לא שמעתי אישה מקללת כל-כך הרבה" אמר ריי.
"חוץ מזה, אני חושבת שאכנס להתקלח איתכם רק כדי לראות אותך
מסתיר את הדבר הפצפון שאתה קורא לו זין!". ריי הסמיק בעלבון.
הוא פתח את פיו אך היא קטעה אותו, "כאילו שיש לך הרבה מה
להסתיר. הזרת שלך תספיק!". "אתם יודעים מה ההבדל בין אישה
לפרה?" שאל ריי, נרגז על הזלזול בגבריותו. "לפרה אין את המבט
המטומטם בעיניים," ענה יואב בחיוך, זורם עם רוח הדברים. "ומה
ההבדל השני?" המשיך ריי. "איי.קיו. אחד לטובת האישה, כדי שלא
תחרבן במטבח!" ענה יואב. "ומה-" התחיל ריי אך נקטע בידי עינת.
בחיוך נבזי שאלה עינת "תגיד לי, אימא שלך היא אישה?". בפנים
חיוורות מזעם וללא מילים, ריי קם ועזב את השולחן. לבושתי אודה
שהיה משעשע להפליא לראות אדם חוטף כזו מכה מתחת לחגורה. "עינת,
זה יספיק בהחלט!" אמר דן, שישב לידי. "יא אללה, קצת יורדת עליו
ואתה כבר-" היא קלטה את הסימן של דן. "סתמי!" אמר בלי מילים.
היא מלמלה משהו אל תוך צלחתה. בוודאי תלונה על הדיכוי הגברי של
המין הנשי או משהו כזה.

לאחר הארוחה, מצאתי את חדר השינה אותו חלקתי עם ריי, יואב, רן,
בחור בשם שבתאי סולטן, ובחור בשם פליקס. ריי ישב שם וצחצח את
הסכין אותה הוצאתי מידיו מספר שעות קודם לכן. "תשמע ריי,"
פתחתי, "אני נגד שתריב עם אגוזי. לא יצא לנו מזה שום דבר טוב.
תחשוב על זה, אתה תצטרך להלחם איתה גב אל גב. צא לקרב עם דם רע
והוא ישפך עד הערב, מכיר ת'פתגם?". ריי נחר בבוז. "היא תישבר
תחת הלחץ. היא לא יכולה לתפקד כמו גבר תחת אש. אין לה את זה
בדם!" הוא נחר שנית. הגישה השוביניסטית שלו הרגיזה אותי.
לעזאזל, יש לו מושג איזה ביצים צריך בשביל ללכת לבג"ץ נגד
הצבא? כבר באותו רגע הבנתי שבעינת שרי יש  יותר ממה שנראה
לעין. "תן לה צ'אנס, ריי" אמרתי, "היא לא יכולה להיות כזאת
גרועה אם היא פה, נכון?". הוא הנהן. "אני מניח. נקווה שאני לא
אצטרך לסחוב אותה על הגב שלי". משהו אמר לי שבסוף, עינת תהיה
זו שתסחב אותו ואותי ואת שאר היחידה על הגב. זו הייתה תחושת
בטן מוזרה להפליא, אבל במהלך חיי למדתי מהר מאוד לסמוך על הבטן
שלי. היא הוכיחה את אמינותה בכל פעם מחדש, וגם הוכיחה שבניגוד
לקוקה-קולה, פפסי זו קולה נהדרת עם תוספת גדושה של רעל עכברים.
"ריי תעשה לי טובה," ביקשתי, "רד ממנה. היא פה במתח לא נורמלי.
בשבילה להיות במקום חדש, ילדונת צעירה מוקפת חבר'ה שהם הכי
טובים, זה לא קל". "הפז"מ שלה אפסי" הוא הודה, "מה זה שלוש
שנים? אני בעסק מאז אוגוסט שמונה!". "אז תעשה לי ג'סטה. במקום
לריב איתה, למד אותה! יש מצב?" אמרתי. "בשבילך," הוא הצביע,
"תזכור את זה, מטכ"לניק". "אני חייב לך על זה," אמרתי בעודי
מוריד את חולצתי. "לפחות אתה יודע מספיק על כבוד. אתה חכם,
כלומר, יחסית למטכ"לניק". "תגיד לי, 'תה לא יכול לקרוא לי
באיזשהו שם במקום מטכ"לניק?" שאלתי "זה נשמע דבילי למדי. לא
כמו אגוזי". "בסדר מיגי!" הוא גיחך. "מה??" שאלתי. תוך גיחוך,
הוא הצביע על כתפי השמאלית. קעקוע של מטוס מיג-29 רוסי עיטר את
זרועי. הקעקוע היה בן החמש שנים אך בלט עדיין כחדש. זו הייתה
הפתעה. בדרך כלל אנשים שאלו אותי איזה מטוס זה או יותר גרוע:
העמידו פנים שהם מבינים וטענו שזה ג'מבו! נהניתי לפגוש אדם
שמסוגל לזהות מטוס קרב רוסי שכמוהו לא רואים בדרך כלל. אמרתי
את זה לריי ואז גיחכתי והוספתי, "אתה חכם, ז'תומרת, יחסית
לצפרדע!". "נסיך-צפרדע" גיחך ריי, "אגב, אני חושב שאגוזי יותר
שעירה בזרועות ממך". "כן?" גיחכתי, "אבל אין לה חזה שופע כמו
שלי!". ניפחתי את שרירי החזה שלי כדי להדגים. ריי צחקק. "אתה
יותר אישה ממנה, מיגי!". "הייתי עונה עכשיו משהו שנון ומצחיק
אם הייתי מצליח לחשוב על אחד כזה!" צחקקתי בחזרה. "יאללה
נקבות, לכו תחתמו כבר על ציוד!" אמר קול בריטון עמוק, מחריד
אותנו מהצחוק ומעלה בראש אסוציאציות משונות על סכין חדה ואדם
בגלימה שחורה. הסתובבתי. "מה קורה, מר סולטן?" שאלתי. רב-סרן
שבתאי סולטן היה אחד הלוחמים היותר 'זקנים' ביחידה. כפי
שאומרים במקומות מסוימים: על ציון הדרך הבא בדרך אל המוות שלו
היה רשום שלושים. "מיגי, לא יפה, צריך להשתחוות לסולטן!" קרא
ריי. הוא נפל על ברכיו בחיקוי לועג להשתחוות וקרא, "הוד מעלתו
הסולטן שבתאי השישי, מה נוכל אנו, משרתיך העלובים לעשות למענך,
שמא נביא בנותינו אליך לאורגיה פראית? שמא נשיג לך את מורן
אייזנשטיין להנעים זמנך ולחמם מיטתך? או שמא תסתפק במציצה
מאגוזי?" ריי החל להתגלגל מצחוק וגם בטני שלי כאבה מרוב צחוק.
ליתר דיוק, חשדתי שאני עומד לקבל קלקול קיבה כתוצאה מערבוב
מסוכן של חומצות קיבה, לוף וצחוק בריא. שבתאי לא התרשם. "יאללה
חבר'ה, צחוק צחוק, אבל מוטי נראה לי מה זה עצבני!". "מי זה
מוטי?" תהיתי בקול רם. "האפסנאי," ענה שבתאי, "אידיוט עם פתיל
באורך שווה לנאמנות של ערפאת להסכמים!". "יאללה יאללה, כולם
אותו חרא!" קרא ריי. תפסתי גופייה ולבשתי אותה בזמן שהבעתי את
הסכמתי. מיהרתי עם ריי. הצטערתי ששכחתי את השעון שלי מאחור
כיוון שבחוץ כבר קרצו הדובה הגדולה ואוריון אל ירח מתרוקן.
אחרי מבט אומד העליתי השערה שהשעה הייתה בערך תשע בערב. "חתיכת
שעה לחתום על ציוד" אמרתי לריי. "ששש," הוא חייך, "המדבר שחור
בלילה. כמו היחידה שלנו, לא?". תגובה על מה שמסתובב באדמת מדבר
בלילה נמנעה כשהגענו לאפסנאות. מוטי האפסנאי היה נמוך וקירח.
על פניו המשופמים הייתה הבעה עצבנית של אדם שבטוח שבכל רגע
מרוקנים לו את הבית. "אתם כהן וגת?" שאל. "כן," ענה ריי.
"עכשיו תשע וחמישה. הייתי צריך לסגור פה בתשע! אחרתם ברבע שעה!
למה אני צריך לחכות לכם, שני סנובים? אמרו לי אתה לא סוגר עד
שהשניים האלה חותמים! הייתי אמור לסגור פה לפני איזה חצי
שעה!". "אבל אמרת שאיחרנו ברבע שעה," התווכח ריי. "ואמרת
שסוגרים בתשע ועכשיו רק תשע וחמישה!" הוספתי. "אוף אתם
הקרביים. כל הזמן מתחכמים. הייתי נותן לכל אחד מכם איזה כאפה
למוח!" אמר האפסנאי המרוגז. זה העליב אותי. אפילו לא ידעתי
שחותמים על הציוד היום. הנחתי שיחכו למחר עם זה. ואז הצפלון
המכוער הזה מאיים עלי? זה כבר עבר את מידה 'המרגיז' חלף דרך
'מעליב' והגיע עד 'פתטי'. "הייתי שמח לו היית מנסה להוריד לי
כאפה למוח" אמרתי לו, מוכיח את חוסר-יכולתי הדיפלומטית. הוא
נעץ בי מבט זועם ואני פוקקתי את אצבעות-ידי ברעש שהביע ציפיה.
הוא נשף בבוז ואז הוביל אותנו פנימה. מלבד הנשק, אמ-16-איי-1,
המדים, מחסניות וכל שאר הדברים הרגילים, קיבלנו גם כמה דברים
לא רגילים בכלל. סכין הישרדות ארוכת-להב לדוגמא. ריי סירב לקבל
את הסכין המוצעת. "ערך רגשי," הסביר והראה את הסכין שלו.
האפסנאי נחר בביטול, אך הבחנתי במבט שנתן בסכין. למרות
המגרעות, האיש ידע להעריך נשק משובח. הכומתה שלי נשארה איתי.
המדים נראו בדיוק כמו המדים שהיו לי במטכ"ל. "לכו דברו עכשיו
עם ברוניה במבצעים, תגידו לו שאיחרתם" אמר מוטי. הלכנו משם.
"כולם אותו חרא" מלמל ריי. "כן, חבורה של אפסים!" הסכמתי,
"מזכיר לי איזה רס"ר שפגשתי פעם. ביקש שיסדרו את הכיסאות במעגל
גדול של 360 מעלות ומעגל קטן של 180". ריי צקצק בלשונו ואמר
"אני חושב שלמוטי יש שלושה איי-קיו. לכן דחו את מוטי מתפקיד
רס"ר. הוא היה עשוי להוציא שם טוב לרס"רים!". נכנסנו למבצעים
ודן קידם אותנו בחיוך חמים. "איחרתם לאפסנאות, מה? יש לי אחלה
עונש בשבילכם!" הוא הצביע לכיוון הקיר הצפוני, "אתם בש.ג. כל
הלילה, מבינים?". "כן המפקד" עניתי מתוך הרגל. "אהוד, עוד פעם
אחת 'המפקד' ואני דופק לך שבת!" הוא חייך אך ידעתי שהוא מתכוון
לזה, "ודרך אגב," הוא שלה קרטון של קופסאות סיגריות 'נובלס',
"זה בשבילך ובשביל עינת!" הוא אמר לי. "עינת?" שאלתי. "כן, היא
כבר מחכה לכם בש.ג.! אצלנו מותר לעשן בש.ג. אם זה לא מפריע לך
לבצע את עבודתך!". "תודה ה- אהמ... דן". "עזוב שטויות. אבל
אנחנו לא ספקי סיגריות פה. אתה צריך להביא משלך או לקנות
בשק"ם. זה רק בגלל שידענו שלא יהיה לכם זמן להתארגן עם
סיגריות. בסדר?". הנהנתי. הייתי מופתע לגלות שהצבא באמת יודע
להתחשב באנשים לפעמים. "משוחררים!".

"לא מאמין! קודם נותנים לנו לאכול את הרעל שקוראים לו לוף,
אחרי זה גם תוקעים אותנו בשמירה כמו טירונים מזוינים!". "לא
נראה לך מוזר?" שאלתי אותו. "מה?" ריי בחן אותי. "שלושה בשמירה
אחת, מה לעזאזל הולך פה?" שאלתי. "צודק," ענה ריי, "זה באמת
מוזר!". "עשה לי טובה, זכור מה הבטחת בקשר לאגוזי, בסדר?"
הזכרתי לו. "עזוב, אם היא לא תעצבן אותי, אני מוכן גם להתחתן
איתה! לא! בעצם לא! כשאני חושב על זה, לנשימה שלה בטח יש ריח
של לוף. לא בדיוק נחמד לקטע של 'אתה רשאי לנשק את הכלה'".
"תיזהר שלא למצוא את עצמך תקוע עם אישה כזאת" צחקקתי, "זה סוג
האישה שיהפוך את החיים למעניינים מדי וקצרים למדי". דחפתי את
הדלת והמשכתי, "לא! אני חושב שאני אעדיף את לורנה בוביט".
"לורנה מי?" עינת קידמה אותנו בחיוך. גיחכתי אל מבטה המופתע.
"לורנה בוביט!" אמרתי, "את באמת צעירה מכדי לזכור את ההיא
שחתכה את הזין של בעלה? איפה היית כשאייס אוף בייס נחשבו
לעילית הפופ האירופי?". "בשירותים!" ענתה עינת בגיחוך מחוצף
"מחכה עד שיגיע הזמן של בריטני ספירס כדי להתעלל בפוסטרים שלה.
ואם כבר דיברתי על זמן, אז כמה זמן אני צריכה לחכות לכם? חוק
מספר שתיים בדייטינג: לעולם אל תיתן לאישה לחכות!". "חוק מספר
חמש," גיחך ריי, "אומר כך: סורי בובה, יש לי חברה! אבל חוק
אחת-עשרה אומר: אולי מיגי שלנו יסכים לעשות לך טובה!". נתתי
בריי מבט מזהיר. לא התאים לי להתחיל לריב. לכן, בגישה של
דיפלומט חובב אמרתי, "חבר'ה בואו לא נריב! יש לנו לילה שלם
להעביר, ואני יכול לחשוב על אלף דרכים יותר טובות מויכוחים
וירידות להעביר אותו". "שיהיה," ענה ריי. התקפתי את הנושא
מכיוון אחר בשטף דיבור שלא היה מבייש אף דיקלומט, "ריי, אתה
תזכור שהבטחת להתנהג כמו ילד בן חמש ולא כמו ילד בן ארבע,
אגוזי את תזכרי שהבטחת להתנהג כמו ברבי ולא כמו טנק-גירל, ואני
אזכור לא להוריד לכל אחד מכם איזו כאפה למוח!". "דיברת עם
מוטי!" עינת פערה פה, "גם אתם איחרתם בשעה כשהיו עוד עשר דקות
עד הסגירה?". "גרם לי לרצות להקיא," ענה ריי, "אולי הדבר הגרוע
ביותר אחרי לבלות לילה עם שני מעשנים במקום כל כך קטן".
"מדברים על החומר, אני רואה שהבאת ת'סחורה" עינת הצביעה לכיוון
הקרטון, "תביא את זה". הנהנתי. פתחתי את הקרטון ושלפתי קופסה.
שתי דקות לאחר מכן ישבתי והתענגתי על עשן הנובלס. "תגיד, איך
אתה לא נחנק מהחרא הזה?" שאלה עינת, "יש לזה טעם של חרא של
פרות!". "דרכתי פעם יחף בחרא של פרות," גיחכתי. "באמת???" היא
קראה, "זה לא בדיוק הדבר הכי כיפי לדרוך בו, הא?". "למען האמת
זה היה בכוונה, זה היה קיץ, הייתי יחף ואף זוג מגפיים ברפת לא
התאים עלי אז..." נתתי למשמעות להתגלגל בלי מילים. "יעני אתה
קיבוצניק?" שאל ריי. "כן אבל זה לא יוכל להימשך עוד הרבה זמן"
עניתי, "הקיבוץ הארור מתפרק!". "בטח שהוא מתפרק," צחקה עינת,
"הנובלס שרפו לקיבוצניקים את טיפות השכל האחרונות. בגלל זה רק
קיבוצניקים מסוגלים לעשן את הגועל נפש הזה. יחי הסוציאליזם!".
התקשיתי שלא לצחוק אבל בכל זאת, זו הסיגריה הקבועה שלי במשך
שנים ומבחינה כלכלית, זה חוסך קצת כסף לימים שהבריאות שלי
תתחיל להדרדר. "זה לא כזאת סיגריה גרועה, שתדעי לך," עניתי
ברצינות גמורה, "פשוט צריך להתרגל". "לא גרועה?" עינת הרימה
גבה ואז צחקה, "לקרוא לזה גועל נפש זה עלבון לגועל נפש!".
"אגוזי, תרגיעי!" אמרתי. שאפתי מהסיגריה בעוד עינת מצחקקת לה
בשקט. "מישהו יודע נגד מי מכבי ביום חמישי?" היא שאלה לפתע.
"אותי יותר מעניין נגד מי הריידרס," עניתי. "המי??" שאלה עינת.
"קבוצת הפוטבול של אוקלנד, הריידרס," עניתי. ריי גיחך, "מאז
שבראון וגאנון פרשו, הריידרס שווים לתחת! אתה בטח אוהד אותם
מאז ינואר אלפיים וארבע, לא?". "למען האמת, דצמבר שמונה,"
עניתי, "כשהאידיוט ההוא ג'ורג' עדיין שיחק שם! אגב, הייתה לי
רגילה בשבוע של הסופרבול באלפיים וארבע!". עיניו של ריי נפערו
בהפתעה מהולה בעונג."חרא, ראית אותם עושים את זה??". "וצרחתי
כמו ילד במשחק של מכבי!" עניתי. ריי חייך. טוב, למצוא מישהו
בארץ שמבין שפוטבול הוא יותר מחבורה של 22 בריונים שחובטים אחד
בשני בפראות זה די נדיר. הוא החל להגיד משהו אך עינת קטעה
אותו, "חבר'ה אין לי מושג בפוטבול, ולמען האמת אני אפילו לא
יודעת איפה זה אוקלנד, אז תחליפו נושא, טוב?". "אוקלנד זה ליד
סאן פרנסיסקו. בצד השני של המפרץ שם, ואם את לא יודעת איפה
פריסקו נמצאת אז את באמת בבעיה," ענה ריי, "ואם את רוצה להחליף
נושא, אז מה דעתכם על הסינגל החדש של יו-2?". "יותר טוב מכל
דבר שהיה להם מאז 'כל מה שאתה לא יכול להשאיר מאחור'" עניתי,
"לא שהיה להם הרבה מאז". עינת תמכה בדעתי ובמהרה שקענו בשיחה
על מוזיקה. הלילה, כך גיליתי, עובר מהר יותר אם יש לך עם מי
לדבר.

הבוקר הגיע והמחליפים שלנו, שלושה במספר, שלחו אותנו להתקלח
ולישון. להפתעתי, עינת קיימה את האיום להיכנס אתנו למקלחת, ולא
הראתה שום בושה כשהורידה את בגדיה התחתונים. ריי לעומתה הסמיק
כמו תות-שדה בשל, ולבסוף השתכנע להוריד את תחתוניו. אני לעומת
זאת הפגנתי אומץ שלא הרגשתי באמת כשהתעלמתי בנונשלנטיות
מעירומה של עינת, התפשטתי ונכנסתי אל המקלחת. אף כי ההתעלמות
ההפגנתית הייתה הדגמה יפה לכושר משחק, הרגשתי את הדם שלי רותח
כאילו הוא מנסה להסמיק מבפנים. בגיחוך מה חשבתי לעצמי "ארצה,
ילד, ארצה". למרבה המזל הצלחתי להחניק את התגובה הטבעית של גבר
בגילאי העשרים למראה אישה עירומה. טוב מאוד. לאחר המקלחת פניתי
עם ריי אל חדרנו בעוד שעינת הלכה אל מגורי הבנות. "ראית איזה
שרירים יש עליה?" שאלתי. "יותר מדי לטעמי האישי," ענה ריי,
"שרירים על בנות גורמים לכלי שלי ליפול אם אתה מבין את
כוונתי,". "ראיתי איך הכלי שלך נפל!" גיחכתי, "במה אתה מאכיל
אותו? ובכלל, תגיד לי, אתה לא חושב על שום דבר אחר חוץ מסקס?"
שאלתי. "אני בהחלט כן!" הוא ענה, "אני גם חושב על זיונים!".
"ברצינות!" קראתי בלגלוג, "עוד מעט תתחיל לחשוב על יחסי-מין!
עכשיו תהיה קצת יותר רציני". "תשמע, אני משתדל לא לחשוב על
דברים אחרים. זה עושה לי גזים!". צחקקתי. הגענו אל החדר.
נשכבתי במיטה ונרדמתי.

החודשים הבאים עברו במהירות מסחררת. לימודים מגוונים עמדו
בפנינו. למידת השפות, חומרי חבלה, אומנויות לחימה, לוחמת
גרילה, לוחמה נגד-טנקים, היטמעות באוכלוסיות, הישרדות, והרשימה
נמשכת. היו דברים שכולם עברו. היו דברים שרק חלק עברו. הסיבה
לעובדה שהיו שלושה שומרים בכל עמדה, התברר לי, הייתה שהיחידה
הייתה אמורה לעבוד בשלישיות. ריי טען שזה לא נשמע הגיוני, אך
הסברתי לו ששלושה אנשים יכולים להלחם גב אל גב אל גב בצורה
יעילה ביותר. מהר מאוד הבנתי שהיחידה הזו הייתה מיוחדת מעל
ומעבר. כמו רוב החבר'ה הייתי סקפטי בקשר לעניין שבירת
ההיררכיה. הרי כל משמעותה של ההיררכיה הוא שאדם מתרגל כל כך
לציית עד שבתוך הפאניקה של קרב אמיתי, הוא יציית בלי לחשוב.
אבל לא יחידה ג'. ראשית, ליחידה אמנם היה מפקד, דן, אך היחידה
לעולם לא תעבוד בקבוצות של יותר משלוש שלישיות. דן עצמו לא
אמור לצאת מהמשרד, אף כי היה המפקד התיאורטי של צוות אחד, שהיה
צוות גיבוי למקרי חירום. שנית, לימדו אותנו להסתגל ולהגיב, לא
להתקבע. היררכיה גורמת לקיבוע בעוד שיכולת הסתגלות אמיתית
עשויה להפוך את העובדה ש- רק כדוגמא אחת - סג"מ נותן פקודות
לרס"ן, לדבר הגיוני אחרי חמש דקות בלבד. היכולת להסתגל נדרשה
כיוון שלמרות שמה, יחידה קרבית גרביל לא נמצאה בתחום שדרש שדות
קרב ברורים. הו לא. יחידה 'קרבית' גרביל הייתה בתחום החצי-צבאי
של הפעולות השחורות - פעולות שיהיה יותר טוב אם אפילו החיילים
שמבצעים אותן לא ידעו שהם מבצעים אותן. במבצעים כאלו
ההתרחשויות הכי לא צפויות הן מבחינת הסביר וההגיוני. על אנשים
שמבצעים פעולות שחורות להסתגל לתנאים חדשים במהירות הבזק. לכן
עדיף שכל חייל יהיה מסוגל להפעיל את המוח שלו בשעת הצורך במקום
להסתמך על ציות עיוור לפקודות. האימונים שמו אותי כמפקד על
שלישיה שכללה מלבדי את ריי ואת עינת. השלישייה שלי התמחתה
באנגלית במבטאים שונים (החל במבטא קליפורני רך, עבור במבטא
בריטי מתנשא ועד מבטאים סקוטיים ואירים שהוציאו לי את הגרון).
מספר ימים לאחר שהאימונים יצאו לדרך, עינת כבר הייתה חברה שווה
בעיני האחרים. אל אף ההתנהגות הגסה שהפגינה ביום הראשון, עינת
התבררה כחיילת מעולה. היא למדה מהר, עבדה קשה ותמכה באחרים
כשהיו זקוקים לזה. למרבה ההפתעה, 'צוותי-האש' כפי שכונו
השלישיות הפכו מהר מאוד לקבוצות מלוכדות עד כדי כך שנדרשתי
להסביר לאנשים על אל מהמיתולוגיה של האינקה שהיו לו חמישה
גופים ומוח אחד. היה נדמה שצוותי האש חושבים כאיש אחד. היחידה
עצמה התלכדה גם כן, אך צוותי האש היו משפחות קטנות בקומונה
גדולה. כינויי גנאי הפכו מהר מאוד לכינויי חיבה. עינת נשארה
אגוזי, ואני נשארתי מיגי. ריי לעומת זאת לא קיבל כינוי. ריי
היה שם שקל לזכור ונוח להגות. הגיבוש והליכוד של היחידה ושל
צוותי האש היו, אני חוזר שנית, מדהימים. לצערי אינני זוכר מי
זה היה אך הכינוי 'צוות-אש' גרם לאחד הלוחמים ביחידה לצייד
אותנו במטפי כיבוי מיניאטורים שעליהם נכתב: "במקרה חירום,
לשלוף את הנצרה ולירות". כל צוות-אש מצא לו אמצעי גיבוש משלו.
הצוות שלי למשל חיבר שיר, גס וגזעני למדי, לזמני ריצה. השיר
שהיה בנוסח המארינס מצא חן בעיני. עוד יותר מצא חן בעיניי
העובדה שלא היו סודות. ריי היה הראשון שדיבר בפתיחות על דברים
כואבים אך עינת ואני לקחנו ממנו דוגמא ומהר מאוד מצאתי את עצמי
מסביר לעינת וריי איך החברה הקיבוצניקית המלוכדת היא בעצם
ממולכדת, ולמה לעזאזל לדבר איתי על הזמרת דידו זה לגעת בנקודה
רגישה מאוד. נקודות כאובות נחשפו, מסיכות הוסרו, והייתה לי
תחושה שכבר לא היינו צוות. הרגשתי שריי ועינת הם חלק ממני
ושאני חלק מהם. לצערי, כשאמרתי את זה בקול, קיבלתי מעינת תגובה
נזעמת: "אם אתה חלק ממני, זה הופך אותי לאוהדת מכבי חיפה!
איכס!".

"וואי איך שהזמן טס!" אמרתי ערב אחד. "מה?" שאלה עינת. "איזה
יום היום?" שאלתי. "רביעי," ענתה עינת. "ואת יודעת מה זה
אומר?" שאלתי. "שמחר אנחנו יוצאים לחמשוש, וביום ראשון מתחילה
לנו רגילה!" אמר ריי. "הללויה בייבי!" קראתי, מחקה את יורם
ארבל. "וואלה!" עינת נראתה מאושרת. כאשר חתמה על ההעברה ליחידה
ג', התאפס פרק הזמן שעבר אחרי הרגילה האחרונה שלה, פרק זמן
שהיה נותן לה את הזכות לרגילה שבועיים אחרי אותה העברה.
"חבר'ה, בא לכם לבוא איתי לקיבוץ?" שאלתי. "סבבה," ענה ריי.
"בתנאי שאתה לא לוקח אותנו עוד פעם לרפת!" אמרה עינת. "דיל,"
חייכתי. כל אחד מאיתנו ביקר בבית של האחרים לפחות פעמיים. תמיד
ביחד עם החבר השלישי של הצוות-אש שלנו. הצעה של דן לכל
הצוותים. הדבר תרם לליכוד הצוותים במידה מדהימה. עינת גרה ברמת
השרון, ריי גר בחיפה. נען, הקיבוץ בו גרתי, היה קרוב יותר
(באופן יחסי בלבד: חמישים ק"מ בקו אוויר מנען לרמת-השרון)
לבאר-שבע. "תגיד," שאלה עינת, "הכוסון ההוא, זה שהוא די.ג'יי,
אתה חושב שנראה אותו?". "אני בטוח שכן!" עניתי, "וקוראים לו
גדעון, אם שכחת!". "יאללה יאללה, כאילו באמת משנה לה!" אמר
ריי, "היא סתם רוצה להוסיף אותו לרשימת הכיבושים שלה! אגוזי
שלנו היא ד"זייניקית רצינית!". "מה זה ד"זייניקית?" התעניינה
עינת. "דופקת וזורקת!" ענה ריי. היא פרצה בצחוק. ריי הצטרף
אליה וגם אני לא התעכבתי.

"אני שונא אוטובוסים," מלמל ריי. "ספר לי על זה," אמרה עינת
במבטא 'הפסיכולוג הגרמני', "בוא, שכב על הספה של דוקטור שרי
וספר לה על איך שאוטובוס התעלל בך מינית בילדותך". צחקקתי.
"בשביל מה זה היה טוב?" שאל ריי. הוא אמר את זה כל פעם. "כל
פעם שיש לנו יציאה, אתה אומר את זה," ענתה עינת ואני זקרתי
גבה. "אגוזי," איימתי, "אם אני מגלה שאת קוראת לי את המחשבות
אז אני אקיים את התכנונים שלי על להביא אותך לאיזה פרדס חשוך
ולחזור לבד!". "ובטח גם תנסה להלביש אותי בבגדי עור צמודים"
ענתה עינת וחרצה לשון. סתמתי את הפה כשהבנתי שאיכשהו היא ניחשה
את התרחיש המטורף שעבר לי בראש. שמחתי על העובדה שהשארתי את
האמונה בכוחות על-טבעיים לספרי המדע-בדיוני של ג'ק צ'וקר.
האוטובוס קרב לצומת ביל"ו וסימנתי לריי ועינת לקום. לחצתי על
הפעמון ושלט ה'עצור' נדלק מעל הנהג. עינת שלפה כומתה של חיל
כללי מתיקה, וריי שלף כומתה אדומה. מאחר והורי חשבו שאני עדיין
בסיירת מטכ"ל, הצגתי את ריי כחבר ליחידה ואת עינת כג'ובניקית
שהצטרפה למטרה מיוחדת: ריי. ההצגה הייתה תמיד אותה הצגה ועבדה
גם בבית של ריי (רק שאז עינת הצטרפה למטרה מיוחדת: אהוד). פשוט
מסובך להסביר- סליחה על הגסות, ידידותיי הפמיניסטיות- מה עושה
אישה בסיירת מטכ"ל או בשייטת. כמובן שזה לא נדרש כשהוצגנו בבית
של עינת בתור חברים חדשים לסיירת אגוז. האוטובוס עצר בתחנה.
בצד השני של הצומת כבר חיכתה מכונית. התקרבנו אליה. בחור נמוך
ומלא יצא ממנה. "מה קורה קודי?" שאל, משתמש בכינוי ילדות שלי.
"אחלה," עניתי, "מה איתך ג'י-די?". "אני בסדר," הוא חייך.
"שלום לריי ושלום לעינת!". "ושלום גם לגדעון," עינת חייכה
בחום. "יאללה יא ג'ובניקים, עלו על האוטו!" אמר גדעון. שיחת
טלפון קצרה כחצי שעה מוקדם יותר דאגה שהוא יהיה בצומת לאסוף
אותנו.

הנסיעה לנען לא הייתה ארוכה, וגדעון הוריד אותנו ליד הדירה
שלי. כלב לברדור קיבל אותנו בנביחות. "תגיד לי, היצור הזה ינבח
עלינו כל פעם שנבוא?" שאל ריי. "הוא נובח על כולם," עניתי,
"בוא רוקי!". הכלב מיהר אלי. "עשה לי טובה, תגיד לשכנה שלך
שתחנך אותו!" אמר ריי כאשר הכלב התנפל עלי באהבה. "תגיד לה
אתה!" עניתי, "היא די מחבבת אותך". "אני- לא! תעוף ממני יצור
מגעיל מזיל ריר שכמוך, איכס!" ריי עיווה את פניו כאשר 'היצור
המגעיל' הזיל ריר על המדים שלו. איכס. "הוא חמוד למדי," אמרתי
"וגיליתי שהוא מזיל פחות ריר ומדייק פחות כשמתייחסים אליו
מיד". "נקמנות של כלבים או סתם בגלל שזה ריי?" תהתה עינת. ריי
נתן לה בעיטה קלה בישבן. כדי למנוע ויכוח (וכדי למנוע מריי
להטביע את הכלב המסכן בריר שלו) הוצאתי את המפתח מכיסי, ופתחתי
את הדלת. ריי זרק את תיקו על הרצפה, בעוד עינת הניחה את תיקה
על הספה. "תורי היום," אמרתי. מאחר ולמעט מיטת-היחיד שלי
והספה, לא היו מקומות לישון, היינו ישנים בתורות על הרצפה בשקי
שינה. ריי הנהן. הורדתי את התיק שלי על הרצפה. הוצאתי שלוש
מגבות ונתתי אחת לריי ואחת לעינת. במבט לאחור אני נדהם על
העובדה שהצלחתי להכניס את עצמי ועוד שני אנשים בדירה שכל גודלה
הוא שישה מטרים על שלושה. כנראה משהו שקשור בעובדה שלא היה שם
הרבה מלבד המיטה, הספה וערכה בידורית שכללה ספרים ומערכת שגילה
התקרב למחיר שבו קניתי אותה. ריי היה הראשון שנכנס להתקלח,
ועינת הלכה אחריו. בזמן שהתקלחה, ריי גיחך לעברי, "היא בטח
תגמור לך את השמפו עוד פעם!". "עזוב, אגוזי אוהבת קמיל, מה אני
יכול לעשות?" שאלתי בגיחוך. ממילא חפפתי בדרך כלל בשמפו מסוג
אחר. "גלח לה ת'שיער!" ענה. "ריי נו בחייך," גערתי. הוא הרים
את ידיו בתנועה מתגוננת, "אני צוחק. היא אחלה גזר!". "אתה אמרת
שהיא תישבר," הזכרתי לו. "טעיתי," הודה, לא בלי בושה על פניו.
לאחר בחינה קצרה של פניו הגעתי למסקנה שהוא התבייש להיזכר, לא
להודות בטעות. הוא נאנח. "לא הגיע לה מה שעשינו לה!" אמר.
"עזוב שטויות, זה עבר וזה נגמר!" עניתי לו. קול המים הזורמים
נפסק. "אני נכנס להתקלח," אמרתי. עינת יצאה מהמקלחת בזמן
שהתפשטתי. לאחר מספר פעמים בהם התביישנו לראותה עירומה ולהראות
לה את עירומנו, ריי ואני התרגלנו והדבר הפך להיות מובן מאליו.
כשמתרגלים לדבר כזה, זה מוציא את כל התחושות האירוטיות והורס
בדרך את כל ההנאה מנערות אמצע במגזינים 'רכים'. "תגיד," חייכה
עינת, "יש לך בקבוק ספייר של שמפו? אני חושבת שנגמר לך!".
גיחכתי אל מול מבט ה'אמרתי לך' של ריי. פתחתי את הארון ושלפתי
בקבוק של שמפו 'הד אנד שולדרס'. "תזכירו לי לקנות עוד קמיל!"
אמרתי להם. ריי צחקק. המקלחת הייתה מרעננת. כשיצאתי זרמה
מוזיקה של אלאניס מוריסט מנגן הדיסקים שלי. עינת תמיד ניגנה את
הזמרת כשביקרה אצלי. היא זמזמה את מילות השיר ביחד עם הקנדית
עשירת-הקול. "אני חושב שהמילים הולכות 'ואני מצדיעה לך על
האומץ'" תיקנתי את השירה שלה. "ואני מציינת אותך לשבח על
החוכמה" היא גיחכה כשציטטה את הפזמון. ריי עיין בחוברת ישנה של
פלייבוי שהייתה זרוקה בדירה שלי במשך עידנים. הצצה בשעון הקיר
הראתה לי שהשעה הייתה כמעט חמש בערב. לבשתי ג'ינס שחור וחולצה
שחורה והתעלמתי מכל טענה לגבי עניין הצבעים. לעזאזל עם הכל,
אני איש של שחור, ומי שלא אוהב את זה, יכול לחנוק את עצמו
באיזו חולצת-פלנל לבנה מלוקקת. "יאללה חבר'ה, זמן ללכת לעשות
קניות!" אמרתי. עינת כיבתה את נגן-הדיסקים. ריי סימן כמה
עמודים והניח את העלון על המיטה. שני חברי התלבשו באזרחי, ריי
בג'ינס כחולים דהויים וחולצה עם הדפסה שאמרה "זיינתי את בריטני
ונדבקתי בפיגור שיכלי!" מלפנים ו"כאילו שהיה לי שכל לפני כן!"
מאחור. עינת הוציאה משק כביסה שעמד בפינה חולצת-בטן ירוקה
זוהרת ומכנסי ג'ינס הדוקים. שניהם השאירו בגדים אצלי בביקורים
קודמים, ממש כפי שהשארתי בגדים אצלם. תפסתי את הרובה שלי, אותו
כיניתי 'רעם' ויצאתי. עינת וריי באו אחרי, רוביהם בידיהם. דלת
נעולה או לא- להשאיר שלושה אמ-16-איי-1 ומחסניות מלאות בלי
השגחה זו הפקרות. מה עוד שלפי מה ששמעתי מגדעון במהלך הנסיעה,
הייתה עוד מכת פריצות לבתים בנען בזמן האחרון. כתמיד, שמחתי
לחזור מהמדבר הבאר-שבעי אל הירוק הפורח של נען. איכשהו, תמיד
הצליחו לשמור שם על מראה ירוק, פורח, ומלאכותי כמו סרטים
הוליוודיים. התחלנו את 'מסע' הקניות בחנות הכולבו של נען. חנות
זו הייתה סופרמרקט, אך ללא מוצרי מזון מלבד ממתקים וחטיפים
למיניהם. תפסתי סל ונכנסתי ראשון. אף כי החנות הייתה לחברי
הקיבוץ בלבד, לא הייתי צריך להציע להם לקחת משהו. עקרונות כמו
'מה ששלי שלך' ו'היום אני מחר אתה' היו מובנים מאליהם
בצוותי-האש של יחידה ג'. ואכן, ריי כבר הביא חבילה של בירות
גולדסטאר ועינת כבר לקחה קרטון של סיגריות 'טיים' בתוספת
לקרטון הנובלס שהביאה בשבילי. אנשים אחרים מדברים על זה שהם לא
מתחשבנים עם חברים. ביחידה ג' זה בוצע בלי לדבר. במיוחד בצוות
שלוש, הצוות שלי. לקחתי בקבוק שמפו קמיל, והמשכתי.
"קוקה-קולה!" לחש ריי בהתגרות הומוריסטית. "בהחלט," חייכתי.
האהבה שלי לקולה הפכה לשם דבר ביחידה ג'. לא שכחתי להוסיף מספר
שקיות ביסלי בשביל עינת וריי. שניהם אהבו את הביסלי בטעם פיצה.
לאחר שעברנו בקופה ויצאנו, הלכנו אל המרכולית, חנות המזון.
"חבר'ה, ההורים שלי בחו"ל, אז אנחנו נצטרך לעשות ארוחות אצלי!"
אמרתי. "אחלה, לאכול חביתה אה-לה-מיגי זה תמיד טוב," אמר ריי.
"קיוויתי דווקא לאכול את העוף של אימא שלך, אבל גם זה טוב!"
אמרה עינת. קנינו ביצים, נקניקים, חלב, חמאה, לחם ושלוש חבילות
של סטייק בקר. היו לי עדיין חבילות ספגטי ורוטב בולונז בדירה.
לשאול סיר מהשכנה באמת לא יהיה בעיה. אנשים בקיבוץ כבר התרגלו
לראות אותי, הקצין הקרבי, הולך עם הליווי הקבוע של חבר ליחידה
ו-'קצינת ת"ש'. מספר אנשים אפילו אמרו להם שלום. גיחכתי על
העובדה שהחברה הסגורה של קיבוץ מסוגלת להכניס כל כך בקלות
אנשים חדשים שלא נמצאים כל הזמן מתחת לעיניים. מטורפים אנחנו
הקיבוצניקים. אבל, מטורפים או לא, נען היא מקום נאה מאוד,
לפחות עד שמגיעים למקום שבו 'יצור מגעיל מזיל-ריר' מתחיל
לנבוח. "שמעתם שפליקס התחרפן אתמול על שלג?" שאלה עינת
כשנכנסנו בחזרה אל דירתי. ריי הצליח לשלוט בעצמו ורוקי,
הלברדור המבוהל, החליט לעזוב את הדלת לפני שרגלו המונפת של ריי
תשנה את דעתה. "ועוד איך!" גיכחתי, "ושלג הרגוע הזה לא הזיז
עפעף כשהוא אמר לו 'עם כל הכבוד לקלאצ'ניקוב, האמ-16 הוא הנשק
של צה"ל, ולכן אתה צריך להשתמש בו כמו באמ-16 ולא כמו
בקלאצ'ניקוב!". ההרצאה ההיא של רן אונגר הייתה מדהימה
באריכותה. "ופליקס זרק לו שצוות שש לא מבין כלום!" צחקקה עינת.
"אם היו אומרים את זה על צוות ארבע, פליקס היה חוטף ת'חררה!"
ציחקקתי. "אבל שלג זה לא פליקס!" החזירה עינת. ריי נחר. "צוות
ארבע וצוות שש, שני צוותים של חולי-נפש". "אתה שוכח ששלג הגיע
איתך, ויואב מפקד על צוות ארבע!" אמרתי לו. "לא משנה," הוא
אמר, "זה עבר וזה נגמר! עם כל החברות והכל, שם אנחנו היינו חלק
מצוות ועכשיו אנחנו לא. הם עדיין חברים שלי אבל זה לא כמו אז!"
הוא נאנח. הוא צדק. במתכוון פוזרו הצוותים כך שלא היו שני
אנשים באותו צוות שהכירו אחד את השני לפני ההצטרפות ליחידה.
הייתה תחרותיות עזה בין הצוותים, אך זה היה רק עניין של
חיצוניות. בפנים, אנשי היחידה דאגו אחד לשני. אם וכאשר היחידה
תזדקק לזה, הצוותים ילחמו ביחד כאילו היו צוות אחד. מזגתי קולה
לשלוש כוסות והצתתי סיגריה.

בערב נסענו לפאב בעיר רחובות. ערבי חמישי היו עמוסים בפאב הזה.
ריי שתה גולדסטאר, עינת שתתה וודקה תפוזים, ואני הסתפקתי בקולה
מאחר ואני הייתי הנהג. "הדי.ג'יי פותח חלש," ציין ריי למשמע
שיר של רונאן קיטינג. עינת נחרה והלכה לרקוד. "עזוב, כולם
מתחילים ככה, אלא אם כן זאת מסיבת טראנס!" אמרתי. ריי הביט
לעבר רחבת הריקודים. "אף פעם לא יפסיק להדהים אותי איך שהיא
רוקדת," אמר, "כל האחרות רוקדות בצורה שאומרת
אני-כוסית-ואני-יודעת-את-זה. היא רוקדת כאילו לא אכפת לה
מכלום. כאילו היא בהופעה או משהו!". עינת החוותה קידה תוך כדי
צעד ריקוד שהזכיר לי את מייקל ג'קסון, ואז פנתה לכיוון השולחן
שלנו. בחור בחולצה חסרת שרוולים עצר אותה. לא שמעתי מה הוא אמר
אבל יכולתי לנחש מספיק טוב. עינת ידעה להיראות סקסית למרות
הדיעה המקובלת על נשים שריריות. לא הייתי מופתע מכך שמישהו
ניסה להתחיל איתה. כמובן, השיער הנפוח מג'ל ושפת הגוף שלו גרמו
לי לצפות את תגובתה של עינת. עינת לא אהבה עארסים. היא ענתה לו
משהו שלא שמעתי אבל תנועת היד המזלזלת בהחלט הייתה קלה להבנה.
הוא פנה ממנה במבט חמוץ. עינת עצרה ליד הבאר והזמינה לה משהו
לשתות - לא אלכוהולי ללא ספק - עינת לא האמינה בלהשתכר עד
אובדן חושים. אותו בחור בחולצה צמודה חזר אליה עם שני חברים.
"אחד מהטיפשים שלא מוכנים לשמוע לא," אמרתי לריי בגיחוך. המסכן
לא ידע איזה צרות הוא מביא על החברים שלו. אחד מחבריו אמר משהו
לעינת. שוב לא שמעתי כלום אך הסימן של 'בחוץ' היה ברור דיו.
"רוצים לדבר איתה בחוץ, מה?" שאל ריי. עינת פנתה איתם, אך ניע
קל של הראש אמר לנו שהיא לא 'מתה' לבלות איתם. ריי קם אחריהם
ומיד הצטרפתי אליו. שלושת הגברים ניסו לשכנע את עינת להצטרף
אליהם למשהו. עינת הניחה לעצמה להשתכנע ואני גיחכתי אל ריי.
עינת חיפשה לה קצת אקשן. "נוהל עיקוב בלתי מובחן," אמרתי לריי.
הוא חייך בתגובה. נצמדים לקירות ונמנעים מבועות האור שמתחת
למנורות רחוב, עקבנו אחרי שלושת הגברים שהובילו את עינת לעבר
סמטה חשוכה. "נתערב?" שאל ריי. נאלצתי לחסום את פי כדי לא
לצחוק בקול ולהסגיר אותנו. "עזוב," אמרתי לו, מחניק התקף
צחקוקים, "אני חייב לראות את אגוזי מטפלת בהם". הצצנו לעבר
הסמטה. סכין הבזיקה בידו של אחד מהם. הטיפש חשב להפחיד את עינת
כדי שתיכנע. פעם, לפני שנים רבות למדתי משהו ששלושת
הקורבנות-לעתיד האלה לא למדו עדיין: דע את האויב. אל תתקיף
מישהו לפני שאתה יודע איך תצא מזה. כמובן, שלושת אלה עמדו
ללמוד את הלקח בקרוב מאוד. לפני שהבחור הספיק להזיז את ידו,
עינת כיוונה בעיטה אל ידו. הסכין נפלה והאיש צעק בכאב. "אז, את
רוצה לשחק איתנו?" שאל הבחור בחולצה הצמודה. שני חבריו החלו
להתקדם אליה.  עינת העמידה פנים מפוחדות בעודה נסוגה לאחור
באימה מבוימת היטב. שני הבריונים החישו את קצב הליכתם לכדי
ריצה. כאשר כמעט הגיעו אליה, היא זינקה בסלטה באוויר ונחתה
כשגבם אליה. לפני שהם הספיקו להסתובב, היא כבר בעטה בגבו של
אחד, מפילה אותו בפישוט איברים על המדרכה. השני הסתובב למחצה
כשהיא תפסה את זרועו הימנית ועיקמה אותה. הבריון צעק מכאב,
ושמעתי אותה אומרת בלעג, "החוק הראשון בכל אומנויות הלחימה
אומר שלעולם אל תרוץ אל יריבך!". בעזרת בירכה הימנית היא דחפה
את גבו. קול פיצוח העצמות הגיע עד אלינו. היא עזבה את זרועו
השבורה והוא נפל על ברכיו. "החוק השני אומר שלעולם אל תמעיט
בערך יריבך!" היא לעגה בעוד היא מנחיתה את עקבה הימני על גבו.
האיש השתרע ללא הכרה. השלישי, הבחור שהתחיל את כל העסק, הבין
שאין לו מה לחפש שם ופנה לברוח. "כולו שלך," אמר ריי. "תודה"
עניתי. עמדתי בפתח הסמטה. "אונס זה פשע, אתה יודע," גיחכתי
אליו. "איך הולך מיגי?" קראה עינת. "אחלה, אגוזי. הרגע מצאתי
ת'אפיקומן!" גיחכתי. האיש אמר, "צ'מע, תן לי לעבור, אחרת, אני
מביא פה את החברים שלי, פותחים לך ולחברה שלך ת'צורה!". נו.
ראיתי כבר כמה מתושביה הנחמדים פחות של טבריה. אחריהם, הבחור
מולי לא היה יותר מאשר עארס צעצוע שלא ידע לקבל לא. "נו, בוא
תפתח לי ת'צורה!" הזמנתי בהתגרות. עיניו נפערו. "צ'מע, אני
יודע איפה אתם גרים, תעוף לי מהעיניים!". טוב, אני יודע
שאוהבים בארצנו הקטנטונת לדבר על העארסים של חולון ובת ים
כאילו הם משהו נורא. אין לכם מושג מה זה עארס עד שראיתם את
האנשים הטובים ששורצים בשיכון ד' בטבריה. אחריהם, כל החולונים
והבת-ימים יראו לכם הרבה פחות מרשימים. מנסיון. אפילו האיומים
שלו היו חסרי תוכן. "נו, אז איפה אנחנו גרים?" שאלתי, נהנה
מהתגובות המאוימות שלו. הוא באמת ציפה שאני אפול בפח הזה?
טיפש. "צ'מע יהיה פה רע אם 'תה לא-". אידיוט. לפתע נמאס לי
מאיומי הסרק. הפלתי אותו למדרכה בעזרת תמרון 'גריפת-רגל
אחורית'. לפני שהוא הספיק להבין מה קורה, בעטתי בפניו בעוצמה.
הוא השתעל וירק שיניים החוצה. אפו היה מעוקם ולכן הנחתי שנשבר.
"פעם הבאה שאישה אומרת לך לא, תקבל את זה כמו גבר במקום להתחיל
לעשות בעיות," אמרתי בתוכחה, "אני מקווה שזה ילמד אותך לא
להתעסק עם חיילים בקרבי!". עינת הצטרפה אלי וכעבור רגע הלכנו
ביחד עם ריי בחזרה אל הפאב. "חיילים בקרבי, הוא אומר," רטן
ריי, "כאילו שאנחנו טירונים מזויינים!". "מה לעזאזל רצית שהוא
יגיד? שקמיסטים?" הוכיחה אותו עינת "אתה יודע שהוא ליכול לפתוח
ת'פה סתם". ריי נחר אבל לא אמר כלום."חתיכת הופעה דפקת שם,
אגוזי!" אמרתי, "יותר טוב מג'קי צ'אן!". עינת חייכה בעייפות
ואז נדה בראשה. "ברוס לי מתהפך בקברו," עודדתי. "ולי מתהפכות
המעיים ממהמחמאות שלך, מיגי. זה יעלה לי לראש!". "טוב מאוד,"
אמר ריי, "לפחות אחד מאיתנו ישתכר". נחרתי בתגובה להקנטה
המרומזת. אני לא שותה ונוהג. וחוץ מזה, כבר מזמן גיליתי שאפשר
להנות לאללה גם בלי לגעת בטיפה של אלכוהול. תאמינו לי, בתור מי
שאוהב לרקוד, תתמכרו למוזיקה ותנו לגוף לעשות את מה שהוא רוצה.
השילוב של מוזיקה ואדרנלין מוצלח הרבה יותר מאשר אלכוהול -
ואני ניסיתי את שני הדברים. הערב עבר ללא אירועים נוספים
וכשחזרנו היינו כל כך עייפים שלא טרחנו אפילו להוריד את הבגדים
לפני שהלכנו לישון.

התעוררתי לשמע צלצול טלפון. "כן?" עניתי. "מיגי, זה שבתאי,
אגוזי וריי איתך?". "כן! מה הולך?" שאלתי, ער לחלוטין. "תחזרו
לבסיס מיד, הוראת אלוף" שבתאי היה רציני. "אין בעיה, שבתאי,
אנחנו בדרך!". "אחלה, נדבר כשתגיעו! ביי!". הוא ניתק. מבט מהיר
גילה לי שריי ועינת היו ערים. "יאללה חבר'ה, חוזרים לבסיס!"
אמרתי. "מה??? שישי היום, ויש לנו רגילה!" קראה עינת. "לא משנה
עכשיו!" אמר ריי, "יאללה בואו!". לבשנו מדים במהירות. הסלולארי
שלי החל לצלצל. "כן?" עניתי. על הקו הייתה ידידה טובה, ששאלה
אם אני יוצא שבת. "אם כן," היא אמרה, "אני אהיה בבאר-שבע
בסביבות שתים-עשרה, אני יכולה להביא אותך הביתה!". "איפה את
עכשיו?" שאלתי אותה. "אני עוד חמש דקות יוצאת מהבית," היא
ענתה. "אחלה, תאספי אותי מהדירה שלי!" אמרתי לה. "מה?" היא
שאלה. "אני בנען אבל צריך להגיע חזרה לבסיס!" אמרתי. "אה
אוקיי. שני החברים שלך איתך?" היא שאלה. "כן, יש לך מקום
בשבילם?". "כן," היא ענתה, "אני אאסוף אותכם עוד חמש דקות!".
"אחלה, יאללה ביי!" אמרתי וניתקתי. "יאללה, יש לנו הסעה עד
באר-שבע!" אמרתי.

הנסיעה נראתה כנצח. הייתי להוט לגלות מה גרם לביטול הרגילה
שלנו. ירדנו מהרכב במרחק עשר דקות הליכה מהבסיס. החלטנו לרוץ
את המרחק. סחטנו מרגלינו כל טיפת מהירות אפשרית. "מי צועד תמיד
בראש?" צעקתי. "צוות-אש מספר שלוש," ענו חברי. "מי נמצאת מימין
עכשיו?" צעקה עינת. "אגוזי שרי, לב זהב" עניתי ביחד עם ריי.
"מי נמצא משמאל כרגיל?" הקשה ריי בעודו דוהר. "ריצ'ארד כהן
הקרוקודיל!" עניתי והגברתי את מהירות הריצה שלי. היה זה תורי
ולכן צעקתי, "מי תמיד בראש הצוות?". "מאסטר מיגי הארנבת," עינת
תקעה בי מבט ממזרי. "מי יחטוף סכין בגב?" הוספתי. "מחבל עם שן
זהב!" עינת צעקה בהתלהבות. "מי חטף כדור ביד?" הוספתי לשאול.
ריי נמנע מלענות על מצבו של סורי עם מספר לא נכון של איברי
רבייה מכיוון ששערי הבסיס נפתחו לפנינו. נכנסנו לבסיס ופנינו
לחדר מבצעים. צוות שתיים היה שם ודן דיבר עם מפקד הצוות, סרן
טל לוי שהגיע מגולני, וכולם קראו לו 'עץ'. צוות שתיים והצוות
שלי הסתדרו טוב. שני חברי הצוות האחרים, שרון עמרני ושבתאי
סולטן, היו מיודדים איתי ועם חברי לצוות. טל עצמו חייך בשקט
כשנכנסנו. "חבר'ה יש לנו פה מקרה דחוף," אמר דן, ואז סימן לנו
להיכנס ללשכתו. הלכנו אחריו. מפה הייתה פרושה על השולחן.
זיהיתי אותה מיד. מפה של סוריה בקנה-מידה של אחד למאה-אלף. "מה
הולך?" שאלתי. "הסורים עלו על בחור שלנו בדמשק. אנחנו צריכים
להעיף אותו משם כמה שיותר מהר. הוא מצא לעצמו מחבוא, אבל זה רק
עניין של זמן עד שהם יעלו עליו. מקסימום יומיים. צוות שתיים,
אני רוצה שאתם תפתחו נתיב בריחה מדמשק לכיוון הגבול". הוא
תידרך אותם. לצוות שתיים, אף שהיה מורכב משלושה אנשים שנראו
סוריים (כשרצו בכך) ויכלו לדבר ערבית ברמה ומבטא של איכרים
סורים, לא הייתה משימה קלה. "צוות שלוש, לכם יש משימה עוד יותר
קשה," אמר דן, "השגנו לכם כרטיסים ליוון ומשם לדמשק. סתם שלושה
תיירים אמריקאים. אתם תרגלתם את התפקיד בצורה יסודית. בכל זאת,
יש לי דפי רענון בשבילכם אם אתם רוצים. הדרכונים מוכנים וגם
אשרות הכניסה. יש לכם הזמנה במלון 'הייאט דמשק'. אתם צריכים
להגיע לחנות עתיקות ברחוב הסמוך למלון. השם שלה נמצא בדפי
התדרוך שלכם. בקשו חרבות מהמוכר. הוא איש שלנו. אם יגיד לכם
שלא תמצאו חרבות משובחות כמו שלו בכל דמשק, זה אומר הוא זיהה
אתכם וידבר איתכם מיד. אם יגיד לכם שיש לו רק מספר כלשהו של
חרבות, הכפילו את המספר בשבע, צאו וחזרו כעבור מספר הדקות
שיוצא. לדוגמא, אם אמר שיש לו רק שלוש חרבות, חזרו לאחר עשרים
ואחת דקות. אם יגיד לכם שחרבות זה לא העסק שלו, אמרו לו שחבל,
אבל שמעתם שלמתחרה יש חרב גדולה כמו שלוש קומות. זה יהיה סימן
להיפגש איתו בהייאט. הוא יגיד לכם את הזמן בעזרת המחיר שיגיד
שהמתחרה ידרוש. מובן עד כאן?" שלושתנו הנהנו. "טוב. לאחר
שיפגוש אתכם, הוא כבר יעביר אתכם אל האיש שלנו. אתם חייבים
להעביר את האיש אל הכפר הזה," הוא הצביע על נקודה קטנה, כשישה
קילומטרים מדרום לדמשק, "שתיים יפגשו אותכם שם, ואתם תעבירו
אליהם את האיש. הסימן המוסכם יהיה קריאה של עורב". חייכתי.
שרון ידע לחקות עורבים בצורה מדהימה ועל כן קיבל את הכינוי
'עורב'. "צוות שתיים יעבירו את האיש לידי כוחותינו. אתם תסתלקו
משם לאחר שבוע, בו תתנהגו כמו כל תייר אמריקאי בביקור הראשון
שלו בסוריה. אל תיצרו קשר עם הסוכן שלנו בחנות אחרי שקיבלתם את
החבילה. אם יזדקק לכך, הוא יצור קשר איתכם. זכרו שאסור לכם לתת
שום סימן שאתם ישראלים. שלושתכם טובים במבטא טקסני, ואני יודע
שאתם יכולים לעשות את זה. זכרו גם שבוודאי ישימו לכם זנב. אחרי
שבוע, יש לכם כרטיסים לרבת-עמון, משם אתם כבר תעברו דרך גשר
אלנבי לישראל. במקרה ומשהו ישתבש במהלך הפעולה אנחנו יכולים
להקפיץ מסוק חילוץ אבל זה רק במקרה חירום". "זה לא קצת מסוכן?"
שאלתי, "זת'ומרת, עם כל הטילי נ"מ, להכניס מסוק זה יכול להיות
בעיה, לא?". עינת נחרה בבוז. "עזוב מיגי," גיחכה, "אלה טילי
שגר ושכח. אתה משגר ויכול לשכוח מזה שהם יפגעו". היא צדקה
כמובן. הטילים הסוריים הם מדורות קודמים ולכן נחותים
טכנולוגית. דןהעביר אלינו את דפי התדרוך. לקחנו גם את דפי
הרענון. מכיוון שה'הצגה' הייתה טבועה בנו היטב, לא היינו
זקוקים להם באמת, אך הרענון היה חשוב. כל פרט קטן עשוי להתגלות
חשוב. זו הייתה חתיכת משימה. אבל אנחנו היינו הטובים ביותר,
דבר אותו הזכרתי עתה לריי ועינת. ברגע שיצאנו מהמבצעים, התחלנו
לדבר אנגלית. בדיקה מהירה בדרכונים העלתה שהשמות אותם תרגלנו
היו בתוקף. ריי היה לנארד, עינת הייתה ג'וליה ואני הייתי
ג'ייסון. במיומנות מתורגלת היטב התחלנו לקרוא אחד לשני בשמות
חיבה נפוצים. המזוודות שלנו כבר היו מוכנות, ובמהירות החלפתי
בגדים. חולצת 'דאלאס קאובויס' לבנה וג'ינס כחולים החליפו את
המדים. נעלי ספורט של נייקי החליפו את הנעליים הצבאיות. הכומתה
הוחלפה בכובע מצחייה עם סמל הקאובויס. מצאתי מצלמת ניקון קטנה,
תליון בצורת חצי לב וארנק מלא דולרים. ריי לבש חולצה של
הרוקטס, קבוצת הכדורסל של יוסטון. על עיניו הרכיב משקפיים שאף
כי נראו כמו משקפי-ראייה, היו בסך הכל חתיכות זכוכית במסגרת
כסופה. עינת הרכיבה תליון ועליו החצי השני של הלב. התפקיד שלה
היה של החברה שלי. נשיקות ודברים מהסוג הזה היו דברים שהתאמנו
עליהם עד כדי כך שיכולנו להפגין להט שזוג אמריקאים מאוהבים היו
יכולים רק לחלום עליו. החזרתי את כלי הנשק שלי אל האפסנאות,
מתעלם ממבטים אפלים שנשלחו אלי מצידו של מוטי האפסנאי.

מונית חיכתה לנו בפתח הבסיס. רן היה הנהג, לבוש כמו נהג מונית
ישראלי. הוא לא הראה שום סימן שהכיר אותנו. בילינו את הנסיעה
בשיחה על הרבה כלום. מדי פעם רן העיר משהו, כפי שכל נהג מונית
ישראלי היה עושה. הוא אפילו דרש מחיר מופרז כדרכם של נהגי
מוניות המסיעים תיירים. ריי שילם לו, ושדה התעופה ע"ש
בן-גוריון נפתח לפנינו. הטיסה ליוון עברה בשיחה על מקומות
ששווה שלנו ללכת לראות. עינת דרשה לראות את האקרופוליס בעוד
שריי רצה דווקא לשוט לסנטוריני. מיותר לציין שכל השיחות התנהלו
באנגלית. כשעינת הזכירה ל'לני' ש-'הפאקינג אקרופוליס' היה
בתכנון כבר כשהיינו ב'פאקינג אוסטרליה', התערבתי ואמרתי שהייתי
מעדיף לראות את האקרופוליס. חבר טוב תמיד יתמוך בחברה שלו.
לבסוף 'הוחלט' לבקר באקרופוליס, אך ריי המשיך להתלונן. המטוס
נחת באתונה. הטיסה לסוריה יצאה שעה וחצי ואחרי-כן. הרגשתי מתוח
אף כי לא נתתי לדבר להיראות על פני. המטוס נחת וקמנו ככל
הנוסעים. "אז ניסיון רביעי, יש להם רק כמה אינצ'ים לעבור,"
אמרתי, ממשיך את השיחה כאילו היה זה דבר של מה בכך, "אייקמן
מקבל כדור אבל לפני שהוא מספיק למסור, השופטים כבר זורקים את
הדגל. הרוקי ההוא, זאק סמית' תפס בקסדה של שחקן של הדולפינס.
הקאובויס הולכים עשרה יארד אחורה ויש להם עוד פעם ניסיון
רביעי. והם אפילו לא יכולים לשנות מהלך לבעיטת הרחקה. חסר
סיכוי. ואז אייקמן לוקח כדור, ומוסר מיד. אד מקאפרי, התופס שבא
מדנבר, תופס את הכדור ורץ עד לאנד-זון. טאצ'דאון לקאובויס.
הבטיח להם את העליה לפליי-אופס". ריי הנהן. "מקאפרי היה אדיר
באותו משחק!" אמר. "לני, אתה אמרת עליו שהוא סתם לוזר," הזכירה
עינת דבר שמעולם לא קרה. "ג'ולי זה היה בצחוק, כשאמרתי את זה!"
מחה ריי. עינת למדה את חוקי הפוטבול וצפתה במשחקים כדי לשפר את
שליטתה בתפקיד. הנשים הטקסניות הן חובבות פוטבול מושבעות. "אתה
כעסת שהם נתנו לדנבר את טרי לואו בשבילו!" עינת שיחקה
במומחיות. "אבל ג'ולי, טרי לואו נחשב אז לכוכב עולה. מקאפרי
כבר לא היה צעיר!" טען ריי. "זה היה מקאפרי שנתן לנו את
הניצחון!" היא קבעה. "וגם הבקיע טאצ'דאון בסופרבול!" אמרתי
בתמיכה. ריי פתח את פיו אבל בדיקת הדרכונים מנעה ממנו להגיד
משהו. "אמריקאים?" שאל הבודק באנגלית מובנת, "יש כמה חוקים
שאסור לכם לעבור עליהם. ביגוד לדוגמא. אסור לכם לחשוף את
הזרועות. האישה חייבת לחבוש כיסוי ראש ולכסות את הפנים ברעלה"
האיש ציטט מספר חוקים. זה היה בוודאי נאום שכל אמריקאי קיבל.
אף כי הכרנו את החוקים בעל-פה, הקשבנו בריכוז. לו היינו נוהגים
אחרת, היה הדבר מעורר חשד. הוא ליווה אותנו אל חנות קטנה, בה
קנינו לעינת כיסוי ראש ורעלה. הדבר היה מנהג ידוע. אנחנו, כמו
כל התיירים האמריקאים, 'הופתענו' וצייתנו. האיש הזמין לנו
מונית, לא לפני שביקש לדעת איפה נתאכסן. שקרים לא היו מועילים
לנו. נתנו את שם המלון והוא רשם זאת בפנקס קטן. נהג המונית
דיבר אנגלית רעועה אך מובנת מספיק. בזמן הנסיעה ברחובות דמשק,
הוא הצביע על שלט חוצות. "הפריזדאנט שלנו, בשאר אסד, יברכו
אללה" אמר. הבענו התעניינות תיירית רגילה. האיש צחק כששאלנו אם
יש 'פיצה האט' בדמשק. "אנחנו נו אוהבים פיצה. אבל יש לנו אוכל
טוב. טעמתם פעם חומוס?". "לא," שיקר ריי. "אה יו אמריקנס, לא
יודעים אוכל טוב!" הוא הצביע לעבר מספר מסעדות, אמר שאנחנו
מוכרחים לטעום את החומוס שלהן. לבסוף, הוא עצר את המונית ליד
מלון הייאט דמשק. ריי שילם לו, מגמגם "שאקראן". "יו אמריקנס,
צריכים ללמוד ערבית יותר טוב. תנק יו אומרים שוקראן, לא
שאקראן". לקחנו את המזוודות, ונכנסנו למלון. החדרים היו מוכנים
ולאחר שעלינו אליהם, נחנו מעט והחלפנו בגדים. מאחר והסבירות
למכשירי ציטוט הייתה גבוהה, דיברנו על דברים של תיירים. כשעינת
אמרה שהיא מתגעגעת לחתולה שלה, חיבקתי אותה ונישקתי את לחייה.
עינת תיעבה חתולים, דבר שגרם לי להחליט שהיא גם בחורה לעניין.
"ת'דה תהיה בת שש עוד חודש," אמרה, "ואני לא אהיה שם לחגוג לה
יום הולדת!". "אני בטוח שאימא שלך תחגור לה את הקולר החדש,"
ניחמתי אותה. לא יכולתי להתעלם מהשם שקיבלה החתולה הדמיונית.
אני לא הייתי היחיד ששמע על השחקנית ההוליוודית העתיקה ת'דה
בארה (ששמה היה היפוך קצת מעוות של Arab Death). טוב נו, מוות
לערבים או לא?

יצאנו מהמלון, לא לפני שהגנבתי נשיקה לעינת. השוטר שבדק את
הדרכונים הזהיר אותנו לא להתנשק בפומבי. אם עקבו אחרינו, דבר
סביר בהחלט, הנשיקה הייתה מתבקשת. הלכנו ברחוב, מדברים על הסרט
האחרון של ג'יימס בונד. "אז הוא יורה בשומר הראשון. השני מחטיא
אותו," אמרתי, "הוא נותן לשומר מכה רצינית. ואז הוא בורח".
"בריחה מדהימה, איך שהוא גנב את המיג," אמרה עינת ואני נדרכתי
בלי להראות זאת. ג'יימס בונד גנב מסוק, לא מטוס. ואם היא אומרת
מיג, זה עשוי להגיד ש- "רדפו אחריו ארבעה מטוסים," היא הוסיפה.
"כן, קטע נהדר," צחקק ריי. הוא קלט את הרמז. ארבעה סורים עקבו
אחרינו. מכונית עוברת שיקפה אותם בשמשתה האחורית. הם היו
לבושים כאנשים רגילים, אך קלטתי את ההליכה היותר מדי סתמית,
הידיים בכיסים, והעובדה שהם הלכו בלי לדבר כלל. עברנו ליד חנות
העתיקות שהייתה מקום המפגש. לא הצצנו לעברה אפילו. "אני רעב,"
אמרתי להם. "הנהג של המונית אמר משהו על חומוס. רוצה לנסות
ג'ייס?" עינת שיחקה את המשחק בקלות. "מה אתה אומר, לני?"
שאלתי. "שווה לנסות," אמר ריי. מצאנו מסעדה גדולה. מלצר דובר
אנגלית הוביל אותנו לשולחן של מעשנים. שלפתי קופסת מרלבורו עם
כיתוב יווני. דאגו לנו לכל, כולל כיסוי הוגן לדרכונים שטענו
שהיינו ביוון במשך שבוע וחצי. הזמנו חומוס. החומוס הגיע
במהירות, והטעם ערב לחיכי. הבחנתי שה'זנב' שלנו נכנס לחנות
מעברו השני של הרחוב. "למה שלא נחזור למלון מהכיוון השני?"
הציע ריי. הרעיון המרומז מצא חן בעיני. "תגיד, מתי לאחרונה
היית בשירותים?" לחשה עינת, "אני מריחה את הפלוצים שלך עד
אלי". ריי הנהן, "אתה תסריח להם את כל המסעדה". הם בחרו בי
למשימה. כשהמלצר עבר ליד השולחן שאלתי אותו אם יש שירותים
במסעדה. הוא הנהן והצביע לעבר דלת. קמתי ואמרתי שאני הולך
לעשות מספר שתיים. הם הנהנו ולפני שהתרחקתי שמעתי את ריי אומר,
"יקח לו עשר דקות לפחות! הוא תמיד מוציא הכל". כפי שציפיתי,
הייתה דלת בשביל זריקת האשפה בקיר השני של השירותים. לאחר
שווידאתי שאין איש, פתחתי את הדלת ויצאתי אל סמטה. הלכתי בדרך
עוקפת, כדי להימנע מהזנב שלנו לראות אותי. חנות העתיקות הייתה
ריקה מלקוחות. "אני מחפש חרבות," אמרתי למוכר. "חרבות משובחות
כמו שלי לא תמצא בכל דמשק," ענה המוכר באנגלית, "בוא אחרי".
הוא נעל את דלת החנות, תלה שלט 'סגור' והוביל אותי לחדר
האחורי. "כאן נמצאת הסחורה הכי טובה שלי," אמר, מצביע על
ארונית גדולה. "כמה חרבות אתה רוצה?" הוא הרים שבע אצבעות ואז
סימן עם אגודלו לכיוון הרצפה. "הפוך" היה נדמה לי שאמר. "אחת
תספיק," עניתי. הוא הנהן באישור ומשך ספר קוראן מתוך הארון.
הארון זז ממקומו, מגלה חדר נסתר. הוא נד בראשו לכיוון החדר
ונכנס אחרי. "אמרו לי שלושה," אמר קול בעברית. "היה עלינו
עיקוב," עניתי בעברית, "השניים האחרים מושכים אש". המוכר
הוסיף, בעברית במבטא מוזר "ראיתי אותם איתו". "אני מניח שאם
אתה כבר פה אז אין טעם להסתתר," אמר הקול, ואדם מקריח בעל שפם
נע מפינה חשוכה של החדר. "אני סרן אהוד גת," אמרתי. "קרא לי
אבי," אמר האיש, "אתם יכולים להגיע לאחורי החנות עם רכב?". "רק
מונית," עניתי. "הם כולם עובדים בשביל הממסד," אמר אבי, "אני
לא מאמין שהם קיבלו תיאור שלי, אבל אני לא יודע איך תצליח
לשכנע נהג מונית להוציא אותך מדמשק בלי שיבחינו בך". "מה עם
היית המדריך שלנו?" שאלתי. "יכול לעבוד," הודה אבי, "אבל עדיין
יש לכם את העיקוב". "יש לי רעיון," אמרתי. פרשתי במהירות את
תוכניתי. אבי הנהן. "בסדר, אבל תדאג שלא יראו אותכם!". הנהנתי.
"אני צריך לחזור למסעדה, אחרת יתחילו לחשוד," אמרתי. הוא הנהן,
"סע".

חזרתי למסעדה, נכנס באותה דרך שיצאתי. איש לא היה בשירותים.
הצצה בשעון גילתה לי שכל העסק לקח לי תשע דקות. הורדתי את המים
בשירותים, וחזרתי אל השולחן. סיימתי את החומוס, ודיברתי עם ריי
ועינת על דברים נורמליים. ריי פיהק והודיע שהוא עייף. שילמנו
את החשבון, וחזרנו למלון. הזנב המשיך לעקוב אחרינו.

ברגע שדלת חדר המלון נסגרה מאחורינו, ריי שלף נגן לייזר-דיסק.
הוא לחץ על כפתור ההשמעה. אם היו מכשירי ציטוט, הם ישמעו חבורה
של תיירים מדברת על כדורסל. הוא לקח דף נייר ועט וכתב, "מה?".
כתבתי את מה שגיליתי ואת התוכנית. ריי הנהן והראה לעינת. היא
הנהנה באישור. הכנסתי את הפתק לתוך הארנק שלי. לבשנו בגדי ערב,
הלייזר-דיסק הופסק ועינת הציעה ללכת לבר של המלון. הסכמנו
וירדנו אל הבר. לבר הייתה מרפסת. התיישבנו ליד שולחן במרפסת,
וריי הלך להביא שתייה. שתינו את קפה המר תוך מצמוצי גועל
כמתבקש. האמת היא שהקפה הערבי טוב בהרבה מהקפה השחור הישראלי,
אבל לעזאזל עם זה, מעולם לא ראיתי אמריקאי שהיה מסוגל לשתות
אותו בלי להתלונן על החוסר בסוכר. גן קטן הקיף את המרפסת,
ולאחר ששתינו את הקפה, עינת הציעה שנלך לראות מה יש בגן. קמנו,
לא לפני שהשארנו טיפ, והלכנו אל תוך הגן. נדתי בראשי לעבר
היציאה הדרומית של הגן. הלכנו לתומנו אל מחוץ לגן. לאחר עיקוף
גדול, הגענו אל חנות העתיקות. המוכר ישב לו בפנים, מעלעל בספר
חשבונות. נכנסנו, והוא הכריז שאנחנו הלקוחות האחרונים שהוא
ישרת היום. הוא נד בראשו לעבר החדר האחורי, לא לפני שנעל את
הדלת. במהירות הובלנו אל תוך החדר הנסתר, והתוכנית החלה
להתבצע. הוא הזמין מונית. המונית עצרה בפתח החנות, והמוכר נד
בראשו לעבר אבי, ואמר בערבית, "תמשיך להביא לי לקוחות,
אבו-סעיד". אבי הוביל אותנו אל המונית, מגחך אל המוכר. הוא
הסביר לנהג שחבורת האמריקנים האלה רוצה לראות כפרים. "אמריקאים
מטומטמים רוצים לראות חיים במקומות כמו ג'הר-באלאח. יש להם
כסף, וזה מה שחשוב, לא?" גיחך אבי. הנהג הסכים. אבי אמר, "תביא
אותם לג'הר-באלאח, אני אדאג שישלמו לך הרבה". הנהג לחץ על
דוושת הגז. נפרדנו מדמשק ופנינו דרומה. אבי נקב במחיר שהיה
כמעט כפול מהמחיר של נסיעה רגילה. שילמנו והודינו לנהג. אבי
גיחך אליו לפני שיצאנו, "אמרתי לך, מטומטמים".

אי-שם בחשכת הערב, קרא עורב. אבי שמע את הצרחה, והוביל אותנו
לעברה תוך שהוא מסביר דברים על הכפר. העורב קרא שנית, והערתי
כבדרך אגב שהעורבים נשמעים מפחידים. שלושה איכרים על טנדר
התקרבו לעברנו. הצצה קצרה הספיקה כדי להבחין שנהג הטנדר היה
שבתאי. לאחר בחינה מהירה אך מדוקדקת של האזור, החלטתי שאפשר
לסמן להם. הם ראו אותנו והתקרבו. אבי עלה על הטנדר וטל העביר
לו בגדים של איכר. ואז כמו משום מקום, צצה לה מכונית מרצדס
שחורה. המכונית נסעה ללא אורות והמנוע שלה לא השמיע כמעט שום
רעש. ארבע אנשים חמושים בקלאצ'ניקובים ירדו ממנה. טל רקע ברגלו
על רצפת ארגז האחורי של הטנדר. זה כל מה שהוא היה צריך לעשות.
שלחתי את ידי ושליתי אמ-16 עם משתיק קול. הרובה היה מוכן
לפעולה. הסטתי את הניצרה לירייה בודדת, וכיוונתי. כל זה ארע
תוך פחות משניה. טל שלף אקדח ושרון החזיק אמ-16 שנדמה כאילו
'נשלף' מהאוויר. הסורים לא הספיקו אפילו לכוון כשיריתי את
הירייה הראשונה. טל ושרון ירו בו זמנית. שלושה סורים נפלו.
הרביעי מיהר לתפוס מחסה מאחורי המכונית. "מאחוריך," סינן קול
עצור בערבית וריי תקע סכין קומנדו בגבו של הלוחם הסורי. עינת
ואני קפצנו על הארגז של הטנדר, וריי החרה-החזיק אחרינו. "עקבו
אחריכם?" שאלתי. "לא עד כמה שידוע לי!" ענה טל, "ואחריכם?".
"אני לא ראיתי שום דבר," עניתי. "הדבר הזה שקט לאללה," אמרה
עינת, "הם יכלו לעקוב אחרינו מהרגע שיצאנו מדמשק בלי בעיה".
"הם טיפשים," אמרתי, "שלחו רק ארבעה אנשים במרצדס. אני הייתי
שולח עשרה לפחות, בג'יפים עם מקלעים". "עזוב," אמרה עינת
בחיוך, "אם יכתבו עלינו ספר אז זה יהיה רק שלושתנו מול ארבעים
סורים בטנקים עם סיוע אווירי". "סופרים תמיד מגזימים," ציין
ריי, "וגם אתם מתחילים להגזים עם משחקי האהבה שלכם. עוד מעט
יצא ממכם סרט הוליוודי". "אקשן, דם, מוות, אהבה, סקס," צחקתי.
עינת הסתכלה אלי במבט נעלב. "מה אמרתי?" שאלתי. "לא חשוב," היא
חייכה ושינתה נושא, "ריי, מאיפה הסכין?". "הייתה שייכת לאחד
הסורים," ענה ריי, "אבל אני חושב שהוא כבר לא צריך אותה".
"מעניין," אמרתי בהתפעלות. "תראה," ריי חייך וניקה את הלהב
במטלית, "לשאול לא עולה כסף, נכון? אז שאלתי את הסכין".
"עכשיו, בואו נדאג שאבי יגיע הביתה בשלום," אמרתי. טל הנהן
והרים כיסוי אברזין מעל הרצפה. בתוך תא קטן, היו חבויים ארבעה
רובי אמ-16 ומחסניות, "יש לנו נתיב טוב," הוא אמר, "ודלק מספיק
בשביל להגיע אפילו לתל-אביב". הטנדר, על-אף המראה הרעוע, היה
רכב מצוין. לסורים לקח זמן להבין שהאנשים שעקבו אחרינו לא
יחזרו. ואז לקח להם זמן לגלות לאן נעלמנו. עד שהם פתחו במרדף,
אנחנו כבר היינו קרובים לגבול ישראל. מסוק ישראלי אסף אותנו
והביא אותנו אל באר-שבע. ניסיתי להבין איך עלו עלינו אך לא
הצלחתי. כאילו קראה את מחשבותי, עינת הצביעה בשקט לעבר מכשיר
עיקוב קטן שעמד על אחד השולחנות. "במונית ההיא היה דבר דומה,"
אמרה. הכרחתי את מוחי להיזכר בפנים המונית. מתחת לתא הכפפות
בלט מכשיר עיקוב קטן. באותם רגעים זה נראה כמו סתם רמקול פשוט,
שיכול להתאים לדיבורית של טלפון סלולארי. ולנהג המונית היה
טלפון סלולארי. הם בוודאי זיהו את קולו של אבי. או אולי משהו
אחר. דלת הלשכה של דן נפתחה ודן סימן לנו להיכנס. ברגע שהדלת
נסגרה מאחורינו, דן אמר, "דיווח,". "המשימה עלתה בהצלחה אף כי
גילו אותנו," עניתי. טל הנהן. לאחר שמסרתי את דיווחי, הוסיפו
ריי ועינת את דיווחם. לאחר מכן מסרו אנשי צוות שתיים את
דיווחם. נדהמתי מהקלות בה הצליחו להיכנס לעומק סוריה בלי להיות
מובחנים. לאחר מכן, סיכם דן, "אם כן, החבילה הוברחה בהצלחה.
כבר קיבלתי דיווח על כך שהוא הגיע בשלום לקריה. מה שלא עלה
בהצלחה היה הסתרת הפעולה. אולי זה נשמע לכם קל, אבל אם תחשבו
על זה ברצינות, תגלו שלהיכנס לסוריה תחת דרכונים אמריקאיים לא
יהיה כדאי עוד פעם. הם ישימו עכשיו עין על כל תנועה אמריקאית.
אגב, רק שתדעו, איש הקשר שלנו בחנות העתיקות נאלץ להעלם בגלל
שעלו עליכם. הוא כבר לא נמצא בסכנה, אבל סיכנתם אותו! פעלתם
יפה אבל אני מצפה לתוצאות יותר טובות במשימה הבאה". הבחנתי
שהוא אמר משימה ולא משימות. הגעתי למסקנה שכבר יש לנו משימה
חדשה מוכנה. "לכו לנוח עכשיו. אני רוצה אתכם פה באחת וחצי
בלילה, אחרי שינה רצינית!".  השעה הייתה כמעט עשר וחצי בבוקר
כשנרדמתי, לאחר יותר מעשרים וארבע שעות בלי שינה. חיילי יחידה
ג' אומנו לתפקד בתנאי עייפות גדולים אך האינטנסיביות האדירה
נתנה בי את אותותיה. לכן, שינה הייתה דרך הטובה ביותר להתחיל
את השבוע החדש. כשהתעוררתי, השעון הראה אחת עשרה. השינה של
יותר משתים עשרה שעות רעננה אותי, ומקלחת חמה תרמה גם היא את
חלקה. ריי הצטרף אלי במועדון היחידה. "הסרט לא הגיוני!"
התלונן, "הוא חוטף ירייה בחזה וממשיך להלחם כאילו רק שרטו
אותו!". "ריי, זה שוורצנגר, הוא אמור להיות חסין-כדורים,
שכפו"ד מהלך או משהו כזה," עניתי בהומור. "עזוב, אף פעם לא
אהבתי אותו!" ריי נחר בבוז אל הטלוויזיה. "למה? היו לו כמה
יציאות של סוף הדרך!" חיקיתי את השחקן אומר 'חכו כאן, אני
אחזור'. ריי צחקק. "מה עם אגוזי?" שאלתי. "עדיין ישנה, אני
חושב" ענה ריי. הצצתי אל השעון, "עכשיו חצות ריי, בוא נלך
להעיר אותה". לאחר החלוקה לצוותים, קיבל כל צוות מגורים משלו.
כשנכנסנו אל החדר הקטן שלנו היא אמרה, "מה השעה?". כמו כל חברי
יחידה ג', עינת התעוררה ברגע בו נכנסה נוכחות אל החדר בו ישנה.
פיתוח של אינסטינקטים כאלה דרש זמן רב, והשגת הבחנה בין צעדים
מוכרים לצעדים לא מוכרים מתוך שינה היה קשה אף יותר, אך
צוות-אש שלוש היה צוות של למדנים מהירים.

בשעה אחת וחצי אחרי חצות התיישבנו בלשכתו של דן. צוות ארבע,
שמנה את יואב, פליקס ובחור בשם לירון, מסיירת דובדבן במקור,
היה שם. הצוות כונה בחיבה 'ספצאנץ' על שם היחידות המיוחדות של
הצבא הרוסי. הסיבה הייתה שצוות ארבע התמחה בשפה הרוסית ושלט לא
פחות טוב בגרמנית. "מה הולך?" שאלתי. דן נד בראשו לעבר מפה של
מוסקבה. "יש לנו משימה לא קלה בשבילכם. הייתי מעדיף לתת לכם
לנוח עוד שבועיים אבל אין לנו זמן ואין לי צוות יותר מתאים
לעשות את העבודה. מה אומר לכם השם חסן נסראללה?". השם היה מוכר
לכולנו. האיש היה המנהיג של החיזבאללה מזה שנים לא מעטות. ריי
ציטט את כל הידוע עליו, בלי להחמיץ אפילו פרט קטן אחד. "בא לכם
לחטוף אותו?" שאל דן. נסראללה עשוי להיות קלף מיקוח אדיר,
ידעתי, ולכן הנהנתי. "אוקיי. זה מידע שהגיע אתמול, כמה דקות
אחרי שאתם יצאתם מפה. הייתי שולח את צוות שש אבל החלטתי שאתם
תתאימו יותר. בעיקרון, זו משימה לצוות ארבע, אבל אני רוצה
שיהיה להם גיבוי. העניין הוא שכל קשר בין הצוות המגבה וצוות
ארבע חייב להיראות מקרי ואו אבסורדי. רק כך אפשר יהיה להחביא
את שיטת הפעולה". הוא התווה את דרכי הפעולה. נסראללה היה אמור
להגיע לפגישה עם תומכי חיזבאללה במוסקבה. צוות ארבע אמור לחסל
את התומכים, להעלים את נסראללה ולהגיע אל מטוס שיטיס אותם
בחזרה. אנחנו היינו צריכים להיות גיבוי. אם צוות ארבע יקלע
לצרות, אנחנו היינו אלה שיצטרכו להציל אותם. מאחר והיה סיכון
שצוותי הביון של סוריה העבירו אל הרוסים את תיאורינו, היה
עלינו להתגנב לתוך רוסיה.לפי דן היה איש קשר באוקראינה שיסדר
לנו את המעבר אל מוסקבה. הטיסה אל קייב יצאה שלוש שעות יותר
מאוחר.

הנחיתה בקייב הייתה קלה. קלה באופן יחסי בלבד. מטוס הבואינג
737 המיושן השאיר אותי עם אוזניים פקוקות כמו בקבוק. בו ברגע
נשבעתי שלעולם לא אטוס יותר בחברת שכר ספרדית כלשהי, בטח לא
בפוטורה. בעיות שיווי משקל כתוצאה מאוזן פנימית לא מאוזנת הן
דבר רע מאוד לעובדים במקצוע שלי. "יהיה זמן לסדר את זה ברכבת,"
החלטתי ונרגעתי. איש הקשר כבר סידר לנו כרטיסי רכבת ישירה
למוסקבה. עם מספר אזהרות, הוא שלח אותנו לדרכנו. מושבי הרכבת
היו נוחים, ובמהרה נרדמתי. קולו של הכרטיסן להוציא כרטיסים
העיר אותי. ריי כבר שלף את כרטיסינו, והכרטיסן ניקב אותם לאחר
מבט חטוף. הבחנתי ש'קלי' ו'מייק' דיברו ביניהם על מזג האוויר,
וכמה שזה יותר קר מנברסקה. נמנעתי מלספר להם ששמעתי שנברסקה
נהנית לפעמים מחורפים לא פחות קרים מאשר רוסיה. בסך הכל, אדם
צריך להתעמק בחומר כדי לדעת כאלה דברים. לא דבר כזה יחשוף
אותנו ברוסיה. לעזאזל, הייתי בטוח שחצי מתושבי רוסיה אפילו לא
שמעו על 'המדינה השטוחה' נברסקה. באופן לא מפתיע, במבטא
האמריקני של עינת וריי לא היה שמץ של רמז לטקסס.

כאשר הרכבת עצרה במוסקבה, מיהרנו לתפוס מונית אל בית המלון.
ריי התלונן על זה שקר לו ונהג המונית רק צחק ואמר שהאמריקאים
לא יודעים מה זה קור. "מינוס עשר צלזיוס זה כלום", הוא אמר.
מלון 'אינטרקונטיננטל' עמד בסמוך לכיכר האדומה המפורסמת.
מיהרנו אל הלובי המחומם. "טים, תראה את הגרמנים האלה!" ריי נד
בראשו אל שלושה אנשים, "בטח אנשי-עסקים או משהו". אף שצוות
ארבע לא נתנו שום סימן שהבחינו בנו, ידעתי שהם שמו לב אלינו.
עניין של הכשרה. הם היו לבושים כמו אנשי-עסקים אמידים. חליפות
ארמאני מחויטות, מזוודות ומחשבים נישאים הבהירו לכולם שלשלושת
הגרמנים יש כסף רב. הצטערתי על הכייסים של מוסקבה. ניסיון
לשדוד אותם עשוי להסתיים בעצמות שבורות אם לא במוות. והם היו
מטרות כל כך מושכות! עלינו לחדרנו בקומה הרביעית. קול גרמני
אמר משהו ושלושה קולות צוחקים סיפרו לי שצוות ארבע הגיע. דפיקה
על הדלת נשמעה ועינת פתחה. ספצאנץ הסבירו לה, באנגלית במבטא
גרמני כבד,  שהם ראו את שרשרת הזהב שהייתה תלויה על צווארו של
החבר שלה והם מכירים מישהו שמחפש שרשרת כזאת בנרות. פליקס
הסביר שזוהי שרשרת נדירה, אחת מארבעים, ועינת אמרה שהם יצטרכו
לדבר עם מייק. השרשרת, כך הסבירה, היא מתנה שקיבל מאביו המנוח.
"נהרג בתאונת מטוס" הסבירה, "מייק היה בן שבע. זה הגיל שבו
ההורים הם הכי בעולם!". עינת קראה לריי, ושמעתי את יואב נוקב
בסכום כסף גבוה מאוד. ריי הזמין אותם להיכנס. ברגע שנסגרה
הדלת, יואב הוציא טייפ מנהלים קטן. הרגשתי את שיערותיי סומרות
כשרטט תת קולי חלף, מנטרל זמנית מכשירי ציטוט אפשריים בכל
הקומה הרביעית. "הבחור שלנו צריך להגיע עוד-" הוא הציץ בשעון
רולקס כסוף, "שעתיים ושלוש עשרה דקות לשם" הוא הצביע מחוץ
לחלון. משרד עורכי-דין גדול עמד בצד השני של הרחוב. "שיחדתי את
השוער בשביל לשמוע הרבה שטויות ואת המשרד הספציפי שבו תהיה
הפגישה. המשרד של אלכסייב בקומה השנייה. לפי השוער יש לו פגישה
עם כמה אנשים חשובים מחו"ל. ראיתם את המסעדה ליד המלון?".
עניתי בחיוב. זו הייתה מסעדה של רשת וונדי'ס, שהמתה אדם. אפילו
הרוסים גילו את תרבות ההמבורגר. מדהים. "יש משם ראות מצוינת על
המשרד," אמרתי. "שבו שם, תיהנו מאיזה בורגר טוב, ואם תראו משהו
שלא מוצא חן בעיניכם, אני נותן לכם יד חופשית". העובדה שיואב
היה בדרגת סגן בעוד ריי ואני בדרגת סרן לא הייתה חשובה בכלל.
זאת הייתה פעולה של צוות ארבע, ולכן ליואב הייתה המילה
האחרונה. חוץ מזה, יחידה ג' הסתמכה על שיתוף פעולה ולא על
היררכיה. אם מפקד צוות אומר משהו, צוותים אחרים יצייתו, אפילו
אם כל הצוות גבוה מנותן הפקודה בשלוש דרגות. הוא הציץ בשעונו.
"אז אתה מוכר לי את השרשרת בשש-מאות יורו אורופי, יא?" שאל.
"אני לא יודע," ריי התפתל, "זה היה של אבא שלי".אם היו מכשירי
ציטוט בקומה הרביעית, הם החלו לאט לאט לחזור לפעולה. האמת היא
שלא ציפינו למכשירי ציטוט. רוסיה לא הייתה ברית המועצות
הקומוניסטית. אבל מצד שני, מי שלוקח סיכונים לא הכרחיים לא חי
זמן רב מספיק בשביל להצטער על זה. "אני נותן לך שבע-מאות יורו,
יש דיל?" שאל יואב. ריי התמקח במומחיות שהייתה מביאה לו הון לו
היה סוחר. בסופו של דבר, ריי מכר את הירושה בשמונה מאות חמישים
יורו. כסף עבר מיד ליד, וריי ספר את השטרות. לאחר שהבטיח שבאמת
יש 850 יורו בחבילת השטרות, הסיר באי רצון את שרשרת הזהב. מטוס
הבוכנה הזהוב אותו זיהיתי כפוקה-וולף 190 ממלחה"ע השניה, נבחן
על ידי יואב. "גוט, יא גונתר?" שאל פליקס. "יא" ענה יואב. הוא
פתח את המזוודה שלו. כיס סודי נפתח. מטוס הבוכנה הזהוב הוכנס,
במקומו יצאו שלוש סכינים. הסכינים הועברו אלינו תוך כדי קריצה
רבת משמעות. בחנתי את הסכין שלי. זו הייתה סכין-שיסוף משובחת
בעלת מאחז-זרת. החלקתי את הזרת שלי אל תוך המאחז ובחנתי את
יכולתי עם הנשק. לירון גחן וגירד את רגלו כבדרך אגב. הרמז הובן
והסכין הוחלקה אל תוך הגרב השמאלית, חבויה על ידי נעלי כדורסל
גבוהות תוצרת חברת פילה. ואז, תוך כדי אמירת "נעים לעשות איתכם
עסקים," נפרדו חברי צוות ארבע מאיתנו. ברגע שהדלת נסגרה
מאחוריהם, התחלתי לחקות את דרך הדיבור שלהם. "שווינדה שוונאצה
שילדה מיטר, יא מייקל?" חיקיתי מבטא גרמני בעודי מדבר ג'יבריש.
"יא," צחקק ריי, "הגרמנים האלה מטומטמים! שרשרת כזאת שווה אולי
מאה חמישים דולר". עינת נפנתה אלי, וחיבקה אותי. "הגרמנים האלה
מטורפים," אמרה, "טוב שאין הרבה כאלה אצלנו ביו.אס. הא?".
נישקתי אותה כדי לעורר את המשחק. תוך מספר שניות כבר החלפנו
דברי אהבה מגוחכים עד דמעות. מ'מתוקה' עברתי דרך 'דובדבן שלי'
ואל 'עוגת שוקולד'. היא לא נשארה חייבת. דברים כמו 'פאנקייק עם
סירופ מייפל מתוק שלי' היו נורמליים להפליא לעומת מה שהיא
הגיעה אליו. הזמן עבר באיטיות מתוחה. לבסוף הודיע ריי שכל
הדיבורים שלנו עושים אותו רעב. עינת הודיעה שהיא ראתה סניף של
וונדי'ס ומיד התחלנו לתכנן את הצ'יזבורגר הכפול שיאכל כל אחד.
מבט בשעון הראה לי שיש לנו כעשרים דקות עד שעת השי"ן. וונדי'ס
היה עדיין עמוס. ל'תדהמתנו' גילינו שוונדי'ס לא מוכרים
צי'זבורגרים ברוסיה. נאלצנו 'להסתפק' בהמבורגר ללא גבינה. הטעם
היה לא רע, אך גיליתי שאני מתגעגע לבורגר קינג בישראל. "היי
תראה," לחש ריי, "חבורה של ערבים". "הערבים האלה נמצאים בכל
מקום. זוכר את עלי בנברסקה?" שאלתי בעודי צופה בחוסר עניין
מדומה במטרה שלנו. היו לו שני שומרי ראש. שום בעיה בשביל
הספצאנץ. נגסתי בהמבורגר ושטפתי את הגרון עם קולה. "לא טרי,"
רטנתי. "אתה והשטויות שלך!" אמר ריי, "קולה זה קולה!". שנים
רבות של שתיית קולה לימדו אותי להבחין בטעמים השונים. קולה
שעמדה על המדף יותר משבוע וחצי החלה לאט לאט להחליף את טעמה
בטעם לוואי כמעט בלתי מורגש. למרות מה שרבים טענו בפני, לדבר
לא היה שום קשר לבריחה של הגז. תהליך של החמצה עבד על הקולה
באיטיות משוועת, אך עבד בכל-זאת, עד לתאריך היעד הסופי שהיה,
בממוצע, שלושה וחצי חודשים לאחר היצור. נפרדתי מהרהורי-המכורים
שלי כששני רוסים בבגדי עבודה פשוטים נכנסו אחרי נסראללה
ושומריו לתוך הבניין. התקשיתי להכיר את יואב ולירון. התחפושת
הייתה מעולה. בקבוק וודקה בלט מכיסו האחורי של לירון. הייתי
בטוח שלמרות המראה, הבקבוק היה מלא במים. הם ישתו ויצחקקו,
והייתי בטוח שיש להם הבל-פה בריח אלכוהול, אך הם לא יגעו
באלכוהול. חיוכו של לירון היה חיקוי נהדר לחיוך של אדם שיכור.
אפילו המבט שלו נראה מזוגג. אך למרות שתנועותיו היו מסורבלות
לכאורה, הבחנתי שהוא שולט בגופו באופן כמעט בלתי נראה. כלומר,
רק אדם שאומן להבחין בשליטה כזו יבחין בה. הם נשאו שני מטאטאים
ושני מגבים. צוות ניקיון. השוער הכניס אותם. משאית זבל עברה
ברחוב, ועצרה במרחק של כמה מטרים מפתח הבניין. תהיתי מאיפה
השיג פליקס משאית זבל. בטח 'שאל' אותה מאיזה עובד ניקיון. אחרי
הכל, כפי שריי ציין, לשאול לא עולה כסף. קיוויתי שעד שיספיקו
הרוסים להבחין שנגנבה להם משאית, צוות ארבע כבר יהיה רחוק מאוד
ממוסקבה. לימוזינה ארוכה משכה את תשומת ליבי. שישה אנשים יצאו
ממנה. לרגע קפאתי. הרוסים עדיין מתקשים לאכוף את החוק ברחובות
הערים אבל מה שראיתי לא היה סתם מאפיונר בחליפת זמש. "ועוד
מגיע בלימוזינה צעקנית שכזאת?" שאלתי את עצמי. עינת נעצה בי
מבט מוזר, בוחן. כנראה הבחינה שנדרכתי. "זוכרים את ארני?"
שאלתי, "טען שמכונת הבי-שבע-חמש-שבע שלו יכולה לפרוץ אפילו
לפנטגון?". הם הבינו את הרמז ואז זיהו את האיש. אוסאמה
בין-לאדן, ראש ארגון הטרור המפורסם אל-קעידה, היה מבוקש
במדינות רבות. נדהמתי לראות שהמחבל הנמלט ששילח שלושה מטוסי
בואינג 757 לתוך הפנטגון ומגדלי התאומים מסתובב כך בגלוי בבירת
רוסיה. הטרוריסט היה מגולח ומסופר, ולגופו הייתה חליפת עסקים.
אלמלא הוצגו בפנינו תמונות שלו שעברו עיבוד מחשב, לא הייתי
מזהה אותו. אבל בכל זאת. גם למשטרת רוסיה יש מחשבים שמעבדים
תמונות, לא? ריי תפס את פרק ידי בכוח ואז שיחרר אותה. יד
חופשית. כאשר נכנס הטרוריסט לתוך הבניין, קמנו והלכנו לתומנו
אל מחוץ למסעדה. עינת החלה לפלרטט עם השוער בעליזות, ונתנה לו
מבט מזמין. הוא פתח את דלת הבניין והזמין אותה להכנס. ריי ואני
הגענו זמן כדי לראות אותה מנחיתה מכת אגרוף מעלפת על רקתו
הימנית. נכנסנו, ועלינו במדרגות. הקומה השנייה הייתה שדה קטל.
שלושה משומרי הראש של בין-לאדן שכבו מתים, ושני השומרים של
נסראללה גם כן. לאלה נוספו שתי גופות של רוסים - כנראה אלכסייב
והמזכיר שלו. שני שומרי הראש הנותרים של בין-לאדן כיוונו
אקדחים אל יואב ולירון. השומרים היו בגבם אלינו. הסכין שלי
הייתה בידי לפני שהספקתי לחשוב על מה שעשיתי. בפעולה מתורגלת
היטב החדרתי את הסכין אל גבו של אחד. ריי כבר דאג לטפל בשני.
"מה יש לנו כאן?" שאלתי, מדבר בעברית בכוונה תחילה. שני ראשי
הטרור הסתכלו בזוועה אלינו. "שניים במחיר של אחד," ענה ריי,
בערבית. יואב שלף מזרק ובקבוקון מכיסו. "חומר מרדים," הוא אמר,
לאחר שהזריק לשני הטרוריסטים את הנוזל, "הם יתעוררו עוד
שש-עשרה שעות". הנהנתי. החבאנו את הטרוריסטים בפחי זבל גדולים,
וצוות ארבע עזב אותנו כדי לרוקן את ה'זבל' אל תוך המשאית. לאחר
שהזבל רוקן, הם החזירו את הפחים ואז עלו על המשאית ונעלמו
במהירות. "מה עכשיו?" שאל ריי. "רכבת חזרה לקייב ואז הביתה!"
עניתי. נחרדתי לגלות את השוער יושב ליד שולחנו וראשו שעון על
מרפקו כאילו קרא משהו. רק כשהתקרבתי הבחנתי שהשוער המעולף הונח
כך במכוון. "ככה לא יחשדו כל כך מהר" אמרה עינת. חזרנו אל
המלון וארזנו את המזוודות. הסיפור על אימא של עינת שחטפה
התקף-לב קל בתוספת משחק מצוין של עינת, שהייתה חיוורת כסיד,
הסביר לאנשי אינטרקונטיננטל למה עלינו לעזוב. ניסיונות להרגיע
את 'קלי' ההיסטרית היוו הוכחה חדה לכך שהם 'קנו' את הסיפור.
המזוודות נארזו במהירות, ואחרי שנפטרנו מהסכינים בפח זבל
אקראי, תפסנו מונית לתחנת הרכבת. שאר הדרך כבר הייתה קלה.
משימה מוצלחת יותר מהמשוער. בנוסף לנסראללה, קלף המיקוח האדיר,
תפסנו גם את בין-לאדן, מה שיהווה תרומה גדולה לשיפור היחסים
בין ישראל לארצות הברית. היחסים בין ישראל וארצות-הברית נחלשו
מעט מאז שלטונו של ג'ורג' בוש ג'וניור והמשבר הפלסטיני
הבלתי-מסתיים. כאשר נחתנו בבן-גוריון, שמעתי קריינית רדיו בזמן
ביקורת הגבולות, "אנו חוזרים על הידיעה ששידרנו זה עתה.
בניסיון התנקשות במנהיג החיזבאללה, חסן נסראללה, נהרגו תשעה
אנשים. לא ידוע אם נסראללה היה בין ההרוגים. את החדשות מגישה
לכם שרי רז. זה סוף החדשות מקול ישראל". "ניסיון התנקשות, מה?"
חשבתי לעצמי, "אילו רק ידעו את האמת". ריי גיחך. "תגיד לי,"
הוא אמר, "אתה זוכר תקופה שבה שרי רז לא הגישה חדשות ברדיו?".
חשבתי על זה. "לא," נדתי בראשי וצחקתי, "אני חושב שזה מעובדות
החיים הבלתי משתנות. אתה יודע שמאז שראיתי אותה בפעם הראשונה,
דליה מזור מחדשות ערוץ אחד לא השתנתה בכלל?". מונית רגילה
למראה, נהוגה בידי אמיר, לשעבר מדובדבן, עתה מפקד צוות-אש חמש,
עצרה לידנו. בתרגולת הידועה, ביקשנו ממנו לקחת אותנו לבאר-שבע.
אמיר לא הראה שום סימן שזיהה אותנו. להפך, הוא ביקש לדעת איפה
בארצות-הברית זה נברסקה (קצה העולם ימינה) וכמה רחוק זה מניו
יורק (בערך כמו המרחק הגנטי בין דג ואופניים). כשהמונית הגיעה
לשערי הבסיס, שילמנו את המחיר המופרז הרגיל, והלכנו למבצעים.
ברגע שפתחנו את הדלת, שמעתי את קולו של פליקס גועה בצחוק.
"תראה את זה," אמר ליואב, "ניסיון התנקשות!!!!". מקלט טלוויזיה
שכוון לערוץ השני הראה את מיקי חיימוביץ' ואהוד יערי. "אם כן,"
אמר יערי, "התנקשות בנסראללה תביא לאי-סדר בכל מדרג הפיקוד של
חיזבאללה. עד כה, מיקי, לא יצאה אף הצהרה בנוגע למצבו של
נסראללה, דבר שאומר שכנראה איננו בין ההרוגים". "נעבור אל
כתבנו בכנסת, עוז גלעד, עם דיווח חי מהמליאה. עוז?" תמונת
האולפן התחלפה בתמונתו של הכתב הצעיר. "ברגע זה, הכחיש ראש
הממשלה כי ישראל ניסתה להתנקש בחייו של חסן נסראללה" גלעד
הנחית הצהרה מפוצצת שהסתכמה בלא כלום. הכחשה זו עשויה להיות
שקר גמור. למען האמת, ההכחשה לא הייתה שקר כלל וכלל. אחרי הכל,
לא ניסינו להתנקש בנסראללה. גלעד המשיך בדיווחו שהסתכם בהרבה
כלום וקצת שום דבר. "תודה רבה, עוז, נחזור אליך בהמשך" מיקי
חיימוביץ' שבה והופיעה על המסך. "נעבור עכשיו לדיווח ישיר
ממסיבת עיתונאים אותה כינס ראש הביון המרכזי של רוסיה, איגור
גורוחובה". סמל סי-אן-אן והמילה 'לייב' עמדו בפינת המסך. לא
הייתי זקוק לתרגומה של חיימוביץ' כדי להבין את הדברים. "חסן
נסראללה הותקף על ידי מספר לא ידוע של אנשים. לפי השוער
בבניין, אישה אמריקנית השתתפה בתקיפה". הוא לא ציין איך האישה
זכתה בכניסה לבניין. "חסן נסראללה לא היה בין גופות ההרוגים
ואנשי מעריכים כי נחטף. אנשי פתחו במצוד אחרי התוקפים". "מאוחר
מדי," חשבתי לעצמי, "כל השישה כבר רחוקים מרוסיה". שמתי לב לכך
שהוא לא ציין את בין-לאדן בשום אופן. דן פתח את דלת הלשכה שלו
והזמין אותנו להיכנס. מסרנו דיווח מפורט. הוא הנהן ואמר,
"חתיכת הצלחה הייתה לכם. השגתם את בין-לאדן בנוסף על נסראללה.
אני עדיין חייב לכם רגילה, אבל זה לא הזמן המתאים. אני חושב
ששינה זה הדבר שאתם הכי זקוקים לו כרגע. יש לכם מנוחה ככל
שתרצו, למעט אם הנסיבות יחייבו את התערבותכם. כרגע, צוות שש
וצוות שבע הם הצוותים המועדפים לפעולה, ואחד וחמש הם העתודה.
אבל בכל זאת אני רוצה שתהיו מוכנים לפעולה בהתראה של רגע.
עכשיו לכו תישנו קצת".  

שבוע וחצי של מנוחה עברו עלינו. למעט פעם אחת שבה שימשתי כנהג
מונית שלקח חבורה של תיירים אוסטרים (שהיו גם צוות-אש שבע
בתחפושת) לנמל התעופה. איחלתי להם שייהנו בטורקיה. אחרי שלקחתי
מהם מאה חמישים אחוז מהמחיר הרגיל, הייתי מברך אותם גם אם הם
היו נוסעים לפגישה עם מועאמר קדאפי בעצמו. במחשבה שניה, הייתי
מברך אותם ביתר שאת אם זו הייתה המטרה. לאחר שהחזרתי את הכסף
לקופת היחידה חזרתי לביצוע הפעילות הגופנית החשובה הידועה
כ-'בטן-גב'. הרוסים דרשו הסברים בקשר לפעולה צבאית ישראלית
בשטחם. התערבות אמריקנית בדרגים הגבוהים ביותר דאגה לכך
שהרוסים ירדו מהעניין. כפי שצפיתי, האמריקנים דרשו את אוסאמה
בין-לאדן לעצמם. האיש יקבל עונש מוות אם יהיה לו מזל. אם לא,
הוא ינמק בכלא במשך שארית חייו. חשדתי שכליאה תהיה עונש חמור
הרבה יותר מאשר מוות מהיר. לא הרגשתי רחמים כלפי האיש. זיכרון
הפיגוע במרכז הסחר העולמי בניו-יורק עלה במוחי. תמונות ההרס
והדם מאחד המקומות הכי מפורסמים בעולם עברו במוחי. שבע שנים
עברו מאז שמחבלים מתאבדים חטפו מטוסי נוסעים וריסקו אותם אל
תוך שני מגדלי התאומים והפנטגון. זכרתי את תמונות הטלוויזיה
בחדות נוראית. הזוועה הזאת קרעה את לבי ותדלקה את זעמי. חיילים
חייבים לכבד אזרחים, לעולם לא לפגוע בהם. אלפי אנשים חפים מפשע
מתו אז. הפעולה שבין-לאדן עמד בראשה לא הייתה פעולת מלחמה. זו
הייתה פעולה שחייל אמיתי לעולם לא יעשה: לקיחת חיים ללא סיבה.
רצח. מצאתי את עצמי מקווה שבין-לאדן יסבול רבות בכלא האמריקאי.
"זו היא דרכו של חייל," חשבתי לעצמי, "לשנוא את אויביו כדי
שיוכל לעמוד במשא הכבד של לקיחת חייהם".

חמישה סוכנים של ה-FBI היו בדרכם לאסוף את בין-לאדן כשדן קרא
אותנו אל לשכתו. "חבר'ה," פתח, "אני יודע שהבטחתי לכם מנוחה
אבל יש לי משימה שאינה יודעת דיחוי בשבילכם. החבר'ה שלנו לא
סומכים על ה-FBI שיביאו את בין-לאדן ב'שלום' הביתה. אתם תתנו
להם ליווי בלי שהם ידעו את זה. בעיקרון, זו משימה פשוטה. ברגע
שהמטוס נוחת בניו-יורק אתם חופשיים לעשות כל שבראש שלכם במשך
שבוע. זה המשך החופשה שלכם. אבל עד אז, אני רוצה שתשמרו על
בין-לאדן בידיים שלנו.  מובן?". "דן, איך בדיוק תתקע אותנו על
מטוס של ה-FBI בלי שיבחינו בנו?" שאלתי. "האמריקאים מטיסים
אותו במטוס נוסעים רגיל של בריטיש אירווייס" ענה דן. "כמה
מטומטמים האמריקאים האלה יכולים להיות," תהתה עינת בקול.
"מצטערת ריי" הוסיפה. "שכחי מזה, אני בכלל לא רואה את עצמי
כאמריקאי," ריי חייך חיוך מרגיע. ריי נולד בסאן דייגו, אך
הוריו עלו לארץ כשהיה בן שבע. הוא מעולם לא הצטער שעזב את
ארצות הברית. סאן דייגו הייתה מלאה אנטישמיות וגזענות כמו שהים
מלא במים. דן חייך את חיוכו השקט. "הם אוספים אותו משגרירות
ארצות הברית כיוון שזה המקום היחיד בישראל שבו הם יכולים לעצור
אותו באופן חוקי למהדרין. מותר להם לעצור חשודים רק על אדמה
אמריקנית. הם מאוד מאוד מטומטמים אבל תזכרו שחבר'ה האלה בכל
זאת מעולים. אסור להם בשום אופן לחשוד שיש להם ליווי. בסדר?"
שאל דן. "למה שלא יספרו להם שיש להם ליווי?" שאלה עינת.
"ולהעליב אותם ברמיזה שהם לא מספיק טובים?" ענה דן. "אל
תרמוז," חייכה עינת, "תגיד את זה חד וחלק".

מונית נהוגה בידי יואב הביאה אותנו לנתב"ג. הנוהל הרגיל נשאר
כשהיה. כרטיסי טיסה היו מוכנים. האמריקאים בוודאי קיבלו את
התיאור של האישה שתקפה את השוער ברוסיה. משטרת רוסיה הפיצה
אותו במהירות. זכרתי שהעבירו אלי את הקלסתרון ואת תיאור
המידות. הפנים לא הזכירו את עינת בכלל, המידות היו של אישה
גבוהה ושמנה הרבה יותר משל עינת. אך האמריקאים ידעו שיש להם
עסק עם אישה, ולכן אסור היה לעינת להתבלט אפילו בקצת. הדרכונים
היו דווקא של ישראלים. היינו סתם חבורה של ישראלים שביקשה
לבלות את הפסח בארצות הברית, כפי שהרבה אנשים עשו. "טיסת
בריטיש לניו-יורק תתעכב בשל קשיים טכניים," אמר קול נשי
ברמקולים. "ספרו לסבתא," חשבתי בעודי מרים קולי במחאה ביחד עם
שאר הנוסעים. האמריקאים איחרו. "יא אללה, לא יכולים לבדוק את
המטוס לפני שכבר מחכים לטיסה?" קרא קולו של ריי. "חבורה של
מניאקים," הוסיפה עינת. לאחר עיכוב של שעה הובלנו אל המטוס. אף
כי לא היינו חמושים, בטחתי ביכולתנו להתמודד עם מה שרק יבוא.
גופו של חייל של יחידה ג' היווה נשק מסוכן ביותר. האימונים
באומנויות הלחימה דאגו לכך. הם גם דאגו לעוד משהו. רוב האנשים
לא מודעים לעובדה שאחד הדברים שלומדים באומנויות הלחימה הוא
משמעת עצמית אדירה. זו הסיבה העיקרית שלמדנו אומנויות לחימה
וזו הסיבה שישנם שלבים בכל אומנות לחימה, אותן 'חגורות' שאנשים
תוהים מה הצורך בהן. הבחנתי כי הסוכנים כבר היו במטוס. בכל אחד
מארבעת צדדיו של בין-לאדן ישב סוכן חמוש. החמישי ישב במרחק לא
רב מהאסיר. המטוס המריא והפנה את זנבו אל ירושלים. אורותיה של
תל-אביב חלפו מתחתינו. הבחנתי במגדלי עזריאלי על רקע תחנת רכבת
השלום ונתיבי איילון. לגמתי מפחית קולה מיניאטורית שקיבלתי
מדיילת יפה. ברגע שהיינו מעל הים, פרץ הגהינום אל תוך המחלקה
הראשונה של הבואינג 747-400. שלושה סוכני FBI הרימו אקדחי בעלי
משתיקי קול. השניים האחרים נפלו מתים מיד. צרחתי בבהלה מזויפת
כשהם קמו והודיעו שעלינו לשבת או למות. אחד מהם נע לעבר תא
הטייס. שמעתי אותו מדבר עם לפחות שני אנשים אחרים. לאחר רגע
ארוך, רעם קולו ברמקול הטיסה. "הקשיבו נוסעים. מטוס זה נמצא
תחת שליטתנו. הטייס פונה ברגעים אלה לכיוון אפגניסטן, שם תורדו
ותורשו לחזור אל בתיכם. ניסיון התנגדות יביא למוות מהיר. אנא
הישארו במקומכם". ידעתי טוב מאוד שהמטוס היה באחריותנו כעת.
מטוסי קרב עשויים להפיל מטוס נוסעים מלא אם יהיה חשד שהמטוס
הוא 'קמיקזה' בסגנון מגדלי התאומים של ספטמבר 2001. חישוב
הגיוני הודיע לי שהמטוס הוא לא קמיקזה. בשביל מה יחטפו מטוס
שבו נמצא ארכי-טרוריסט כמו בין-לאדן? בשביל לשחרר את בין-לאדן.
עדיין, הנחתי שבחיל האוויר עשויים להתחיל לדאוג ולכן החלטתי
לפעול ברגע שאוכל. אחד ה'סוכנים' שיחרר את בין-לאדן מהאזיקים.
ידעתי טוב מאוד שהוא יזהה אותנו ברגע בו יניח את עיניו עלינו.
שני אנשים חמושים באקדחי ברטה הצטרפו אל שני ה'סוכנים' במחלקה
הראשונה. שמתי לב למשתיקי הקול על קני תשעת המילימטרים של
האקדחים. הם נתנו לנו יתרון. עינת ישבה במושב לפני. זעתי
באי-נוחות מזויפת, כך שכתפי נגעה קלות במושבה. בטחתי בה שתבין
את הרמז. אחרי הכל, זו הייתה מחווה מקובלת באימונים ומלבד זאת,
היה לה כשרון לקרוא את מחשבותיי. כאשר שני האנשים עם הברטות
עברו לידנו, זינקתי על האחורי. מזווית עיני ראיתי את עינת
מזנקת על הקדמי. האקדחים היו בידינו במהירות. "סל... סלחו לי"
עינת נדה בראשה. "אנחנו שניים, כן כן" הוספתי בחיוך. תוך שימוש
בחוטפים כמגינים אנושיים, ירינו לעבר שני הסוכנים המזויפים.
הקרב היה קצר. שני האנשים המופתעים מתו יריות בחזיהם. בין-לאדן
פתח את פיו לצעוק אזהרה, אך אגרופו של ריי המם אותו. ריי תפס
אקדח ואמר, "אני אשמור פה, אתם תדאגו לאחרים!". הנהנתי בעודי
שובר את מפרקתו של המגן האנושי שלי. היה לפחות עוד אויב אחד,
סביר שהרבה יותר. "מעיין, קחי ת'קוקפיט, אני אטפל במחלקת
תיירים". עינת הנהנה. מצאתי מחסנית נוספת על גופת המגן האנושי
שלי, מלאה בכדורים בעלי מהירות איטית. "לפחות הם יודעים איך לא
לחורר מטוס" גיחכתי אל ריי. "תשעה כדורים במחסנית. שישה עשר
כדורים בסך הכל" חשבתי, בעודי מוריד את שני הכדורים שיריתי
מהסכום. "הייתי מעדיפה איי-1 עם שש מחסניות אבל צריך להסתפק
במה שיש," עינת קראה את מחשבותיי כרגיל. מחלקת הנוסעים נפתחה
לפני, וזיהיתי שלושה אנשים כחוטפים. יריתי באחד, ואז בשני.
השלישי תפס דיילת שעמדה לא רחוק ממנו, והציב אותה בינינו. "מגן
אנושי, מה?" חשבתי. לא הייתי בכלל צריך לחשוב על דרך להיפטר
מה'צרה'. בסרט ההוא עם קיאנו ריבס זה היה סתם משהו לא מקובל.
יחידה ג' למדה את התרגיל כחלק מלימודים של חילוץ בני-ערובה.
יריתי בירך השמאלית של הדיילת. תוך צעקת כאב היא התמוטטה.
החוטף המופתע לא הספיק להחזיר אותה למצב של מגן שימושי כשיריתי
בחזהו את שני הכדורים האחרונים של המחסנית. שלפתי את המחסנית
השנייה ותקעתי אותה באקדח. תוך בחינה מהירה של הדיילת קבעתי
שהיא לא בסכנה מיידית. מלמלתי התנצלות חפוזה ומיהרתי לאבטח את
תא הדיילים ואז חזרתי אל מחלקת התיירים. עינת כבר הייתה שם.
"לא נשאר כלום, זולו-אקסריי-נובמבר-טנגו" אמרה בעודה חובשת את
רגלה של הדיילת. המשפט האחרון היה צופן קשר בין-לאומי שאמר
"המטוס בידיים טובות". הבנתי שהיא הודיעה לנמל התעופה.  "תומר
שומר על החבילה," המשיכה, "אתה בסדר, יובל?". "כן, תודה לגאלה,
מה איתך, מעיין?" שאלתי. הדרכונים הראו יובל שביט, מעיין כהן
ותומר שאול, והמשכנו להשתמש בשמות המזויפים. "אני מאה אחוז.
אמרתי לטייס לחזור למסלול לכיוון לונדון". הערצתי את החשיבה
שלה. לחזור לישראל ייקח זמן וגם ייתן לאנשיו של בין-לאדן
הזדמנות שנייה. מה עוד שהפעם ה-FBI לא יתנו לנו לתת להם ליווי
באותה קלות. להביא את בין-לאדן לארצות הברית בעצמנו היה הדבר
החכם ביותר לעשות. תהיתי איך הצליח בין-לאדן להכניס אנשים משלו
אל לשכת הבילוש הפדרלית של ארצות הברית. ה-FBI הוא כוח השיטור
היעיל ביותר בעולם. חזרנו אל המחלקה הראשונה, לא לפני שהצגנו
את עצמנו בפני נוסעי מחלקת תיירים כאנשי כוחות הביטחון. הם
כמובן 'ידעו' שאנשי כוחות הביטחון פירושו שאנחנו מהמוסד.
הדיילת הפצועה הועברה אל המחלקה הראשונה, ורופא אמריקאי שהיה
בין נוסעי מחלקת תיירים התנדב להשגיח עליה. הוא החמיא לנו על
הטיפול בה ואמר שהישראלים יודעים לטפל בפצועים. "לא משאירים
פצועים בשטח," ציטטתי. התעלמתי מהזיכרון של אותו חייל מג"ב
שהושאר במשך שעות בקבר יוסף במהומות של 2000. ידעתי טוב מאוד
שכל ניסיון לחלץ את האיש היה הופך למרחץ דמים. גם אם היה יהודי
ולא דרוזי, המחיר שפינוי כזה דרש היה דואג שהוא לא יחולץ. "שוט
דה הוסטייג' מה?" צחקק ריי. עיניו החדות קלטו במהירות את
העובדה שהירייה כוונה כך שהקליע יחדור את הרגל ויצא בלי לגעת
בעצם. הדיילת תזדקק לניתוח כדי לאחות את שריר הארבע-ראשים אבל
זה היה מחיר קטן לעומת חייה. צחקקתי בחזרה. לרופא הייתה מזוודה
קטנה ובה חומרים רפואיים. לאחר רחרוח של תוכן של אחד הבקבוקים,
עינת אישרה לרופא לתת לדיילת משכך כאבים. האיש הזריק את הנוזל
השקוף לזרועה של הדיילת. דיילת אחרת הביאה לנו גיליון רפואי
קטן של הפצועה. בחנתי אותו במהירות. לוריין ג'ונס, בת 24,
רווקה. סוג דם: בי פלוס. שום מחלה כרונית, שום בעיה גנטית
ידועה. אלרגיות: עקיצות דבורים, נטיה לאף סתום בעונות מעבר.
תגובות לוואי לתרופות: אין. טיפול תרופתי קבוע: אין. זרוע
שמאלית שבורה בגיל שש. "היא זקוקה לעירוי?" שאלתי. "יכול רק
להועיל," ענה הרופא. לא האמנתי לדברי הדיילת כשאמרה שדווקא סוג
דם בי אין בנמצא. לא פלוס ולא מינוס. אבל אם אוכל למצוא נוסע
עם סוג דם בי, יש מערכת של עירוי ישיר. "תביאי אותה!" עניתי.
סוג הדם שלי היה בי פלוס. אף כי הדבר עשוי להחליש אותי במעט,
בטחתי בגופי שיתפקד טוב גם אחרי תרומת דם. תרומות דם היו דבר
שבשגרה בשבילי. מדי שלושה חודשים הייתי תורם, מאז שהגעתי לגיל
18. למזלי, לא היה איש שיוכל להצביע על העובדה שעבר רק חודש
וחצי מאז התרומה האחרונה שלי. "הבדיקה האחרונה שלי הייתה לפני
חודש וחצי והכל נקי" אמרתי לרופא ולדיילת הפצועה, "אני לא
אדביק אותך בכלום, אלא אם כן חטפתי שפעת בשעה האחרונה". דיילת
הביאה את הערכה שהייתה סך הכל צינורית ארוכה אשר משני צדדיה
מקומות למחטים רפואיות. מחט רפואית שאפשרה שאיבה בלבד חוברה
מצד אחד ומחט שאפשרה מעבר דם לשני הכיוונים הוכנסה בצד השני.
"חבר'ה, אתם עכשיו שומרים!" אמרתי בעודי נשכב על המושב. "אתה
לא רציני?" שאל ריי בתדהמה. "אתה לא הולך לתרום עכשיו דם???"
קראה עינת. בפעם הראשונה מאז פגשתי אותם השתמשתי בסמכותי כמפקד
הצוות. "שמעתם אותי!" אמרתי בקול נוקשה. הם הנהנו. הדיילת
החדירה את מחט השאיבה-בלבד אל זרועי לאחר שמצאה את הוריד.
שמחתי על העובדה שדיילות בריטיש אירווייס עברו קורס על הדברים
האלה. לאחר מספר שניות, התחלתי לאגרף את כף ידי ולפתוח אותה.
הרופא האמריקאי בחן את זרימת הדם ולבסוף אמר, "זה יספיק".
הנהנתי, בעוד דיילת חדשה מוציאה את המחט מזרועי ולוחצת חתיכת
צמר-גפן רפואי על מקום החדירה. היא הנהנה באישור כשלחצתי את
אצבעותיי על הצמר-גפן. היא הביאה מספר פחיות משקה. לאחר מספר
דקות קמתי משכיבתי ובחרתי פחית קולה. הבחנתי בשקיות בוטנים.
לאחר שרוקנתי שלוש פחיות, לקחתי שקית ופתחתי אותה בשיני.
הבוטנים היו טעימים להפליא. הרגשתי הייתה רגילה למדי למספר
הדקות הראשונות שלאחר תרומות דם: לא הרגשתי שום סחרחורת, שום
חולשה. רק הרגשתי 'גבר' ורציתי סיגריה.

לאחר שהות של חצי שעה בנמל התעופה בהיתרו, המטוס המריא לכיוון
ניו יורק. הדיילת הפצועה הועברה אל בית-חולים וצוות דיילות חדש
החליף את דיילות המטוס. הטיסה עברה ללא הפרעות נוספות, מלבד
העובדה המעצבנת קמעה שכולם התייחסו אלינו כגיבורים. 'החבר'ה
המוסד' כפי שקראו לנו כשחשבו שלא שמענו, הפכו להיות גיבורי
טיסת בריטיש אירווייס לניו-יורק. אקדחי החוטפים ואקדחי הסוכנים
המתים היו אצלנו, מאחר וסירבנו להצעה לצרף אלינו צוות
אס.איי.אס. אם לבין-לאדן יש אנשים ב-FBI, גם צוות קומנדו של
שירות האוויר המיוחד הבריטי לא חסין בפני הסתננות. אף כי
הבריטים התעקשו לצרף אותם, הודענו להם שבשום פנים ואופן איננו
מוכנים. תוך נפנוף בשם המוסד, הודעתי להם שאין על מה לדבר,
שישכחו מזה, שאם הם מעלים את החבר'ה שלהם על המטוס אני יורה
בהם בעצמי. זה עבד. הבריטים לא היו מוכנים לעצבן אנשי מוסד,
אפילו אם הדבר פגע בכבוד של יחידת המבצעים המיוחדים הכי מהוללת
בעולם.

קולו של הטייס הכריז על נחיתה. ניו-יורק הייתה עטופה באור
זריחה קר. לגמתי מפחית הקולה האחרונה לטיסה זו בעודי מהדק את
חגורת הבטיחות. התגודדות של עיתונאים שחיכו כדי לסקר את בואו
של הארכי-טרוריסט ו- בדיעבד- את שלושת אנשי המוסד הגיבורים
נהדפה על ידי חבורה של אנשי סי.איי.איי. סירבתי בתוקף לחבורת
אנשי הסי.איי.איי כשדרשו שנבוא במכוניתם אל בניין הסי.איי.איי.
העובדה שהמכונית שלהם עצרה ליד המטוס ברגע שעצר בנמל התעופה לא
עשתה עלי רושם כהוא זה. "אתם יכולים אולי להדוף עיתונאים, אבל
אני לא מתרשם מזוטות" אמרתי בזמן שחיפשתי דרך יציאה מהירה.
"אתה פאראנואיד!" קרא אחד מהם לעברי. סובבתי את ראשי לעברו
וקראתי, "אני יודע. השאלה היא אם אני פאראנואיד די הצורך!".
הקנטרנות השיגה את המטרה. סוכני סי-איי-איי פנו אל המכונית
שלהם. הם ילוו אותנו כמובן. אבל לא הייתי מוכן לנסוע בטרנזיט
שורץ אנשי סי.איי.איי אחרי שראיתי במו עיני שיש מסתננים אפילו
ב-FBI. מונית הייתה הדבר הכי בטוח שהצלחתי לחשוב עליו. גם כך,
כל הנסיעה לבניין הסי.איי.איי בשדרה החמישית אקדח הסמית' אנד
ווסון ש'שאלתי' מסוכן מת היה מוכן לפעולה. עברנו ליד מה שהיה
פעם מרכז הסחר העולמי עד שארגונו של בין-לאדן הפיל את שני
המגדלים התאומים. "אוסאמה בין-לאדן," הצבעתי, "זה מה שעשית.
רצח המוני". "אולי אתה חושב שאתה צדיק, אבל גם כל האנשים שהיו
במטוסי הנוסעים ובמגדלים עצמם היו זכאים לחיות" אמרה עינת
בלחש. "אויש אתם" נחר ריי, "כאילו שזה מזיז לו. הרי אין קאפיר
אחד שמרגיש רע עם העובדה שחטף נשמות אנושיות". מבע עיניו של
בין-לאדן הבהיר לי שנעלב הרבה יותר ממילותיו של ריי. 'קאפיר' -
כופר נגד הדת. "בקוראן הקדוש כתוב שאדם שמתאבד הולך לגהינום"
אמרתי וקיוויתי שעינת באמת קוראת את מחשבותיי. "כן התאבדות זה
חטא שאין עליו כפרה" אמרה עינת, "אז איך נקרא לאדם ששולח אחרים
לבצע חטאים כאלה? קאפיר? לא. חוטא? לא! קוראים לו אל שיטאן.
השטן!". "אגב," ריי גיחך כשהוסיף עוד עקיצה אל הטרוריסט השותק,
"נראית הרבה יותר טוב עם הזקן. אז אי אפשר היה לראות את האף
שלך. אשכרה אף יהודי". "אגב, ידעת שזו כפירה גדולה למדי לעשות
משהו כזה. זה היה מין Deus Ex Machina" אמרתי. המילים שלי
זעזעו אותי לפתע. דאוס אקס מאכינה - האל מתוך המכונה. מגדלי
התאומים קרסו כמגדלי קלפים כשמטוסי הנוסעים פגעו בהם כאגרופיו
של אל זועם כלשהו. "לו היה צדק בעולם" אמרתי בקול צרוד מזעם,
"היית נידון לעבור מוות אחד על כל חף מפשע שמת אז. בשריפה,
בפיצוץ, בחנק, במעיכה, בנפילה, כל סוגי המיתות שגזרת עליהם.
שיטאן!". ומאותו רגע השתתקנו כולנו. הנהג הוריד אותנו ליד
בניין הסי.איי.איי, ושילמתי לו טיפ של עשרים דולר. הגיע לו.
המסכן נסע ברחובות ניו יורק כשבמושב לידו יושב איזה בריון עם
פרצוף זועף ורצח בעיניים. שוד ורצח הם דברים של יום-יום בניו
יורק. בנוסף לזה, הוא בוודאי הבחין בטרנזיט השחורה שעקבה אחרי
המונית. בין-לאדן הובל אחר כבוד אל תוך הבניין הקודר. הטרנזיט
עצרה מאחורינו, והסוכנים הזעופים נכנסו לבניין. לאחר דקות
מעטות כבר נכנסנו למשרד של האיש ה'גבוה' ביותר בבניין. אף כי
הציג את עצמו בשם ג'ון, שיערתי שהשם היה בדוי. על שולחנו של
האיש נחו שתי תמונות. בחנתי אותן בשעמום מה. איש ה-CIA פער את
עיניו וחטף את התמונות. "מה קרה?" שאל ריי. "את מי צילמתם
מעביר נשק גרעיני?" שאלה עינת. "זה לא... מה השטות הזאת?" שאל
האיש שכינה עצמו את בשם ג'ון. "היגיון," עינת קרצה אלי. תהיתי
איך היא הצליחה לראות את התמונות מן המקום בו עמדה. "רואים שלא
עסקתם בביון לוויינים," האיש נענע בראשו בבוז, "אלה תמונות של
הכור האירני בבושייר. אין פה שום העברה של נשק גרעיני.
הסתכלו!". הוא הציג את התמונות, גאה למדי בעצמו. "זו רכבת
נוסעים! הקרונות מעוגלים, לא מרובעים". "שגאלה תברך את
אמריקה," ציחקקתי, "ואת לווייני הביון KeyHole שלה". "סליחה?"
ג'ון פער את פיו בתדהמה. "11KH הוא לוויין נהדר אבל," אמרתי,
"הוא לא רואה דרך גגות. נכון, זו רכבת מעוגלת. בייחוד בולטים
סימני הנוסעים על הרציף!". "הוא מתכוון," עינת חייכה בבוז,
"שהתמונות מראות את הרכבת קצת לפני היציאה. אבל אין שום סימן
לנוסעים. כשרכבת עומדת בתחנה, הנוסעים עומדים על הרציף ליד.
אחרי שהם נכנסו, עדיין רואים את המשלחים". "יש פה משלחים,"
האיש הצביע על מספר אנשים. "משלחים?" ריי נחר, "אני יכול להגיד
לך יותר מזה. צולם בשעת בוקר?". "עשר וחצי, זמן מקומי" האיש
הנהן. "מי מביא אנשים לעבודה בעשר וחצי בבוקר?" שאלתי. "או
לוקח אותם?" ציין ריי ואז הצביע, "ומה זה?". "זה קופסה של-"
הוא פער את פיו שנית. ריי זקר גבה, משועשע, "קופסה של רכיבים
אלקטרוניים. ראה את עוגני הבטיחות שמחזיקים אותה בזמן נסיעה.
רכבת נוסעים? אולי מיועדת להיות כזאת, אבל-". "היא מספיק
גדולה..." אמרה עינת בחיוך ממזרי. "בשביל להכניס בפנים את
האימא של כל הפצצות" השלמתי. ג'ון נשף בתדהמה, ונראה כמו דג
מחוץ למים. ואז, כפי שציפיתי, הוא שינה נושא. "שבו," הוא אמר.
"מיסטר שביט, ספר לי בבקשה מה עשיתם על הטיסה?". תמיד שנאתי
כשמישהו קרא לי מיסטר או מר. אבל מצאה חן בעיני העובדה שהם
הבינו על סמך כל כך מעט מי מפקד הצוות. "לא סמכנו עליכם שתביאו
את החבילה הביתה בלי שמישהו יגנוב אותה" עניתי, "דבר שהתברר
כרעיון טוב!". הוא מצמץ קלות כשהחץ המילולי פגע בו. טוב. שלא
יקרא לי מיסטר יותר. "וסירבתם להסעה הנה" הוסיף, "וגם לליווי
של האס.איי.אס".  "אנחנו לא סומכים על אף אחד," עניתי. "אנחנו
הכי טובים ואנחנו יודעים את זה!" הוסיפה עינת. "ואת בוודאי
היית בין החוטפים של בין-לאדן?" הוא שאל. "כן," לא היה שמץ של
התפארות בקולה של עינת. "מה השמות האמיתיים שלכם?" דרש האיש
לדעת. "מה שלך??" דרשה עינת בחזרה. הוא שלח אליה מבט של "אתם
מכירים את העסק" כשאמר "בסדר, אפשר לקבל דיווח על מה שקרה?".
דיווחנו על מה שקרה. בניגוד לדיווחים שקיבל מאיתנו דן, הדיווח
הזה היה קצר וכללי. הוא ניענע את ראשו בתימהון. "היה חשד קל
בבלייק, אבל קליס ופלויד היו נקיים עד כמה שידענו". "לא ידעתם
מספיק," גיחך אליו ריי, "הם היו מכורים!". "לכו לעזאזל!" הוא
החזיר, "יש לכם כבר טיסה חזרה מוכנה!". "איזו חברה?" שאלתי.
"אל-על," הוא חייך, "כדי שלא תרגישו יותר מדי פאראנויה". "שים
עלינו עיקוב ואנחנו נדאג שהם יחזרו בארון, מבין?" שאלתי. "אל
תאיים!" הוא אמר בכעס. "אני לא מאיים, אני מודיע," החזרתי. הוא
הרים שפופרת טלפון. "לינדון, בטל תוכנית שש. תחזיר ת'חבר'ה
הביתה!". משהו בקולו אמר לי שה'חבר'ה' לא יחזרו הביתה אלא
יזהרו הרבה יותר. "נו, אנחנו כבר נראה להם זהירות" חשבתי בעוד
ריי מגרד את גבו התחתון כאילו בהיסח דעת. "יהיה לנו זנב," רמז.
כשיצאנו מהמשרד, העברנו את האקדחים אל סוכן שחור חמור סבר, כפי
שנדרשנו לעשות. שיזדיינו הסי.איי.איי, יכולנו לטפל בזנב גם בלי
נשק.

מונית החזירה אותנו לשדה התעופה. אנשי הביטחון בדקו אותנו
באותה זהירות ודקדקנות שבה בדקו כל נוסע. בין אם 'ידעו' שאנחנו
'אנשי מוסד' או לא, הם היו חייבים לעשות זאת. הם היו שם, שני
אנשים בבגדים רגילים שישבו בבר קטן בדיוטי-פרי. לפי מבט אחד
שהעיפו לעברנו כבר ידעתי שהם סוכנים סמויים. מזווית עיני
הבחנתי שהם גם זרקו מבט אל שולחן שלידו ישבו ארבעה 'ראפרים'
שחורים. "אחי, למה שלא נלך לשתות משהו לפני הטיסה?" שאל ריי.
"מתאים," עניתי בעוד עינת מהנהנת. התיישבנו ליד אחד השולחנות.
"לא נראה לי שיש להם מלצריות, יאללה תומר לך תביא קפה" אמרתי.
ריי הנהן. בהליכה עצלה של אחד שלא חושד בכלום הוא הגיע אל
הדלפק, במרחק קטן משני הסוכנים. בזמן שהמוזג מזג אספרסו לשלוש
כוסות, ריי שלח את ידיו ותפס בגרונותיהם של שני הסוכנים. שלא
ילבשו יותר חליפות עסקים כשהם טסים במחלקת תיירים. אנשי עסקים
עמידים כמוהם נוסעים במחלקת עסקים ויש להם טרקלין המתנה מיוחד.
פרט קטן אבל... עינת ואני כבר עמדנו ליד השולחן של הראפרים.
"לא הייתי טורח לשלוף נשק," אמרתי להם, "זה רק יגרום למוות
מיותר!". לאחר השתהות של מספר שניות, אחד מהם הנהן. "במקומכם,
הייתי עולה על מונית חזרה הביתה. חבל שתסכנו את החיים שלכם רק
כדי לגלות איפה בישראל נמצאת המפקדה שלנו" אמרה עינת. "אנחנו
לא נהייה כאלה רחמנים אם תמשיכו לנסות לעקוב אחרינו" הוסיף ריי
בעודו גורר את שני הסוכנים בשערם לכיוון השולחן. הוא עזב אותם
וששת האנשים קמו והסתלקו. אף כי לא ציפיתי שיחזרו, ביליתי את
שארית זמננו בניסיון למצוא עיקוב. כלום. הטיסה חזרה לישראל
עברה עלי בשינה. הצטערתי על החופשה בניו יורק שלא יצאה אל
הפועל אך המשימה הייתה הדבר החשוב.

"מוסדניקים, מה?" שאל דן בעודו מזמין אותנו להיכנס ללשכתו.
בחיוך חם הודיע לנו שצוות שלוש זכה בכינוי 'מוסד' בקרב הצוותות
האחרים. דיווחנו בפשטות על המשימה. עיניו של דן הוצרו מעט לשמע
תיאורי את הדרך בה טיהרתי את מחלקת התיירים אך הוא האזין
בדממה. לבסוף, לאחר שכל אחד דיווח, הוא אמר, "הבריטים עצבניים
עלינו עכשיו. הם לא אהבו את העובדה שירית בבת-ערובה, אפילו שזה
היה הכרחי ולא גרם שום נזק. הם אהבו עוד פחות את הסירוב לקבל
ליווי אס.איי.אס. שיזדיינו הבריטים, הייתי עושה את אותו דבר
כמוכם. ראש הממשלה כבר הודיע שישראל לוקחת אחריות על הפעולה,
ושהדיילת תקבל פיצוי כספי בנוסף לעלות הטיפול ברגלה. אהוד, אני
לא מסכים עם שיקול הדעת שהפעלת כשתרמת דם כאשר לא היה ביטחון
שהסכנה חלפה. אבל אני מכיר אותך, ויודע שאתה מכיר את הגוף שלך
מספיק טוב. חוץ מזה אתה היית המפקד בשטח ולכן זה נתון לשיקול
דעתך. אבל בכל זאת, בעתיד, אל תשחקו אותה סופר-גיבורים. אגב,
תמשיכו לעצבן ככה את כל העולם ובסוף כולם יתחרו על השירותים
שלכם. תוכלו להרוויח בוחטות כסף על חיסולים של אנשים כמו
מועאמר קדאפי ופידל קאסטרו. מה שעשיתם לחבר'ה של CIA באמת
הדהים אותם. לסרב לליווי, לדרוש מבכיר שיגלה את שמו האמיתי
בתמורה לשמותיכם, לנער זנב בדרך שעשיתם. הם בטח עצבניים פחד
עליכם. האפסים האלה, קיא" הוא עיוות קצת את הדרך בה קוראים את
שלוש האותיות "זה באמת שם הולם! כשהם יירגעו, הם יתחילו לבדוק
איך אפשר להשיג חבר'ה כמוכם. עבודה טובה חבר'ה, תמשיכו ככה. יש
לכם את הרגילה המובטחת החל מהבוקר. תיהנו ממנה". השעון הראה
ארבע וחצי לפנות בוקר. לא לקח הרבה זמן להחליט שמתחילים את
שבוע החופש אצל עינת. ריר מילא את פי כשנזכרתי בסטייקים של
אימא שלה. ההפתעה שהבענו כשאביה סיפר לנו על צוות מוסד שהציל
מטוס בריטיש אירווייס בדרך לניו יורק עם הטרוריסט בין-לאדן
מחטיפה, הייתה מושלמת. הוזמנו גם לבלות את הסדר עם המשפחה. בכל
ביקור של צוות שלוש היו שני האורחים משחקים חיילים בודדים.
הדבר נתן הסבר לתהיות על העובדה שכל פעם שאחד הגיע הביתה,
השניים האחרים הגיעו איתו. הסכמנו בשמחה. תמיד כיף לחגוג את
הסדר במקום בו לא חגגת אותו לפני-כן. לאחר שלוש שנים שבהן
חגגתי את הסדר בבסיס צה"לי זה או אחר, סדר משפחתי היה בדיוק
הדבר שרציתי. אף כי לא ראיתי את עצמי כיהודי, השתתפתי בקריאת
ההגדה כאחד מכולם. סבה של עינת, אדם בשנות השבעים לחייו בעל
חיוך תמידי, מזג לי את הכוס השלישית. "תשתה," אמר, "מתכון של
אישתי". סבתה של עינת נפטרה מספר שנים קודם לכן. נתתי את כבודי
למנוחה כשלגמתי מהיין. טעם מתקתק הציף את חושי בתענוג. "זה
נהדר!" לחשתי אליו, לא לפני שלגמתי עוד. "לא טוב כמו שיונה
הייתה עושה, אבל..." הוא ענה בצניעות. נשמרתי שלא לגעת בגפילטע
פיש. גפילטע פיכס, כפי שנקרא המאכל בקרב חברי, היה אחד הדברים
השנואים עלי ביותר. קיוויתי שלא יהיה משום עלבון באי-לקיחה של
קציצות הדגים בעלות הטעם המחריד. מצות מרוחות חרוסת לעומת זאת,
היו דבר אותו אהבתי מאוד. גם מרק עם קניידלעך היה מקובל עלי.
הקניידעלך של אימא של עינת היו הטובים ביותר שאכלתי מימי.
תרמתי מזיכרוני את הלחן המקובל בנען לשיר חד-גדיא, אשר מילותיו
היו דבר כה טבוע בי עד כי לא חשבתי בזמן ששרתי אותו, בהופעת
יחיד לפני משפחת שרי המורחבת. מבטים מעריצים שיפרו את בטחוני.
בן דודתה של עינת, ילדון בן שש צווח שהוא רוצה עוד. השיר הבא
כבר היה השווצה חסרת-רסן ביכולת השירה (המפוקפקת ביותר) שלי.
"ביום בהיר ונהדר," שרתי, "יצאו מתוך ההגדה: חכם ותם, רשע גדול
וזה שלא ידע לשאול. חכם ותם, רשע גדול וזה שלא ידע לשאול.
וכשארבעת האחים, יצאו לנוע בדרכים. מכל ארבעת הרוחות פרחים
הגיעו וברכות. מכל ארבעת הרוחות פרחים הגיעו וברכות. פגש חכם
בחכמה. אהב התם את התמימה. והרשע בתור אישה תפס מרשעת איומה.
והרשע בתור אישה תפס מרשעת איומה" הצללתי את קולי כנדרש, "וזה
שלא ידע לשאול, לקח את היפה מכל. שילב ידו בתוך ידה וחזר איתה
להגדה. שילב ידו בתוך ידה וחזר איתה להגדה" לאחר פאוזה קלה,
"לאן הובילו הדרכים? היכן ארבעת האחים? בשיר שלנו ידידי אסור
לשאול יותר מדי. בשיר שלנו ידידי אסור לשאול יותר מדי". מחיאות
כפיים התפרצו מעל השולחן. "יפה מאוד!" קראה אימה של עינת. "זה
מהסדר בקיבוץ שלי. שמעתי את זה כל כך הרבה פעמים שאני יכול
לשיר את זה מתוך שינה" עניתי. "אתה שר שם הרבה?" שאל הסבא.
"ממש לא. מאז שההורים שלי ירדו לאנגליה לא הייתה לי מספיק
פרוטקציה. אבל בגיל שמונה שיחקתי את הכלב בשיר חד-גדיא, ובשנה
אחר-כך הייתי החכם בשיר ארבעת האחים. אצלנו בקיבוץ, עושים את
הסדר ביחד, באולם הכדורסל. הטקס שונה לחלוטין ממה שיש פה. הרבה
הופעות, לא הרבה תנ"ך. בעשר המכות לדוגמא, יש תמיד ארבעה חבר'ה
עם תופים שונים. מישהו מקריא, ואחרי כל מכה הם מכים בתופים.
כמובן מכת בכורות גוררת תיפוף אדיר אחריה, והרבה מחיאות
כפיים". האנשים סביב השולחן הנהנו. "הקיבוץ שלך צריך להיות
עשיר בזמרים אם הם לא לוקחים אותך," אמר אביה של עינת. "יש
הרבה ששרים יותר טוב ממני בקיבוץ," הצטנעתי. שארית הסדר עברה
תוך תיאורים של הסדר בנען, דבר שעד אותו יום נראה לי כל כך
משעמם. "הא לך הוכחה לאמרת-הכנף 'לעולם על תראה דבר כמובן
מאליו'," חשבתי.

השעה הייתה בסביבות עשר וחצי כשנכנסתי למקלחת. אף כי היה זה
ערב פסח, החלטנו שלא לצאת לחגוג באיזשהו פאב. "אתה לא יכול
לשמוע פלאפון מצלצל עם מוזיקה בווליום כזה," אמרתי לריי. הייתה
לי מעין תחושה מוקדמת שאחד משלושת הסלולארים שלנו יצלצל. ריי
הנהן וקיבל את ההחלטה לאחר שעינת תמכה בדברי. התנגבתי ולבשתי
ג'ינס וחולצת טי. מאחר וזה לא היה הבית שלי, לא יכולתי להסתובב
כשמגבת בלבד לגופי. דלת חדרה של עינת הייתה פתוחה. ספת נוער
היוותה את מיטתה. ריי יישן בסלון והיא תישן בחדר של אחותה.
החדר היה כולו שלי. ברגע שפסעתי מבעד לדלת, ידעתי שאני לא לבד.
האינסטינקט של לשלוח יד לכיוון האדם המתחבא מאחורי הדלת  היה
מהיר מכדי שאוכל להלחם בו. יד הדפה את זרועי המושטת, וקולה של
עינת הרגיע אותי, "פשוט תהיה שקט, בסדר?". "מה לעזאזל את
מתחבאת מאחורי הדלת?" שאלתי אותה. היא כמעט עשתה לי התקף לב.
היא סימנה לי להיות בשקט. היא סגרה את דלת החדר ואני כבר ידעתי
מה הולך לקרות. נעילת הדלת חיזקה את הרגשתי, ולא ממש אהבתי את
אותה הרגשה. הצטערתי על כך שמעולם לא יכולתי לסרב לסקס כשהוצע
חינם. היא אפילו לא טרחה לדאוג לקונדום. "אגוזי-" התחלתי, אך
ידה נגעה בשפתי. "כבר אז, ידעתי שאתה זה האיש," היא אמרה, "כבר
כשנפגשנו בפעם הראשונה!". "איזה איש?" תמהתי בלחישה. "נשמות
תאומות, אומר לך משהו?" היא ענתה. "את צוחקת, נכון?" שאלתי.
"הכרתי את הפרצוף שלך כשהייתי בת שלוש!" היא ענתה, "אתה והאישה
לבושת השחורים. היא תמיד הצביעה עלי ואז עליך. היא מעולם לא
דיברה עד כמה שאני זוכרת. אבל הסימן תמיד חזר," היא הצליבה את
אצבעותיה המורות, בסימן שעשתה בפגישתנו הראשונה, "החלומות חזרו
לי בתכיפות של אחת לכמה שבועות. לא משהו רציני. בהתחלה היית
ילד. השיער שלך היה בלונדיני. אז הייתה איתך גם כלבה אחת עם
אוזניים זקורות כמו שועל. אחרי זה השיער שלך התחיל להכהות.
הכלבה התחלפה בכלבה אחרת, שחורה. השחורה הלכה די מהר, ובמקומה
בא כלב באותו צבע של השועלית. אבל האוזניים היו שמוטות. הוא
היה איתך יותר מעשר שנים. אני לא זוכרת מתי בדיוק זה היה
כשהתחלת ללבוש שחור. וכשהשחור התחלף במדי צבא, החלטתי לנסות
ללכת לקרבי. אתה תמיד קראת לי אגוזי, מהחלום הראשון. אגוז
נראתה כאילו היא הדרך למצוא אותך. הלכתי לבג"ץ בשביל למצוא
אותך. ומצאתי אותך! עכשיו, אולי תוכל לענות לי על שאלה. מי זאת
האישה בשחור?". מתוך ערפול של הלם, שמעתי את קולי שואל, "שיער
חום בהיר, עיניים ירוקות?". "כן," היא ענתה. "אלת האופל פועלת
בדרכים מסתוריות, אגוזי" אמרתי. "מה???" היא הייתה המומה.
התנערתי מההלם שנחת עלי כששמעתי אותה מתארת את הכלבים שהיו לי.
הכלבה השועלית הלמה את תיאורה של תוקה, הכלבה שאיתה גדלתי.
תוקה התחלפה בננה שמתה בגיל צעיר, לא לפני שהביאה את מג'יק
לעולם. עינת לא ידעה שום דבר על שתי הכלבות. מג'יק, שבילה איתי
את שנות נערותי היה דבר עליו שמעה רק סיפורים. לצערי לא שרדה
אף תמונה שלו. "אלת האופל," עניתי, "זוכרת את כל הפעמים ששמעת
אותי אומר דברים בסגנון 'תודה לגאלה' וכזה? גאלה זה השם שלה,
או השם בו היא משתמשת, אני לא בטוח". "אופל זה לא דבר כזה
טוב..." היא נתנה למלותיה להתמשך בלי קול. "אופל זה לא רוע!"
עניתי בחדות, נכנס לויכוח אותו ניהלתי פעמים רבות עם אנשים
רבים, "אופל זה פשוט חוסר אור! אור זה לא תמיד טוב. מלחמת
גרילה, לדוגמא, הרבה יותר קל לעשות בחושך". "החושך לוקח מאדם
את חוש הראייה," היא ציטטה איזו אמרה. "ומעצים את חושי השמיעה
והריח!" עניתי. "לעזאזל הכל, אנחנו, נועדנו אחד לשני," היא
אמרה. נחרת הבוז אותה רציתי להשמיע התחלפה באמירת, "צודקת
לחלוטין," לא רצונית. גאלה רצתה, גאלה תקבל. חיבקתי אותה לפני
שידעתי מה אני עושה. בנשיקה שלנו היה להט שלא יכלנו לזייף
באימונים. בעוד לשונות מחליפות פיות, משכתי אותה לכיוון ספת
הנוער.

כרגיל, צלצול טלפון היה מה שהעיר אותי. עינת כבר שלחה את ידה
לכיוון הג'ינס שלי. הסלולארי נזרק לכיווני ויד ימיני תפסה
אותו, לוחצת על הכפתור בעודה מביאה אותו אל אוזני. "כדאי שזה
יהיה חשוב" עניתי. "איתן?" שאל קול נשי צווחני במקצת, "איתן
הילד לא חזר בלילה!". "גבירתי זאת טעות במספר," אמרתי לה
במטושטש. "אה," היא ניתקה. מאוחר יותר הצטערתי על שלא זרקתי לה
איזו תשובה ארסית ועסיסית. שבע בבוקר, יום שבתון. מה היא
מתקשרת? והיא אפילו לא טרחה להתנצל. הייתי מוכן לזרוק את
הטלפון לכל הרוחות ולחזור אל מתחת לשמיכה, כשהסלולארי הארור
צלצל שנית. לחצתי על הכפתור, מוכן להטיח בפני האישה שאני לא
איתן, הילד שלה בוודאי בילה את הלילה אצל החברה שלו, ושהיא
יכולה ללכת לעזאזל, כשקולה של תמי, המזכירה של דן, שאל,
"אהוד?". "זה אני," עניתי. "זו הייתה תגובה מהירה. חשבתי שאעיר
אותך. הצוות איתך?" היא שאלה. "כן, תמי, מה העניין?" שאלתי
שאלה רטורית. "תחזרו לבסיס, יותר מהר יותר טוב!" היא אמרה.
עינת כבר החלה ללבוש מדים כשעניתי שנגיע בהקדם האפשרי. "פעם
שנייה שמבטלים לנו ת'רגילה!" היא התלוננה. "עזבי, אגוזי, הם
צריכים אותנו שווה הם צריכים את הספצים הכי טובים, המוסד!!!"
צחקוק קל ליווה את דברי.

התחנה המרכזית של תל אביב הייתה עמוסה באנשים. הודיתי בליבי
לחבר הכנסת ההוא שהצליח להעביר את חוק התרת התחבורה הציבורית
בשבתות וחגים. זה היה יכול להיות לא נעים להגיע מרמת השרון
לבאר שבע בלי אוטובוסים.

נכנסנו למשרדו של דן. הוא חייך בחום. "נראה שטלטלתם כמה ראשים
שם בניו-יורק," אמר דן "האמריקאים מודאגים ממצב הנשק הגרעיני
האיראני. תשיגו לכם כמה KeyHole ותתחילו לגלות את המחסנים
הסודיים של צפון קוריאה. בכל אופן, יש לכם טיסה שמחכה לכם" דן
חייך. "מה???" קראתי בתדהמה. "אפילו אני לא יודע לאן.
האמריקאים ביקשו את המוסדניקים בשביל לבדוק את העניין מקרוב.
מעולם לא האמנתי שהם יבקשו סיוע באופן כזה. אתם טובים. יש מטוס
שמחכה לכם בבסיס חיל האוויר בעובדה".  "הגדרת המשימה?" שאל
ריי. "אני חושב שתעשו מה שיגידו לכם, תהיו עצמכם ותלמדו כל דבר
שיכול להואיל לנו. תהנו".

"הולכים לנושאת מטוסים," אמרתי בהתרגשות. "סליחה?" ריי ועינת
בהו בי. "מצטער," אמרתי בהתנצלות, "תמיד רציתי לראות אחת.
לימינכם, מטוס 2C גריי-האונד. מטוס תובלה לטווחים בינוניים
שמיועד לשירות על נושאות מטוסים". "מכוער להפליא," חייך ריי.
הגריי-האונד, כדרכם של מטוסי תובלה, היה בעל מראה מגושם למדי.
"טוב," ציינתי, "הדודה הזאת לא אמורה להיכנס לקרב אוויר
במהירות על-קולית". "דודה?" שאל ריי. "הוא שמן, מכוער, מיושן
עם שני פרופלורים ויש לו נטייה לצבוט לך את האוזניים בנחיתה.
כנראה שהוא הדודה הפולניה בהתגלמותה" הסברתי. "אל תגיד את זה
באנגלית," אמר לי הסג"מ שקיבל את פנינו, "אחרת תקבל על הראש.
הטייסים האלה יודעים איך להקפיץ את הלב לבני-אדם שמעליבים את
המטוסים שלהם". אמריקני במדי צי כחולים קיבל את פנינו.
הגרייהאונד המריא לאחר מספר דקות וחובל זוטר עמד עלינו לשרתנו.
הטיסה קופצנית נמשכה כשלוש שעות לפני שהטייס הודיע בקשר-פנים
על נחיתה בעוד עשרים דקות. הידקנו את חגורות הבטיחות. לימיננו
חברו שני מטוסי F14 למבנה. "צדקתי," אמרתי, "הבובה הזאת לא טסה
מבסיסי קרקע". "אם הגרייהאונד הוא דודה פולניה," התגרתה עינת,
"מה הטומקט?". "תכירי את הבת-דודה החרמנית שתמיד רציתי," עניתי
בקריצה רבת משמעות. בנחרה משועשעת הודיע ריי שהוא תומך נלהב של
מטוס ה-F22 החדיש. "אני לא פדופיל," ציחקקתי, "לא הולך עם
קטינות". "די נו," עינת תרמה לויכוח הטיפשי עד גיחוך, "אם אין
לו ארצ'ר מתחת לכנפיים אני לא לוקחת אותו". הפעם לא צחקתי. מיג
29, כזה שהיה מקועקע על כתפי הוא בין המטוסים המועטים שמשתמשים
בטיל הרוסי AA11 ארצ'ר. הרמז היה דק אך מובן להפליא. ריי נד
בראשו בלי שהבין. "לא חשוב," אמרה עינת, "בדיחה גרועה".

מטוס התובלה נחת בכבדות על נושאת המטוסים 'תאודור רוזוולט'. על
סיפונה של 'טדי' נחו להם כשמונים מטוסים. עצרתי לפני אחד מהם
והנהנתי בכבוד. "שו האדה?" שאל ריי בערבית. "ששש, הוא נותן את
הכבוד שלו למרחרח עשוי זהב" עינת הסבירה, "זה EA6 פראולר. מטוס
לוחמה-אלקטרונית. הוא נותן לך ביון רדיו וחסימת ראדארים,
ותא-הטייס מצופה זהב כדי למנוע קרינה אלקטרו מגנטית". אחרי זה
תהיתי מאיפה היא ידעה כל כך הרבה על הפראולר. זה לא מטוס
שאנשים מכירים בדרך כלל. ריי שרק בהתפעלות. חייכתי אליו. "אם
המותק הזאת ידעה לבשל," המשכתי את השיחה הטיפשית, באנגלית
הפעם, "הייתי מתחתן איתה". אחד מהאנשים שליוו אותנו מאז שירדנו
מן המטוס הנהן בהערכה. האיש היה בוודאי טייס פראולר. "שביט?"
נשאלה שאלה. פניתי וקידמתי את התת-אדמירל שפיקד על קבוצת הקרב
של טדי. בניגוד למה שרואים בסרטים, נושאת מטוסים לעולם אינה
מפליגה לבד. לימין הספינה יכולתי לראות את אחת החברות החשובות
ביותר בקבוצה, סיירת-אייגיס להגנה-אווירית מדגם טיקונדרוגה.
לקבוצה היו גם מספר רב של משחתות, פריגטות וספינות אספקה.
תת-אדמירל סטיבן מוריס פיקד על אחד הכוחות הימיים החזקים ביותר
באותו זמן. הצגתי את עצמי ואת חברי בשמות בהם השתמשנו בטיסה
לניו-יורק. תת-אדמירל מוריס הזמין אותנו לתאו. היו שם עוד שני
אנשים. הוצגנו בפני קצין המבצעים של קבוצת הקרב ובפני קומנדר
ברט ראנלי, מפקד כוח קומנדו ימי. "נראה שהדלקתם איזו נורה
אדומה גדולה מאוד אצל 'הסוכנות'," פתח הקמב"ץ, "קיבלנו הוראות
לפנות לכיוון מזרח. הכור בבושייר כנראה פעיל בצורה מסוכנת. אני
מניח שנצטרך להוציא אותו מפעילות. אסור לאפשר לאירן להשיג נשק
גרעיני". "אפשרנו להודו ופקיסטן להשיג," ציין ראנלי. "הודו
ופקיסטן הן מדינות נייטרליות," ענה הקמב"ץ, "אפילו הסובייטים
לא היו איום גדול כמו האיראנים כשמדובר בנשק גרעיני". ראנלי
הנהן, מסופק מתשובת הקמב"ץ. "אז אנחנו הולכים להוריד אותו?"
שאלה עינת. "שלילי, מיס כהן," ענה הקמב"ץ, "זה התפקיד של
קומנדר ראנלי ואנשיו". ראנלי הנהן. "בלא שום רצון להעליב,"
הנהנתי בכבוד אל איש הקומנדו הימי, "אני מוכן להציע אלטרנטיבה.
אריות הים (seals) בהחלט יודעים את העבודה וסבורני שיעשו זאת
בצורה איכותית" להעליב את הקומנדו לא יועיל והתחנפות קלה לא
תזיק. חוץ מזה, הם באמת מעולים. אבל בכל זאת... "ההשלכות
הפוליטיות עשויות להיות גרועות" אמרתי. "הסבר," דרש תת-אדמירל
מוריס. "לחסל את הכור זו פעולה מלחמתית. אמריקה לא צריכה
להיכנס למלחמה סתם". "ההערכה של 'הסוכנות' היא שהאיראנים יעברו
לסדר היום" ציין הקמב"ץ.  "אותה 'סוכנות' העריכה שאפגניסטן
תשתפר ותהפוך למתורבתת אחרי חיסול הטאליבן," דרכתי על יבלת
כואבת, "ואותה 'סוכנות' שהעריכה שעיראק תהיה נחמדה וקלה אחרי
שסדאם חוסיין יעוף משם". "אתה באמת חושב שאיראן תשתוק?" הוסיף
ריי, "תפעיל את ההיגיון שלך. יחידת ספצנאז רוסית נכנסת
לנורפולק ומפוצצת מעגן של צוללות טילים מדגם 'אוהיו'. מה עושה
הנשיא?". הקמב"ץ הנהן באישור ולאחר דקה הוסיף ראנלי הנהון
משלו. "הסבר טוב," אמר תת-אדמירל מוריס, "אז יש לך תוכנית
אחרת?". "מה עם זאת לא תהיה התקפה מכוונת?" שאלתי. "סליחה?"
הקמב"ץ פער את עיניו. "טעות אנוש" הסברתי, "זה ליד הים. יש להם
צי שמגן שם, נכון? מה יקרה אם אחת הסטי"לים משגרת בטעות טיל?
בטעות הטיל פוגע בכור". "אתה מעלה רעיון מעניין, אבל איך תשיג
שליטה על הטילים בלי שירגישו בזה? איך תסתיר השתלטות על סטי"ל
בתור טעות אנוש?" איש הקומנדו דיבר לעניין אבל, "אנחנו הולכים
ללמד את הפראולר לבשל" אמרה עינת.

"זה יכול לעבוד," התנשם הקמב"ץ כשעינת סיימה לדבר. התחלתי
להבין שהיא כנראה באמת קוראת את המחשבות שלי בדרך משונה למדי.
"לא רק יכול," אמר ריי, "זה יעבוד". "מה צריך לעשות כדי לגרום
להם לראות דברים שלא קיימים?" שאל ראנלי. "תשאיר את זה לי,"
אמר הקמב"ץ.  "עשה את זה," פקד תת-אדמירל מוריס, "קרא לזה מבצע
'עוף מבושל'". הנהנתי בחיוך. "אני מעריך שתוך עשרים וארבע שעות
זה יהיה בר ביצוע" אמר הקמב"ץ, "נראה איך יצא". הוא קם והלך.
תת-אדמירל מוריס לחץ על כפתור ולאחר מספר שניות נכנס מלח של
הצי עם מגש בידיו. "לחייכם," התת-אדמירל הזמין אותנו לכוס קפה.
הכנתי לי כוס קפה והרמתי אותה באוויר. "לחיי הטייסים של
הפראולר" אמרתי.

"אני זוכר כמה זלזלנו בהם," גיחך התת-אדמירל כשראה את התיכנון
המבצעי, "התחלתי את השירות במטוסי F14 על נושאת המטוסים
אינדפנדס. תמיד חשבנו שהטייסים של הקוויר הם כמו המטוס.
הומוסקסואלים". "אני לא מבין מה אכפת לאנשים מהומוסקסואלים"
אמרתי, "שני גברים או שתי נשים עושים את זה בהסכמה, מה אכפת
לאנשים?". "בימים ההם זה נחשב משהו רע," ענה מוריס, "סטייה
וכולי". "סטטיסטית, סקס חד מיני הוא כבר מזמן לא סטייה" אמרתי.
"הרוג אחד הוא טרגדיה," עינת ציטטה ברשעות מה, "עשרים מיליון
הם סטטיסטיקה". "סטאלין היה מתגאה בך," צחקתי. "אתה הקיבוצניק!
אתה הקומוניסט!" ריי הכניס מתחת לחגורה. "אתה זה שהוא פדופיל
עם קבלות!" עניתי. "סליחה?" מוריס, שעד אז שועשע למדי פער
עיניים. הסברתי בקצרה על הוויכוח בזמן הטיסה. "ואז אנחנו
נוחתים," ציין ריי, "והוא עומד ונותן כבוד למטוס שקיבל שם גנאי
להומואים. לך תבין אותו". "אל תזלזל בפראולר" ענה מוריס, "אולי
קוויר זה כינוי לא יפה, ונכון שזילזלנו בו, אבל הפראולר יכול
לעשות לך משהו שאף מטוס אחר על הספינה לא יכול". "ובגלל זה
אמרתי לך שהפראולר הולך לבשל תבשיל כמו זה" אמרה עינת,
"התוכנית עלתה לי בראש כשיובל חלק לו כבוד". "עלתה לך בראש,
מה?" חשבתי ברשעות. היא חייכה אלי כאומרת, 'תוכיח שגנבתי לך את
הרעיון". "אגב, בקשר לפדופיליה. יש תוכנית מגירה להתאים את
ה-F22 להמראה ונחיתה מנושאות מטוסים. קוראים לזה-" מוריס נקטע
בהתפרצות גסה שלי, "F22M סי-ראפטור, נכון?". "אתם כבר יודעים
את זה?" שאל מוריס בהפתעה. "לא, פשוט לפי ההגיון וההיכרות עם
שמות של מטוסים אמריקנים" עניתי בחיוך. הM מסמל את המילה
Marine כלומר ימי - מה שיסביר שזה מטוס שמיועד לשימוש בים.
צריך רק קצת היכרות עם המטוסים האמריקניים בשביל לדעת את זה.
אבל לך תסביר לאמריקנים כמה זה פשוט.

ישבתי עם צוות המשימה שכונתה רשמית 'מבצע עוף מבושל'. "...אז
אני עומד שם בתחנה המרכזית של תל-אביב," תיארתי התנסות שעברתי,
"ומחכה לאוטובוס לבסיס. זה לא כמו באמריקה. בישראל לכל מקום
שאתה הולך, אתה לוקח אוטובוס. ארץ קטנה. לכן גם רואים את הבית
יותר פעמים. בכל אופן, עצר שם אוטובוס מירושלים ומיד אחריו
מונית שירות" הסברתי את טיבן של מוניות השירות, "ומלא חיילים
ירדו מהאוטובוס ואחד מהמונית שירות. זה מה שמשך את העין שלי.
האוטובוסים חינם בשביל חיילים. למה שחייל ייקח מונית, שאלתי את
עצמי. היה לו גליל, זה הגרסה הישראלית לקאלאצ'ניקוב, עם מחסנית
בהכנס. הסבתי את תשומת הלב של כמה אנשי אבטחה שעמדו קרוב. אחד
מהם הלך לשאול מה קורה. המחבל התחיל לירות. יריתי בו שלושה
כדורים לחזה. אחד המאבטחים ירה בו גם, בראש. הציל את המדינה
מפיגוע קטלני למדי. יתרון ההפתעה היה גורם לזה להפוך לטבח. גם
אני לא הייתי מזהה שזה מחבל אם לא היה קורה פיגוע כזה איזה
שנתיים לפני-כן בעפולה". אישה בדרגת לוטננט-קומנדר הביעה את
התפעלותה. "לא משהו רציני," אמרתי, "רק מילאתי את חובתי". "כמו
כל הגיבורים," ציינה הלוטננט-קומנדר. "איי איי," אישרתי, "אבל
אני לא חושב שמישהו עוד זוכר את התעודת הוקרה והתמונה בעיתון
שקיבלתי. לא שזה משנה משהו". "ובמטוס של בריטיש?" שאל מישהו.
"מה?" שאלתי בתגובה. "אחד מכם ירה בדיילת," אמרה
הלוטננט-קומנדר. "אני," אמרתי. "מאיפה הבאת את זה?" היא שאלה.
"למדתי מסרט," עניתי, מתחמק בהצלחה מלהסביר מה למרגלים וללוחמה
בטרור. "בסרט??" הטייסת נדה בראשה, "טיפשי. ללמוד דברים
מהוליווד? כנראה שהיה לך מזל". תגובה חדה עלתה על שפתי אך
תת-אדמירל מוריס נכנס לחדר וכולם קפצו להקשב. הצדעתי ביחד עם
כולם. הקמב"ץ האווירי תדרך את הצוותים וענה על שאלות שצצו.
"אדוני," הלוטננט-קומנדר דיברה, "האם הם יוכלו להצטרף אלי?"
היא הצביעה אלינו ואז נימקה, "אם משהו ישתבש הם עשויים
להועיל". "חיובי," מוריס נתן אישור ואז שחרר אותנו.

הלוטננט קומנדר הובילה אותנו ביחד עם שלושה אנשים אחרים אל
המטוס שלה. "נראה מוכר," גיחך ריי. "את המטוס הזה פיתחו
מהגרייהאונד," השווצתי בידע שלי, "E2C הוקאיי, המקבילה הימית
של אייוואקס. מערכת התראה ופיקוד מעופפת". "פשוט מכ"ם מוטס"
עינת נדה בראשה, "אבל כזה שיכול להועיל".

מטוס ההוקאיי ריחף לו כמאה קילומטרים ממזרח לקבוצת הקרב של
'טדי'. צלחת המכ"ם הענקית שעל גבו עקבה אחרי רביעיית מטוסי
הפראולר שטסה לה בגובה נמוך. "ג'ולייט אחת, אנחנו מתקרבים
למטרה," אמר קול גברי בקשר, "דממת קשר מרגע זה ואילך". מטוסי
הפראולר טיפסו קצת וקלטו את אותות המכ"ם של ספינות הטילים
האיראניות ששמרו על נמל בושייר. מכשירי הקליטה המעולים שנתנו
למטוס את הכינוי 'מרחרח' איכנו את מקור האותות. בעוד שלושים
שניות יהפכו הפראולרים את האותות על פיהם ויגרמו למכ"ם
הסטי"לים לחשוב שהוא רואה גיחת התקפה.

היכן שהוא במפרץ הפרסי, כך שיערתי, התחיל אחד ממפקדי הסטי"ל
לקלל. "מטוסי קרב אמריקניים" יגיד לו מפעיל המכ"ם, "מתקרבים
מצפון". ספינת הטילים תנסה לקרוא למטוסים ברדיו ולא תקבל
תשובה. ממש מצב של מלחמה. "כמעט בטווח," יגיד קצין הנ"מ. "אש
בזמנך החופשי" יפקוד מפקד הספינה.

"יש לי שיגור אחד" קרא אחד מבקרי המכ"ם, "תקן את זה, לשניים.
רק אחת ירתה. שני טילים באוויר". "הולכים צפונה, קומנדר," קרא
מישהו אחר, "זה עובד".

מפעילי המערכות במטוסי הפראולר השתלטו על מכ"מי ההנחיה של
הטילים הרוסים המיושנים באותה קלות שבה מיס ינואר משיגה דייט.
שני טילי הנ"מ שזינקו לעבר מטוסים לא-קיימים מצאו להם את הכור
כמטרה נוחה להפליא שמילאה יפה את המסך שלהם. כמובן שהקלטות
מהסטיל"ים האחרים תראנה שלא היו שום מטוסים באיזור.

"פונים מזרחה!" קרא אחד הבקרים בהוקאיי, "שני הטילים פונים
לכיוון הכור". "על מי הם יורים?" שאלתי בלצון. "המסך ריק
לגמרי!" ענה בקר המכ"ם, "מעריך כטעות אנוש". "אוי," אמרה
הטייסת בקשר-פנים, "טעות טיפשית". "חמש שניות לפגיעה בכור!"
אמר מישהו. עצרתי את נשימתי בציפייה. "פגיעה! פגיעה!" צעקה
פילחה את חלל המטוס, "שתי פגיעות ישירות". "תזכירו לי להזמין
את טייסי הפראולר לשתות משהו," אמרתי. מספר קריאות התפעלות
נשמעו. פניתי אל מסך המכ"ם שהראה את מטוסי הפראולר חוזרים.
"סלח לי," ביקשתי, "מה זה?". "אוי!" מפעיל המכ"ם גנח,
"קומנדר," קרא בקשר, "נראה שלג'ולייט שתיים יש בעיה כלשהי, הוא
נסחב מאחור". "שאל אותו מה קורה" הצעתי. "שלילי," ענתה הטייסת,
"דממת קשר היא דממת קשר". "קומנדר," אמרתי לה, "אני רק מרגל
מטומטם שבחר להיות כל הזמן בסכנה אבל אני בכל זאת חושב שאם יש
לו בעיה, רצוי שנדע את זה". "אני בעד, טורי," הצטרף בקר-המכ"ם
הראשי, "רצוי שנדע". "איי איי," היא נאנחה, "הולכים להרוג אותי
אם אתם טועים אבל...". שמעתי מתג מסתובב ואז, "נשר-ים ארבע
לג'ולייט שתיים, עבור". "שתיים שומע," קולו של הטייס היה רגוע.
"אתה נסחב מאחור, שתיים," ציינה לוטננט-קומנדר טורי סקוט.
"בעיית מנוע," ענה הטייס בג'ולייט שתיים, "אני אצליח להגיע".
"חיובי, שתיים," ענתה הטייסת, "נעקוב אחריך. עדכן על כל שינוי.
אשר קבלה". "רות," טייס הפראולר דיבר בקור-רוח מקצועני, "אתם
איתי, מעדכן על כל שינוי. נתראה איתכם בקרוב נשר-ים ארבע".

ההוקאיי שלנו נחת כמה דקות לפני שראשון מטוסי הפראולר הגיע.
צוות הפראולר הראשון נחת וביקש עדכון מיידי על ג'ולייט שתיים.
שני מטוסי הפראולר האחרים הגיעו גם הם. עמדתי ליד ששת האנשים
שחזרו זה עתה ממשימה מקורית למדי והמתנתי לשניים האחרונים.
"ג'ולייט שתיים לבקרה, מבקש אישור נחיתה מיידי" הטייס נענה
באישור. מטוס הפראולר הנמיך את חרטומו. "אל אלוהים!" קרא
מישהו, "החרטום שלו נמוך מדי!". צוותי הכיבוי וההצלה כבר עמדו
מוכנים על כל מקרה. "שתיים, משוך למעלה!" צעק מישהו בקשר. טייס
הפראולר הגיב מיידית אבל זה כבר היה מאוחר מדי. עם שני מנועים
פעילים במאה אחוז, היה המטוס מצליח בקלות את שמנוע אחד לא יכול
היה לעשות. כפי שהסתבר, המשיכה הצילה את חיי הצוות. מטוס
הפראולר הגיע עם חרטום נמוך ושבר את כן הנסע הקדמי שלו. לו היה
החרטום נמוך עוד יותר היה המטוס מתרסק אל תוך סיפון ההמראה.
המטוס נגרר על סיפונה של נושאת המטוסים עד שנעצר אל תוך רשת
ההצלה. העובדה שהיה עם מעט מאוד דלק מנעה מן הפראולר להפוך
למלכודת אש. זינקתי ביחד עם כוחות ההצלה לכיוון המטוס. קצף
כיבוי הותז לכל עבר, מספיג אותי בחומר לבן שמנוני. מיהרתי
לכיוון מה שנראה כתא הטייס. מחלצים משכו את מפעיל המערכות
החוצה, פצוע קלות. הטייס, כך ראיתי, היה תקוע מתחת למוט פלדה
כבד. "אגוזי," צעקתי, "הנה מיד". "אני כבר כאן," עינת חייכה
אלי, "בוא נרים את זה". ריי הצטרף אלינו וביחד משכנו את המוט.
אפס. מוט הפלדה נעצר ונתקע בתוך משהו. "נצטרך מסור," קרא מישהו
מצוות החילוץ. "לא אתם לא," עינת כרעה ברך ליד הטייס. הוא היה
מחוסר הכרה אך נשם. "בכיתה ט'," עינת סיפרה, "הייתה מישהי
שנורא אהבה להתפאר בשיער שלה. הייתה מקובלת מאוד בכיתה" עינת
הרימה את ידה הימנית וקמצה אותה לאגרוף, "כל הבנות רצו שיער
כמו שלה, רק אני לא" שרירי הזרוע של עינת התנפחו, "ומה זה עשה
לי? הייתי הכלבה שתמיד חייבת להיות שונה. לא הייתי יכולה להיות
כמו כולם???" פניה האדימו מזעם, "לא יכולתי להיות כמו רינת
פלד??? הא!" היא הנחיתה את אגרופה הקמוץ אל תוך מוט הפלדה,
הזעם מוסיף אנרגיה למכת הקאראטה שרואים הרבה בסרטים. אגרופה
עבר דרך מוט הפלדה כאילו היה חמאה. היא קמה על רגליה ומשכה את
טייס הפראולר מתחת למוט ההרוס. צוות רפואי קיבל אותו לידיו
ומיהר לקבוע את מצבו. "נס," מלמל אחד מהם, "הוא שבר שלוש צלעות
ואת זרוע שמאל וכנראה כלום חוץ מזה. נקווה שאין פגיעה פנימית".
"אגוזי," אמרתי, מנצל את העובדה שהיינו שלושת דוברי העברית
היחידים באזור, "מה זה פה, הוליווד? מעצבנת את עצמך כדי לקבל
עוד עוצמה למכה כזאת? מה הדבר הבא? קומיטה של ואן-דם?". "יפה
מאוד," ריי הרביץ חיקוי, "אבל לבנים לא מרביצות בחזרה". "ספורט
הדמים זה חרא של סרט וזה היה מוט פלדה! אגב, רוב התרגומים של
המשפט הזה היו מחורבנים לגמרי," עינת גיחכה. טייסת ההוקאיי,
לוטננט-קומנדר טורי סקוט הגיעה אלינו ואמרה, "וואו, מאיפה
הוצאתם את זה?" היא הצביעה על ידה הימנית של עינת. "מסרט.
הייתי טיפשה מספיק בשביל ללמוד דברים מהוליווד. טוב שיש לי
מזל" היא חייכה בעוקצנות. הטייסת חייכה, מקבלת את הנזיפה
המרומזת. "תזכירו לי להזמין אתכם למשקה" אמרה. טייס הפראולר חב
לנו כנראה את חייו אבל זאת הדרך שבה משלמים חובות כאלה
בקהילייה הצבאית. כוס קולה על חשבון טייסת הוקאיי והבטחה לעשות
אותו דבר בשבילנו אם יהיה צורך. נחמד.

"אחחחח," עינת שרי רטנה בקול של קדושה מעונה, "הוא לא היה יכול
למצוא משהו יותר קשה לתקוע מעליו?". פרקי האצבעות בידה הימנית
היו אדומים וחבולים. מחיר זול בשביל מוט פלדה שבור וטייס
פראולר חי. "אגוזי," אמר ריי, "תראי את הצד היפה שבעניין". "צד
יפה?" היא גנחה, "האצבעות לא שבורות? צד יפה??". "אני מדבר,"
ריי חייך בערמומיות מעל דף נייר שהחזיק בידיו, "שקיבלת את לב
הארגמן על זה". "נהדר," היא נחרה בבוז, "אני מרסקת מוט פלדה
ומקבלת על זה עיטור על פציעה?? כבוד גדול ממש!". "תראי את
היחודיות," הצעתי, "כמה ישראלים יכולים להתפאר בעיטור אמריקני?
אנחנו בטח נקבל איזה מכתב תודה וכלום חוץ מזה. רינת פלד לא
ראתה בחיים שלה נושאת מטוסים, חוץ מבסרטים. היא בטח לא הייתה
מסוגלת להבדיל בין F14 להוקאיי גם אם היית כותבת לה את השם על
כל מטוס באותיות זהב ענקיות". "תראו מי שמדבר," עינת חייכה
בערמומיות, "לא היית מזהה מיג 29 גם אם היה לך אחד על הכתף
השמאלית!". "בלי לרדת לקטנות," דרשתי בעלבון מדומה, "ההיא
שעשתה אותו הייתה עולה מרוסיה. אולי היא פעם שרטטה דברים בשביל
מיקויאן-גורביץ'? ההעתק הזה מעולה!". "מיגי," עינת גיחכה,
"איפה הזנבות שלך?". "לא היה לי הזמן לרדת לכאלה קטנות!" עניתי
בגיחוך, "החזיקו אותי שם שלוש שעות אז החלטתי לא להתווכח! אם
לא הייתי אומר לך...". "אז הייתי קוראת את זה בראש שלך" היא
חייכה. "אז את באמת קוראת מחשבות?" שאל ריי, חצי חיוך על פניו.
"רק את אלה של מיגי. משהו שקשור לאישה בשחור". "אחר כך" הקדמתי
את השאלה של ריי, "אני אסביר בפעם אחרת!". "רצוי," גיחך ריי,
"אגוזי נראית רע בשחור. את נראית יותר טוב בעירום. לא היה מצב
לבגדים שחורים?". גיחכתי בתגובה לגבתו הזקורה. דפיקה קלה על
הדלת ומלח כבן עשרים הזמין אותנו לתאו של תת-אדמירל מוריס.
"אחר-כך" אמרתי לריי, "הרבה אחר-כך!".

"עשיתם עבודה טובה," אמר מפקד קבוצת הקרב של 'טדי'. "רק עשינו
את חובתנו," הצטנעתי בשם כולם. "באמת?" מוריס חייך, "איך אתה
חושב שנוצרים גיבורים?" חזר על דבריה של טורי סקוט. "כנראה,"
נאנחתי. נמאס לי כבר להיות גיבור. אנשים מתחילים לחשוב שאתה
על-אנושי. החלטתי חד משמעית שבפעם הבאה שמישהו יפנה אלי בתואר
'גיבור' אפנה אותו מיידית לספר מיתולוגיה יוונית ואגרום לו
להבין שגיבור זה מישהו כמו הרקולס ואכילס שצריך כותונת מכושפת
או חץ מורעל בעקב כדי לחסל. מי שמחפש גיבורים, האיליאדה מלאה
בהם. לכו תקראו את הומרוס ותשאירו לי את האנושיות. "בכל אופן,"
תת-אדמירל מוריס שלף שלושה מכתבים. "מכתבי הוקרה," חשבתי בלעג
קל. "ברכותי, מלחים". "סליחה אדוני," אמר ריי, "כולנו היינו
בחיל היבשה". ריי שיקר בקשר לעצמו אך העיקרון היה מובן.
"באמת?" מוריס חייך, "הדבר הזה טוען שאתם מלחים". המכתב שהועבר
אלי ציין בקצרה ש-E4 יובל שביט, צי ארצות הברית, מקבל את צלב
הצי על אומץ לב בשדה הקרב. E4 הוא כינוי לבעלי מקצועות
מיוחדים, החל ממנתחי שדה וכלה בלוחמי קומנדו. אמנם שדה הקרב
היה על מפת התכנון, אך המשימה הסתיימה בהצלחה תודות
להתערבותנו. הצטערתי שלא אוכל להראות העיטור לאנשים. גייסו
אותי באופן רגעי לצי כדי שיוכלו לתת לי עיטור שלא אוכל להראות
לאיש מחוץ ליחידה ג'. מטורפים האמריקאים האלה!

"לטוס???" שאלתי בתדהמה. "לארצות-הברית???" הוסיפה עינת. "אתם
לא יכולים פשוט לתת את העיטורים האלה כאן ועכשיו?" שאל ריי.
"היי," מוריס נתן בנו מבט מתנצל, "אני רק מעביר את זה הלאה.
אני חושב שתהנו מוושינגטון". "נצטרך לקבל על זה אישור," אמרתי.
"אני יכול לקשר אותך לישראל אם אתה צריך" אמר מוריס. "תן לי
מחשב שמחובר לאינטרנט," עניתי. "סליחה?" מוריס נענע בראשו
בתדהמה, "אתה רציני?". "לגמרי," השבתי, "אני מעדיף לשלוח את זה
מקודד באינטרנט". לא יכולתי להסביר לו ששימוש בטלפון, אפילו
מאובטח, יחשוף יותר מדי פרטים על מי ששלח אותנו ויגרום לחשדות
בלתי רצויים. "בסדר גמור," מוריס משך בכתפיו, "אבל זאת בחירה
מאוד לא מאובטחת". "לא מאובטח אבל אנונימי" עניתי. מוריס הנהן
בחוסר הבנה ואז קרא לאחד המלחים. האיש הוביל אותנו למרכז הבקרה
הקרבית. בין שאר הדברים, היו מחשבי החדר מחוברים לאינטרנט.
אישרתי שבמקרה הצורך אפנה את המחשב במהירות שיא. התיישבתי
והתחלתי לשחזר בראשי כיצד נראית מקלדת עבריתאנגלית. לאחר דקה
התחלתי לכתוב את מה שראה לעין לא מבינה כגיבוב של אותיות. תוך
שאני כותב באנגלית, כתבתי מילים לפי המקלדת העברית. כך לדוגמה,
המילה שלום נכתבת AKUO. שיטת הקידוד היא פשוטה ויעילותה אדירה.
את הדואר האלקטרוני שלחתי לתא הדואר האלקטרוני של אחד בשם מיקי
גרביל. משם יועבר המכתב באופן אוטומטי אל יחידת הדואר של יחידה
ג'. ידעתי שאני עובר על חוקי ביטחון-שדה אך לא הייתי מודאג. לו
יצליח מישהו לא-רצוי לפצח את הקידוד ולקרוא את המכתב הוא יגלה
שאני כותב על נשיאים אמריקנים לשעבר ועל פאראנויה. כשעה לאחר
מכן הגיע האישור. מטוס הגרייהאונד הטיס אותנו אל נסיכות קטאר.
האמריקנים הצליחו לקבל הסכמה שבשתיקה להטיס אותנו דרך המדינה
הקטנה.

מטוס הבואינג הצבאי נחת בבסיס חיל האוויר אנדרוז ליד
וושינגטון. הובלנו בלימוזינה למלון הילטון המכובד. שוכנו
בסוויטה מפוארת. "מצטער על זה שהסוויטה הנשיאותית תפוסה,"
התנצל מנהל המלון, "שר הביטחון ההודי נמצא פה". כמעט נחנקתי.
הסוויטה הייתה מספיק טובה בשביל לגרום לעינת לפלוט קריאת
התפעלות, והוא מעז להתנצל? אנחנו צריכים להתנצל על שהכנסנו את
נוכחותנו הלא-ראויה אל קודש הקודשים הזה. "בגדים בשביל הטקס,"
אמר סמל של הצי שעמד עלינו לשרתנו, "הסעה מיוחדת, אפשרות
לפגישה עם הנשיא," הוא שרק, "אנ'לא יודע מה עשיתם בשביל כל זה
אבל זה כנראה שווה את זה". הבגדים בשביל הטקס היו- לא פחות ולא
יותר- מדי א' של צי ארצות הברית. "אני נראה רע בכחול!"
התלוננתי. "אתה נראה רע באופן כללי," ענתה עינת בהתגרות. "טסתי
יותר מדי בזמן האחרון," עניתי בעברית, "עוד מעט יצמחו לי
כנפיים". "יש לך זוג כנפיים על הכתף," גיחך ריי, "ומיג 29
ביניהן". "שששש," גיחכתי, "זה מידע חסוי". הסמל האמריקני נד
בראשו בהשתאות. "אנחנו מדברים מהר מדי?" שאלתי, בעברית מכוונת.
הוא ניסה לשווא להסתיר את תגובתו המופתעת. "זה בסדר, סמל
פטרסון" חזרתי לאנגלית, "היה צפוי שנקבל ליווי מדובר עברית.
עניין של 'סקרנות' צבאית רגילה. אני הייתי עושה אותו דבר
בדיוק. אז אתה יכול להירגע. אנחנו לא כועסים". "חלק מהעבודה,"
תמך ריי, "לפחות כך תוכל להתאמן על העברית שלך". האיש נרגע
במקצת. מאחר והיה לנו יום וחצי להעביר בבירת ארצות-הברית לפני
הטקס, החלטנו לצאת לראות קצת את העיר.

אנדרטת וושינגטון הייתה, במילים פשוטות, העיפרון הכי גדול
שראיתי מימי. האובליסק המחודד התנשא לגובה של מאה ושמונים
מטרים וגרם לי להעריך בפעם הראשונה את יכולת הבנייה אמריקנית.
"הוא לא נראה גדול כל-כך בטלוויזיה," ציינה עינת. סמל פטרסון
ששימש בתור מדריך תיירים לעת-מצוא הסביר שהאנדרטה הייתה גבוהה
יותר עד לפני שנתיים. "קלואי בנקס?" שאלתי. הסמל הנהן ופניו
האפילו. אמריקה עדיין זכרה את הכאב שנגרם כתוצאה מפיגוע
התאבדות של אישה שהייתה חברה בארגון אל-קעידה הזכור לרע.
מאבטחי האנדרטה לא טרחו לחפש ביסודיות בחפציה של אישה. המחבלת
הגיעה עד המעלית ופוצצה את עצמה בתוך קבוצת אנשים גדולה. עוד
פיגוע מבית היוצר של אוסאמה בין-לאדן. נשפתי בכעס לאחר שעברתי
את מחסומי הבדיקה. הבודקים לא טרחו לבקש מהאיש שעמד לפני לרוקן
את כיסיו. המכנסיים הרחבים היו יכולים להחביא אקדח בקלות. לא
שדאגתי, אבל ציפיתי שהאמריקאים ילמדו את הלקח. טעיתי. כמו
תמיד, אמריקה כבר שכחה את הדבר החשוב ביותר שיכלה ללמוד מפרשת
קלואי בנקס. מטורפים האמריקאים האלה. נענעתי את ראשי בבוז
כשהציע הסמל להביא אותנו לראש התור במעלית. "נעלה ברגל,"
חייכתי, "קצת כושר לא יזיק". העלייה הייתה קשה לאור העובדה
שגופי עבר התעללות קשה ביותר בזמן האחרון- טיסות ארוכות ואזורי
זמן שונים חברו יחד להתיש את גופי. "שיביאו כבר מטוס נוסעים
שעובר את המאך השני," דרשתי בקול. "קשה בגלל דלק," נחר ריי,
"שיביאו ניגוח סילון ויהיה לך מאך עשרים ואולי יותר". "ריי,"
אמרה עינת, "שתוק!". "יאללה, מה כבר אמרתי?" שאל ריי. "אמרת
להוציא את המיג 29 לגמלאות," חייכתי.

מראש האנדרטה היה הנוף משגע. הבית הלבן נמצא במרחק קטן. מעונו
של הנשיא האמריקני היה יפיפה. אנשים משמאלנו דיברו בהתרגשות
בשפה סקנדינבית כלשהי. ניחשתי שהם מתפעלים ממשכנו של האיש החזק
ביותר בעולם.

ירדנו למטה במעלית. הקבוצה הסקנדינבית ירדה ביחד איתנו והבנתי
מתנועות ידיהם שהם מתווכחים אם לחזור למלון או להמשיך הלאה.
המעלית הייתה צפופה מאוד. צפופה מדי בשביל שלושה אנשים כמונו.
עינת החלה לפתע להשתעל. "עוד פעם?" שאלתי באנגלית, "מתי תראי
רופא?". "לא סיפרתי לך?" עינת דיברה בקול צרוד וכואב, "הייתי
אצלו ביום שלישי". "נו?" שאלתי. "הוא אומר ש-" עינת השתעלה עוד
פעם, מזדעזעת ומרססת רוק במעלית הדחוסה. "זה יעבור בסוף,"
סיימה עינת. "מדבק?" שאלתי בגבה מורמת. "מאוד," היא הנהנה
והשתעלה עוד פעם, "אני מניחה שגם אצלכם זה יתחיל בקרוב". היא
שיחררה עוד צרור של שיעול ארוך ולח. באופן מוזר, הצליחו האנשים
במעלית לפנות קצת מקום מסביבנו וליצור מרווח נוח עד סוף
הירידה.

יצאנו מהמעלית וריי טפח על כתפה של עינת. "אגוזי," חייך, "את
חולה!". "חולה מדומה," תיקנתי, "וחולה בראש". "וחולה עליך,"
עינת גיחכה, "אתה מה זה מחליא אותי, מיגי!". תנועה מהירה
בזווית העין גרמה לי לשכוח מה עמדתי להגיד. צעיר שחום שהערכתי
שגילו בערך עשרים חטף את תיק היד של אחת הסקנדינביות
בהירות-השיער ורץ משם במהירות. "אחריו," אמרתי. ידו של סמל
פטרסון תפסה אותי בכתפי ועצרה אותי. "זה לא עסקך," הוא אמר,
"פה זה לא ישראל. פה אל תתערבו בעניינים כאלה". נשפתי בזעם אך
נכנעתי. לא היה טעם להעליב את האמריקנים, לא? במקום שבו אדם לא
יבצע החייאה באדם שסובל מדום מחשש לתביעה משפטית על טיפול
רפואי לקוי, לא יכולתי לעזור לתיירת מסכנה. האם כבר אמרתי
שהאמריקנים מטורפים?

במדים כחולים עמדתי בשורה עם מספר לובשי מדים אחרים. כולם עמדו
לקבל עיטורים שונים על פעולות שונות. "E4 מייה קיין," קרא מנחה
הטקס ועינת צעדה צעד אחד קדימה. כל אחד ואחד מאיתנו קיבל שם
שהיה דומה לשם הכיסוי שלו. "על אומץ לב בשדה הקרב ועל הצלת חיי
אדם, צלב הצי" תת-אדמירל גדול-גוף תלה את השרשרת על צווארה של
עינת. "על פציעה בפעילות מבצעית," המשיך המנחה, "לב הארגמן".
השרשרת השניה נתלתה מסביב לצווארה של עינת. התת-אדמירל הצדיע
ועינת הצדיעה חזרה ברשמיות. "E4 יוברט שאפט," אמר המנחה ואני
צעדתי קדימה. דיכאתי את התרגשותי ושמרתי על ארשת רצינית כאשר
התת-אדמירל עצר מולי והושיט את ידו לצלב הצי.

"שלושים," אמרתי. "יש התערבות," ריי חייך. "אתה תפסיד,"
חייכתי. "נראה, תתכונן" ריי הביט אל קופסת הקרטון שלפני.
"שלוש," עינת הרימה יד, "שתיים, אחד! התחל!". פתחתי את קופסת
הקרטון ושלפתי את הקרמבו הראשון מבין שלושים. ההתערבות אמרה,
בקצרה, שיש לי עשר דקות לחסל שלושים קרמבואים בלא להקיא.
חיסלתי את העשרה הראשונים בקלות. הקרמבו העשרים כבר היה קשה
והעשרים וחמש גרם לי לחשוב על שירים של בריטני ספירס. דיכאתי
את המחשבה כדי לא להקיא. בחרתי לי נתיב מחשבות חדש וגמרתי-
בקושי רב- את החמישה האחרונים. "תביא," אמרתי. "מניאק," ריי
נתן לי שטר של דולר. "המניאק הזה בקושי מסוגל לדבר," אמרה עינת
בשבילי. "שלא לדבר על לזוז" הוספתי. "זה בסדר," חייך ריי,
"דווקא נחמד פה בקניון הזה". השתרעתי לאחור על הכיסא והדלקתי
סיגריה. צפיתי באנשים העוברים מולי, קיבתי מתאמצת לעכל את
הקרמבואים. אדם שעבר מולי משך את עיניי. הוא נשא מקל הליכה
ולראשו היה כובע מצחייה של קבוצת הכדורסל וושינגטון ויזארדז.
זיהיתי את הפנים והחלטתי שהערכתי נכון. הוא היה כבן עשרים,
עורו צרוב שמש עם גוון אדמדם, רמז לגנים אינדיאנים. חשבתי
בבהילות על תוכנית. גם לו הייתי במצב גופני שמתאים למרדף סמל
פטרסון יעצור אותי. לא יכולתי לשלוח איש מבין חברי למרדף סמוי
כיוון שהסמל הבין עברית ובחלתי בלדבר ערבית בקניון הומה אדם.
ההברקה שעלתה בי מדהימה אותי עד היום. "ריי," אמרתי, "Carpe
Baculum". קיוויתי שריי יודע מספיק לטינית כדי להבין.
"Benedicto" ריי חייך ועבר לאנגלית, "אחזור מיד". הוא פנה
לכיוון אחת מחנויות המזון-המהיר. "מה אמרת לו?" שאל סמל
פטרסון. "לא משהו דחוף," עניתי, "תדע בקרוב". עינת חייכה חיוך
ידעני בזמן שקולות של מהומה עלו מכיוון המזללה. האיש עם המקל
שראינו באנדרטת וושינגטון זינק אל מחוץ למסעדה, תיק יד מתחת
לבית שחיו. הוא נתקל ברגלו השלוחה של ריי ונפל. האישה שנשדדה
מיהרה אליו וגבר מגודל שהערכתי שהוא בנה חבר אליה. "אופס," ריי
חייך אלינו בתמימות, "הוא נתקל ברגל שלי". סמל פטרסון עיווה את
פניו. "שששש," אמרה עינת, "לא נגרם נזק וכן יצאה תועלת". "תפוס
את המקל?" ריי חייך אלי, "יש לך מזל שאני מבין מספיק לטינית
בשביל לקלוט אותך". "Benedicto" אמרתי. תבורך.

פטרסון לא אהב את המעשה והממונים עליו ראו את זה בעין צרה.
"שולחים אותנו הביתה," ריי חייך. גנחתי. "לא רוצה לטוס עם כאב
בטן!" התלוננתי. "היי, תראה את הצד הטוב של העניין," עינת
גיחכה, "לא הספקת לבזבז את הדולר שהרווחת". "אה," גנחתי,
"ובישראל ממש יש מקום לבזבז אותו!". "דיוטי פרי," ריי גיחך,
"תזמין אותי לבקבוק ג'וני ווקר". "אדום או שחור?" שאלתי
בגיחוך. שני סוגי הוויסקי שווים הרבה הרבה יותר מדולר. "בלק
לייבל," ענה ריי, "לא לוקח פחות מהטוב ביותר". "לך תזדיין,"
אמרתי, "אפילו מענק גיוס לא קיבלנו מהצי. מאיפה אתה רוצה שאני
אוציא חמישים דולר?". "ממענק השחרור," ציחקקה עינת. "בפעם
הבאה," אמרתי לריי, "נתערב על הוצאות לניתוח שחרור
סתימת-קיבה". "באמת?" חייך ריי, "אם אתה רוצה כזאת התערבות אז
אני מסייע לעצמי עם מוזיקת רקע של בריטני ספירס". "נכנע מראש,"
הרמתי ידיים בחיוך, "אני לא אוכל לאכול את השני עם מוזיקה כזאת
מגעילה ברקע". סמל פטרסון דחף את ראש מבעד לדלת ואמר "המונית
הגיעה".

הטיסה נחתה בארץ וקיוויתי שהפעם תהיה לנו הזדמנות לצאת לרגילה
מלאה סופסוף. טעיתי. "יש לכם יומיים מנוחה," אמר דן לפני שאני
רוצה אתכם פה לדבר על המשימה הבאה".

יומיים מנוחה והרבה שינה גרמו לי להרגיש שוב כמו בן-אדם, פחות
או יותר. בבוקר היום השלישי התעוררתי כשאני מרגיש הרגשת דחיפות
בלתי מובנת. עינת חייכה אלי את ה-"בוקר טוב" שלה אבל משהו
בחיוך לא מצא חן בעיני. ובכלל, לא הרגשתי מי יודע מה מאושר.
משהו היה מאוד לא בסדר, ושנינו ידענו את זה. גם ריי ידע את זה,
כך נראה. הוא היה ער אך לא השיב לנו ברכות בוקר טוב. כשאני
מסתכל אחורה, אני חושב שאולי הוא ידע כבר אז. אבל אני מקדים את
המאוחר. שמש אביבית ומזג אוויר חמים לא תרמו במאום לשיפור מצב
הרוח של צוות שלוש. חדר מבצעים היה עמוס בצורה לא רגילה.
"שלושה צוותים?" קראה עינת את מחשבותיי, "זה משהו חשוב!".
הנהנתי בשקט. צוותי-אש ארבע וחמש ישבו בשקט מול שולחנו של דן.
הצטרפנו אליהם בשקט. "חברים," פתח דן, "יש לנו מצב מוזר!".
"מוזר?" תהיתי בקול. "הגיעו אלינו ידיעות שארגון טרור
ניאו-נאצי מתכנן התקפות על תיירים ישראלים בגרמניה. האפשרות
לפיגוע כאן היא קטנה אבל לא בלתי סבירה לחלוטין. לפי הידיעות,
הארגון מחזיק אנשים דוברי עברית כדי לזהות בוודאות ישראלים.
חוץ מזה, אני לא צריך לספר לכם כמה התיירות הישראלית לגרמניה
פורחת. המשימה היא פשוטה בתכליתה. צוות שלוש יספק 'מטרה קלה'
לארגון הזה. צוותים ארבע וחמש יחכו להם במארב. צוות חמש יספק
הגנה לצוות שלוש. אני רוצה שהחבר'ה האלה יברחו כמו חתול שראה
דוברמן. ארבע יעקבו אחריהם. ברגע שיש לנו מיקום של המחבוא
שלהם, אני רוצה פעולה מהירה. תכו בהם חזק! מובן?". הוספתי את
הנהוני לאלה של האחרים. "טוב מאוד". דן המשיך ותדרך אותנו.
"טוב. משוחררים. שלוש, חכו שניה!". "כן?" שאלתי. "הפעולה
המהירה והמוצלחת שלכם במטוס של בריטיש, כמו גם התפקוד הטוב
במבצע עוף מבושל,נתנו לכם את הזכות לתת שם לצוללת החדשה של חיל
הים. הצעות?". "אנחנו צריכים שם של דג, נכון?" שאל ריי.
"חיובי. תזכרו שהשמות 'לווייתן', 'כריש' ו'דולפין' כבר
משומשים". "מממ," אמרתי, "אם כריש כבר תפוס אז מה דעתכם על
עמלץ לבן?". "על מה?" שאל דן. "עמלץ לבן זה סוג של כריש"
עניתי, "סוג טורפני במיוחד". "זוכר את הסרט מלתעות?" שאלה
עינת, "מלתעות היה עמלץ לבן!". "הבנתי," אמר דן, "מה אתם
אומרים?". "חיובי" אמרה עינת. "שלילי," חייך ריי, "אני לא מוכן
שיקראו לצוללת על שמי! סתאאם. חיובי!". "בסדר גמור. אני אתן
לחיל הים את השם. אני לא מבטיח שהם יקבלו אותו, אבל הסיכוי
סביר בהחלט". "תודה דן," אמרתי. הוא חייך, "על לא דבר.
משוחררים".

"כשמדובר במטוסי נוסעים, תמיד חשבתי ששני מנועים לא מספיקים.
ארבע הוא המספר הנכון. אם הולך אחד עדיין יש לך שלושה!" ריי
נתן את ההרצאה שלו בלי שום בושה. "אני זה שיש לו מיג על הכתף,
אתה יודע," אמרתי בעלבון מדומה. "חוץ מזה," הוסיפה עינת, "לחרא
הזה יש שלושה מנועים! כשנצא, תסתכל על הזנב שלו!". ריי נחר.
"את לא תקבעי לי! אישה!". "תגיד לי," ציטטתי מהזיכרון, "אימא
שלך היא אישה?". עינת הבזיקה אלי חיוך. "לך תזדיין! אתם שניכם
תמיד נגדי!" ריי שיחק את "הישראלי העצבני" בקלות. "עזוב נו,"
אמרה עינת, "זה לא שאנחנו נוסעים לכלא אתם יודעים. שמעתי
שהמבורג היא עיר יפיפייה". "גם כן יפיפייה! בטח אין להם אפילו
אוכל טוב!". "לירון," השתטיתי, "יש שם המבורגר!". "בלי
שטויות!" ריי נחר בקולניות. "הנוסעים מתבקשים להדק חגורות.
אנחנו נוחתים בקרוב. מזג האוויר בהמבורג בהיר, טמפרטורה 25
מעלות ולחות נמוכה. הקברניט וצוות המטוס מאחלים לכם שהיה
נעימה. תודה שטסתם לופטהאנזה". הידקתי את חגורת הבטיחות. המטוס
החל להנמיך את גובהו. לחץ האוויר באוזניי היה מטריד אבל לא
מפריע. לשמאלי התלוננה אישה כלשהי על כאבי אוזניים. שתנסה פעם
נחיתה של חברות שכר ספרדיות.

המבורג קידמה את פנינו באור שמש חייכני. לאחר שכל הבדיקות עברו
כשורה, תפסנו מונית אל בית המלון. "נהגי מוניות הם יקרנים בכל
העולם, לא?" חייכתי כשנהג המונית דרש עשרים ושישה יורו בשביל
נסיעה של שתים-עשרה דקות. ריי הנהן. "טוב זה רק מקצוע צדדי
אצלנו, לא?" עינת קרצה. חייכתי אליה. אלמלא העובדה שבאנו לשם
כדי לשמש פיתיון, הרי שגרמניה הייתה בוודאי מאירה לנו את
הפנים. התמקמנו בחדרנו, החלפנו בגדים ויצאנו לטייל. הבחנתי
בשניים מתוך שלושת אנשי צוות חמש, סרן אמיר בן-אברהם וסג"מ
איתמר יפרח, שעקבו אחרינו בזמן שהלכו 'לתומם'. השלישי, סגן דור
רבינוביץ', לא נראה בשום מקום. הנחתי שהוא מבצע משהו עם צוות
ארבע. ניהלנו שיחה ערה בעברית, בעיקר על שטויות בנוסח 'מתי
יחליטו סופסוף לבטל את חוק דרעי', 'מי הצטיין המשחק האחרון של
מכבי' ו-'למה לעזאזל לא הצבענו לעלה ירוק'. העיר נראתה שקטה.
טוב נו, מחר יום חדש.

חדר המלון לא היה יוקרתי אבל היה נוח בהחלט. השתרעתי על מיטתי
ונרדמתי מיד. ריי ועינת הלכו בעקבותיי. ישנתי וחלמתי על כרישים
לבנים אימתניים ומערכות סונאר משוכללות. התעוררתי לפתע בהרגשה
שאינני לבד. עיני היו עצומות ונשימתי סדירה כשנכנסה נוכחות לא
מוכרת אל החדר. לחישה נמוכה בגרמנית אמרה לי יותר מכל דבר אחר
שאלה אינם חברים. אף כי לא הבנתי את המילים, המשמעות הייתה
ברורה: "מהר, לפני שיתעוררו!". הם בחרו להם את החדר הלא נכון.
הם היו שניים, קטנים וחמקניים. אחד נפל על מנורת הלילה כשריי
קפץ עליו בשקט. השני פנה לראות מה קורה ונתקל באגרוף ימני קמוץ
של עינת. תוך שניות שני הפורצים היו מעולפים, האחד ממכת אגרוף
של עינת והשני מלחיצה של ריי על מקום רגיש. "זין!" אמרתי בשקט,
"הם בחרו את החדר הלא נכון!". עינת הנהנה ויצאה לקרוא למישהו
מעובדי המלון. הם היו סתם גנבים אבל הם בכל זאת טעו. סיכמתי עם
ריי במהירות על סיפור כיסוי פשוט. הגנבים פרצו לחדר והפילו
בטעות את המנורה. הרעש העיר אותנו והתגוננו. עינת חזרה עם אחד
מאנשי הביטחון של המלון. "...המנורה נפלה ואז התעוררתי וראיתי
אותם," היא אמרה לו, "ולירון ונועם הלכו איתם מכות". הנהנתי.
"כן!" הוסיף ריי. אפילו לא ניסיתי לשאול איך ידעה את סיפור
הכיסוי. היא קראה את המחשבות שלי. כרגיל. זוג שוטרים הגיע
ותישאל אותנו. מסרנו סיפור מלא. לאחר דין ודברים, ביקשו
השוטרים שנגיע למחרת אל תחנת המשטרה כדי למסור עדות. הם לקחו
איתם את זוג הפורצים והסתלקו. שרתי המלון מיהרו להעביר אותנו
כ-'פיצוי על עגמת הנפש' לסוויטה מהודרת. אף גרמני הגון לא ירצה
לפגוע בישראלים. התדמית שהנאצים השאירו פגעה בעם הגרמני באופן
קשה ביותר. היו לא מעט אנשים שאמרו "כל הגרמנים נאצים". אני
אישית נגד הכללות, בייחוד כאלה. הן דומות להכללות כמו "כל
הישראלים משרתים את השטן" או "כל היהודים גנבים". למען האמת,
הגרמנים מתביישים עד עצם היום הזה בעברם. שמעתי לא מעט ישראלים
שאמרו שברוך גולדשטיין הוא צדיק. הרג של למעלה משלושים אנשים
לא חמושים אינו אקט מלחמתי. הוא אקט נאצי. ידעתי להעריך את
המאמצים של השוטרים הגרמנים. הייתה רק בעיה אחת קטנה.
הסי.איי.איי בוודאי צילמו כמה תמונות שלנו בזמן שהותנו
בניו-יורק. מה יקרה אם יגיעו לאוזניהם שמועות על ניסיון
הפריצה. האם יקשרו את 'שלישיית אנשי המוסד' עם שלישיית
הישראלי? אפשרי בהחלט. איש לא אמר שהדוד סאם הוא טיפש. רק
מטורף.

קמנו בשבע בבוקר זמן מקומי. עובדי המלון נראו מופתעים כשראו
אותנו ערים. שברי שיחה הגיעו לאוזני וסיפרו לי שגם זוג תיירים
אנגלים הופתע לראות את הישראלים שקמים כל-כך מוקדם למרות פריצה
באמצע הלילה. אחד מהם אמר לחברו שאין שום סיבה להפתעה.
הישראלים הרי ידועים כקשוחים. "אתה זוכר מה קרה עם הSAS לפני
כמה ימים? הישראלים נפנפו אותם". התאפקתי שלא להתערב ולהגיד
"והם גאים בזה!". צוות המלון יצא מגדרו כדי להנעים את שהותנו.
הודיתי בחום לפקיד הקבלה כשסירבתי להצעה להזמין לנו מכונית
ונהג צמודים. על חשבון המלון כמובן. יצאנו ברגל והמשכנו את
משחק הפיתיון שלנו. "ישראלים?" שאל קול מוכר בעברית. "כן,"
עניתי לסגן דור רבינוביץ', צוות-אש חמש. הוא התנהג כאילו לא
הכיר אותנו והשבנו לו באותה מטבע. "הגעתם משם?" הוא הצביע על
המלון. "כן," אמרתי. "שמעתי שהיו שם צרות בלילה," הוא אמר.
"מישהו ניסה לשדוד אותנו," ענה ריי. "אה," דור הנהן, "אתם
בסדר?". "כן, כמובן," ענתה עינת. "הם נותנים לנו שירות אח"מ
ספיישל" הוספתי. ריי עיווה את פניו. "אם אני אצטרך להגיד עוד
פעם אחת דאנקה שין יאשימו אותי ברצח!". "אני חייב להזהיר
אתכם," אמר דור, "אמרו לי שיש כמה דפוקים נאצים פה באיזור
שמחפשים צרות". "אנחנו יכולים להסתדר" עניתי כאילו שהוא לא
ידע. "אין בעיה. טוב, אני צריך לתפוס מונית למלון, להעיר את
החברה שלי. היא תהרוג אותי אם אני לא אעיר אותה בזמן! אנחנו
נוסעים להרים. תיהנו מהטיול ותישמרו על עצמכם!". הודיתי בשם
כולנו ונפרדתי ממנו. לפחות עכשיו צוות חמש ידע מה קרה. סמכתי
עליהם שיבינו בקלות את ההשלכות האפשריות. בכל אופן, היה עלינו
לעשות טיול אל תחנת המשטרה הקרובה.

שמו היה רודולף. הוא היה משופם ובעל חיוך נעים. העיניים הביעו
כנות אופיינית לשוטרים גרמנים. הוא הציג שאלות, ערך מסדר זיהוי
לכל אחד בנפרד. מיותר לציין שזיהוי הפורצים היה קל כמו זיהוי
לברדור באמצע עדר של כלבי צ'יוואווה. הנחתי שהשוטרים הגרמנים
הקלו עלינו בכוונה. אחרת לא היו מביאים את החשודים למסדר כשהם
עדיין לבושים באותם בגדים והיו לפחות מקלחים אותם. הקורבן של
ריי היה עדיין מלוכלך בדם קרוש ושברי זכוכיות. הגעתי למסקנה
מהירה שזכוכיות ממנורת הלילה חתכו אותו קלות. לאחר שכל אחד
זיהה את אותם אנשים במסדר הזיהוי ביקשנו לעזוב, תוך נתינת
אישור בכתב להשתמש בהקלטות של העדויות שלנו. השארנו את מספר
החדר במלון והודענו שנישאר לפחות עוד שישה ימים. הסכמנו להאריך
את שהותנו אם יהיה צורך בכך.

יצאנו מתחנת המשטרה וריי רטן בשקט. "מה?" שאלתי. "כלום," הוא
אמר, "בואו נמשיך את הדיג". הייתה לנו משימה לבצע ובהחלט לא
התכוונתי לבטל אותה. המשכנו בסיור בלתי מודרך בעיר שהייתה
נעימה למדי. צוות חמש המשיך 'לזנב' אותנו. מחשבות לא נעימות על
דברים בלתי צפויים הציפו את מחשבותיי. למה לעזאזל הם 'נפלו'
דווקא בחדר שלנו? במלון היו למעלה ממאתיים חדרים. הסיכוי
הסטטיסטי היה קטן למדי. טוב נו, יש דבר אחד שהוא מעל
סטטיסטיקה: מזל. חוק ההתרחשויות הבלתי צפויות הוא בחזקת מובן
מאליו בכל פעולה צבאית. בפעולות 'שחורות' החוק הזה הוא קודש.
כל טייס יספר על התכוננויות נפשיות למשימה. בדרך כלל הן כוללות
שיבוץ של אירועים אקראיים שונים ומשונים. דברים בסגנון: מה
יקרה אם ישנה עמדת מכ"ם לא רשומה במקום כך וכך, מה אם המטרה
מחזיקה ברשותה טילי קרקע-אוויר לא ידועים, מה אם כך מה אם כך.
אבל זה היה כבר מוגזם. הכיסוי שלנו נפגע משהו אחרי הפריצה
ההיא. הוא משך תשומת לב. אמנם התכנון היה למשוך תשומת לב, אבל
מסוג שונה. בכל מקרה המשימה נמשכת.

"סוף כל קוף!" נתתי את גרסתי לביטוי הידוע. חבורה של גלוחי-ראש
בעלי מראה עצבני התקרבה אלינו. "עשרה מול שלושה," אמרתי. "יחס
לא הוגן של שלושה ושליש לאחד," הוסיף ריי את שיעור המתמטיקה
היומי. "ניתן להם הזדמנות להיכנע?" תהתה עינת. הכנו את עצמנו
לקרב בעודנו מושכים תשומת לב על ידי שיחה ערה בעברית קולחת.
צוות חמש סגר את הפער למקרה שנצטרך עזרה. הבחנתי (אם כי בקושי
מסוים) בפליקס עורך תצפית מתוך סמטא. הכל היה מוכן. חבורת
הבריונים סגרה את המרחק במהירות. נדרכתי. הבריונים כמעט הגיעו
אלינו כש- חוק ההתרחשויות הבלתי צפויות פעל שוב נגדנו. חמישה
אנשים שדיברו בעברית הופיעו מתוך מסעדה בינינו ובין
גלוחי-הראש. הניאו-נאצים לא היססו לרגע ותקפו את שני הגברים
ושלוש הנשים. לא היה זמן לארגן תוכנית למקרה כזה. הגעתי להחלטה
בין רגע. צבא ההגנה לישראל נקרא בשמו כיוון שהוא מגן על אזרחי
מדינת ישראל. אם העברית הישראלית שבפי המותקפים לא הייתה
מספיקה, הרי שחולצה שקראה להצביע לבנימין נתניהו הספיקה גם
הספיקה כדי לזהות את המותקפים כאזרחי מדינת ישראל. חו"ל או לא,
יחידה קרבית גרביל הינה יחידה של צה"ל. "תקוף" סיננתי
והסתערתי. צוות חמש הגיע כנראה לאותה מסקנה שכן חבורה של עשרה
ניאו-נאצים מצאה את עצמה לפתע תחת התקפה משני אגפים. זיהיתי
במהירות גלוח-ראש שקילל בגרמנית והשארתי לו מזכרת ממני בצורת
אף שבור. אחר התמוטט אחרי שקיבל מכה לכליות. הקרב היה קצר
מאוד. שבעה בריונים ניאו-נאצים שכבו על הרצפה. עינת עדיין
נהנתה מלהתעלל בשמיני. היא זרקה אותו אל המדרכה כשהוא יורק
שיניים ומשתעל בכבדות. השניים האחרים ברחו. אפשרנו להם לברוח
כדי שצוות ארבע יעקוב אחריהם. "אמבולנס!" קראתי אל אמיר בן
אברהם. הוא הנהן ופנה אל תוך אחת המסעדות. תמכתי באחד משני
הגברים ועזרתי לו להתיישב. "איפה-" הוא ניער את ראשו בטשטוש.
"מוניקה!" הוא קרא. "היא בסדר," עניתי, תוך שאני מגניב מבט.
"אני- ניסיתי לעזור לה" הוא אמר. "ראיתי," עניתי, "עמדת בינה
לבין המכוערים האלה!". "היא בסדר?" הוא שאל שנית. עינת הנהנה
והרימה אגודל. "מאה אחוז" עניתי. "הראש שלי כואב," הוא ציין
כאילו לא חש בזאת עד אז. על מצחו היה כתם דם גדול ומגעיל.
"חטפת מכה," עניתי לו, "זה נראה הרבה יותר נורא ממה שזה באמת".
חתכים בראש נוטים להזיל דם בכמויות לא-פרופורציונליות לחומרתם.
העברתי עליו בדיקה שגרתית. לא מצאתי עצמות שבורות. "איך קוראים
לך?" שאלתי אותו. "ישראל רוזנברג," הוא ענה. "איפה אתה גר?"
הוספתי לשאול. "שיכון ב' בטבריה" אמר והוסיף את שם הרחוב.
לשאלותיי הבאות הוא פירט את שמות הוריו, את שם הכלבה שלו וציין
שזאת האסקי סיבירי. "ההתרשמות הראשונית שלי היא שאתה לא סובל
מזעזוע מוח," אמרתי לו תוך שאני משתמש בשעון היד שלי ואור השמש
כדי לבדוק את הרפלקסים של העיניים, "אבל תצטרך להיבדק בכל
זאת". לאחר שעינת ווידאה שמוניקה בסדר היא אימתה את המידע
שקיבלתי מישראל הנמוך והשמנמן. כל התשובות היו נכונות. יללת
אמבולנס עלתה מהרחוב הסמוך. "ג'," תפסתי פיקוד, "להסתלק!".
אמיר הסתכל אלי ואז הנהן ולקח את צוותו. עינת וריי מיהרו לבוא
אחרי אל תוך אחת הסמטאות. תיארתי לעצמי שהתיירים הישראלים יהיו
בסדר גמור. עכשיו עמדה בפנינו משימה קלה למדי. צוות ארבע היה
בוודאי כבר בדרך אל איש הקשר שלנו עם המידע לגבי בסיסם של
הניאו-נאצים. הלכנו אל ביתו של איש הקשר שהיה מוסווה כאיש
עסקים מהמעמד הבינוני. איש לא ניסה לעקוב אחרינו, איש לא ניסה
לעצור אותנו. צלצלתי בפעמון. "יא?" שאל קול. "סלח לי," שאלתי
באנגלית, "איפה פה זה רחוב זלצבורג?". "בהמשך למטה," אמר הקול
באנגלית. "משם הגעתי," המשכתי את הסיסמא. "לשם תחזור" השלים
הקול והדלת נפתחה. איש הקשר הציג את עצמו כהאנס ביטר. הוא סימן
לנו להיכנס וסגר את הדלת אחרינו. "מצאתם אותם?" הייתה שאלתו
הראשונה, באנגלית קולחת. "וכופפנו להם את העצמות," עניתי.
"חשבתי שאתם אמורים למצוא את המסתור ורק אחר-כך ל..." הוא
היסס. "אנחנו לא הצוות העוקב," עניתי בחשש מה, "אנחנו
הפיתיון". "אתם הפיתיון?" הוא הסתכל בי בעיניים מצומצמות.
"צוות ארבע עוד לא הגיעו?" תהיתי. "לא," ענה האנס. "חרא,"
אמרתי, "הם היו צריכים להיות פה כבר!". "אוי לא," אמר ריי, "זה
לא מוצא חן בעיני!". "אני חושב ש-" אמרתי וצלצול טלפון קטע
אותי. האנס הרים את השפופרת. "יא," אמר, "ניין גונתר,". הוא
האזין במשך רגע ואמר, "זור שלכט". הוא מיהר להיפרד מן המטלפן
ואמר שתי מילים. "יש צרות!". "מה קרה??" שאלתי. "עושה רושם
שהארגון שעקבתם אחריו פרסם כרגע את שמותיהם של שלושה חיילי
צה"ל ששבויים בידיו". "חזור שנית???" קראתי. "הם מחזיקים בצוות
שלכם!" ענה האנס. "אנחנו לא בטוחים פה!" אמרה עינת. "סליחה??"
שאל ריי. "ארבע נתפסו," הסבירה עינת, "והמקום עלול להיחשף!".
"לא," התנגד ריי. "ריי, אפילו הם לא חסינים ל-" צלצול של פעמון
הדלת קטע את דברי. האנס מיהר אל הדלת. "יש שם שלושה," הוא אמר,
"הם נקבו בסיסמא". "המתן," קראתי ומיהרתי אליו. דרך עינית הדלת
זיהיתי את צוות חמש. "פתח," אמרתי. "איפה הם?" הייתה שאלתו
הראשונה של אמיר. נדתי בראשי והסברתי. "איפה היה המקום האחרון
שראית אותם?" הוא שאל. "אזור הקרב," עניתי. "ראינו אותם
מתקדמים לכיוון מערב," אמר דור. "לאיזור התעשייה," הוסיף איתמר
יפרח מידע מצוין. "בואו," אמרתי, "זזים!". "סליחה?" שאל אמיר.
"יש לנו אזור חיפוש משוער ושלושה חיילים שכפי הנראה נשבו".
"אתה לא רציני!" קרא איתמר יפרח. "יש לנו את האפשרות להציל
אותם לפני שיעבירו אותם למקום אחר!" אמרתי, "אני לא הולך לוותר
בקלות!". לא טרחתי לציין שהדבר היחידי שיגרום לי לוותר יהיה
גופתי שלי, מנוקבת בכדורים. "חיובי!" ענה ריי. "מאשרת!" הוסיפה
עינת. אמיר הסתכל בשני חבריו לצוות ואז הנהן. "אתה המפקד!" הוא
אמר. "מה עם נשק?" שאלתי את איש הקשר. הוא חשף במהירות מחבוא
קטן. ארבעה-עשר אקדחי נשר-המדבר ישראלים שכבו להם מול עיני.
לקחתי אחד והוספתי שתי מחסניות נוספות. האחרים לקחו גם הם.
"מתאים?" שאל אמיר. "חיובי!" עניתי, "בואו נזוז!".

אזור התעשייה של המבורג הוא מהנקיים ביותר בעולם. וכמו כל דבר
שהגרמנים עושים, הוא מסודר בסדר מופתי. בחנתי את הבניינים בצד
הכביש בזמן שחיפשתי אחר סימנים להמצאות של גורמים עוינים. חנות
ציוד קמפינג משכה את עיני. עזבתי את חברי לרגע ונכנסתי. קניתי
סכין הטלה קטנה ועוד דבר קטן. ארבעה דברים קטנים ליתר דיוק.
החלקתי את הסכין אל תוך שרוולי הימני והעברתי שניים מהדברים
הקטנים אל עינת. ריי הנהן מאחר והכיר את התרגיל. המשכנו לחפש
אחר סימנים להימצאות חברינו באזור. איתמר היה הראשון שמצא
סימן. שברים של עץ על מדרכת האבן משכו את תשומת לבו. הוא העלה
את הרעיון ההגיוני למדי שצוות ארבע נאבק לפני שנתפס. בחנתי
במהירות את הדלת הקרובה. מספר סדקים נבקעו בה. אלה היו סדקים
שמעידים על כך שגוף גדול התנגש בדלת מצדה השני. הסתכלתי אל
הכוכבים. שמי הלילה האפלים עזרו לי להגיע להחלטה. "פריצה!"
סימנתי עם ידי. האחרים הנהנו. אמיר שלח במהירות את שני אנשיו
לכיוון מדרגות החירום. הוא עצמו תפס עמדה ליד הדלת. "שלוש,"
סימנתי עם ידי, "שתיים, אחת, עכשיו!!!". ריי בעט בדלת ואני
פרצתי פנימה. המקום נראה ריק בתחילה. אבל דפיקות חלושות בתקרה
הביאו אותי לידי מחשבה שמישהו עדיין נמצא בקומה השנייה. מישהו
שכנראה לא יכול לדבר. מישהו שיודע להשתמש במורס כדי להגיד
"S.O.S". מישהו שברגע זה ממש הוסיף עוד אות. "D for Danger"
ציין ריי בשקט. האות הייתה הראשונה מאותיות המילה סכנה
באנגלית. "זין," לחשתי. כאילו בתגובה ללחישתי שרק קליע מעל
ראשינו. התגלגלתי במהירות לימיני ויריתי לכיוון המשוער של
היורה. צעקת כאב אמרה לי שפגעתי. רעשי גוף אנושי מתמוטט אישרו
את הפגיעה. זינקתי לעבר המדרגות וריי היה מאחורי. מהמדרגה
העליונה נורו לעברנו יריות. זעקת כאב וקריאה בעברית, "חרא!"
סיפרו לי שאחד מכוחותינו נפגע. יריתי שלושה כדורים לכיוון
הקומה השנייה בלא תוצאות. "אגוזי!" קראתי, "תהיי מוכנה לסנט
אלמו!". "חיובי," קולה של עינת היה אי של רוגע בים של כאוס.
"בוא נראה אותך!" קרא קול בגרמנית. זה היה קולו של יואב. הסקתי
מכך שדור ואיתמר שיחררו את צוות ארבע. "אגוזי, עכשיו!" אמרתי
בקול פחות או יותר רגוע. עינת שלפה את שני הדברים הקטנים שנתתי
לה ואני שלפתי את השניים האחרים. בכיפוף קל הדלקתי את שני
מקלות הזרחן הידועים בכינוי סטיק-לייט. אור כחול מילא את חדר
המדרגות האפלולי. ארבעת המקלות התנועעו במהירות, יוצרים
שמיניות של אור בתבניות מהירות ומתעתעות שהתאימו נהדר
לדיסקוטקים. "היכונו לצרות!" קראה עינת. "כפולות ומכופלות!"
קראתי. "כדי להגן על העולם מנאצים חסרי תקנה!" אלתרה עינת.
"ולאחד את כל תושבי במדינה!" הוספתי. "כדי לכבוש את היבשה
האוויר והמים!" המשיכה עינת. "ולהעיף את הנאצים עד לכוכבים
שבשמיים!" צעקתי. "אגוזי!" קראה עינת. "מיגי!" עניתי לה. "צוות
שלוש במהירות האור ללא רחם!" קראה עינת. "היכנעו עכשיו נאצים,
או  שתיאלצו להילחם!" עניתי. "וריי כמובן!" נשמע הקול מעלינו
ובעקבותיו לא פחות משש יריות וחמש זעקות כאב. האור הנע במהירות
בחושך והקולות הצועקים משכו תשומת לב מהאחרים אלינו ואפשרו
לריי להתגנב. הנאצים קלטו סופסוף מה קורה. שלוש יריות נשמעו
וכאב קדח בכתפי הימנית. צללתי למטה בעודי מעיף את שני המקלות
הזרחניים לכיוון היורים. עינת צנחה לידי ושיחררה את שני
הסטיקים שלה בזריקה שלא הייתה מביישת את ריץ' גאנון בתקופתו
הגדולה כרכז קבוצת הריידרס של אוקלנד. קליעים שרקו וצעקות
נשמעו. שלפתי את סכין ההטלה וחיפשתי מטרה. "תודה לגאלה על יד
שמאל חזקה" חשבתי. יד ימין היא היד החזקה שלי אבל יד שמאל לא
מפגרת אחריה בהרבה. דמות נכנסה למעגל האור, מקללת בגרמנית.
"קום ראוס נאצי שייסה" צעקה עינת את מיטב הגרמנית שלה. "בוא
החוצה חרא נאצי".  האיש הסתובב והבחנתי בצלליתו של אקדח.
תנועתו הביאה אותו לכיווני. שילחתי את סכין ההטלה לעברו. זו
הייתה חצי-החטאה. במקום לחדור את ראשו, הסכין השאירה פס ארוך
ומדמם על לחיו הימנית. זה הספיק כדי שהוא יחליט לעשות אחורה
פנה. הוא פנה במהירות וקפץ דרך החלון. ואז צעק קול בעברית מלה
אחת. "נקי!".

"תסלח לי אם אני אעזור לך לצאת?" שאלה עינת. "אגוזי," עניתי
לה, "אף פעם לא שמחתי יותר לראות את הגוף הסקסי שלך!".
"סליחה?" היא כנראה חשבה שאני מעורפל. "בטח! שק אחד של שרירים
הגוף שלך!" עניתי לה, "יאללה תעזרי לי, את והידיים הגזעיות
שלך! כל יד גזע!". "אני תכף אתן לך קצת אור לעיניים," היא ענתה
בנימה נוזפת, "אני אדפוק לך פנס בכל עין!". היא תמכה בי ועזרה
לי לקום. "מה המצב?" שאלתי. היא נאנחה. "חדשות רעות?" שאלתי.
"ארבעה-עשרה-שלוש לטובתנו," היא אמרה בקול שהעיד שהיא לא ראתה
את המצב כטוב. "מי?" שאלתי. "פליקס, אמיר ודור". "פצועים?"
שאלתי. "שניים," היא ענתה, "אתה ויואב. לשניכם היה מזל!". היא
תמכה בי ועזרה לי לצאת מהבית. "צריכים טרמפ?" תהה ריי בקול
מתוך תא הנהג של מכונית מסחרית. "כן," עניתי. ראיתי איתמר יפרח
סוחב את גופתו של מפקד הצוות שלו. יואב סחב את גופתו של פליקס
ולירון הביא את מה שהיה פעם סגן דור רבינוביץ'. יחידה קרבית
גרביל ספגה זה עתה מכה קשה. המסחרית נסעה במהירות לכיוון שדה
התעופה של המבורג. "האם ציינתי שיש הרקולס של חיל האוויר שמחכה
לנו?" שאל ריי. "מאיפה אתה יודע את זה?" שאלתי. "ראיתי אותו
מגיע," ענה ריי, "קצת קשה להבדיל בין צבאי הסוואה של צבאות
שונים אבל כוכב כחול על רקע לבן זה...". "'בנתי" עניתי. עינת
טיפלה בפצע שלי. "היה לך מזל!" היא אמרה, "זה לא היה רחוק
מעורק הכתף! נכנס ויצא בקו ישר! ברור לך שאתה צריך להודות לאלת
האופל על זה!". "ברור לי לגמרי!" עניתי לה. יואב נהם לכיוון
עינת כששאלה מה מצבו. "סתם שריטה!" הוא אמר לה. פניו הביעו כעס
ואכזבה. לא כל יום אתה נשבה ומאבד אחד מחבריך לצוות. לירון,
החבר השלישי בצוות ארבע היה עסוק בשיחה שקטה עם איתמר. הנחתי
שהם מנסים לנחם אחד את השני. "משום מה לא נראה לי שהם יפתחו את
השער מרצון," ציין ריי. שער העובדים של נמל התעופה התנשא
ממולנו. "תחזיקו חזק!" הודיע ריי. הוא לחץ על דוושת הגז עד
הסוף. המסחרית האיצה. במכה חזקה העיפה המסחרית את השער ודהרה
לכיוון ההרקולס. "תגידו תודה מקרב לב לנהגי הציפורקולס של חיל
האוויר," הודיעה עינת, "הם עשו לנו עבודה קלה". ריי עצר בחריקה
לפני שלושה קצינים צה"ליים. סגן אלוף אחד ושני רבי-סרנים צפו
בנו בשקט. אחד מהם, בעל עיניים כחולות ופנים רגועות הניע את
ידו כאומר, "אין סכנה". "טוב לראות אתכם!" אמר רס"ן דן ברוניה.
"אני לא בטוח!" ענה ריי. דן הנהן בהבנה וצעק לעבר חבורה של
חיילים עם כומתות אדומות. "זין," אמר ריי, "הם הביאו את סיירת
מטכ"ל. לא יכלו להביא את החבר'ה שלי?". נמנעתי מלחייך. לוחמי
סיירת מטכ"ל העמיסו בזהירות את הגופות ואחר כך ליוו אותנו אל
תוך המטוס. אחד מהם הביט בגופתו של דור ואז פנה אלי. "אתה היית
שם," הוא אמר בקול נשבר, "מי פישל?". לא יכולתי שלא להבחין
בדמיון גופני בין החייל הצעיר ודור. זה היה כנראה אחיו הצעיר.
"אף אחד לא פישל," ענה יואב בקול נוקשה, "היה להם מזל!".

במטוס הרקולס בין שמיים וארץ שכבתי על אלונקה והקשבתי. עירוי
דם הוחדר לזרועי בעודי מקשיב לדיווחו של יואב. באמת היה לנאצים
מזל. לאחר ההתכתשות עקב צוות ארבע אחרי הבורחים. זוג שוטרי
תנועה הריח כנראה משהו חשוד וניסה לעצור את צוות ארבע. בעודם
מרוכזים בלהתחמק מהשוטרים, מצאו צוות ארבע מסתור בתוך בית בן
שתי קומות. מזל רע כיוון שהבית היה מקום המחבוא של ארגון הטרור
הניאו-נאצי. הם ניסו להיאבק בתוקפים אך מהר מאוד כוונו אליהם
לא פחות משמונה אקדחים. צוות ארבע נכנע בלית-ברירה. הם גילו
להם את שמם, דרגתם ומספרי החייל שלהם וכלום פרט לזה. כמו שכתוב
בספר הנהלים. לאחר שנקשרו היטב נעזבו אנשי הצוות כשרק אדם אחד
שומר עליהם. הוא קיבל "עקמת בצוואר" מידיו של איתמר. יואב
המשיך ותיאר את מה שראה אחר כך. "אהוד, אתה מסוגל לתת דיווח?"
שאל דן. "האם יש לי מיג 29 על הכתף?" שאלתי בתשובה. הסברתי את
מה שעשינו, מתאר את החלטותיי ומנמק אותן. "מה היה הקטע של
הסטיק-לייט?" שאל דן. "משהו שחשבתי עליו לפני כמה שנים טובות,"
עניתי, "עניין של למשוך תשומת לב. האורות הנעים ותוספת הקולות
מושכים בדרך כלל תשומת-לב מרתקת. תמיד אמרתי שאני מעדיף לחטוף
כדור מאשר שמישהו אחר יחטוף". "תרגיל 'האש של סנט אלמו' הוכיח
את עצמו," הוסיפה עינת. "הם היו מרוכזים בנו ואפשרו לריי
להתגנב אליהם. חוץ מזה שנינו אוהבים תשומי". "אבל לצעוק דברים
כאלה?" שאל יואב. "טוב נו," אמרה עינת, "הייתי צריכה לחשוב מהר
וזה הדבר הראשון שעלה לי בראש". "חוץ מזה," הוספתי, "פוקימון
הייתה תוכנית די נחמדה! אל תזלזל בצוות רוקט". דן היסה אותנו
כאשר האינטרקום צפצף. "עשרים דקות לנחיתה" אמר קול שלא הכרתי.
הצצתי מבעד לחלון. שני מטוסי קרב 15F ישראלים נכנסו למבנה
ליווי עם ההרקולס. תהיתי לעצמי מה חושבים שני הטייסים על
העובדה שנקראו ללוות מטוס בהתרעה קצרה. לא סביר ששמעו על הטיסה
לפני זמן רב. נוהלי ביטחון שדה. "יש איזו הרגשה מוזרה כשאתה
רואה שני מטוסים חמושים בטילים לידך, לא?" שאל אחד מאנשי
הסיירת. הבחנתי שלא היה אפילו חייל אחד שהכרתי. בוודאי היו
מתעוררות תהיות לו זיהה אחד החיילים אותי. "חבירה למבנה,"
עניתי, "האופן שבו הם מלווים אותנו מראה על כוונות טובות. לו
היו רוצים להפגין שרירים הם היו מתמקמים בשני צדדי המטוס ולא
בצד אחד. זה נוהל חבירה, לא נוהל יירוט". "מה זאת אומרת?" שאל
החייל. חייכתי בשקט ונתתי הרצאה קטנה. "חבירה, באנגלית רנדבו
(במקור מצרפתית, נכתב Rendezvous) היא ליווי של ידידים. זוג
15F שמלווה את מטוסו של מלך ירדן לדוגמא. יירוט, אנטרספשן
באנגלית (נכתב Interception) הוא ליווי של גורמים עוינים. נאמר
שני 16F ושני מסוקי אפאצ'י עם מטוס לבנוני שחשוד ככלי לביצוע
פיגוע התאבדות.  כששני החבר'ה ההם ליוו את המלך חוסיין הם
הפגינו ביטחון במלך בכך ששניהם טסו באותו צד של המטוס. הרבה
יותר קול להפיל מטוס כשיש לך מטוס אחד מאחורי כל כנף. כל ההבדל
האמיתי בין חבירה ליירוט הוא שיירוט עשוי בהחלט להתפתח לקרב
אוויר. כמו למשל הפעם הראשונה בהיסטוריה שמסוק מפיל מטוס". הוא
נד בראשו. "חשבתי שיירוט זה להפיל מטוס אויב," אמר. "לא ממש,"
עניתי בנימת 'המרצה' שלמדתי מאבא שלי, "יירוט הוא יצירת מגע עם
גורם עוין. אם זה מתפתח לקרב, זה כבר לא יירוט אלא הפלה".
"למדתי משהו," ענה החייל, "תודה". "על לא דבר," עניתי, "תתכונן
לנחיתה!". "תבריא מהר," הוא אמר והסתלק. דן התקרב אלי ואמר את
המילים שייחלתי לשמוע זה זמן רב.
"גם אם יתהפך העולם לא נחזיר אתכם מהחופשה לפני הזמן".

בתי חולים תמיד שיעממו אותי. מי שהחליט להחזיק אותי תחת השגחה
ארבעה ימים לאחר שהפצע שלי טופל היה, כנראה, סדיסט. צפיתי
בחדשות בשקט. אחרי כתבה על חמשת התיירים הישראלים שניצלו ("הם
אפילו לא עצרו לחשוב על עצמם" ציין הבחור הגבוה בעל הקרחת, "רק
עזרו לנו") הגיעה סופסוף תגובת הממשלה. עוז גלעד תיאר במשך דקה
וחצי את מה שאני הייתי מתאר במשפט אחד: "ישראל לא תשתוק
לטרוריסטים הנאצים". דבר אחד שתמיד שנאתי בתקשורת הוא העובדה
שהתקשורת נאמנה לרייטינג, לא לאמת. מה שאומרים בחדשות צריך
בדרך כלל לקחת בעירבון מוגבל מאוד. כשעוז גלעד אמר שצפויה
תגובה קשה החלטתי לנסות להשיג מידע בדרך אחרת. הוצאתי את
הטלפון הסלולרי שלי והקשתי על מקש חיוג מהיר מספר ארבע. לאחר
ארבעה צלצולים שמעתי את קולה של עינת עונה. "כן, מיגי, מה אני
יכולה לעשות בשבילך?". "איפה את?" שאלתי. "עדיין בחופשת
'המחלה' שקיבלנו. אנחנו נמצאים כרגע ברמת גן". "אנחנו?" שאלתי.
"ריי איתי," היא ענתה. "וטוב שכך," אמרתי לה, "תוכלו לקפוץ אלי
לכמה דקות?". מישהו אחר היה בוודאי שואל אם זה דחוף, למה אי
אפשר לעשות את זה בטלפון וכו'. לא עינת. "זמן הגעה משוער,"
הייתה הפסקה קלה, "שש ועשרה". "אחלה," אמרתי.

ריי נכנס בראש, על פניו מבע מוזר. "אוקיי," הוא אמר, "תסביר!".
"להסביר מה?" שאלתי. "תן לי הסבר מפורט על נשמות תאומות, אישה
בשחור וסקס בערב פסח". "הבנתי," חייכתי, "אגוזי סיפרה לך".
"כמובן" נהם ריי, "חשבת ששכחתי את זה? אני לא שוכח דברים
כאלה". נחרתי בבוז ונתתי לו הסבר מפורט על נשמות תאומות, אישה
בשחור וסקס בערב פסח. "ולא יכולת לספר?" הוא שאל כשסיימתי. "לא
היה לי זמן!" אמרתי בתלונה, "בהתחלה היה לנו ביקור על טדי
ואחרי זה... תאשים את הנאצים!". "נו, אז מה העניין?" עינת בחרה
סופסוף להיכנס אל החדר. "תגובות קשות" עניתי. "סליחה?" שאל
ריי. "הוא מדבר על משחק הכדור ישראל-נאצים" עינת שוב קראה את
מחשבותיי. "כן," אמרתי, "כדור 0.44 חלול-חוד ישר בין העיניים".
"אנחנו כנראה לא נשתתף" אמרה עינת. "להיות רציני," אמר ריי,
"אני לא בטוח שכדאי לנו להשתתף". "אני תוהה," אמרתי, "אם אתה
צודק". "אני תמיד צודק" ריי חייך. "יאללה יא נקבות," אמרה
עינת, "מקבלים חופשה ועוד מתלוננים". "הזרוע שלי ממילא לא
יכולה לשחק פוטבול במשך החודש וחצי הקרובים," אמרתי. "חופשה של
חודש וחצי זה דבר די נחמד, לא?" שאל ריי.

בעיקרון, חופשה של חודש וחצי היא בהחלט דבר די נחמד. אבל שיקום
מפציעה זו לא הדרך המועדפת עלי לבלות חופשות. שיקום מפציעה הוא
דבר כה מגעיל עד שהחלטתי לוותר על תיאור הדברים שעברו עלי.
להפתעתם של כולם (כולל אותי) הכתף שלי החלימה במהירות מדהימה.
לאחר חודש וחצי של תחושת גועל מתמשכת, חזרתי אל יחידה ג'.
החלטתי להחזיר את עצמי לכושר במהירות האפשרית. בנוסף
לפיזיותרפיה, העמסתי על עצמי אימונים ככול שיכלה כתפי להכיל.
חודשיים של אימונים והייתי מוכן לחזור לפעילות. צוות-אש שלוש
חזר לכושר מבצעי. לא נהניתי מהעובדה שנוספו שני עיטורים לחולצה
שלי. עיטור הפציעה בפעילות מבצעית לא הביא לי אושר. עיטור
הגבורה טרד את מנוחתי. "איזה מין גיבור אני אם בפעולה תחת
פיקודי הישיר נהרגו שלושה אנשים?" שאלתי את עצמי. אז פתחתי ספר
מיתולוגיה יוונית וקראתי על תזאוס והרקולס ויאסון וכל שאר
החבר'ה. הגעתי למסקנה שאני לא דומה להם - חסרו לי יותר מדי
מפלצות מיתולוגיות לרקורד בשביל להגיע לתואר גיבור. "יש לך
אחת" התווכחה עינת כששמעה על כך, "הנאצים הם מפלצות, ולפחות
מבחינתי הנאציזם הוא משהו ששייך למיתולוגיה. משהו שאסור שיהיה
אמיתי". אז ציינתי לעצמי ביומן שאני צריך למצוא איזה דרקון כדי
להרגיש באמת טוב עם עיטור הגבורה שלי, והודעתי לעינת שאני
מעדיף את צלב הצי. היא לא התווכחה.

נכנסנו לחדר של דן בשעה שלוש וחצי אחר הצהריים. "איך אתם
מרגישים?" שאל דן. "מצויין," עניתי. "עשר!" הוסיף ריי. "חרא
בלבן" חייכה עינת, "נגמרה לנו החופשה!". "שלושה חודשים בלי
פעילות ואת מתלוננת?" שאל דן. עינת נדה בראשה, מחייכת קלות. דן
הרצין ושאל, "איך אתם מרגישים כלפי הטרוריסטים הניאו-נאצים?".
"תן לי אחד מהם מתנה ליומולדת ואני אעשה ממנו גופה" אמר ריי.
"אחרי שיחטוף עינויים איומים כמו שרק סדיסט כמוני יכול להמציא
כשהוא עצבני" הוספתי. אני לא סדיסט. מעולם לא נהניתי להרוג
יצורי אנוש. אבל שלושה חברים שלי נמצאים מתחת לאדמה בגלל אותם
ניאו-נאצים ארורים. אני לא סדיסט אבל גם לא סלחני במיוחד. "טוב
מאוד," אמר דן, "כי אתם הולכים לגרום להם להצטער על היום
שההורים שלהם נפגשו". "פעולת תגמול?" שאלתי. "כן," ענה דן,
"אתם, צוות שש וצוות שתיים. הרעיון הכללי הוא פשוט מאוד. שניים
מהנאצים שתקפו את התיירים הישראלים הוסגרו לישראל. בחקירה
פשוטה הם זימרו על הכל. יש להם מועדון בצפון המבורג. יש להם
פגישות דו-שבועיות שם. אנחנו נתפוס אותם באחת הפגישות ונפוצץ
להם את האימא!". לפי דבריו של דן אפשר היה להבחין בעובדה שהוא
שמח על כך. "איך נכנסים?" שאלה עינת. זו הייתה שאלה טובה
מכיוון שכניסה לגרמניה בדרך האוויר עשויה להתגלות בקלות.
"צוללת" ענה דן. "חזור שנית??" קרא ריי. "אתם הולכים לעשות
הפלגה על סיפונה של צוללת," ענה דן. "רעיון מעניין," הודיתי.
"מעניין מאוד," הוסיפה עינת. "ומסוכן להפליא" המשיך ריי, "יש
לכם מושג כמה קטן הסיכוי להיכנס למים טריטוריאלים גרמניים
בצוללת מבלי להתגלות? הוויקרס לא מספיק שקטה בשביל דבר כזה!".
טוב, לזה הייתי חייב להסכים. צוללות ה-"וויקרס סימן 500" של
חיל הים נבנו לפי דגם גרמני. למרות היותן צוללות דיזל (ולכן
שקטות מטבען) הוויקרס הנן צוללות ישנות יחסית מבחינה
טכנולוגית. לכן, ברגעים שבהם מופעל מנוע הדיזל כדי להטעין את
המצברים, הוא משמיע רעש איום וזמני השינור (הטענת המצברים)
ארוכים ותכופים בהרבה מצוללות דיזל מתקדמות יותר. סונאר נורמלי
של היום יבחין בהן בשמונים אחוזים (80%!!!) מהמקרים גם כך -
אפילו על כוח סוללות, הנעת הצוללת היא עדיין מלאכה רעשנית.
"מסוכן מדי" גיביתי את ריי. "חוץ מזה," הוסיף ריי, "תשעה אנשים
זה יותר מדי בשביל להכניס בוויקרס עם צוות מלא". "לא אני
החלטתי על זה," ענה דן, "אין לי שום אפשרות לשנות את זה". "טוב
נו," אמרה עינת, "מתי יוצאים?".

מסוק בלק-הוק של חיל האוויר הביא אותנו אל בסיס חיל הים בחיפה.
היינו עמוסים לעייפה בציוד. כל טיפש יספר לכם שלהמבורג אין
חוף. אנו ננחת בחוף הצפוני של גרמניה ונגיע להמבורג ברגל. כל
דבר שמשימה מסוג זה דורשת ניתן לנו. וסוף סוף יזכה 'רעם'
לשימוש מבצעי. שני חובלים זוטרים הובילו אותנו אל המזח.
"רבותיי," אמר אחד מהם בגאווה, "אוניית חיל הים 'עמלץ לבן'".
"נשמע מוכר," גיחכה עינת. "בצורה מחשידה," הוסיף ריי. ההמשך
השנון שעלה במוחי נתקע בגרוני. עמלץ לבן לא הייתה צוללת מדגם
וויקרס. היא בשום אופן לא יכלה להיות וויקרס. אורכה של הוויקרס
הוא כארבעים וחמישה מטרים. אורכה של עמלץ היה למעלה ממאה
מטרים. "אתם רואים מה שאני רואה?" שאלתי. "אתה לא רציני!"
הוסיפה עינת, "צוללת גרעינית! זו לא צוללת דיזל!". "צוללת
תקיפה מהירה," הוסיף ריי, "עם משגרים אנכיים לתקיפת שטח".
"צוללת אמריקנית," אמרתי, "צוללת לוס-אנג'לס 688 משופרת".
"חשבתי שאין לנו כאלה!" קרא ריי בפליאה. "הרי גם פצצות אטום
אין לנו," אמרה עינת בסרקאזם מלא הומור. "טוב," אמרתי, "תתפלאו
לדעת שגם מרגלים בארצות הברית אין לנו". "שתדעו לכם, קליעי
5.56 דווקא יש לנו!" הכריז ריי. "ריי!" נזפה עינת, "הגזמת!
אסור שידעו שאנחנו משתמשים בדברים כאלה!". פרצנו בצחוק משוחרר,
שוכחים לרגע את העובדה שאנחנו יוצאים למשימה מסוכנת.

רב המלחים של עמלץ הזמין אותנו לעלות לסיפון. נעלי לא השמיעו
שום קול כהלכתי על ריצוף הגומי החיצוני. "ריצוף אל-הד," מיהרתי
להפגין ידע, "בולם חלק מהקולות המוחזרים מהסונאר האקטיבי של
צוללות אחרות. מקשה על גילוי הצוללת". רב המלחים הנהן. "אתם
תקבלו ליווי צמוד כל עוד אתם נמצאים אצלנו" אמר, "אז אל
תתביישו לשאול שאלות". "עושה רושם שאתם לא סומכים עלינו," העיר
רן אונגר. "האם אתה היית סומך עלינו במשימת שו-שו?" שאל רב
המלחים. הנהנתי בשקט. האיש היה מקצוען. גם אני לא הייתי סומך
על אדם שלא הוכשר לטיפול בדבר כזה מסובך. פנים הצוללת היה צר
כל כך שהיה גורם למקק לסבול מהתקף חמור של קלסטרופוביה. הוקצו
לנו מיטות במגורי קצינים בשיטת 'המיטה החמה'. במרכז הבקרה של
הצוללת הוצגנו בפני הקצינים שלה. "תראה אותם," לחש לי ריי,
"עומדים להם בשלשות עם כותפות, מדים מגוהצים, ועם פרצוף של
שטופי מוח. ממש נערי הרייך החדש. אני מתפתה לצעוק להם זיג
הייל!". כמובן שהוא הגזים וצוות הצוללת היה נחמד למדי, אבל
אנחנו התרגלנו כבר למשהו שונה מהנוקשות הצבאית. אחרי הכל,
המשמעת שלנו נבעה עכשיו ממקומות קצת יותר עמוקים מציות עיוור
לחוקים. ובכן, קצת הרבה יותר עמוקים. לפנינו היו שלושה וחצי
שבועות של חוסר מעש. חבל שלא הבאתי ספר.

ברגע שהצוללת ירדה מתחת לפני המים, במרחק עשרה קילומטרים
מהבית, הופעל הרמקול. הקברניט הסביר את אופן המשימה. בתוך
הצוללות אין סודות. "...אגב, הנוסעים שלנו הם אלה שתרמו את השם
'עמלץ לבן'. תנו להם כפיים!". מרכז הבקרה של הצוללת התמלא
במחיאות כפיים. העובדה שהשם היה בעצם רעיון של שלושה מתוך תשעת
הנוסעים היה דבר שהחלטתי מיידית להסתיר. לא אתרום לאפליית
צוותים שתיים ושש. סגן הקברניט הצטרף אלינו. "חשבתי שאין לנו
צוללות 688" רטן אליו סרן נדב ברקוביץ', מפקד צוות שש.
נדבוביץ', כמו שכולם קראו לו, היה ידוע כ'ממזר צמא-דם עם רוח
לחימה של פנתרה קולומביאנית אחרי פציעה בהגנה על גורים' כמו
שהגדיר ריי. פנתרים ידועים כחיות אכזריות. חיות פצועות נלחמות
ביתר שאת. חיות שמגינות על גוריהן יתקיפו בחמת זעם כל דבר
שיראה כסכנה אפשרית. קולומביאנים ידועים כאנשים הששים אלי קרב.
שילוב שהתברר כקטלני בהחלט- לאויבים. נדבוביץ' לא היה צמא דם.
אבל הוא גם לא חשש לירות כדי להרוג. "למען האמת," הודה סגן
הקברניט ששמו היה אריק, "לא היינו אמורים לקבל אותה כל כך מהר.
ישראל זכתה לפני שנה וחצי בערך, כחלק מהתמיכה הביטחונית של
האמריקאים, באפשרות לקנות שלוש צוללות פרובידנס 688. הם
מוציאים אותן מהשירות עם הכניסה של צוללות דגם וירג'יניה.
הפרובידנס כבר לא נחשבות כמו בעבר". "חשבתי שקוראים להן
לוס-אנג'לס" נדבוביץ' הפנה מבט שואל אל אריק. "כן ולא," ענה
סגן הקברניט, "האמריקנים קוראים לכלי השיט על פי שמה של הספינה
הראשונה של הדגם. הצוללת שמספרה היה 688 נקראה לוס-אנג'לס והיא
הייתה הראשונה מהדגם. אבל בדיוק כמו שמטוס הראדאר 3E מכונה
אייוואקס, גם הצוללת היא לא לוס-אנג'לס. סוג הצוללת הוא 'טיפוס
688' וכלום פרט לכך. הדגם הראשון כונה לוס-אנג'לס. הדגם עבר
שיפור בהתאם להתקדמות טכנולוגית ולקחי עבר. הראשונה מהדגם
המשופר נקראה פרובידנס ולכן, למרות שרוב האנשים יקראו לו
לוס-אנג'לס משופרת, הדגם מכונה פרובידנס. הדגם שלישי מכונה
סאן-חואן. אבל כולן 688. זו היא 688 סימן שתיים. דגם
פרובידנס". "מעניין," הודה נדבוביץ'. "אז בקיצור," המשיך אריק,
"הפרובידנס הראשונה הייתה אמורה להיכנס אלינו בעוד עשרה חודשים
בלבד. אבל הקטע ההוא-" הוא הפנה מבט תוהה חטוף אל עינת, "עם
אוסאמה בין-לאדן זירז את העברת הצוללת אלינו". "כל כך מהר
למדתם לתפעל אותה?" תהיתי בקול, "עברו בקושי חמישה חודשים
מאז". "היינו כבר באימונים עליה כשזה קרה. פשוט האצנו את קצב
הלמידה. זו היא ההפלגה המבצעית הראשונה שלה. אגב, אם מישהו
תוהה, בעבר היא נקרא אוניית צי ארצות הברית הלנה, אס-אס-אן
725". "אס-אס-אן זה צוללת תקיפה מהירה גרעינית," הסברתי לטובת
הלא מבינים, "היא זקנה". "איך אתה יודע?" שאל נדבוביץ'. "לפני
ארבע-עשרה שנה בערך," עניתי, "שמעתי עליה בהקשר אחר". אריק
הנהן. "היא בת עשרים ושתיים". "לא ידעתי שה688 כאלה זקנות"
הודתה עינת. נחרתי בבוז משועשע. "הן יותר זקנות ממני" אמרתי.
"ה688 לוס-אנג'לס הראשונה נכנסה לשירות בצי ארצות הברית בשנות
השבעים," תמך אריק. "אז מה בתכנון?" שאלתי. "אנחנו הולכים
לכיוון מערב עד אחרי מצרי גיברלטר. אחרי זה צפונה לכיוון הכללי
של המבורג". "צפויות בעיות?" שאלתי. "לאמריקנים יש קבוצת קרב
של נושאת מטוסים באזור כמו תמיד. ההוראות שלנו הן להימנע מכל
גילוי. אנחנו נעקוף אותם. חוץ  מזה יש מת"ס בגיברלטר". "מת"ס?"
שאל שרון עמרני, מערב את צוות שתיים בשיחה. "מת"ס זה ראשי
תיבות של מערכת תצפית סונאר. רשת של סונארים פאסיביים שמונחת
באיזורים 'רגישים'". "מה רגיש בגיברלטר?" שאל נדבוביץ'.
"העובדה שזה צר ואתה חייב לעבור שם בדרך החוצה מהים התיכון"
עניתי. הוא הנהן. אריק חייך ואמר "במהירות ההתגנבות שלנו,
חמישה קשרים, אנחנו לא עושים יותר רעש מדגים. אבל יש סיכון בכל
זאת". "אריק!" אחד הקצינים של הצוללת קרא לו. הוא סימן לאחד
החובלים ואז קם והלך. החובל הצעיר החליף אותו בתפקיד "מורה
הדרך" שלנו. כאילו שאפשר ללכת לאיבוד בתוך גוף פלדה סגור באורך
מאה ועשרה מטרים. "מה היה קטע עם האייוואקס?" שאל שבתאי.
"בדיחה נהדרת" עניתי, "המטוס נקרא בכלל סנטרי כלומר זקיף.
אייוואקס זו ההגדרה שלו. Airborne Warning And Control System.
מערכת התראה ופיקוד מעופפת". "טוב שיש לנו מומחה למטוסים" אמר
ריי בקריצה. "זה מומחה?" שאלה עינת בתרעומת מזויפת, "הוא לא
היה מזהה מיג 29 גם אם היה לו אחד על הכתף". "לא הגזמנו בכלל,
נכון?" שאלתי בחיוך. "הגזמה זה להתנפל על אנשים חמושים באמצע
מטוס מלא נוסעים ואז לתרום דם לחף מפשע שנפגע בדרך" ענה ריי.
"לא!" אמרתי "הגזמה כזאת מביאה לתוצאות רעות מאוד. שש-מאות
שמונים ושמונה תוצאות רעות". "הגזמה כזאת אי אפשר לגלות בסונאר
פסיבי," התנגדה עינת. "שיהיה" חייך ריי. "אגב," אמרתי, "אתם
יודעים איך מטביעים צוללת גרוזינית?". ריי נד בראשו. "דופקים
על הדלת ומחכים שיפתחו" עניתי. "ואיך מטביעים ספינה גרוזינית?"
החרתה עינת עם הבדיחות הגזעניות. "מכניסים אותה למים" עניתי.
"כמה גרוזינים צריך כדי להחליף נורה?" שאלה עינת. "ארבעים
ואחד," ריי נחר, "אחד שיחזיק וארבעים שיסובבו את הבית". "כמה
פסיכולוגים צריך כדי להחליף נורה?" תהתה עינת. "אחד" עניתי
בקול מדוד ומתנשא, "אבל זה יקח הרבה זמן, יעלה הרבה כסף והנורה
באמת צריכה לרצות את השינוי". צחוק עלה במרכז הבקרה של הצוללת.
צוללנים ואנשי יבשה צחקו כאחד. "כמה אנשי מוסד צריך בשביל
להחליף נורה?" שאל ריי. "לא הייתה שם מנורה" עניתי בסתמיות.
פרץ הצחוק גילה לי שהפלגת הבכורה המבצעית של עמלץ לבן התחילה
ברגל ימין.

בכל אגדה ומיתוס יש גרעין של אמת. הופתעתי לגלות שהמיתוס על
סרטים כחולים בצוללות הוא נכון. בכל ערב התכנסו כל מי שלא היו
בתפקיד כדי לראות אחד ממספר לא מבוטל של סרטים שהיו מעניינים
גם את מומחי הפורנוגרפיה הטובים ביותר בעולם. הסרטים שודרו
ממגורי רב המלחים. זו כנראה הסיבה לכך שאף כומר לא היה רב
מלחים בצוללת. או אולי זו הסיבה לכך שאף רב-מלחים של צוללת לא
הפך לכומר. עניין של נקודת השקפה. אני לא כומר אבל למרות שלא
הודיתי בכך בקול, היו שם כמה מראות מזעזעים ממש. שיבחתי את
עצמי על שבחרתי להיות דג יבשה במקום להיות תקוע במקום כה נורא
עד שאנשים מתלהבים בו למראה אישה עם חזה שלא היה מבייש כמה
פרות אדירות-עטין שהכרתי בעבר. חוץ מזה, הייתי מעדיף לראות את
ז'אן קלוד ואן-דם (ז'אן קלוד זב-דם בקוסמולוגיה הפרטית שלי)
בעוד סרט טיפשי של "פלאשבק או מוות" מאשר את העלילות הבלתי
אפשריות ("הצלת אותי מהאיש שהיה אונס אותי כל חמש דקות, בוא
כנס למיטה ותחליף אותו"), החזות הענקיים (שמן הולך לפניהן...
הרבה לפניהן) ואת האביזרים הביזאריים (אני מבין את הקטע של
פנטזיות אבל לא חבל על הנחש המסכן??). עניין של נקודת השקפה,
לא? לפחות, סרטי הפורנו נתנו לי בסיס להרצאה על מוזיקה. "תראה
את שחקניות הפורנו," אמרתי, "הן מוכרות את הגוף שלהן. עכשיו
תראה את בריטני ספירס וכל השכפולים והכפילות שלה. עושות אותו
דבר. מה ההבדל? דודה קנדי מוכרת ארוטיקה, פשוטו כמשמעו.
בריטני-כריסטינה-ג'סיקה-ג'ניפר-וכל-שאר-החולרות מוכרות ארוטיקה
במסווה של מוזיקה. אם
לבריטני-כריסטינה-ג'סיקה-ג'ניפר-וכל-שאר-החולרות לא היה פרצוף
ברבי וגוף עשוי סיליקון, הן לא היו מצליחות להגיע יותר רחוק
מהופעות בבתי אבות. שאדיי לעומת זאת עושה מוזיקה אמיתית. נראית
כמו הצרות שלי ביום רע במיוחד ומכרה יותר אלבומים ממה שביל
גייטס יכול לקנות". "מצד שני," התנגד ריי, "שאדיי היא פרצוף
שלא הייתי רוצה לראות בטלוויזיה". "את האמת," חייכתי, "גם אני
לא. אבל זאת הנקודה. בובות הסיליקון מוכרות לך פרצוף וסקסי
שיידי מוכרת מוזיקה". "סקסי שיידי?" שאלה עינת. "אם לא ראית אף
קליפ שלה אז תחפשי את הפרצוף שלה במוח שלי," אמרתי בחיוך, "אני
צוחק על שיר של ביטלס שנקרא סקסי סיידי". "אויש," עינת נדה
בראשה, "לו הייתי במקומה, הייתי מתאבדת!". "תקשיבי פעם אחת
לקול שלה ותדעי למה היא לא התאבדה," חייך ריי. "לו הייתי בובת
סיליקון הייתי מתאבד" אמרתי. "מתי התחלנו לדבר על מייקל
ג'קסון?" שאלה עינת. "מה???" שאלתי בהלם. "אמרת בובת סיליקון,
לא?" עינת חייכה ברשעות. "ג'קסון הוא לא בובה. הוא חייזר
סיליקוני שמנסה ללא הצלחה להראות כמו בן אנוש". ריי חייך
בנוחות כשהציע, "בואו נחליף נושא למדע בידיוני". "מדע בידיוני?
למה??" התעניינה עינת. "מה זה חייזר עשוי סיליקון אם לא מד"ב?"
שאל ריי. "מייקל ג'קסון," עניתי. ריי בהה בי לרגע ואז צחקק.
"מה קורה כשמייקל ג'קסון עומד ליד אחותו ג'נט?". "עמק
הסיליקון" עניתי. "לא," התנגדה עינת, "הנחש של צ'יצ'ולינה חי
בעמק הסיליקון".

שלושה ימים של הפלגה שקטה עברו עלינו. עמלץ התקדמה לאיטה
לכיוון מיצרי גיברלטר. צוות שלוש קנה לו מקום של כבוד בחדר
הבקרה של הצוללת. אוצר הבדיחות הבלתי נדלה שלנו, ההקנטות
ההדדיות והחברותיות עשתה אותנו חביבים על כל אנשי הצוללת. אולי
חוץ מהטבח שהתלונן כל פעם על הסנוביות שלנו. בסך הכל התלוננתי
פעם אחת על העובדה שהבשר עשוי קצת פחות מדי. טבחים לא שוכחים
דברים כאלה. חדר הבקרה של הצוללת היה גם אזור בו מותר לעשן.
אנשים במתח ולחץ כמו צוללת במשימה צריכים בדרך כלל את הנוחות
הזאת הרבה יותר מאנשי ספינות שטח. חוץ מזה, במקרה של מלחמה,
הסבירות היא שספינות שטח יהיו מואפלות. אף אחד לא יכול לראות
סיגריה בוערת בתוך צוללת בעומק ארבעים מטר. וכך ישבנו, שניים
עם סיגריות ביד, השלישי לא מעשן, ונהנינו משיחה נעימה עם אחד
החובלים הבכירים. "...אז אנחנו מתקרבים אל הסטי"ל ההיא, דגם
'סער חמש', עוברים במרחק של עשר מטר ממנה, והיא אפילו לא שמה
לב. הבוס החליט להקפיץ אותם קצת. עברנו מסונאר פאסיבי לסונאר
אקטיבי ו-" הוא נקטע כשהרמקול קרא "סונאר לגשר!". "גשר,
שומעים" ענה הקברניט. "מגע שטח, כיוון שתיים-שבע-אחד, מרחק
שבע-עשרה-אלף-ארבע-מאות". הקברניט פנה במהירות ללכת לחדר
סונאר. "ספינת שטח בכיוון מערב, במרחק שבע עשרה וחצי
קילומטרים" התנדב החובל להסביר. "על מה אנחנו מתערבים שזאת
הקבוצה של האינדיפנדנס?" שאל קצין בקרת הנשק. "הגיוני," הודה
החובל שישב איתנו, "נדע בקרוב". הוא צדק. שש-עשרה שניות מאוחר
יותר הודיעו מהסונאר על מגע חדש. ועוד אחד. ועוד הרבה. בקבוצת
נושאת מטוסים יש הרבה מאוד ספינות. משחתות נגד עמדות קרקע,
משחתות נגד ספינות, סיירות טילים 'טיקונדרוגה' כהגנה נגד טילי
אוויר קרקע, ספינות ליווי, ספינות אספקה וכיו"ב. וכמובן אימתו
של כל צוללן, פריגטות נצ"ל מדגם FFG. ותוסיפו גם את מטוסי
הוויקינג ציידי הצוללות של נושאת המטוסים עצמה. האיום בגילוי
לא היה קטן. "עבור לשלוש-אחת-שש" פקד הקברניט. עמלץ פנתה
במהירות לכיוון צפון מערב. "צוות לעמדות קרב!" הוסיף הקברניט.
החובל הבכיר השאיר אותנו לתהות על קנקנה של אותה תקרית עם
ספינת הטילים מדגם 'סער חמש'. במהירות חמישה קשר הייתה עמלץ
לבן חור שחור בים. דגם 688 היה מהשקטים ביותר בעולם. "אגוזי,"
הכרזתי על בוחן פתע, "את מפקדת של קבוצת נושאת מטוסים. איפה את
שמה את הגנת הנצ"ל?". "בחגורה החיצונית" עינת חייכה, "משאירה
לטיקונדרוגה את השמירה על הנושאת עצמה". "טיפשה את לא" העיר
קצין בקרת-הנשק, "הטיקו הן בדרך כלל הגנות הנצ"ל של נושאות
המטוסים. הן מספיק טובות בתפקיד הזה בשביל לתת לפריגטות
ולמשחתות לכסות את שאר האזור. סמן לה וי". "סימנתי" עניתי.
"נראה אתכם עונים על זה," קצין בקרת הנשק היה בעצם מחוסר
תעסוקה על אף העובדה שצוות העמלץ היה בעמדות קרב. תפקידה של
העמלץ היה להימנע מגילוי. ואף אחד לא יכנס לקרב עם קבוצת קרב
של האמריקנים. וגם אם האמריקנים יגלו אותנו, הם לא יירו על
צוללת 688. "אתם בים שורץ צוללות אויב, מעליכם קבוצת קרב של
האויב, וחבורה שלמה של מסוקי נצ"ל מחפשת אתכם, מה אתם עושים?".
"סקוטי שגר אותנו?" שאל ריי. "כותבים צוואה?" שאלה עינת.
"אגוזי, היית צריכה לקרוא יותר טום קלנסי ופחות דניאל סטיל"
אמרתי לה. היא שלחה אלי מבט נוזף. "את מתכנתת מצוף שידור של
הצוללת להתחיל לפעול אחרי שעתיים משחררת אותו. אז את פונה
לאיזשהו כיוון, נוסעת עשרה קילומטרים ומשחררת עוד אחד. ואז את
פונה לכיוון ההפוך ובורחת. הראשון מתחיל לשדר וכל העולם קולט
אותו. כולם טסים לשם במלוא המהירות. ואז השני מתחיל לשדר. כולם
רואים איזושהי תבנית. את מתגנבת הביתה מהכיוון ההפוך, ואולי
מורידה כמה אויבים בדרך". "רעיון נחמד," הודה הקצין, "אבל הדבר
החכם לעשות יהיה-" הוא נקטע על ידי הרמקול. "סונאר לגשר!" צעק
מישהו. "גשר שומעים" ענה הקברניט. "מישהו הרגע התחיל לשדר
פינגים אל הקבוצה האמריקנית!". "פינגים??" שאלה עינת. "סונאר
אקטיבי," הסביר מישהו, "משדר אותות לכיוון המטרה. לפי ההדים
הוא יודע איך כמה ולמה. הקול שהוא משמיע מכונה פינג". "יעיל
למדי," אמרתי, "אבל חושף את עובדת היותו בשטח למרחק גדול בהרבה
מטווח הקליטה שלו". "בשביל זה יש את הסונאר הפסיבי. רק קולט,
לא משדר". "כמו מטוס?" שאלה עינת. "בערך," עניתי, "גם ראדאר
נקלט יותר רחוק ממה שהוא קולט". "מה הולך שם?" שאל ריי, מחזיר
אותנו לבעיה הראשית. "נראה כאילו מישהו חדר מבעד לחגורת הנצ"ל
החיצונית והוא שולח פינגים אל הטיקונדרוגה" ענה קצין בקרת
הנשק. "הטיקונדרוגה?" שאלה עינת, "למה לא לדפוק את האינדפנדנס?
נושאת המטוסים היא המותק הראשית שם". רשמתי לפני לדאוג לשיפור
הידע של עינת בלוחמה ימית. "מלבד העובדה שהטיקו מסכנת את
הצוללת הרבה יותר מנושאת המטוסים, טורפדו של צוללת לא סביר
להטביע נושאת מטוסים" הסברתי, "יש להן עור עבה מאוד. צריך
שניים שלושה רק כדי שיהיה איזשהו סיכוי לעשות נזק רציני". "חוץ
מזה," ציין קצין בקרת-הנשק, "יש לך מושג כמה הטיקו שווה?".
עינת נדה בראשה.קצין בקרת-הנשק חייך. "סיירות אייגיס מדגם
טיקונדרוגה שוות מיליארד דולר האחת" אמר. "אתה רציני???" קראה
עינת. "במאה אחוז!" ענה הקצין. הסונאר דיווח שלא פחות מארבע
ספינות שלחו פינגים בחזרה אל הצוללת. "יש לי איכון!" הגיעה
הקריאה. "בוא נשמע" אמר הקברניט. "הוא ממש מתחת למשחתת הזאת"
הוא הצביע על אחד הסימונים על המצג הטקטי. הספינה הייתה די
קרובה לנושאת המטוסים. "מהירות שלושים קשר" הודיע מישהו.
"וואו, הוא ממש קורע את המנוע שלו" ציין קצין הנשק. "יש לי
זיהוי!" קרא מישהו. "מה זה??" שאל הקברניט. "אני מהמר על 688
דגם סאן חואן," אמר הסונאראי. "מהמר?" ש אל הקברניט. "הייתי שם
על זה כסף" אמר הסונאראי, "תן לי ארבע דקות ואהיה בטוח". "שתי
דקות!" התעקש הקברניט, כנראה כדי להרשים אותנו, דגי היבשה. אני
מניח שלו היה מגיע לצפות באימון שלנו הייתי אני עושה אותו דבר.
"נמשיך את הבוחן," אמר קצין בקרת-הנשק, "למה 688 דגם סאן חואן
משגרת פינגים אל סיירת טיקונדרוגה?". "משחק," ענתה עינת, "הם
מתאמנים". "אני מסכים," אמרתי. "משחק רדיפה," אמר קצין
בקרת-הנשק, "הצוללת אמורה להגיע אל נושאת המטוסים. נקודת
ההתחלה היא מחוץ לחגורה החיצונית. הספינות  אמורות לתפוס אותו
על ידי שימוש בסונאר פסיבי. אם הוא מתחיל לשדר פינגים, תרשמו
טיקו אחת פחות לצי ארצות הברית. אם מישהו מגלה אותו ומתחיל
לשדר אליו פינגים הוא אמור לשבור ולהסתלק כך שמקסימום שתי
ספינות יוכלו להגיד, "קלטנו אותו". אם שלוש ספינות קלטו אותו
אז תרשום צוללת אחת פחות. סימנתי לכם וי". "ה688 הפסיקה לשדר
פינגים," הודיעו מהסונאר, "אבל תרשמו טיקו ושתי ספינות אספקה
פחות". "חוסלה או הסתלקה?" תהה ריי. "הייתי מהמר על חוסלה" ענה
הסונאראי, "המבנה מסתדר שוב פעם. אפילו לא פינג אחד במים".
"איפה הם עכשיו?" שאלתי שאלה שרק דג יבשה אמיתי ישאל.
"אחד-ארבע-שש," ענה הסונאראי, "יעברו אותנו מדרום". "החגורה
החיצונית שלהם תהיה מספיק רחוקה כדי שלא יוכלו לגלות אותנו
בפאסיבי. לא בחמישה קשר בכל אופן". קצין בקרת-הנשק הנהן
בהסכמה. "זה היה מפחיד" אמר מישהו. "לא היו נפגעים ולא נגרם
נזק," אמר קצין הנשק בחיוך. "אני חושב שכמה קציני נצ"ל לא
יסכימו איתך," חייכתי, "או לפחות כמה אנשי מנהלה שעד היום היו
קציני נצ"ל". כל צוות חדר הבקרה צחק. פתחתי בקבוק קולה ולגמתי.
"לא נמאס להם לעשות מבצע כל קיץ?" שאל מישהו. נדתי בראשי
ואמרתי, "זה קונה אנשים". "אבל זה לא קצת מוגזם?" המשיך האיש
לתהות. "אותי הם לא יכולים לקנות עם המבצעים שלהם" עניתי. עינת
תרמה את ההמשך הכל כך ברור. "אתה לא יכול לקנות את מה שכבר
שייך לך". "העיקר שזה טעים" ריי צחקק, "העיקר שמיגי מחזיק את
הרווחים שלהם בשמיים".

"מיצר גיברלטר נמצא במרחק של עשר שעות," אמר טל לוי כשחזר מחדר
הבקרה. "וטוב שכך," עניתי לו, "אני כבר מחכה להגיע להמבורג.
יהיה טוב לעשות חילוץ עצמות על קרקע יבשה". "מסכים איתך" ענה
טל, "אגב, הצוות כבר מתבדח על תביעה לאפשר לנשים להיות
צוללניות". "באמת?" שאלתי. "אמרתי להן שהן לא יעמדו בלחץ,"
חייך טל, "שהן יותר מדי עדינות בשביל דברים ברמת סיכון כזאת".
נדתי בראשי אל עינת שהאזינה בשקט. "ספר את זה לחבר'ה של בריטיש
אירווייס". "תשובה יפה" אמר טל. "היה לאמריקאים מזל שהיינו שם"
אמר ריי ממקומו ליד השולחן. "אגב מזל" התערב שבתאי, "אני מתחיל
לתהות אם לספצאנץ אין מזל". "כנראה," אמרתי. זכרתי את המקרה
ברוסיה, שם צוות ארבע היה תחת איום אמיתי ואת גרמניה לא יכולתי
לשכוח. "צריך לעשות עליהם טקס הסרת מנחוס" אמר שבתאי. "או
לפחות להתפלל" עינת הגניבה אלי מבט. "או אולי-" שרון התחיל
להגיד משהו אבל ריי קטע אותו. "אני חושב שהשהייה בצוללת מתחילה
לסובב לכם את הקופסא!" אמר, "אולי כל הצוללנים מאמינים במזל.
אני אישית מאמין בתכנון קפדני, הכנה טובה ואימונים טובים". "לא
היית בשייטת?" שאל שבתאי. "הייתי, אז מה?" ריי נד בראשו. טוב
נו, אולי לא כל הצוללנים מאמינים במזל. "כמה מיטות פנויות יש
כרגע?" שאל טל. "שתיים," אמר ריי. "תקן את זה לאחת" אמר עינת,
"מיגי, הגיע זמן לישון!". באמת הייתי מותש. לפני שיצאתי מחדר
האוכל של הקצינים שמעתי את ריי אומר, "מה הוא משחק אותה?
הגיבור שנותן הכל לאחרים? שידאג קצת לעצמו".

שינה היא דבר טוב. כשהתעוררתי השעה הייתה שש וחצי בערב, אם כי
בצוללת אי אפשר לראות אם בחוץ יש אור. "חצי שעה עד למת"ס
גיברלטר," הודיע לי נדבוביץ' כשפיניתי לו את המיטה. "תודה,"
אמרתי, "שינה מתוקה, חלומות פז, תאכל ברווז". "אני לא רעב,"
הוא ענה לפני שכיסה את עצמו בשמיכה ונרדם. אולי הטבח לא אהב
אותי במיוחד, אבל כשביקשתי אוכל הוא בהחלט לא היסס. סנדביץ'
שימורי בשר (שהיה יכול להיות יותר גרוע), שלושה תפוזים (שהיו
זקוקים לעירוי נוזלים מיידי) וכוס משקה עם טעם שהזכיר את המיץ
של זיפ (שלא היה יכול להיות יותר גרוע) עוררו אותי. "עשר דקות
למת"ס גיברלטר" הודיע קול ברמקול. "איך אתם יודעים איפה הוא
מתחיל?" שאלתי כשהגעתי לחדר בקרה. "לא יותר מהשערה מלומדת" ענה
קצין הניווט. הוא לקח מפה והסביר. "המיצר מתחיל פה, במרחק של
עשרים קילומטר מאיתנו. אתה פורש את המת"ס לא רק בפנים אלא גם
בכניסות. אם בכניסה שמעת משהו, אתה יודע לעקוב ביתר דקדקנות".
"הבנתי," עניתי, "אם מישהו עובר, הסיכוי שיתגלה גודל אף הוא".
"היכונו לצרות!" הודיע מישהו. "כפולות ומכופלות," אמרתי
בתגובה. "סליחה?" שאל קצין הניווט. "כלום," נדתי בראשי. מה היה
חושב אילו הסברתי את התגובה. יכולתי לראות אותו מרים את האף
בבוז כשישמע על איש שו-שו שמתעניין בפוקימון. לא תודה.

נו טוב, אף אחד לא אומר שהאמריקנים חכמים. עד כמה שידיעתנו
הגיעה, עברנו את מערכת תצפית הסונאר בגיברלטר בלא להתגלות.
לפחות, ב12 השעות לאחר מכן לא קיבלנו שום סימן לגילוי אפשרי.
נהניתי מצרור בדיחות מלחמה של קצין בקרת-הנשק. "ג'ורג בוש
האבא," הוא פתח את הבדיחה הבאה, "מבקר את גורבצ'וב ברוסיה.
גורבצ'וב הזמין אותו לראות את חדר העינויים של הקג"ב. בוש נכנס
לחדר ריק לגמרי, רק ארבעה קירות, דלת פלדה ועמוד עם שלושה
כפתורים עליו. גורבצ'וב מזמין את בוש לנסות. בוש המאצ'ו מחליט
לראות מה כל העניין. הוא מתפשט כנדרש, נשאר רק עם תחתונים
וגורבצ'וב מסביר שהוא חייב ללחוץ על שלושת הכפתורים לפני שיוכל
לצאת. בוש לוחץ על הראשון וגל של אבנים וזכוכיות נופל עליו
ומוריד לו חצי מהעור. הוא מתחיל לצרוח 'תנו לי לצאת!!'.
גורבצ'וב מסביר לו שהוא חייב ללחוץ על שני הכפתורים שנשארו
לפני שיוכל לצאת. בוש מחליט שיותר גרוע לא יכול להיות. לוחץ על
הכפתור השני. טראאח- נהר של אלכוהול טהור נשפך עליו שורף לו את
הפצעים. בוש צורח וצורח. כשהאלכוהול כבר כמעט מטביע אותו, נפתח
בור וכל האלכוהול מתרוקן. בוש מחליט מהר ללחוץ על הכפתור
השלישי. בום- הר של מלח קובר אותו עד הצוואר. בוש צורח 'בסדר
אני מודה! יש חייזרים ברוזוול, יש לנו מרגלים אצלכם ואני רצחתי
את מרטין לותר קינג!'. שבועיים אחרי זה, גורבצ'וב בא לבקר את
בוש בארצות הברית. בוש מזמין אותו לראות את חדר העינויים שלו.
גורבצ'וב מסתכל ורואה חדר ריק לגמרי, רק ארבעה קירות, דלת פלדה
ועמוד עם שלושה כפתורים. 'העתקת מאיתנו?' הוא שואל. בוש אומר
לו 'תיכנס ותראה'. גורבצ'וב נכנס, מתפשט וישר לוחץ על הכפתור
הראשון. מסתכל ימינה, מסתכל שמאלה, וכלום לא קורה. הוא אומר
לבוש 'נו יאללה, אתה עושה ממני צחוק? אני חוזר לרוסיה'. בוש
אומר לו 'תלחץ על שני הכפתורים שנשארו'. גורבצ'וב לוחץ על השני
וכלום לא קורה. 'נו יאללה, זה לא מצחיק, אני חוזר לרוסיה'. בוש
אומר לו 'תלחץ על האחרון'. גורבצ'וב לוחץ וכלום לא קורה.
'לחצתי על כל השלושה, עכשיו תן לחזור לרוסיה' הוא אומר. בוש
מנופף ביד מזלזלת ושואל, 'איפה רוסיה?".

צחקתי מבדיחת האטום הזאת עד להתפקע. או כמעט עד התפקעות. קריאה
מהסונאר הרגיעה אותי באופן מיידי. 'מגע, ישר לאחור, שש-אלף
ארבע-מאות, מהירות חמש". "עמדות קרב!" קרא הקברניט. "עוקב
אחרינו?" שאל קצין הנשק. "חיובי!" ענה הסונאראי. "מי זה?" תהה
קצין הנשק בקול. "גילו אותנו בגיברלטר?" שאלתי. התשובה הייתה
שלילית. לו היו מגלים אותנו הייתה אחת מספינות הפטרול
האמריקניות באיזור עטה לכיווננו. המגע ההוא היה צוללת. "אז
מי?" שאלתי את עצמי. "איזה שקט. הוא ממש עדין עם המנוע שלו"
אמר הסונאראי. ההארה הגיעה במפתיע. נזכרתי במישהו אומר "וואו,
הוא ממש קורע את המנוע שלו". "לאן הלכה ה688 סאן-חואן ההיא?"
העליתי קצה חוט. "הביתה?" הציע ריי שנכנס ביחד עם שאר אנשי
יחידה ג'. נדתי בראשי לשלילה. זו הייתה האופציה הכי הגיונית.
"לא כזו השערה רעה" הסכים הקברניט, "הוא התעכב בגלל איזושהי
סיבה וגילה אותנו". "ועכשיו הוא בודק מה הולך?" הצעתי. "המפקד,
קריאה בגרטרוד!" קרא אחד החובלים. הגרטרוד הוא מכשיר קשר בין
שתי צוללות לשימוש מתחת לפני הים. "חכה רגע," אמרתי והלכתי
אחריו, "יש לי רעיון איך להימנע מגילוי זהותנו. תן לי שם של
688 פרובידנס אמריקנית שעדיין בשירות". הוא חשב לרגע ואמר
"אלבני". "תודה," אמרתי ותפסתי את שפופרת הגרטרוד. "מיאמי
קוראת לצוללת 688 בלתי מזוהה" אמר קול עבה מכעס. "כאן ה
יו.אס.אס אלבני, הקצין הראשון ג'ונס מדבר" עניתי במבטא אלבמה
כבד. "איפה טוד?" שאל הקול. לרגע מצמצתי בהפתעה ואז הודיתי
לאלת האופל על כושר אלתור טוב למדי. סיפור המסגרת שטוויתי בזמן
הקצר שהיה לי היה יעיל. "הבוס הוטס שלשום הביתה עם רשרוש בלב,"
עניתי. זה היה שקר מוצלח, כנראה, שכן קברניט המיאמי אמר, "לא
שמעתי על זה". "דוק אומר שהוא יהיה בסדר, אבל ליתר ביטחון...
אתה מכיר את הנהלים". "לא הייתם אמורים להיות בתרגול באזור
איסלנד?" שאל הקול. "לאן אתה חושב שאנחנו הולכים?" שאלתי
בחזרה, מחקה נימה כועסת, "החרא הזה עם הבוס עיכב את התוכניות".
"לא הודיעו לי על זה" אמר האיש ממרחק שישה קילומטרים. "אל
תאשים אותי!" עניתי, "לי יש קופסא לנהל וקידום להיות ראוי לו".
"יש לך חוצפה, ג'ונס" אמר הקול, "אתה תהיה מפקד צוללת טוב.
לידיעתך, אנחנו פונים כרגע הביתה. אני אעביר דיווח על המפגש אל
נורפק". "תמסור לבוס ד"ש חמה" אמרתי. "והמלצה עליך," ענה
הקברניט. "איי איי קפטן. שייט נעים".

הקברניט של עמלץ לבן הסתכל עלי בפליאה. "אתה מדבר אנגלית כמו
אמריקני" אמר. "כמו אמריקני מקליפורניה, טקסס, נברסקה,
ניו-יורק, לוס-אנג'לס או במקרה הזה אלבמה. אני יכול גם לדבר
במבטאים אוסטרלי, אנגלי, סקוטי ואירי ואם צריך אז לאלתר מבטא
וולשי" עניתי. "מעניין," הודה הקברניט, "מה עם שפות אחרות?".
"ערבית וספרדית" הוספתי את השפה התחביבית שלי. "אתה באמת
מוכשר. אתה יודע לדבר גרמנית?". "על תדאג בוס," אמרתי, "אם
יהיה בכך צורך, אני אלמד". הקברניט הנהן. "ה688 עוזבת אותנו,"
הודיעו מהסונאר. "אתה מוצלח" אמר הקברניט. "לא יותר ממך,"
עניתי, "אני לא חושב שהייתי מצליח לנהל סירת דייגים, שלא לדבר
על צוללת. חוץ מזה, אני מבין בהידרודינמיקה בערך כמו שאני מבין
בגיאולוגיה". "מה שאומר," ביאר ריי, "שכשערוץ שמונה שידר כתבה
על זרם הגולף של מפרץ מקסיקו וערוץ דיסקברי שידר את 'תמורות
בזלת וולקנית באזורים טרופיים', הוא העביר לMTV". "מדויק
להפליא," חייכתי. "שטויות" אמר הקברניט, "כבר הוכחת שטיפול
בצוללת הוא לא בעיה בשבילך". ואני באמת 'טיפלתי' טוב בצוללת
'מיאמי'.

או כך חשבתי. השורות הבאות הן השערות מלומדות בקשר למעשיה של
המיאמי. נראה שהמיאמי עלתה לגובה שמאפשר לה להוציא את האנטנות
של מעל המים והתקשרה עם מפקדת חיל הים האמריקני בנורפק,
וירג'יניה. הנחתי האישית היא שהקברניט שאל מה שלום אותו מפקד
של הצוללת אלבני האמיתית. וכנראה שאמרו לו שטוד בסדר גמור
וממשיך בתרגול באזור איסלנד. מפקד המיאמי המופתע העביר הודעה
בקשר למגע שלו איתנו, וקיבל בחזרה תגובה בסגנון: "על מה לעזאזל
אתה מדבר? אין לנו אף צוללת באזור שם ולקצין הראשון של האלבני
לא קוראים ג'ונס אלא-" וכו'. כך או כך, שעתיים מאוחר יותר,
המיאמי יצרה איתנו מגע.

"הוא נורא תוקפני!" אמר הסונאראי. אריק נטה להסכים איתו. "אתה
לא מסתער עם סונאר אקטיבי במהירות חמש-עשרה קשר על צוללת
חברותית". "אני חושב שאפשר לסדר אותו," אמרתי, "בתנאי שיש לכם
את הפיתיונות האלה שמשמיעים קול של צוללת". "יש," הודה קצין
הנשק. "אוקיי," אמרתי, "אנחנו נעשה את זה ככה: אנחנו הולכים
לעשות ברך במים במהירות של שלושים קשר ולמלא אותה בארבעה
רעשנים כאלה נגד טורפדו. מאחורי מיסוך הרעש הזה, אנחנו שולחים
את הפיתיון במהירות של שלושים קשר עם רעשים של צוללת פרובידנס
688 ואז מורידים מהירות לשקט מקסימלי ופונים בכיוון ההפוך. מה
דעתכם?". "נשמע מעולה" הודה הקברניט, "אתה בטוח שאתה לא יכול
לנהל צוללת?". "במאה אחוז בוס" חייכתי. כמעט כל מי שיכול להבין
את ההבדל בין צוללת גרעינית מדגם 688 וצוללת דיזל מדגם וויקרס
יכול גם לעלות עם רעיון כזה. זה לא אומר שכל מי שמבדיל בין
וויקרס ו688 יכול לנהל צוללת. "אריק, מה דעתך?" שאל הקברניט.
"רעיון טוב מאוד," הודה סגן מפקד הצוללת. "בואו ננסה," אמר
הקברניט. הוא יידע את הצוות לפני שפקד, "הגה ימינה מלא".
הצוללת פנתה לכיוון של תשעים מעלות מהכיוון הקודם. "הכל קדימה
מלא!". הצוללת האיצה ואחרי ארבע-עשרה שניות פקד הקברניט, "הגה
שמאלה מלא!". הצוללת זרקה את עצמה בתפנית אדירה שמזכירה את
תנועת מפרק הברך, לכיוון ההפוך. התנועה יצרה מערבולת בצורת
פרסה בתוך המים. "ארבעה רעשנים, שגר!". הפרסה, בתוספת הרעשנים
יצרה מיסוך ענק של רעש בתוך המים. והרי ידוע שהסונאר פועל על
גילוי רעשים. מאחורי מסך הרעש הזה שיגרה עמלץ לבן את הפיתיון,
שהוא בסך הכל טורפדו בלי ראש נפץ שמשמיע רעשים מוקלטים של
צוללת. "הגה אמצע, מהירות חמש!". "מעולה!" החמאתי על הביצוע.
"עלה לעשרים וחמש מטר". הצוללת נטתה ועלתה לעומק של 25 מטרים
מתחת לפני הים. המים היו חמים יותר בעומק הזה ולכן תרמו
להסוואת הצוללת נגד המיאמי שהייתה במים קרים יותר. הקולות
נשברים כשהם פוגעים במים בטמפרטורה שונה. כמו כן, סערה געשה
מעל פני הים והקשתה עוד יותר את ההבחנה בין קולות אפשריים של
צוללת לקולות הסערה. "יש לי את המיאמי!" קרא הסונאראי, "נראה
שהיא רודפת אחרי הפיתיון". "נהדר!" קראתי. "מהירות עשרים
וחמש," הוסיף הסונאראי. "כלומר הוא נוהג על עיוור" הסביר לי
קצין בקרת-הנשק, "במהירות כזאת הסונאר מתקשה לפעול. הייתי אומר
שכרגע יש לנו קצת שקט". "בוא נרוץ קצת לצפון-מזרח בחמש עשרה
קשר, ונראה אם הוא יצליח לחדש את המגע איתנו" הציע אריק.
"רעיון טוב," הודה הקברניט. לפקודתו האיצה עמלץ לבן לכיוון
צפון מזרח. "נראה מה הם יגידו על זה" חייך אריק כשהצוללת
הנמיכה את מהירותה בחזרה לחמישה קשרים. הכוח שהצוללת צריכה
ליצר כדי להגיע למהירות של חמישה קשרים הוא כל כך קטן עד
שהעמלץ הלבן לא עשתה יותר רעש מהמים. צריך סונאר יותר טוב
ותנאי מזג-אוויר יותר טובים ממה שיש בידיים של המיאמי כדי
לגלות אותנו. כמובן, המיאמי עשויה להזעיק עזרה בזמן שאנחנו
מתרחקים לכיוון צפון. הבריטים והצרפתים יודעים מספיק לוחמה
נגד-צוללות כדי לזרוק עלינו כמה פריגטות ומטוסים שיצטרכו בשביל
למצוא אותנו. מצד שני, לא חשבתי שהאמריקנים יהיו מרוצים לענות
על השאלה למי עוד יש צוללות 688 חוץ מהם. ע"פ מה שהבנתי, עמלץ
אמורה להגיע לבסיס הצי נורפולק שבמרילנד, ארצות הברית כדי
'לעבור' לידיהם של הישראלים רק בעוד כעשרה חודשים. עד אז היא
אמורה להיות חבויה בבסיס חיל הים בחיפה. טוב נו, אנשים לא
אמורים לרצוח. תפתחו את העיתון של היום ותענו לי על השאלה
הבאה: האם אין מקרי רצח?

המיאמי איבדה אותנו ומשם והלאה היה השיט התת-מימי שקט יחסית.
בדיוק לפי הזמן המתוכנן הגיעה עמלץ לבן אל מול חופיה הצפוניים
של גרמניה. ארזתי את דברי בתוך תיק אטום למים והתאמתי את מסיכת
הצלילה לפני. עמלץ לבן הייתה בטווח של כמה מאות מטרים מהחוף,
בעומק של פחות משמונה מטרים. בעוד פחות מארבע דקות אח"י עמלץ
לבן תצוף מול חוף שלפי הפריסקופ היה ריק מאדם. נו טוב, מי
מטומטם מספיק בשביל להיות על חוף שומם בשתיים וחצי לפנות בוקר
כשסערה לא רגילה לעונה תוקפת אותו? אם תוציאו מהכלל תשעה
מטורפים ישראלים חמושים, תקבלו את התשובה הבאה: אף אחד!

הרמקול הרעים, "הנוסעים מתבקשים לשבת עד לסיום הציפה. אנו
מאחלים לכם שהיה מהנה בגרמניה. מזג האוויר על החוף נאה.
לנודיסטים מביניכם, החוף מולנו ריק מאדם. לאוכלי האדם מומלץ
לפנות לכיוון דרום מערב ולחפש מגדלי קנביס הולנדים. הקברניט
והצוות מתפללים להצלחתכם במה שלא באתם לעשות. תודה ששטתם אייר
עמלץ". חייכתי באירוניה למשמע ה-'התעללות' בדברי הסיום של
טיסות נוסעים אזרחיות. טיסות גרמו לצוות שלוש צרות. הקברניט
וסגנו ליוו אותנו אל הצוהר הקדמי. "אנחנו נחכה לכם פה," אמר
הקברניט, "עד שתחזרו". מדבריו השתמע שהוא יחכה פה עד קץ הימים
אם יהיה צורך בכך. "תודה, בוס" אמרתי לו, "דג היבשה הזה ישמח
להפליג אתכם עוד פעם". "הכריש הזה," אמר הקברניט והורה באצבעו
לכיוון אריק, "ואני נשמח להפליג איתכם עוד פעם". "בהצלחה!"
הוסיף אריק בזמן שעמלץ לבן זינקה אל מחוץ למים. לא היה זמן
לדיבורים. משכתי את מסיכת הצלילה על פני, תפסתי את התיק
וזינקתי למים. אימוני צלילה היו חלק מ-'תוכנית הלימודים' של
יחידה ג'. ההרגשה הייתה מוזרה במקצת. מאחר וצוללות מוגבלות
בכמויות המים המתוקים שלהן, מקלחת היא בסך הכל קילוח מים מהיר,
הסתבנות ועוד קילוח לשטיפת הסבון. היה מוזר פתאום להרגיש את
המים מכסים עלי מכל הכיוונים. חליפת הצלילה התקררה במהירות
בזמן שדחפתי את עצמי בתוך המים. לקח לנו מספר דקות להגיע אל
החוף. ברגע שעליתי על החוף בחנתי את האזור במהירות בפעם השישית
מאז שעזבנו את הצוללת. לא ראיתי אפילו נפש חיה אחת. מיהרתי אל
קו העצים במרחק של מאתיים מטרים. האחרים הצטרפו אלי. "טיפשי,"
חשבתי, "שאפשר לעשות דבר כזה בכזאת קלות". סרקתי את השטח
במהירות. כלום. "שלוש בשמירה!" סימנתי עם אצבעותיי. צוותים
שתיים ושש מיהרו להוריד את חליפות הצלילה שלהם בזמן שאנחנו
שמרנו. צוות שש החליף אותנו ותוך כמה דקות היו כל שלושת
הצוותים מכוסים בבגדי הסוואה. בדקתי במהירות את הציוד שלי.
משחות הסוואה, רימוני יד, רימוני הלם, מכשיר ג'י.פי.אס לניווט
לווייני, ציוד לראיית לילה ומחסניות. 'רעם' היה מפורק לחלקיו,
והיה עלי להרכיבו במהירות. סכין ארוכת להב נטעה בי הרגשת בטחון
מסוימת. ריי בחן את סכינו שלו וזכרתי איך סירב לקבל אחת במקומה
כשהגענו ליחידה. בטחתי ביכולתי להתמודד עם כל צרה שלא תבוא
לאורך שלושים הקילומטרים עד המבורג. המבורג הייתה הבעיה
האמיתית. להיכנס לתוך עיר עם רובה זה דבר קשה. לתשעה אנשים, זה
כמעט בלתי אפשרי. נדבוביץ' התקרב אלי ומסר לי דף נייר. "מה
זה?" שאלתי. "תקרא," הוא ענה. קראתי במהירות ונשימתי נעתקה.
"מה קרה?" שאל ריי, "מה זה אומר?". "זה אומר שהוא המפקד בשטח,"
ענתה עינת ממרחק של שישה מטרים. לפעמים זה ממש נחמד כשקוראים
את המחשבות שלי. "והוא לא ממש מרוצה מזה," הוסיפה עינת, "הוא
יודע שזאת הדרך להפוך לעוד אחד מאנשי המנהלה שרק יושבים על
התחת כל היום". לפעמים זה ממש לא נחמד כשקוראים את המחשבות
שלי. "הוא?" צחקוק עלה מפיו של שרון עמרני, "הוא בהחלט יכול
ללמד SAS איך נלחמים, הוא יוציא את הטוב ביותר מכל אחד ואחד
מאיתנו אבל הוא לא יהיה לעולם איש של מספרים. פשוט אנושי מדי
בשביל להיות מחשב". "הוא לא מוכשר בשביל מנהלה. הוא מוכשר
בשביל להוציא אנשים מתוך שדה קטל" תמך נדבוביץ'. "או בשביל
למנוע מקום כלשהו מלהפוך לשדה קטל" הוסיף ריי תוך שהוא ממשש
בשקט את חזהו. לא היה שם שום פוקה-וולף מזהב תלוי על שרשרת.
רוסיה השאירה לי כמה זיכרונות לא כל כך נעימים. גם גרמניה
השאירה בי זיכרונות מרים. והיו עוד מקומות. ויהיו עוד מקומות.
בחנתי את קעקוע המיג שעל כתפי השמאלית. כשהוא הוטבע בבשרי
הייתי תמים מבחינת הידע שלי. בסרטים רואים איך חיילים הורגים
בלי רחמים. רק בסרטים. ישנה תאוות דם מסוימת בזמן שהאדם הורג
אדם אחר. אך רובם של האנשים נפגעים מזה בעצמם. לעיתים תכופות
רציתי לרחוץ את ידי פשוט כי דימיתי את דמם של אחרים עליהן.
בניגוד למה שרואים בסרטים, אני יכול להצהיר בוודאות שאין
מנצחים במלחמות. רק מפסידים. השאלה היא רק מי מפסיד יותר. אבל
אני לא הצטרפתי ליחידת עילית כדי להגיע למחשבות כאלה. הצטרפתי
כי העדפתי להיות בצד שמפסיד פחות מאשר בצד שמפסיד יותר. בחנתי
את שעוני. השעה הייתה כבר כמעט חמש בבוקר. "בואו נתרחק מפה קצת
לפני שלך לישון," אמרתי. האחרים הנהנו. יצאנו לדרך, חבויים בין
העצים. אני מעריך שהתקדמנו כשני קילומטרים לפני שהגענו אל קרחת
יער קטנה. הצמחייה הייתה עבותה והכרתי את תורת הגרילה מספיק
טוב כדי לדעת שהמקום הזה אינו פופולרי במיוחד להולכים על
שתיים. "עצירה!" הכרזתי, "מי שומר?". "אנחנו," צוות שתיים
התנדב לעשות את תורנות השמירה הראשונה. "ארבע שעות" אמרתי,
"אחרי זה שש ואחרי זה אנחנו". עינת בחנה אותי לרגע וידעתי
בדיוק על מה היא חושבת. "אנחנו אלה שיצטרכו לעייף את עצמם
בהליכה ישר אחרי השמירה". ידעתי שהיא מעריכה את ההחלטה.
השתרעתי על האדמה ונרדמתי מיד.

כשהעירו אותי השמש הייתה עדיין בשמיים, אם כי כבר קיבלה נטייה
מערבה. "עוד לא שקעה השמש," אמרתי בקול מתלונן, "ריבננט כמוני
לא יוצא לפני השקיעה". רן אונגר חייך אלי לפני שהשתרע ונרדם.
"ריבננט?" שאלה עינת. ריי הוסיף מבט שואל. "רוח רפאים מוצצת
דם" הסברתי, "שאינה יכולה לסבול את אור השמש". "ערפד" אמרה
עינת. "לא!" עניתי, "ערפד הוא אמנם מת-חי, אבל יש לו גוף.
לרוחות אין גוף. חוץ מזה, ריבננט לא יפגע מצלבים, מראות ושום.
בקשר למים קדושים אני לא בטוח אם כן או לא". "חרא," אמר ריי,
"אז איך מטפלים בדבר כזה?". תמיד אהבנו לדבר על אגדות כאילו הן
מציאותיות. "אור," עניתי, "ותפילות". "העיקר שאפשר לטפל בזה"
חייכה עינת. רעש של כלי טיס הפריע למשפט הבא שרציתי להגיד.
בחנתי את השמיים. הצורה של המטוס הזכירה במקצת את ההרקולס אבל
ידעתי טוב מכדי להתבלבל. "ריי," שאלתי, "מה אתה יכול לספר לי
על הפי-3?". הוא נתן בי מבט מוזר ואז אמר, "P3 הקרוי גם
'אוריון' פותח ממטוס הנוסעים 'אלקטרה' של לוקהיד. הוא משמש ל-"
הוא החוויר. "למה?" דרבנתי אותו למרות שידעתי את התשובה. "לציד
צוללות" המשיך ריי. "אחד כזה עבר מעלינו" אמרתי בלי צורך. הם
שמעו את הרעש והם לא היו מטומטמים. "זה יכול להיות EP3" העירה
עינת, "כמו המטוס ריגול שהסינים הפילו לפני כמה שנים". "הם
נראים אותו דבר כמעט בדיוק," הודיתי, "אבל מי לעזאזל מטיס
מרחרח מעל אזור ידידותי?". "אף אחד!" ענה ריי. "שגאלה תשמור על
החבר'ה שלנו," אמרה עינת. "ועלינו," הוספתי. "מה מסריח פה כל
כך?" שאל ריי, משנה נושא בכוונה. "אוממ," אמרתי תוך בחינה של
סוליות נעלי, "נראה שדרכתי על מוקש מתישהו". "אויש," עינת
עיוותה את פניה. "אם אני אכתוב אי פעם אוטוביוגרפיה," נשבעתי,
"הקטע הזה לא יהיה בפנים". "יאללה יאללה," עינת גיחכה, "אתה כל
כך צנוע שבטח תאשים עצמך על זה כאילו הרגת מישהו". "אויש,
אגוזי," ריי נחר, "הוא יכתוב שברוסיה היינו שישים איש והיו רק
שני שומרים על אוסאמה בין-לאדן, ובין-לאדן בכלל ישן כשזה קרה
ורק בקושי ניצחנו". "מיגי," עינת נדה בראשה, "אתה לא תגזים
כשתכתוב על זה, נכון?". "נכון מאוד," חשבתי בחיוך, "אני אתאר
אנשים כמו שהם. ריי הפמיניסט ואגוזי הכלבה". "יום אחד אני
אחנוק אותך," איימה עינת, מתאמצת לא לצחוק. "אבל ממילא לא יתנו
לי לפרסם דבר כזה," ציינתי בהיגיון, "ובכלל, כשרון הכתיבה שלי
הוא סיני. תחליפו ר' בל' ותבינו". "צנוע," אמר ריי, "אבל לא
כישלון".  השמש שקעה לבסוף ולבי החל להלום בחוזקה. רק בסרטים
אנשים לא מפחדים כשהם נמצאים בשטח שהוא (באופן מעשי) עוין.
החוכמה היא לא לתת לפחד להשתלט. כמו אדם שהולך על גשר חבלים
מעל תהום ומסוגל להמשיך כל עוד אינו מסתכל למטה, כך גם הודאה
עצמית בפחד היא שתגרום לפחד להפוך לבלתי נשלט. במקום להתרכז
במחשבותיי, בחנתי את המפה בעזרת ציוד ראיית הלילה שלי. "באופן
שלילי ביותר," אמר ריי, "אני תוהה איך נכניס את הנשק לעיר".
"באופן חיובי ביותר," עניתי תוך שאני מראה לו את המפה, "התשובה
היא מכאן". הוא הנהן. נקודת החוזק של מקום הכינוס של
הניאו-נאצים הייתה הימצאותו בשוליה הצפוניים של המבורג. נקודת
חוזק כיוון שהאזור היה יחסית ריק מ-'טרדנים' כמו המשטרה. נקודת
התורפה הייתה שהיא אפשרה לתשעה לוחמים חמושים להגיע אליה מצפון
כמעט בלא קושי. "קבל בראש!" ריי חייך, "יש לנו עבודה קלה". "מה
אנחנו עושים עם העמלץ לא תהיה שם כשנרצה לחזור?" עינת העלתה
שאלה טובה. "מבקשים מקלט מדיני מהולנד" חייך ריי. "ומחכים עד
שיגלו שאנחנו קניבלים אניני-טעם שדורשים מגדלי גראס לארוחת
ערב" הוספתי. "צחוק בצד," אמר נדבוביץ' שקם והצטרף אלינו, "מה
עושים?". "טיול," עניתי, "עד נמל התעופה של המבורג. גונבים
מטוס ובורחים". "אתה יכול להטיס מטוסים?" שאל נדבוביץ' בתדהמה.
"אני יכול ללמוד" עניתי לו. "נגיד שגנבנו מטוס," המשיך
נדבוביץ' בוויכוח ריאלי למדי, "מה אז?". "טסים לישראל, ודואגים
שהמטוס יוחזר" עניתי. "אתה לא יכול להחזיר מטוס אחרי שהתרסקת
איתו" טען נדבוביץ' נגד הרעיון. "להתרסק איתו?" שאלתי, "אין לי
שום כוונה כזאת. זה מזיק לאריכות הימים, אתה יודע". "אמרת שאתה
לא יודע איך מטיסים" הסביר נדבוביץ'. "אמרתי שאני יכול ללמוד"
עניתי, "והתכוונתי לעובדה שמלבד שעות טיסה רבות בסימולטורים
למיניהם, תמיד יש מי שידריך אותך כשאתה באוויר". "באוויר? אני
לא מבין". "אם אתה לא מכיר את כל סיפורי הפלא ההם על הטייס
שחטף התקף לב, והנוסע האמיץ שהודרך איך להנחית את המטוס על ידי
בקרי הקרקע אז יש לך חור בהשכלה" עניתי. "אתה לא רציני, נכון?"
שאל רן אונגר. כל החברים האחרים של הצוות הצטרפו אלינו. "אני
אומר את זה באותה מידת רצינות שבה הייתי אומר 'בוא נתנקש
בהיטלר ונתעלל בגופה שלו' אם הוא עדיין היה חי" עניתי. "יפילו
אותנו" אמר טל, "זאת לא טיסה מלאה נוסעים!". "אם נצטרך, אני
מאמין שאפשר יהיה לטפל בבעיה הזאת," עניתי. עינת רצתה שאגש
איתה הצידה. אינני יודע איך ידעתי זאת. פשוט ידעתי. "אגוזי,"
אמרתי, "אני רוצה לדבר איתך לבד!". "חיובי," היא חייכה חיוך
מבין. פניתי משם והתרחקת כמה מטרים. עינת הצטרפה אלי. מלותיה
הראשונות היו: "אתה לא באמת רציני בקשר לתוכנית הזאת, נכון?".
"זאת תוכנית חלופית למקרה הצורך," עניתי לה. "אבל לקחת עובדים
משדה התעופה כבני ערובה רק כדי שלא יפילו אותנו?" היא ציינה את
החלק שלא אמרתי בקול, "זה קצת לא אנושי. אני טועה?". "המלחמה
היא תכליתה של ההתקדמות האנושית" עניתי, "רובוטים נבנים בשביל
להרוג אנשים בתוך רובוטים אחרים. האנושות אינה אנושית בלי
מלחמות. אבל למרבה האירוניה," ציטטתי חבר ותיק, "במלחמה אין
מקום לאנושיות, האנושיות מתחילה כשהמלחמה נגמרת". "נאום נחמד,"
היא אמרה, "נראה שהתאמנת עליו הרבה. טוב בשבילך". התשובה שנתתי
אינה ראויה לכתיבה בספר שילדים יכולים לקחת לידיים. "תרגיע את
עצמך," היא אמרה, "אם נצטרך, אנחנו נעשה את זה. כרגע אין שום
סיבה לדאגה. עמלץ בוודאי תתחמק מהאוריון ההוא. אין שום סיבה
ל-" קריאה מפיו של נדבוביץ' קטעה אותה. "הוא חוזר," אמרתי.
"מוקדם מדי," ציין ריי כשחזרנו אל שאר האנשים. "אם הוא היה עם
מכל דלק מלא אז יש לו מספיק דלק לפחות לעוד שעתיים" תמכתי
בדעתו. "אולי הוא חוזר בגלל שהתייאש" הציע שרון. "בצבא לא
משלמים לך כדי להתייאש" אמרתי. "אולי תקלה," הציע שבתאי.
"תסתכל עליו" הצבעתי אל האוריון המתרחק, "הוא גולש על האוויר
בצורה רגילה למדי. רגילה מדי בשביל תקלה. כל המנועים עובדים
כרגיל עד כמה שאני יכול לראות". "אם כך," אמר ריי, "ההגיון
מכריח אותי לחשוב שהוא מצא אותה!". "הוא לא יטיל עליה טורפדו,"
אמרתי, "לא אם יש לו זיהוי עליה כצוללת ידידותית". "אז מה הוא
עושה?" השאלה הייתה מתבקשת. "מנסה לגרום לה להתרחק מהחוף. משחק
נצ"ל לא קטלני אבל בהחלט לא נעים". "ואם הוא חוזר כל כך מהר זה
אומר ש-" ריי קטע את עצמו. "שהוא הבריח את העמלץ וכנראה דאג
שיעקבו אחריה" השלמתי את המשפט. "לזה קוראים לפתוח פה לשטן"
ציינה עינת בעגמומיות. "אז נשתמש בתכנית החלופית" עניתי. היא
כעסה על הרעיון למרות שלא הביעה את כעסה בשום צורה. "האם אני
מתחיל לקרוא אותה כמו שהיא קוראת אותי?" תהיתי בלבי. החלטתי
לנסות. "אין לנו ברירה יותר טובה," חשבתי אליה. היא נדה בראשה
בשקט ושורה מתוך ספר של טום קלנסי הבזיקה במוחי. "כמובן חבר
גנרל. נהיה אנושיים אחרי המלחמה". "שיבשת את זה קצת," חשבתי
בחיוך, "זה אמור להיות 'נישן טוב אחרי המלחמה'". היא הזעיפה
פנים בתגובה. "אין מה לעשות," חשבתי אליה, "גם אני לא אוהב את
זה". היא אמרה בקול, "בואו נתכונן לזוז, כבר חושך".

תנועת לילה בשטח מיוער היא דבר לא קל. היה עלינו להיזהר
שבעתיים שלא להשאיר סימנים אחרינו. ענפים שבורים הם הסימן הכי
טוב להימצאות חיים באזור. לפי כמות די רצינית של ענפים, החלטתי
שבקרבתנו נמצאים בתי מגורים. נביחת כלב היוותה ראייה לכך. היה
עלינו להתרחק מכל חיה מבויתת. חיות מבויתות מכל סוג שהוא
יתחילו להשמיע רעשים ברגע שיחשדו שמשהו חי שאינן מכירות מתקרב.


הובלתי את אנשי בזיגזג שלא היה מבייש את אהוד ברק לעבר חורשה
קטנה. מעבר לה רחשו והמו פרבריה של המבורג בקולן של מכוניות
ראשונות בשעת בוקר מוקדמת. "הפגישות החודשיות," קראתי מדוח
המודיעין, "מתקיימות אחת לשבועיים בשבתות. השעה הרגילה היא שבע
בערב, ובדרך כלל צוות המכינים מגיע שעה מוקדם יותר. הפגישות
אורכות כשעה וחצי בממוצע. משטרת המבורג ביצעה פשיטה אחת
והחרימה חומר תעמולה ושניים שלושה אקדחים. כל העצורים שוחררו
אחרי חודש או קצת יותר". "ההוראות הן להשמיד את הבניין ולפגוע
בכמה שיותר אויבים," הקריאה עינת את דף הגדרות המשימה, "מדינת
ישראל לא תסבול פגיעה באזרחיה. השימוש בכל האמצעים כשר כדי
לפגוע באויב. יש להימנע מפגיעה בחפים מפשע בכל מחיר". "אירוני
שמצד אחד הם אומרים שכל האמצעים כשרים אבל מצד שני דורשים
להימנע מפגיעה באזרחים בכל מחיר" העיר ריי. "לא יותר אירוני
מלא להגיב למראה שוד שאפשר למנוע" עניתי, "זוכר את העיפרון
בוושינגטון?". "צודק" הודה ריי. "אז איך אנחנו עושים את זה?"
האחרים הצטרפו ושלב התכנון הטקטי החל. "פצצת זמן" אמרתי. "זה
נוגד את ההוראות!" אמר רן אונגר. "זה לא! כל האמצעים כשרים,
זוכר? ההוראות הארורות סותרות את עצמן. אז אני בתור מפקד בשטח
מפעיל את שיקול הדעת המזויין של המוח ציפור שלי!". "טוב,
מיגי," רן הרים יד במחווה של הרגעה, "לא צריך להתעצבן כל-כך".
"אני עצבני בגלל שיש לנו הוראות מחורבנות ואני מתרגש לקראת
הקרב ואני אגואיסט נרקסיסט שלא סובל שמתנגדים לו!". זה גרר
גיחוך קל. "בכל מקרה, אין לנו חומרי נפץ שמאפשרים דבר כזה"
שרון הוסיף את התנגדותו. "לא צריך מי יודע מה חומרי נפץ"
עניתי, "רימון יד אחד ו-'דליפת גז' יספיקו". "ואיך תעשה פצצת
זמן?" נשאלה שאלה טובה. "בקבוק פלסטיק מלא מים, כוס זכוכית
ריקה וחתיכת חבל יספיקו" עניתי ושטחתי את התוכנית. "זה יכול
לעבוד" הודו האחרים. ריי חיטט בתרמילו וזרק אלי בקבוק קולה.
כוסות זכוכית יהיה אפשר להשיג בתוך הבניין. ולמי אין חבלים
בזמן פעולה קרבית?

בחנתי את הבית בחשש. השעה הייתה 17:50 שעון גרמניה. "אחלה דבר
לעשות במוצ"ש, לא?" שאלה עינת. "כן," חייכתי אליה. החזרתי את
מבטי אל הבית. הצוות שאמור להכין את המקום כנראה עוד לא הגיע.
העברתי מבט מהיר על הרחוב. זוג נשים שוחח בהתרגשות בגרמנית,
כמה ילדים שיחקו כדורגל על המדרכה, איש בודד הלך בסתמיות
לכיוון מערב, ועוד- רגע! האיש הבודד שהלך לכיוון מערב החזיק את
אגודליו בצורת צלב על האצבע המורה. ובכלל, הוא נראה מוכר
להחריד. "תגיד לי שאני לא רואה את אריק מסמן 'מפגש'" ביקשה
עינת. "את לא רואה את אריק מסמן 'מפגש'" אמרתי לה. "מיגי זה לא
מצחיק!" היא לחששה. "ביקשת שאני אגיד אז אמרתי!" התגוננתי.
"אלה בשורות טובות" היא חייכה, "הוא מוסר שעמלץ תחכה לנו במקום
הקבוע". "איך הוא מצא אותנו?" היא תהתה. "מי שלא יכול לחבר בין
המבורג, נאצים ותשעה לוחמים חמושים באזור הזה לא יכול להיות
סגן מפקד של צוללת" עניתי לה. "צודק. אגב, אני לא חושבת שהוא
הבחין בנו," היא אמרה בכובד ראש, "הוא כנראה פשוט מהמר על
האזור". "סביר מאוד," עניתי, "הנה בא צוות מטבח. בואי נחזור".
בשורות טובות תמיד מתקבלות בברכה על ידי חיילים במשימה קרבית.
האחרים שמחו לשמוע שעמלץ מחכה לנו במקום הרגיל. כעת היה עלינו
לחדור אל אותו בניין להכין את המלכודת. בחנתי את התוואי עוד
פעם. העצים הגיעו כמעט עד הרחוב והתנועה הייתה דלה. בחרתי את
דרך הפעולה הטובה ביותר בעיני. אחד-אחד יחצו אנשי את הרחוב
ויחדרו אל הבניין. אני, כמובן, אהיה הראשון. קבעתי במהירות את
סדר הפיקוד למקרה שאפגע. טל לוי, מפקד צוות-שתיים, יהיה הבא
אחרי ונדבוביץ' יהיה השלישי. כמובן, אם נדבוביץ' ילך גם הוא,
אז כנראה שממילא לא יישארו חיילים לפקד עליהם. הסדר התקבל בלי
ויכוחים ואני נשמתי לרווחה. לא שתכננתי להיפגע, כמובן, אבל יש
פתגם בגרמנית: "מנץ' טראכט, גוד לאכט". הבנאדם מתכנן, אלוהים
צוחק.

חיכיתי לרגע בו לא הייתה תנועה אנושית ברחוב. להפתעתי זה לא
לקח הרבה זמן. ברגע שבו החלטתי שהדבר בטוח, נעתי במהירות אל
קיר הלבנים של הבניין. נטמעתי בצל הבניין והמתנתי. האחרים
הגיעו במהירות. הסתכלתי אל השמיים ובדחף רגעי נשאתי תפילה
מהירה. בניגוד לתפילות דתיות, התפילה שלי לא הייתה בסגנון
"ושמתם לטוטפות בין עיניך". היא בטח לא דמתה לסגנון "אין
אלוהים מלבד אללה ומוחמד הוא נביאו". גם מהבתולה הקדושה וישו
לא ביקשתי עזרה. "מה הוא עושה?" שמעתי את נדבוביץ' רוטן,
"משתגע?". "לא משתגע. הוא מתפלל" ענתה עינת. "זה רע?" הקשה
נדבוביץ', "הוא לא בדיוק דוס שמתפלל כל שלוש דקות". "לא," ענה
ריי, "זה לא רע". "להפך" הוסיפה עינת בלחש, "זה טוב!". סיימתי
את תפילתי והנהנתי אל האחרים. "בואו נזוז".

דלת הבניין נפתחה לפנינו ואני נכנסתי ראשון. 'רעם' היה מוכן
בידי אך ידעתי שאם אין צורך מיוחד, לא נפתח באש. לא שווה להגיע
לפני האויב אם המשטרה תגיע לבדוק מה היו קולות הירי. ליטפתי את
סכין ההטלה שלי והתקדמתי. "האנס?" קרא קול גברי. "ניין,"
מיציתי את ידיעת הגרמנית שלי, "היר איסט אוסקר". "אוסקר?" הקול
קרא שנית. הוא הוסיף כמה מילים שלא הבנתי אך המשמעות הייתה
ברורה. "איזה אוסקר?". חשפתי את עצמי ואמרתי בארסיות "אוסקר
שינדלר!". המבט המופתע אמר הכול. הייתי מת לדעת מה עבר לו בראש
בשניות האחרונות של חייו. אבל מבחינתי, הדבר היחיד שחשוב
שיעבור לאדם כמוהו בראש הוא סכין הטלה מושחזת היטב, ישר בין
העיניים. "אני שונא מטרות קלות," נחרתי אל הגופה, "לא היית
צריך לעצבן אותי". ארבעה אנשים מיהרו אלי לפתע. כנראה לא מצאה
חן בעיניהם העובדה שחייל חמוש מסתכל על גופתו של חברם. "יחס לא
הוגן" התמרמרה עינת שהופיעה מאחוריהם, "אנחנו שניים והם ארבעה.
אני שונאת מטרות קלות". סכין קומנדו הסתחררה בידיה כשהסתערה
אליהם. ארבעה נאצים מצאו את עצמם תקועים בין גבר ואישה שהדבר
היחידי שמפחיד אותם בחיים זה לאכזב אישה בשחור. זה נגמר תוך
שניות. "מצאתי את הגז!" קרא ריי, "זה ב-". קול שריקה נשמע
וקולו של ריי צעק, "חובש!". מיהרתי לעברו. ריי שכב על הרצפה.
אדם גחן מעליו, צלקת משוננת על לחיו הימנית. לקח לי שניה וחצי
להבין באימה שראיתי את הפנים האלה בעבר. "הגיע הזמן לגמור את
מה שהתחלנו," קראתי אליו באנגלית, "הסכין שלי השאירה לך צלקת
אחת. אני אשאיר אותך כמסר לאחרים!". אני לא יודע אם הוא דיבר
אנגלית. אני כן יודע שאיש שניצל ממני בביקורי הראשון בהמבורג
כיוון אלי אקדח בעל משתיק-קול. "לא כל כך מהר" נדבוביץ' זינק
עליו והעיף את האקדח. "הוא שלי!" צעקתי. "קח אותו!" ענה
נדבוביץ'. האיש קם וניסה לברוח. זינקתי אחריו. הוא ידע לרוץ
מהר והפחד הוסיף לו מהירות. אך גם אני יודע לרוץ מהר והזעם גם
הוא מוסיף ליכולותיו הפיזיות של האדם. הגעתי קרוב מאחוריו
ושלחתי את רגלי הימנית בין שתי רגליו. אם זה היה משחק כדורגל,
הייתי מקבל כרטיס אדום. אבל זה לא היה משחק כדורגל. האיש נכשל
ונפל. אני נפלתי עליו. היה לו כוח אבל לי הייתה טכניקה. מהר
מאוד הגעתי למצב שבו ידיי מעקמות את כתף שמאל שלו. בקול מחליא
נשברה כתפו. הוא מלמל כמה מילים לא מובנות. "הגיע הזמן לשלם"
אמרתי לו בנהמה שלא הייתה מביישת פנתרה קולומביאנית פצועה בזמן
הגנה על גוריה. הטחתי את פניו ברצפה. הוא הפנה אלי מילים בנימה
מתחננת. "לא," נהמתי כשתפסתי את צווארו בין זרועותיי, "לא
רחמים. צדק!". בתנועת יד קלה שברתי את מפרקתו ושלחתי אותו לשרת
את השטן. מיהרתי בחזרה אל ריי. ריי חרחר בקול נוראי, חור פעור
בחזהו. הקורא בוודאי מצפה לשמוע איך אמר מילים אחרונות בסגנון
"טוב למות בעד ארצנו". אפס. בדיוק כפי שמלותיו האחרונות של
יוסף טרומפלדור היו קללה על מקצוען של אמהות מסוימות ותו לא,
המילים האחרונות של ריי היו, "השמש נורא מסנוורת, סגור ת'מקרר"
ואני מתנגד לניפוח של פרטים. ריי פלט עוד מספר הברות לא מובנות
לפני שסגר את עיניו ולא פתח אותן עוד. רגשות הציפו אותי. במשך
כמעט שנה היינו ביחד, קרובים יותר מאחים, שני חלקים של אותו
שלם. קור פתאומי מילא את ליבי. חשתי כאילו גדעו ממני חלק.
"לא!" גנחתי, "ריי! לא! אתה לא יכול למות! לא! לא ריי!". דמעות
הציפו את עיני, "אסור לך למות, אתה חלק ממני! אסור לך!". האמת
המרה היא שבאותו רגע ננעלו מחשבותיי על הכחשה עצומה של כל מה
שקרה, כאילו שאם אצעק מספיק ואבכה מספיק זה יחזיר את ריי
לחיים. זו כמובן התנהגות אנושית טבעית לגמרי שגם מוכיחה כמה
אני לא גיבור. אימה הציפה אותי כשהבנתי שעלי להמשיך לחיות
בלעדיו. "לא ריי!" זעקתי, "מוטב מותי תחתיך! לא!". אינני יודע
כמה זמן ישבתי שם לידו. אני יודע רק שחזרתי לשליטה לפתע ומצאתי
את עצמי חבוק על ידי עינת, דמעות מרות מרטיבות את פני. "עץ,"
קולי היו קפוא כשדיברתי אל מפקד צוות שתיים, "אתה בפיקוד!".
"סליחה?" שאל טל. "אני מעביר אליך את הפיקוד" סיננתי בין
שפתיים חשוקות, מוחה דמעות מפני, "אני לא במצב שמאפשר לי
להנהיג". "חיובי!" ענה טל. הוא מיהר לחלק פקודות לאחרים. לא
היה לנו זמן רב להכין את המלכודת. לפחות ידענו היכן בלוני הגז
נמצאים. ריי נפל ליד מדרגות המרתף. "יהיה לנו בערך חמש דקות
להסתלק" נהמתי כשחיברתי חוט ברזל אל נצרתו של אחד הרימונים.
"בערך?" שאל טל. "אף פעם עוד לא עשיתי את זה. אני ממציא את זה
תוך כדי עבודה" סיננתי תוך חיבור החוט אל ידית של כוס. נחישות
קודרת מילאה אותי, נחישות לסיים את העבודה ולהסתלק מהמקום
האיום הזה. "איך אתה יודע שזה יעבוד?" שאל קול שזיהיתי כקולו
של נדבוביץ'. "אני פשוט יודע" לחששתי כחיה. "אנשים מגיעים" לחש
שבתאי. גופותיהם של אנשי צוות ההכנה הוסתרו היטב. כתמי דם נוקו
או הוסתרו. הנחתי שהנאצים יופתעו לגלות שצוות ההכנה לא הופיע.
"היכונו לצרות והפעם בענק" נהמתי. "צוות שלוש כועס, הנאצים
יחטפו חזק" עינת לחששה כמעט כנחש. "צאו!" פקדתי. "ולהשאיר אותך
לבד?" שאל טל. "אני לא מהאנשים שמתאבדים" אמרתי לו, "ואגוזי
תישאר איתי!". שבתאי העמיס את גופתו של ריי על כתפיו ולאחר
בחינה מדוקדקת של השטח החלו לוחמי יחידה ג' לצאת מחלון המרתף.
"מוכנה?" שאלתי. "ועוד איך!" ענתה עינת. בעזרת סכין הקומנדו
שלי פערתי חור קטן בתחתיתו של בקבוק הקולה. מים החלו לטפטף
באיטיות אל הכוס. לכוס הייתה נטייה בינונית אל קצה שולחן
העבודה שהיה במרתף. בשלב כלשהו, אם חישובי נכונים, המים יגרמו
לנטייה שלה להפוך לקיצונית מדי. היא תיפול ותמשוך את נצרת
הרימון. בלוני הגז יעלו בבום השמיימה ואיתם כמה נאצים. השתחלתי
אל מחוץ לחלון, ועזרתי לעינת לצאת. עורב קרא מצפון לנו. "מישהו
חייב לטפל פעם בשרון" אמרתי, מחסומים נפשיים מתרוממים כדי להגן
עלי מהזוועות והאבל שאיימו להרוג אותי, "או לפחות ללמד אותו
לחקות נשר". עברתי את הכביש במהירות האפשרית. מאחורינו עלה קול
פיצוץ ואחריו באו גלים של חום והדף. בסרטים רואים מישהו עף
ביחד עם ההדף והחום ויוצא מזה בשלום. במציאות חיילים מוצאים
להם מחסה שנמוך כמה שיותר מגל ההדף. אוויר חם עולה למעלה
כידוע. זינקתי אל תוך תעלה קטנה שנחרצה כנראה על ידי מי גשם.
אזרחים מהירי תגובה השתטחו על המדרכה. כמה מהם נפגעו כנראה אך
לא הייתה לי שום אפשרות לעזור. עינת משכה בידי וסימנה לכיוון
החורשה. "אנחנו מכוערים, שעירים וחלשים" התלוננתי. "אנחנו גם
די טיפשים, אנחנו גדוד חמישים" ענתה עינת בשקט. אינני זוכר מה
גרם לי לחשוב על הנח"ל המוצנח באותו זמן. היו לי דברים אחרים
לחשוב עליהם. העובדה שריי נפל בקרב לדוגמא.

אח"י עמלץ לבן אכן חיכתה לנו במקום המיועד. מטוס האוריון הבריח
אותה אל 'מלתעותיה' של צוללת גרמנית, אך עמלץ חמקה וחזרה לעמדת
ההמתנה. ההפלגה חזרה לישראל הינה דבר שאהיה מאושר לשכוח. לא
בגלל שהיו צרות אלא בגלל ששם נתגלע הקרע ביני ובין עינת. אינני
מוכן לדבר על מה שגרם (באופן מיידי) לקרע בינינו אך ברור לי
שהסיבה האמיתית הייתה העובדה שצוות שלוש התפרק לגורמים. ללא
אחת הצלעות, משולש לא יהיה מושלם לעולם. גיאומטריה פשוטה.  

לאחר שריי נקבר, בטקס אותו אני מצטער שאינני מצליח לשכוח,
כונסה יחידה קרבית גרביל לפגישה מיוחדת. "חברים," עיניו
הכחולות של דן היו קפואות, "לאחר האבידות הקשות שספגנו
בגרמניה, הגיע המטה הכללי של צה"ל להחלטה לפרק את יחידה ג'".
תגובות שונות עלו מהקהל, החל מכעס ואכזבה וכלה בהקלה (צוות
ארבע חסר המזל - הם ממש נאנחו בהקלה). "אינכם יכולים לחזור
לשירות ביחידות הישנות שלכם," דן נאנח, "אז אתם מקבלים שחרור
מהצבא. הצבת המילואים תיעשה במועד מאוחר יותר. חברים, זה היה
כבוד ועונג לעבוד איתכם. היו שלום".

הלם עטף אותי. כך סתם נגמר שירותי הצבאי. כך סתם. חזרתי לקיבוץ
במסלול הנורמלי של משוחררי הצבא. אבל משהו לא היה נורמלי אצלי.
אם לדבר בכנות התהלכתי על הקו הדק בין שפיות ושיגעון במשך זמן
רב. יש שאמרו שסבלתי מרגשי אשם, הלם קרב, חוסר תעסוקה הולמת
ואפילו חרטה על החיים שלקחתי. כולם צדקו. אבל דבר אחד היווה את
הסיבה האמיתית למצבי הקודר. כדברי בלדה יפיפייה שקראתי פעם:
"בכל פעם שאחד מהם הביט פנימה, מצא רק חצי נשמה". לא יכולתי
להביא את עצמי ליצור קשר עם עינת. אף כי לפעמים סבלתי מראיה
כפולה, לא הצלחתי להביא את עצמי לנסות לחדש את הקשר איתה. לא
יכולתי. אנשים ניסו לעזור לי ונכשלו. לא אנשי מקצוע (אני מתעב
פסיכים למיניהם) אלא אנשים קרובים. פסיכולוגיה חובבנית (הזמן
מרפא הכל), שיחות רוויות אלכוהול (שגרמו לי לכאב ראש ולא עזרו
כלל) ואפילו שיעורי יוגה נכשלו לגמרי. ככל שמצבי הנפשי הלך
והדרדר כך גם מצבי הגופני נפגם. הו לא, לא הפכתי לאלכוהוליסט,
שלא לדבר על דברים יותר גרועים. אבל היו פעמים רבות מדי ששכחתי
לאכול. אימונים גופניים היו הדבר היחיד שהחזיק אותי מלטבוע
בשיגעון. וענן אחד תמיד העיב על זמני. ידעתי שיום אחד זה יקרה,
ולא יכולתי לברוח. גם כשהייתי יושב על סיגריה וקולה ומדבר עם
אנשים על דברים ברומו של עולם (ענני נוצה כפקטור למצבי רוח
לדוגמא) לא הצלחתי שלא לחשוב על היום שבו זה יקרה.

ובסופו של דבר זה קרה. אותו בוקר הייתי עסוק בשיחה ערה על הא
ודא עם אחד מהאנשים היחידים בקיבוץ שעוד יכולתי לדבר איתו בלי
חשש שיעזוב אותי. התיישבתי על אחד הכיסאות בחדר האכילה של
הקיבוץ. הכיסא נשבר לפתע מתחתי. "זה כאב?" הוא שאל כשעזר לי
לקום. "לא," עניתי וחשפתי את הצלקת על כתפי הימנית, "זה כאב!".
"אז בקיצור-" הוא התחיל כשקרקוש של מפגש רגל בכיסא הקפיץ אותו.
"זה בסדר" אמרתי, "הוא פשוט נתן לנו לדעת שהוא בא". הישרתי את
מבטי אל מבטו כחול העיניים של רב-סרן דן ברוניה. ידעתי שהיום
שחששתי ממנו הגיע. הוא סימן לי לבוא איתו. כשהיינו בפרטיות הוא
אמר את המילים שבו-זמנית חששתי וייחלתי לשמוע. "אנחנו מקימים
את יחידה ג' מחדש. האם תבוא?". הקורא היקר בוודאי ידע שלאנשים
כמוני אין תחליף והם לא פורשים באמת אף פעם. תמיד יהיה בהם
צורך עוד פעם. ועוד פעם. ופעם לפני אחרונה ופעם אחרונה ואחת
אחרי אחרונה וכו'. "אני צריך לחשוב על זה" אמרתי.

מול חוף ים שקט ומבודד ישבתי וצפיתי בשקיעת השמש. "האם אני
יכול?" שאלתי את עצמי, "האם כדאי לי?". זיכרון חד הציף אותי.

"כשאני עצוב," אמרתי לעינת, "אני הולך לראות את הזריחה. תמיד
נותן לי את הכוח להמשיך". "ריי כבר לא יראה זריחות," היא
מלמלה, מתפרצת בדמעות. "את טועה. הוא יראה זריחות כמה שרק
נרצה". "על מה אתה מדבר?" היא שאלה, ממררת בבכי. "ריי, הוא
ממשיך לחיות. כאן-" תקעתי את אצבעי בחזי, "וכאן-" תקעתי את
אצבעי במרכז החזה שלה, "עכשיו, כשאנחנו רואים את הזריחה, הוא
רואה אותה דרך העיניים שלנו. וכל פעם שאת או אני נראה את
הזריחה, הוא יראה אותה איתנו. זוכרת את התמונה של סבא שלו?"
שאלתי. "כן, הזכיר את סנטה קלאוס כמו שתי טיפות מים," היא
ענתה. "זוכרת שהוא סיפר שכשסבא שלו נפטר ההורים שלו סיפרו שסבא
היה בעצם סנטה שהיה בחופשה ועכשיו הגיע הזמן לחזור לקוטב
הצפוני?" היא הנהנה. "אז ריי הלך עכשיו להיות עם סבא ניק הקדוש
בקוטב הצפוני שלו. ואני ואת, כשיגיע זמננו, אנחנו גם נגיע
לקוטב הצפוני ההוא. ולפני זה, אנחנו נבקר את ריי בחלומות שלנו.
והוא תמיד יהיה שם, מחכה לנו בזרועות פתוחות". קשה להאמין כמה
ניחומים כאלה יכולים להשפיע על אנשים מבוגרים. ואיזשהו חלק
פרימיטיבי בי האמין שזה באמת ככה, שריי באמת יחכה לנו באותו
קוטב צפוני שאחרים קראו לו גן-עדן. כרכתי את זרועי סביב כתפיה
ומשכתי אותה אלי. ידה מצאה את מקומה מסביב למותני וכך ישבנו
בדממה וצפינו בשחר המפציע על חיפה. מאחורינו, הורידו אנשי עמלץ
לבן את ארונו של מי שהיה לי יותר מחבר. צלע אחת נשברה ושום צלע
אחרת לא תוכל להחליף אותה ולהשלים את המשולש.

הערצתי את השמש שהשלימה את צלילתה אל מימי הים התיכון. אפילו
אם העיניים שצפו בי מתוך המראה בכל פעם שהתגלחתי היו שקועות,
הן עדיין ראו הכל. בחנתי את כתפי השמאלית, שם התנוסס מיג-29
פאלקראם. מי שקרא למטוס בשם המוזר (פירוש המילה פאלקראם הוא
'עמוד תווך') לא תיאר לעצמו כמה הוא צודק. עמוד תווך - העמוד
החזק מבין כל תומכותיו של בניין. עצמתי את עיני והגעתי
להחלטה.

בחנתי את חדר מבצעים. היו שם כמה פרצופים מוכרים וכמה שלא
הכרתי. עיניי תרו את החדר בחיפוש אחרי הפנים שלא ראיתי זה
למעלה משנתיים. אפס. רעש של דלת נפתחת נשמע ופניתי להסתכל.
עיניים חומות בורקות בתוך מעטפת צרובת שמש חייכו אלי. שיער חום
עם רצון משלו ומלחמת חורמה נגד מסרקים קיפץ קלות. "איך הגיע
חיל האוויר הרוסי אלינו?" הקול היה חם מרגש. "מה עושה פה
אישה?" עניתי בשאלה. היא זינקה אל זרועותיי בחיבוק דוב אוהב.
סגרתי את זרועותיי סביבה ועצמתי את עיני בשקט. "אל תסתיר את
הדמעות!" היא לחשה אלי הסג"מ היחידה בעולם שיכולה לשאול בכיר
בCIA מה שמו האמיתי ולצאת מזה נקייה. "אני לא-" אמרתי. "ששש.
אני עדיין יכולה לקרוא אותך" עינת שרי הייתה ונשארה אגוזי קשה
לפיצוח. "מישהו מוכן להתקשר למוסד להגיד להם שהם שכחו אצלנו
שני חבר'ה?" צעק קולו של שבתאי סולטן. בפעם הראשונה זה כמעט
שנתיים, חיוך אמיתי עלה על פניי. יחידה קרבית גרביל (יחידה ג'
בקיצור) חזרה לפעולה.

סוף

אוקטובר 2000 - ספטמבר 2003 (עריכה 7)


תודות
אני רוצה להודות לאדם בשם יובל זהבי על שבערב אחד, לפני הרבה
זמן, שכנע אותי שלא למחוק סיפור באורך של עמוד וקצת אלא לכתוב
אותו שנית. אם הייתי זורק את הקובץ ההוא, הייתי כנראה זורק גם
את עתידי כסופר לפח. בכך ששכנע אותי לכתוב את סיפורה של יחידה
ג' שנית, הוא הביא אותי לכתוב סיפורים רבים אחרים, עד כי שנים
אחרי כן, כתבתי את סיפורה של יחידה ג' בפעם השלישית. אפשר
בהחלט לומר שסיפור זה נכתב בזכותו.
יובל, תודה מקרב לב על שהיית והנך חבר אמיתי

כמו כן, לישראל ומוניקה רוזנברג על סיפור שנגמר להם באמצע ועל
האומץ להגיד בפנים שרצוי שאמשיך אותו. זאת ועוד, תודה לישראל
על שהרשה לי להפוך אותו להמבורגר.
להומריקו וקיווי על כמה הלצות, וכמה רעיונות מוצלחים במיוחד.
לנועם מועלם, סופר מעולה (אך אנונימי לחלוטין) על תמיכה עד אין
קץ, על רעיונות מעולים וגם על הבלדה על נשמות תאומות. לדניאל
סטיל, סופרת מפורסמת, (הישג נאה לכל כך הרבה ניתוחים פלסטיים
בגיל כזה מבוגר) על שנתנה לי מטרה קלה להשוואה עם טום קלנסי
ועל המצאת עמק הסיליקון. לטום קלנסי, רב אומן בספרות צוללות
גרעיניות (ולכן זורח בלילות ללא ירח) על כל מה שלמדתי על
צוללות 688 ועל כמה שיעורים בכתיבת ריאליזם בדיוני. למג'יק,
הכלב שלי ז"ל, שהיה הבנאדם היחידי בעולם שידע לשלוח אנרגיות
חיוביות דרך הלשון. ההשפעות שלו ניכרות עד היום בצורת הכתיבה
שלי, בדרך שבה אני חושב שחברות צריכה להיות, ובדרך שבה אני
שותה מים. לחברת קוקה-קולה (טעם החיים), לחברת עלית ('אגוזי')
לכל שאר החברות המסחריות שקיבלו פרסומת (טובה או גרועה).ליאסר
עראפת על שהצליח לעצבן אפילו אותי (הישג דיפלומטי מכובד) עד
כדי כך שברחתי אל בין כתליו של מעבד התמלילים. לכל מי שקרא את
העריכות הקודמות באתר www.stage.co.il והעיר, האיר, ביקר או
סתם עודד. לכל מי ששמו הוזכר בסיפור זה.

לקיי.ג'יי. - המחשב, האגדה והקפריזה. מחשב שערכו הסנטימנטלי
(שעולה הרבה על ערכו הכספי) מעודד תכופות פרצים של יצירתיות
ותיעול מעולה של מוזות. בנוסף להיותה "המחברת" עליה נכתבו
סיפור זה ורבים אחרים, קיי.ג'יי. היא גם המחשב הראשון שטעם
מפרי עץ הדעת האסור. היא פחות קפריזית מכפי שאני טוען אבל הרבה
יותר מודעת לעצמה ממה שרוב האנשים חושבים. קיי.ג'יי, זקנתי
החביבה, תודה.

לעינת 'אגוזי' שרי - האלתר-אגו הנשי שלי, שיום אחד תמצא לעצמה
גוף אמיתי. עד אז היא תמשיך לעצבן אנשים על ידי זה שתגרום לי
לקבל תופעות קדם-וסתיות אחת לחודש (לפחות).

לגאלה, אלת האופל - על שעשית ממני את מה שאני.

לכולכם (ולכל מי ששכחתי)....
תודה


על המחבר
אהוד גת נולד בשנת 1981 בקיבוץ נען שבמרכז הארץ. אקסצנטרי,
חמום-מוח, מקורי ובדרכו-שלו מתבודד, מצא את עצמו משקיף מבחוץ
על חברת בני גילו. כדי להתמודד עם בדידות שאפילו לא ידע שהוא
חש, נהג אהוד להמציא לעצמו חברים דמיוניים וסיפורים לאינספור.
כתחליף לחברה, אהוד פיתח גישה למחשבים והרבה בקריאת ספרים.
ב1996 החל להעביר את הסיפורים שפרחו בדמיונו אל הכתב. מאז ועד
היום הוא טוען שהכתיבה היא כמו אורגזמה, רק נמשכת זמן רב יותר.
את המסגרת הבית-ספרית סיים אהוד בכיתה ח' ועד היום חושב שזה
היה טוב יותר מאשר לו היה נשאר. לדבריו, אהוד שירת את הצבא
בדרך הטובה ביותר שיכל: הוא לא התנגד כשהודיעו לו שאינו מתאים
לגיוס. מאז מרץ 2001 אהוד מתגורר בטבריה, ארץ האינדיאנים,
ומודיע חד וחלק שהיא טובה בהרבה מנען. כהגדרתו שלו, אהוד ניחן
במוח יצירתי, בנטייה לפקפק בכל דבר, דעות קיצוניות ובנטייה
לשבור מוסכמות חברתיות. כמו כן אהוד מתאר את זכרונו כ-"זכרון
מגירות" שמאחסן כמעט כל דבר שהוא קולט באיזו מגירה שממנה אפשר
לשלוף את המידע כשיש בכך צורך. בניגוד חד למשתמע מההיסטוריה
שלו, אהוד חובב לימוד. ליתר דיוק, אהוד מאמין שאין בושה
בחוסר-ידע, יש בושה רק באי רצון לדעת. חדור באמונה זו, אהוד
מנסה ללמוד כל דבר שהוא יכול. מכאן נובע הידע הרב שמרשים כל כך
הרבה אנשים. את כתפו השמאלית מעטר מאז שנת 2000 קעקוע שחור של
מיג 29 פאלקראם - מטוס קרב כדי לסמל את רצונו של אהוד להישאר
חופשי ובלתי כבול למוסכמות ואת נכונותו להילחם למען החופש הזה,
מיג 29 מפני שזה מטוס יחודי - רבים יכולים לדקלם בעל-פה את כל
סדרת מטוסי ה-F האמריקנים בלא שידעו לעולם שהתשובה הסובייטית
ל-F15 המהולל היא המיג 29 הנאה. אהוד עדיין רווק וטוען בפשטות
שאף אישה לא מסוגלת לסבול אותו לאורך זמן - הוא יחודי מדי
בשביל קשר רגיל. הוא מאמין שיבוא יום ויפגוש באישה שתוכל לחיות
עם השונות הזו אבל הוא ממהר ומצהיר בבדיחות דעת שלא יתחתן לפני
גיל שבעים כדי להנות מהרווקות עד הסוף. מי או מה היא אלת האופל
(מלכת הלילה, האישה בשחור ועוד אי אילו תארים) קשה לדעת. אהוד
אומר שהיא הצילה פעם את חייו במקום שבו אדם היה נכשל אבל לא
מוסיף פרטים. לדבריו, איש באמונתו יחיה ומי שלא מקבל את זה הוא
בור וצר אופקים. עוד פרטים הוא לא חושף בפומבי (אם כי מוכן
לחשוף בשיחות פרטיות) וטוען שכל העניין מוטב שישאר באפלה.