New Stage - Go To Main Page

הילה טל
/
שלושת קטעי הפסיכודלי:

1. כוכב ראשון עוד לא נפל.
כי השמיים היו שחורים והכוכב באמת לא נפל.

השם שלך סתם נמצא לי בראש ויש לי בחילה משדונים
קטנים וצהובים וירוקים ואדומים כמו אש בשיא בעירתה. אצלי בתוך
הבטן
לצלילי טכנו פסיכודלי מפוצץ מוחות.
נשימות כבדות וקצב שהוא קצב מוזר מידי בשביל לב האדם. השם שלך
סתם
צופה עליהם מגבוה, כאילו נעלה ותמיד נחות. אני מקטינה
אותך למימדים שהם מעבר ללא אנושיים.
כל-כך קר לי, רק רציתי ממך שתבין, שפאקינג תבין כבר מה אני
רוצה
ושהכל יעבור. כשהכל יעבור ואתה תישאר הכאב העצור הזה לבסוף
ישתחרר

ואז אולי תרגיש מה זה לאבד אהבה שגם ככה מעולם לא הרגשת.
מצבים היפותטיים שכאלו גורמים לי להרגיש מיוחדת שאני מסוגלת
לדמיין אותם
בלי לפחד שתבוא ותפוצץ לי את בועות הסבון.
אני רוצה מעיל פרווה ארוך שחור שיספוג את כל האוויר מסביבי
וישאיר אותי לכודה
כי אני תמיד חשופה מדי. גם כשאין בכלל עיניים. גם אם אני אוציא
לכולם
את כולן.
קרעי שפה, ויובש הוא דבר כל-כך מיוחד שבא לי לבכות שבא לי
לבכות לגשם
השמיים כל-כך שחורים.





There is something wrong with my mind .2

ואני כרגע מתוקשרת, וממריאה אבל צונחת מהר מידי.
אני נופלת שטה מעל האדמה. מרגישה הכי מיוחדת שיש, הכי כלת
עולם שרק אני יכולה.
נבלעת בין הצללים, בין הכפור למצב רתיחה. צלילים נעים.
בלי לזכור דבר רק לנשום, בלי לשמוע, עמוק עמוק פנימה
מתנדנדת קדימה אחורה. לא מרגישה יותר כלום
לא בעולם בכלל אני והנמר שלי שוברים את השתיקה.
כמו מפלים של יין זרימה איטית ואף דביקה אני ניגרת
כמו דם אל חלקיקי החיים שפוזרו בשיטתיות מדוקדקת על
המרבדים העתיקים והוצבו בחלונות הראווה.
מוחקת את עצמי, עם טיפקס ענקי ודמויות בצבע תכלת
זוהרת... קצוות אצבעות בנגיעה מקפיאות את היקום כולו.
מחיקות מכחול, אני מושכת, מושכת אותך עם החוטים
הפנימיים של העיניים רק כי נורא הציק לי הצליל
שהן השמיעו כשהן מתהפכות.
שמיכות, וורדים אפורים על כרית כתומה, מרגישה פסטורליות
מטומטמת מתפשטת לי על הקמטים של הג'ינס וצוחקת
כשאני מנקה אותה אל צמרות הברושים.
הם קראו לזה סוריאליסטיות אני קראתי לזה חיים.





3. נה, נה, נה.
אני רוצה להגיד לך שיש בזה כל-כך הרבה חושך
לשבת באמצע העולם ורק לראות את השחור
של השמיים בלילה. כאילו כל העולם נע במערבולת
עצומה חסרת כיוון מסביב לתמונת המסגרת
של המבט שלי.
הכוכבים מנצנצים בכל-כך חזק ואינני
רואה דבר חוץ מאת עצמי עפה.
למעלה למעלה למעלה ונוגעת בהם באגרסיביות
מסיבית כאילו הם כולם שלי, כאילו אני
רוצחת לעצמי את התינוקות.
מופרעויות היו קוראים לזה. או פשוט אני.
או פשוט שמיים. שזורי פריחה.
שמיים חולים ומוכי תדהמה.
אני מפחדת לשבור את שתיקתם של הכבשים
המכניות שפועות לידי בלי להביע צלילים.
פסי... פסכי... פסיכודליות מטורפת
אני נמרחת עם גל הצלילים שחודר לי
לאוזניים. ומתכנסת עמוק בתוך הריבוע
שלי. בית קטן מהלך.
אשת הלבנים והאפור. תמיד סגולה.


4.12.02



היצירה לעיל הנה בדיונית וכל קשר בינה ובין
המציאות הנו מקרי בהחלט. אין צוות האתר ו/או
הנהלת האתר אחראים לנזק, אבדן, אי נוחות, עגמת
נפש וכיו''ב תוצאות, ישירות או עקיפות, שייגרמו
לך או לכל צד שלישי בשל מסרים שיפורסמו
ביצירות, שהנם באחריות היוצר בלבד.
בבמה מאז 4/2/03 13:31
האתר מכיל תכנים שיתכנו כבלתי הולמים או בלתי חינוכיים לאנשים מסויימים.
אין הנהלת האתר אחראית לכל נזק העלול להגרם כתוצאה מחשיפה לתכנים אלו.
אחריות זו מוטלת על יוצרי התכנים. הגיל המומלץ לגלישה באתר הינו מעל ל-18.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות ל
הילה טל

© 1998-2024 זכויות שמורות לבמה חדשה