אמרו לי שהוא מת.
אני חושבת שהוא פשוט הלך לאיבוד ואין להם כוח לחפש, אז החלטתי
ללכת בעצמי.
לקחתי מהארון את התיק הכי גדול שיש, זה שאבא כל הזמן לוקח שאמא
מעיפה אותו לכל הרוחות.
ניסיתי לדחוס כל מה שיש לי בחדר. אפילו את המנורת לילה כי הוא
פוחד לישון בחושך. העפתי מבט על המיטה שלו. כרגיל היא הייתה
מבולגנת למוות ולא נקיה במיוחד אבל בכל זאת החלטתי לקחת את
המצעים שלו כי ככה הוא אוהב אותם.
הלכתי בשקט לארון המטבח ודחפתי את כל הממתקים שהוא אוהב. גם
קצת בשבילי . לקחתי גם אטבים של כביסה, כי אמא תמיד אומר שאם
לא סוגרים עם אטב הטריות בורחת. כמו שלוקי.
מילאתי כמה בקבוקי מים ואז נזכרתי שהוא לא שותה מים. רק פטל.
מיהרתי למזוג את התרכיז הכ"כ אדום הזה לבקבוקים הקרים. רק בגלל
זה הוא אוהב אותו, בגלל הצבע האדום שלו.
הוא אוהב אדום. אדום.אדום. אדום.
דווקא עכשיו שכולי טרודה בהכנות שלוקי החליט להשתגע והתחיל
לנבוח כמו פסיכי. רק שהם לא יתעוררו, חשבתי.
אמא שוב תתחיל עם השיגעון שלה שאני חולת ירח ותתחיל לדבר אליי
כמו אל ילדה מפגרת שכרגע נחתה מכוכב אחר.
רק זה חסר לי " תחזרי למיטה, כן, זו מיטה, פה שמים ראש, כן
ככה".
"שלוקי, תסתום כבר" נבחתי עליו חזרה. הוא סתם . שקלתי אם
להכניס גם אותו לתיק אבל לאחר כמה שניות פסלתי מיד את הרעיון.
למה אני צריכה אותו על הראש שלי?? כל מה שהוא יודע לעשות זה
לנבוח כמו משוגע! במה הוא יביא תועלת למסע החיפושים שלי? אפילו
לרחרח כמו כלב הוא לא יודע.
הבטתי סביבי כדי לוודא שלא שכחתי דבר. המשקפיים שלו. מוטלות על
הרצפה. זה די הפתיע אותי האמת, כי הוא שמר עליהם יותר מאשר על
העיניים עצמם. הרמתי אותן בזהירות וחיפשתי את הנרתיק הכחול
שלו.
במקום הנרתיק מצאתי את נעלי הספורט שלו. אלה שהוא יוצא איתם
תמיד לכל מקום.מוזר... חשבתי. איכשהו הצלחתי לדחוס גם אותם
לתיק הכ"כ דחוס שלי. לקחתי גם זוג גרביים נקיות לכל מקרה.
החלטתי להשאיר פתק לאמא כדי שלא תתקשר למשטרה כמו פעם שעברה. "
הלכתי לחפש את איתמר, אחזור בקרוב" עשיתי גם סמיילי קטן בצד
כמו שהוא אהב תמיד לעשות. בכל המחברות שלו היה מקושקש סמיילי
קטן על כל דף. אמא שונאת סמיילים.