ישבנו, כל הכיתה, בשיעור חשבון עם המורה טובה. היא ניסתה
להדריך אותנו באשדות הסוערים של חילוק ארוך לכיתה ו', אך כל
זאת ללא הצלחה רבה.
היה שם את יונתן ומאיה ודנה, ועוד אחת שאת שמה אף פעם לא
הצלחתי לזכור אבל אני חושב שאני אוהב אותה, והם נורא ניסו
להגיע להסכם שלום או משהו עם המספרים המגעילים האלה.
ואני, אשר יחסיי עם מקצוע המספרים מוגדרים כעוינות מתגברת סתם
קשקשתי לי קוים.
והיו לי קוים מכל הסוגים והמינים! היו לי קוים מעוגלים, קוים
ישרים, קוים כחולים וקוים עבים בצבע צהוב זוהר.
הכנתי דפים שלמים שהתמלאו לאט לאט בכל הקווים היפים האלה ועשו
להם הרמוניה שכזו בתוך דף המחברת שלי, "מחר העולם", חשבתי.
לפתע עלה לראשי רעיון חדש, שכנראה חיכה בבטני במשך כל השנים
הללו, לקו חדיש ומיוחד שעוד לא נראה בשום מקום ברחבי העולם, כך
חשבתי.
אזרתי עוצמה ונחישות ובידיים רועדות התחלתי צובע את דפי מחברתי
המקומטים ביצירתי הטרייה. זה לא היה מסובך בכלל. עושים קו אחד
למטה ואז הצידה ואז למטה שוב. עד כאן אין שום תסבוכת יוצאת
דופן, למעשה, זו סתם מדרגה שכזו. אבל עכשיו מתחיל הקסם:
מסובבים את הדף קצת ועושים את אותה מדרגה על גבי הראשונה!
בחנתי את הציור הממכר שלי. מדרגה פה, מדרגה שם... אהה! אני
יודע איך אקרא לו: "מדרגות מאונכות".
השיעור כבר נגמר ואתו נסגרה מחברתי וכל מחשבותיי בעניין נגוזו
באוויר לאותו זמן.

הפסקה. הפסקות אני לא כל כך אוהב. יש בהן משהו לא מסודר, כאילו
לא נכון... כל הרגליים האלה מתרוצצות בלי מטרה ברורה לעין...
ובכל זאת לא הנחתי את ידי בצלחת והלכתי לשחק כדורגל עם החבר'ה.
היה משחק טוב, דווקא. אפילו הבקעתי גול. אבל דני כל הזמן אמר
לי שאני לא מתמסר ואני לא הבנתי למה הוא רוצה שאני אתמסר,
ללימודים? לחברים?. אף פעם לא חיבבתי את הדני הזה יותר מדי.

בסוף ההפסקה ההיא שאיני יודע מה שמה ניגשה אליי. "אדי,", פנתה
אליי, "אני אוהבת אותך, מהיום אנחנו חבר וחברה!", הכריזה.
הנהנתי לה כהסכמה בשתיקה והלכתי לכיתה, אחרי הכל, השיעור כבר
עמד להתחיל.
השיעור התהלך לאיטו, שוב עם כל המספרים האלה. ואני המשכתי
לצייר את המדרגות המאונכות שלי, על פני כל הדפים שבמחברת
החשבון שלי. ואחרי שסיימתי אתם, התחלתי לצייר את הקוים בכל שאר
המחברות האחרות שלי, ואז ביומן ואז... נגמר השיעור.
פעם נוספת התקרבה אליי מה-שמה, חיוך כתוב על פניה, ובידה היא
אחזה בעיפרון.
"עכשיו שאנחנו חברים,", קבעה בהחלטיות, "אתה צריך להתקשר אליי,
אז תביא לי מחברת ואני ארשום את המספר שלי, אתה יכול להתקשר
אליי מהיום. נדבר על לימודים ואהבה", אמרה. הוצאתי את מחברת
היסטוריה מהתיק והנחתי בידיה הענוגות (כך אומרים?). היא החלה
ומדפדפת במחברת וכרעם ביום בהיר הפך חיוכה המאושר משהו, להבעת
תדהמה.
"אדי, מה זה???", צעקה באוזני והצביעה על המדרגות המאונכות
שלי.
"אה זה...", עניתי לה, "זה הסמל החדש שלי...", אמרתי בתחושת
גאווה כמוה לא חשתי אי פעם בעבר.
היא צרחה בכל כוחה כל מיני מילים שלא ממש הבנתי, משהו עם "צלב
קרס" ועוד כמה פעמים את המילה "נאצי" או משהו כזה.
לעזרת בלבולי ההולך ובא, נחלץ פעמון השיעור שקבע כי עכשיו נלמד
חשבון וזהו.
כל השיעור ניסיתי לחשוב למה היא צעקה ככה, או אפילו יותר חשוב
- מה היא צעקה???
אחרי השיעור היינו צריכים ללכת הביתה, אבל כולם נשאר ישובים
ורק אני קמתי והלכתי.
אחרי שיצאתי משער בי"ס הגיחו מאחוריי כל ילדיי כיתתי. הם נראו
כועסים.
"אדי, יא בן זונה נאצי", קרא דני (אשר אותו לא אהבתי במיוחד)
ובעט בי. גלים של כאב עברו מרגליי לעבר מוחי. "תישרף בגיהינום,
יא חרא", צעק אלמוג ודחף אותי. גופי נפל וידיי נחבטו ברצפה.
שמעתי את קולה של ההיא, "אתה יודע שאנחנו כבר לא חברים, אני לא
חברה של נאצים.". והקולות המשיכו והמשיכו לזרוק עליי את עניין
ה"נאצי" הזה, וצרפו לכך כל מיני מילים שקשורות למוות וכיוצ"ב.
הם המשיכו לבעוט בגופי הכואב והדואב עוד זמן רב, זבי דם רבים
יצאו מפניי ומשאר איבריי, אך לי לא היה אכפת.
וזאת משום שידעתי כי יום אחד אני אנקום בהם ובכל שאר היהודונים
המסריחים.